חומרא דרבי זירא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בהלכה היהודית, חומרא דרבי זירא היא מנהג מחמיר שנוצר בתקופת האמוראים על ידי בנות ישראל (ועל כן נקרא לעיתים חומרת בנות ישראל), ומשמעו חיוב על כל אשה לספור שבעה נקיים בתום כל ראיית דם כלשהי. הרלוונטיות המרכזית של החומרא היא בחיוב כל נידה לספור שבעה ימים נקיים בתום הווסת, כדין זבה.

מעיקר הדין, נידה צריכה לספור שבעה ימים מתחילת הווסת בלבד כולל ימי הדימום, ולכך אם הדימום פסק לפני סוף שבעת הימים, האישה יכולה לטבול ולהיטהר ביום השמיני. דימום שאירע לאחר שבעת ימי הנידה, גורם לטומאת זיבה, המחייב ספירת שבעה נקיים. אולם לאחר קביעת חומרא זו, אף נידה, יש לה להמתין שבעה ימים נקיים מרגע שפסק הדם, ואז לטבול ולהיטהר.

כבר מתקופת התלמוד הפך מנהג זה לדין בסיסי בהלכות טהרת המשפחה, וכך הוא היחס אליו כיום. עדות על חומרת בנות ישראל מובאת בגמרא בשם רבי זירא, ולכן קרויה גם על שמו.

רקע הלכתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – טהרת המשפחה

כאמור, מעיקר הדין אישה נחשבת לנידה במשך שבעה ימים מיום תחילת דימום המחזור החודשי, ואסורה בקיום יחסי אישות עם בעלה. ובסוף היום השביעי, אחר צאת הכוכבים, יכולה לטבול ולהיטהר, ומותרת ביחסי אישות.

דין נוסף שמופיע באותה הפרשה הוא דין זבה, כלומר דימום שקורה בזמן שאיננו "עת נידתה". על פי פרשנות חז"ל, זמן זה נמשך 11 יום אחר שבעת ימי הנידה[1]. בניגוד לדימום הנידה שנחשב נורמלי, זיבה נחשבה כחריגה. הזבה הייתה טמאה במשך כל ימי הדימום, ובנוסף להם עליה לספור שבעה נקיים, ורק לאחר מכן, במהלך היום השני, היא טובלת לטהרתה ומביאה קורבן.

את דין הזבה חכמים חילקו לשניים – זבה קטנה היא אשה שרואה דם במשך יום או יומיים, באותם 11 יום, ודינה לספור יום כנגד יום, ויכולה לטבול למחרת בבוקר ומותרת בתשמיש באותו הערב. זבה גדולה היא אשה שהדימום שלה נמשך שלשה ימים ומעלה, ודינה לספור שבעה נקיים ולטבול בתחילת היום השביעי ומותרת בקיום יחסים החל מהערב.

מהות התקנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לחומרת רבי זירא קדמה תקנת רבי, לפיה מי שראתה דם מעל יומיים צריכה לשמור שבעה נקיים: "התקין רבי בשדות, ראתה יום אחד – תשב ששה והוא, שנים – תשב ששה והן, שלשה – תשב שבעה נקיים" (תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף ס"ו, עמוד א'). כלומר, לפי תקנת רבי, אם מתקיים "אשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים", גם אם אין מדובר במקרה של "בלא עת נדתה", יחול עליה דין זבה גדולה.

חומרת רבי זירא מוסיפה על תקנת רבי שעל כל ראיית דם האישה צריכה לשמור שבעה נקיים כזבה גדולה: "דאמר רבי זירא: בנות ישראל החמירו על עצמן, שאפילו רואות טיפת דם כחרדל – יושבות עליה שבעה נקיים" (שם). כפי שמעיד רבי זירא, הורתו של מנהג זה בחומרה שהחמירו בנות ישראל על עצמן, ור' זירא רק ציטט את המנהג ועיגן אותו בהלכה[2].

טעם החומרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד לא התבאר טעם לחומרא זו, ובראשונים הציעו סיבות שונות לחומרא. כגון בלבול וטעויות שיכולים להייוצר בהבדלים בין נידה, זבה קטנה וזבה גדולה, שכאמור שונים בדיניהם[3].

היחס לחומרא בפסיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסכת נידה מובא שמקור החומרה הוא במנהגם של בנות ישראל[4], שבעקבותיה קבעו חכמים שכל הנשים שנטמאו מכוח החומרה דינן כספק זבות, כלומר המנהג הפך לתקנה[5].

במסכת ברכות[6] אביי מביא את החומרא של רבי זירא כדוגמה להלכה פסוקה. בעקבות זאת גם כמה מהראשונים כתבו שמדובר בהלכה פסוקה (למשל הרי"ף[7] והרמב"ן[8]). הרמב"ם קובע בהקשר לחומרות בדיני נידה, ובכללן חומרת רבי זירא, שאין לסור מהן לעולם[9].

במקרה של ספק או מחלוקת - יש שכתבו שתוקף החומרה כדין דאורייתא[10], ויש שכתבו שתוקפה כדין דרבנן ואף קל ממנו, שאפשר להקל בו בכל מקרה שיש צד להקל[11].

'חומרא דרבי זירא', במיוחד כשמצרפים אליה גישות מחמירות נוספות, מאחרת אצל מקצת הנשים את מועד הטבילה עד לאחר הביוץ, תופעה המכונה עקרות הלכתית. הפוסקים האחרונים דנים בתופעה זו והציעו לה פתרונות שונים, רפואיים והלכתיים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו למשל משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק ו', הלכה ג'.
  2. ^ "ועוד החמירו בנות ישראל על עצמן חומרה יתרה על זו, ונהגו כולם בכל מקום שיש ישראל: שכל בת ישראל שתראה דם - אפילו לא ראת אלא טיפה כחרדל בלבד ופסק הדם - סופרת לה שבעת ימי נקיים, ואפילו ראת בעת נידתה. בין שראת יום אחד, או שניים, או השבעה כולן, או יתר, משיפסוק הדם, סופרת שבעת ימי נקיים כזבה גדולה" משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק י"א, הלכה ד'
  3. ^ סיבות לחומרא הביאו רש"י (בבלי, מגילה כ"ח ע"ב), והר"ן (בבלי, נידה ס"ו ע"ב, שבועות ד' ע"א).
  4. ^ מסכת נידה, דף ס"ו, עמוד א': "ואת אמרת מנהגא"
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף ס"ז, עמוד ב': "האידנא כולהו ספק זבות שוינהו רבנן")
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ל"א, עמוד א'
  7. ^ "עבדו רבנן הרחקה יתירה, והנהגו בנות ישראל למיעבד כרבי זירא, דהא אמרינן דהא דרבי זירא הלכה פסוקה היא, כדאמרינן התם אין עומדין להתפלל מתוך דין או הלכה אלא מתוך הלכה פסוקה, היכי דמי הלכה פסוקה? אמר אביי: כי הא דאמר רבי זירא, בנות ישראל הן החמירו על עצמן, שאפילו רואות טיפת דם כחרדל, יושבת עליה שבעה נקיים." (שבועות ד ע"א)
  8. ^ "חומרא זו שנהגו בנות ישראל הוכשרה בעיני החכמים ועשו אותה כהלכה פסוקה בכל מקום. לפיכך אסור לאדם להקל בה ראשו לעולם". (הלכות נידה לרמב"ן, פרק א הלכה יט.)
  9. ^ :"כל הדברים האלו, חומרה יתרה שנהגו בה בנות ישראל מימי חכמי תלמוד, ואין לסור ממנה, לעולם." (משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק ט')
  10. ^ כך דעת רוב הפוסקים ביניהם: שו"ת חתם סופר סימן קע"ט, הרב שלמה זלמן אוירבך במאמרו "קונטרס הצעה לתקנת נשים בענייני נידה" נדפס כנספח לספר אמרי אברהם ירושלים תשכ"ד. המאמר גם כאן
  11. ^ ר"ד מנובהרדוק: "עיקר מימרא דרבי זירא לא הוי מתקנת חכמים אלא בנות ישראל החמירו על עצמן חומרא זו מעצמן ולפיכך ראוי לומר בפשיטות על עניין חומרא דרבי זירא לבנקל נפטרין ממנה, היינו בכל עניין ובכל מקום שיש איזה צד להקל..." (שו"ת "גליא מסכת" יו"ד, סי' ד')
    הראי"ה קוק: "דין זה הינם ככל איסור דרבנן ואולי אף קל יותר שהרי אינו אלא מנהג שנהגו בנות ישראל..." ("דעת כהן", סימן פ"ד).
    הרב ישראל זאב גוסטמן: קונטרסי שיעורים מסכת קידושין דף קנה עמוד ב'


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.