חופת נידה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

בהלכה, חופת נידה היא מצב בו הכלה נכנסת לחופה כשהיא נידה. ישנה מחלוקת בין הראשונים האם במצב זה החופה אכן מהווה את נישואי החתן והכלה המאורסים, או לא. למעשה נהוג להימנע ממצב זה, אך אם אירע מקרה כזה, לא מבטלים את החתונה אלא עורכים אותה באופן המותאם למצב.

מקור הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד הבבלי מובאת הסתפקות של רב אשי:

בעי [הסתפק] רב אשי: נכנסה לחופה ופירסה נידה, מהו? אם תימצי לומר חיבת חופה קונה - חופה דחזיא לביאה [חופה שראויה לביאה], אבל חופה דלא חזיא לביאה לא, או דלמא לא שנא? [או שמא אין הבדל] תיקו [תעמוד השאלה ללא הכרעה]

תלמוד בבלי מסכת כתובות דף נו עמוד א

מחלוקת הראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדעת הרמב"ם[1], הרי"ף, הגאונים ורבנו יחיאל, הסתפקות רב אשי היא לעניין עצם חלות הנישואין, והשארת הספק ללא הכרעה משמעותה היא שיש לנקוט לחומרה, שאין לחופת נידה חלות של נישואין. לעומתם, לדעת הרא"ש[2], הר"ן והריטב"א, הסתפקות רב אשי היא לעניין תשלום 'תוספת הכתובה' שהחליט החתן להוסיף לכלתו מעבר לסך המינימלי שמתחייב לכתובתה, האם תשלום זה חל עליו גם אם הנישואים נעשו בזמן שהכלה נידה, אך לגבי עצם הנישואים אין ספק שחלים גם בעודה נידה.

מספר ראשונים מציינים שלדעת ר"י מבעלי התוספות הסתפקות רב אשי היא רק כאשר החתן לא ידע בשעת החופה שכלתו נידה, אך אם ידע מכך ובכל זאת נשאה - הרי שקיבל על עצמו לשלם את מלא כתובתה, כולל תוספת הכתובה[3]. ראשונים אחרים מציינים שלדעת רבנו פרץ ידיעת החתן בשעת החופה שכלתו נידה הכרחית לא רק מהפן הממוני שבדבר, אלא משום שבהיעדר ידיעתו מוטל ספק על תוקף הנישואים, שכן ייתכן שהם נחשבים למקח טעות.

להלכה נפסק בשולחן ערוך שלכתחילה אין לעשות חופת נידה, והרמ"א הוסיף שמנהג אשכנז לא לדקדק בזה, אך משתדלים להודיע לחתן לפני החופה שכלתו נידה.

האם צריך לקדש שוב לאחר טהרתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש הסוברים שכדי לחוש לדעת הרמב"ם נכון לקדש שוב את הכלה לאחר טהרתה[4], אולם לדעת פוסקים רבים אחרים אין נכון לעשות כן ולערער על תוקף הנישואים[5].

דינים שונים לחופת נידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ענידת הטבעת[עריכת קוד מקור | עריכה]

נהוג לבצע את מעשה הקידושין על ידי ענידת טבעת הנישואין שעונד החתן על אצבעה של הכלה. כאשר הכלה נידה, התעורר דיון בפוסקים האם החתן רשאי לענוד את הטבעת על יד הכלה, שכן אחת ההרחקות שבין בעל לאשתו הנידה היא האיסור להושיט מידו לידה. אמנם בפועל פוסקים רבים התירו את הדבר, כי בעת ענידת הטבעת הכלה עדיין אינה נחשבת לאשתו של החתן, כיוון שהענידה עצמה היא זו שמקדשת אותה להיות אשתו[6]. כמו כן, יש החולקים על האיסור להושיט מידו לידה, וכדי שלא יתביישו החתן והכלה, משום כבוד הבריות סומכים על דעות אלו.

נתינת ידיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדורות האחרונים התפתח מנהג שנעשה נפוץ, שהחתן והכלה נותנים ידיים בדרכם מהחופה לחדר הייחוד. כאשר הכלה נידה, לדעת רבים אין אפשרות לקיים מנהג זה. אולם יש אומרים שכאשר יש בדבר בושה רבה, אפשר לתת ידיים תוך עטיית כפפה שמהווה חציצה בין ידי החתן והכלה[7].

חדר הייחוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנהג יוצאי אשכנז, וקהילות נוספות, שבתום טקס החופה החתן והכלה נכנסים לחדר ייחוד, בו הם מתייחדים לבדם, ובכך משלימים את תהליך הנישואים. כאשר הכלה נידה, ישנו איסור הלכתי לחתן ולכלה להתייחד לבדם בחדר, ולכן כדי למנוע מהם בושה תוך שמירה על כללי ההלכה, נהוג לאפשר גישה לאחד מקרובי החתן או הכלה, כך שיוכל להיכנס בכל עת שירצה לחדר הייחוד, ובכך לבטל את האיסור ההלכתי.

ליל הכלולות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד הבבלי מובא, שכאשר הכלה ראתה דם וסת לפני בעילת המצווה - אסור לבני הזוג להתייחד לבדם באותו הבית עד שתטבול בתום ימי הנידה: "וכן מי שפירסה אשתו נדה, הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים" (תלמוד בבלי מסכת כתובות דף ד עמוד א). לכן, לאחר חופת נידה נאסר על בני הזוג להתייחד בביתם לבדם עד טהרת הכלה לאחר נידותה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות אישות, פרק י', הלכה ב'
  2. ^ פסקי הרא"ש מסכת כתובות פרק ה' סעיף ו'.
  3. ^ מרדכי על מסכת כתובות רמז קעח, הגהות אשרי על מסכת כתובות פרק ה'.
  4. ^ דברי יציב חלק אבן העזר סימנים עח-עט.
  5. ^ שו"ת מהרש"ם חלק ג סימן רה, ובשם רבי שלמה קלוגר, טהרת הבית פרק ט' סעיף כ', ועוד.
  6. ^ אור זרוע חלק א' סימן שמ"א.
  7. ^ שו"ת מנחת פרי חלק ג', אורח חיים סימן ל"ז, בשם הרב שלמה זלמן אוירבך. שולחן שלמה נידה וטבילה פרק י"ג סעיף י"ד.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.