דם בתולים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

דם בתולים הוא דם שיוצא מגופה של בתולה שלא קיימה מעולם יחסי אישות, בעקבות ביתוק קרום הבתולים במהלך יחסי אישות או בדרכים אחרות. בהלכה היהודית, דם בתולים אינו מטמא את האישה מהתורה. עם זאת, מתקופת התלמוד נקבעה ההלכה שמדרבנן בתולה נטמאת אחרי קיום יחסי האישות לראשונה.

פרישה לאחר בעילת בתולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – בעילת מצווה

על פי ההלכה, יש לפרוש מיד אחרי קיום יחסי האישות הראשונים שמקיימים אחרי החתונה, אם האישה הייתה בתולה ולא קיימה יחסי אישות לפני החתונה, ויצא ממנה דם בתולים. ולמרות שדם בתולים אינו מטמא, יש לנהוג בו דיני טומאה. ועל פי זה נפסק בהלכה ש"חתן בועל בעילת מצווה - ופורש".

לדעת הראב"ד, התרומה והכלבו האשה נטמאת בבעילת המצווה דווקא אם ראתה דם. לעומת זאת, הרמב"ן, הרשב"א, הרא"ש המרדכי והטור סוברים שהאשה נטמאת אפילו אם לא ראתה דם, כיוון שמניחים שיצאה טיפת דם, אלא שהיא מכוסה בזרע. וכך פסק השולחן ערוך.

כאשר הייתה העראה בלבד (ולא גמר ביאה) - כתב הרמ"א שהאשה לא נטמאת אם לא ראתה דם[1]. ונחלקו מה הדין במקרה של ספק: יש סוברים שאם האשה חשה בכאב - כנראה שהייתה ביאה גמורה והאשה טמאה, ויש סוברים שבכל מקרה של ספק יש להקל על פי הכלל ספק דרבנן לקולא.[2]

בקרב מפרשי התלמוד קיימים שתי פרשנויות לטומאה זו. יש הסבורים שהטעם הוא מפני שחששו חז"ל שמא נתערב בדם הבתולים דם נידה[3] ויש סבורים שחז"ל גזרו טומאה מדרבנן על דם בתולים.[דרוש מקור]

נחלקו הראשונים האם מותר לפרוש מיחסי האישות הראשונים כשה"אבר" עדיין "חי", יש הסבורים שבשונה ממי שקיים בטעות יחסי אישות עם אשתו כאשר היא טמאה בטומאת נדה שעליו לפרוש ב"אבר מת", כדי שלא יהנה מגופה של נדה דבר הכרוך באיסור כרת, התירו חז"ל לפרוש מגופה של כלה בתולה ב"אבר חי"[4] ויש חולקים[5].

ההבחנה בין דם בתולים לדם נידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כדי שלא לבלבל בין הרואה דם מחמת דם הבתולים לדם נידה, ולאחר שלוש פעמים - גם בינה לבין רואה מחמת תשמיש, קבעו חז"ל במשנה[6] את מספר הימים שעד אז ניתן לתלות את הדם שהאישה רואה בדם הבתולים, בהתחשב במצבה הגופני של האישה ובכל הנתונים.

  • אשה המוגדרת כקטנה שלא הגיע זמנה לראות דם נידה (עדיין לא הגיעה לגיל 12) ונשאת, במקרה כזה יותר מסביר לתלות את הדם בבתוליה ולא בדם הנידה שאין מדרכה לראות, ולכן ניתן לתלות את הדם שרואה במשך ארבעת הימים הראשונים (לפי בית שמאי) בדם הבתולים, ולפי ההלכה שנפסקת כבית הלל - עד שהפצע שהתהווה מחמת ביתוק הבתולים נתרפא. שמואל אמר כי אינו יודע כיצד ניתן לדעת זאת, וככל הנראה הכוונה היא שכל עוד שלא עברה פעם אחת שבה שימשה מיטתה ללא דם, כך שנראה שהמכה התרפאה, ניתן לתלות בכך את הדם שרואה מחמת תשמיש. אך רב נתן סימנים לדבר[7].
  • במקרה שהאישה שמוגדרת כנערה או בוגרת שכבר הגיע זמנה לראות דם נידה, ההלכה חמורה יותר, שכן החשש שהדם הוא דם נידה כבר הופך לסביר יותר. ולכן לפי בית שמאי ניתן לתלות את הדם בדם בתולים רק לילה אחד, ולפי בית הלל ניתן מיום רביעי (שאז היו נישאים בתקופת המשנה) עד מוצאי שבת. בפרשנות דברי בית הלל, פירש לוי בר סיסי שהכוונה היא שניתן לתלות רק ארבע פעמים את הדם בדם בתולין, אך אם שימשה בימים, כך שבמוצאי שבת היא משמשת בפעם החמישית או השישית - אי אפשר לתלות דם זה בדם בתולים, אך רב חלוק עליו וסובר שניתן לתלות את כל הדם שהיא רואה בארבעה ימים אלו בדם בתולים, שהרי נאמר "עד מוצאי שבת".
  • במקרה שהאישה מוגדרת כ"נערה" או "גדולה" שהגיע זמנה לראות דם נידה, ואף ראתה בפועל דם נידה, ההלכה חמורה יותר, ובמקרה כזה ניתן לתלות את הדם בדם הבתולים רק פעם אחת - לפי בית שמאי (הפעם הראשונה הנקראת "בעילת מצווה"), ולפי בית הלל כל הלילה. להלכה פוסק רב שיש להחמיר כבית שמאי, שבמקרה שראתה נותנים לה רק את הפעם הראשונה בה קויימו היחסים כדי לתלות את הדם בדם הבתולים. ובראשונים נפסק שיש לנהוג כך בכל מקרה, גם בקטנה שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה, כדי שלא לחלק בין אישה לאישה, דבר העלול להטעות את האנשים שאינם בקיאים בהלכה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קצ"ג, סעיף א' ונושאי הכלים, חכמת אדם, קט"ו, ט"ו. טהרת הבית, חלק א', עמ' תקב-תקד. בדי השולחן, סימן קצ"ד, י"ט. בעניין טומאת דם בתולים הזב בביאות הבאות ראו: יואל קטן, עד מתי קיימת גזירת דם בתולים?, אסיא נו, עמ' 43–45, באתר מכון שלזינגר.
  2. ^ ח - 'בעילת מצווה', פניני הלכה, ‏2018-08-07
  3. ^ רא"ש כתובות פ"א סימן ט'
  4. ^ רא"ש במסכת נדה פרק עשירי
  5. ^ הראב"ד, מובא ברא"ש שם
  6. ^ משנה, מסכת נידה, פרק י', משנה א'.
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף ס"ד, עמוד ב'.