חומרא דרבי זירא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בהלכה היהודית, חומרא דרבי זירא היא מנהג מחמיר שנוצר בתקופת האמוראים על ידי בנות ישראל (ועל כן נקרא לעיתים חומרת בנות ישראל), ומשמעו חיוב כל אשה נידה לספור שבעה ימים נקיים בתום הווסת, כדין זבה. לפני קביעת חומרא זו, נידה הייתה צריכה לספור שבעה ימים מתחילת הווסת בלבד, ואם בסופם פסק הדימום, על האישה היה לטבול ולהיטהר ביום השמיני. דימום שנמשך מעבר לשבעת ימי הנידה, הצריך שמירת דיני זבה.

הסיבה לחומרא זו היא בקושי ובלבול שנוצר לנשים בהבדלה בין נידה, זבה קטנה וזבה גדולה, להם דינים שונים בטהרתם. במהלך השנים התקבעה חומרא זו כדין בסיסי בהלכות טהרת המשפחה, וכך הוא היחס אליה כיום. עדות על חומרא זו של בנות ישראל מובאת בגמרא בשם רבי זירא, ולכן קרויה חומרא זו על שמו.

רקע הלכתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – טהרת המשפחה

על פי חוקי המקרא, אישה נחשבת לטמאת נידה במשך שבעה ימים מיום תחילת דימום המחזור החודשי, ושבסיומם בהיכנס ליל היום השמיני, אחרי צאת הכוכבים, יכלה לטבול ולהיטהר, ומותרת ביחסי אישות. {לפי תפיסת היהדות היממה מתחילה מצאת הכוכבים של הערב הקודם ועד השקיעה של היום }

על פי פרשנות הרמב"ם את המקרא: חייה האישה היו מתחלקים למחזורים של 18 יום: 7 ימים שתחשב לנידה במקרה שדיממה (ויקרא, ט"ו, י"ט), ול-11 ימים שתחשב לזבה במקרה שדיממה - "בְּלֹא עֶת-נִדָּתָהּ" (ויקרא, ט"ו, כ"ה-כ"ו) וחוזר חלילה, וקביעת 11 הימים הוא הלכה למשה מסיני[1]. כל דם שהיה מופרש במהלך שבעת הימים של הנידה נחשב כדם נידה. אם דם היה מופרש בימים שלא מתאימים לנידה, הדבר היה נחשב לאנומליה ונקרא ימי זבה. עד יומיים הייתה צריכה לספור יום כנגד יום, ולטבול למחרת בבוקר ולחכות עד הערב (זבה קטנה), מעבר לכך, אם הדימום היה שלשה ימים ומעלה, הייתה צריכה לספור שבעה נקיים ולטבול החל מתחילת היום השביעי ומותרת בקיום יחסים החל מהערב (זבה גדולה)[2].

על פי המקרא קביעת הדברים הייתה בהרגשת דימום פנימי וראייתו, וחז"ל תיקנו שאף אם ראתה כתם דם על גופה או בגדיה מחילים עליה את דין נידה או זבה[3].

מהות החומרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקנה נוספת הייתה ביטול ההבדל שיש בין ימי נידה לימי זבה, והחלת דין זבה על כל דם שאישה רואה, לפי החלוקה שבין זבה קטנה לגדולה.[4].

ולבסוף בוצעה החמרה נוספת[5], בנות ישראל החמירו על עצמן ולאחר ראיית דם כלשהי, גם במידה קטנה הן החילו על עצמן דין של 'זבה גדולה', והמתינו ובדקו את עצמן במשך שבעה ימים ("שבעה נקיים"), ורק לאחר מכן טבלו בליל שמיני. ר' זירא ציטט את המנהג, ועיגן אותו בהלכה[6].

סיבות לחומרא הביאו רש"י (בבלי, מגילה כ"ח ע"ב), והר"ן (בבלי, נידה ס"ו ע"ב, שבועות ד' ע"א).

היחס לחומרה בפסיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי התלמוד מקור החומרה במנהג, שהפך למחייב.

במסכת נידה מובא שמקור החומרה במנהג[7] אולם בעקבותיה קבעו חכמים שכל הנשים שנטמאו מכוח החומרה דינן כספק זבות ואומר כי דבר זה הפך לתקנה[8].

במסכת ברכות (בבלי, ברכות ל"א ע"א) לגבי דוגמה להלכה פסוקה, אביי מביא את החומרא של רבי זירא. גם הרי"ף[9] והרמב"ן[10] כתבו שמדובר בהלכה פסוקה.

הרמב"ם מתייחס לחומרא של רבי זירא בלשון 'חומרה יתירה'[11], ועם זאת הוא קובע בהקשר לחומרות בדיני נידה, ובכללם חומרתו של רבי זירא, שאין לסור מהם לעולם[12]. הסיבה לכך היא משום שמנהג שהתקבל על כלל ישראל, תוקפו כנדר שקיבלו הציבור על עצמם[13].

לעניין ספקות ומחלוקות, יש שכתבו שתוקף החומרה כדין דאורייתא[14], ויש שכתבו שתוקפה כדין דרבנן ואף קל ממנו, שאפשר להקל בו בכל מקרה שיש צד להקל[15].

ישנן נשים בעלות אורך מחזור קצר במיוחד או מועד ביוץ מוקדם שהחומרה מונעת מהן להרות - תופעה המכונה עקרות הלכתית. היום היא מוכרת ולרוב ניתנת לפתרון באמצעות נטילת הורמונים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק ו', הלכה ג'. שיטתו של הטור שונה במקצת, והוא סובר שהימים מתחלקים לשלושה: 7 ימי נידה, 11 ימי זבה, וימי "שומרת יום כנגד יום" עד תחילת המחזור הבא. וחוזר חלילה.
  2. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק ו', הלכות ב'–ו', ארבעה טורים, יורה דעה, סימן קפ"ג
  3. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק ט', הלכות א'–ב'
  4. ^ "ובימי חכמי תלמוד, נסתפק הדבר הרבה בראיות הדמים, ונתקלקלו הווסתות, לפי שלא היה כוח בכל הנשים למנות ימי נידה וימי זיבה, ולפיכך החמירו חכמים בדבר, וגזרו שיהיו כל ימי האישה כימי זיבתה, ויהיה כל דם שתראה ספק דם זיבות." משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק י"א, הלכה ג'.
    נראה כי הרמב"ם מתייחס ל"תקנת רבי" שהורחבה: רבי תיקן לנשים בשדות שאינן יכולות להתייעץ, (לפי פירוש רש"י "אינם בני תורה שם") ולא לכל הנשים. תקנת רבי היא "אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר רב: התקין רבי בשדות, ראתה יום אחד תשב ששה והוא, שנים תשב ששה והן, שלשה תשב שבעה נקיים." (תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף ס"ו, עמוד ב') כלומר בכל פעם שהאישה רואה דם, היא ספק נידה ספק זבה, ויש לה את החומרות של שתיהן. יוצא שאישה שראתה יום אחד יושבת 7 ימים כדין נידה, ואילו מי שראתה שלשה תשב כמו זבה גדולה 10 ימים.
  5. ^ "החמירו בנות ישראל שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים" (תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף ס"ו, עמוד א'
  6. ^ "ועוד החמירו בנות ישראל על עצמן חומרה יתרה על זו, ונהגו כולם בכל מקום שיש ישראל: שכל בת ישראל שתראה דם - אפילו לא ראת אלא טיפה כחרדל בלבד ופסק הדם - סופרת לה שבעת ימי נקיים, ואפילו ראת בעת נידתה. בין שראת יום אחד, או שניים, או השבעה כולן, או יתר, משיפסוק הדם, סופרת שבעת ימי נקיים כזבה גדולה, וטובלת בליל שמיני, אף על פי שהיא ספק זבה, או ביום שמיני אם היה שם דוחק, כמו שאמרנו, ואחר כך תהיה מותרת לבעלה." משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק י"א, הלכה ד'
  7. ^ מסכת נידה, דף ס"ו, עמוד א': "ואת אמרת מנהגא"
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף ס"ז, עמוד ב': "האידנא כולהו ספק זבות שוינהו רבנן")
  9. ^ "עבדו רבנן הרחקה יתירה, והנהגו בנות ישראל למיעבד כרבי זירא, דהא אמרינן דהא דרבי זירא הלכה פסוקה היא, כדאמרינן התם אין עומדין להתפלל מתוך דין או הלכה אלא מתוך הלכה פסוקה, היכי דמי הלכה פסוקה? אמר אביי: כי הא דאמר רבי זירא, בנות ישראל הן החמירו על עצמן, שאפילו רואות טיפת דם כחרדל, יושבת עליה שבעה נקיים." (שבועות ד ע"א)
  10. ^ "חומרא זו שנהגו בנות ישראל הוכשרה בעיני החכמים ועשו אותה כהלכה פסוקה בכל מקום. לפיכך אסור לאדם להקל בה ראשו לעולם". (הלכות נידה לרמב"ן, פרק א הלכה יט.)
  11. ^ "ועוד החמירו בנות ישראל על עצמן חומרה יתרה על זו ונהגו כולם בכל מקום שיש ישראל שכל בת ישראל שתראה דם אפילו לא ראת אלא טיפה כחרדל בלבד ופסק הדם סופרת לה שבעת ימי נקיים ואפילו ראתה בעת נידתה". (משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק ג', הלכה ד')
  12. ^ :"כל הדברים האלו, חומרה יתרה שנהגו בה בנות ישראל מימי חכמי תלמוד, ואין לסור ממנה, לעולם." (משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק ט')
  13. ^ ראו משנה תורה לרמב"ם, הלכות ממרים, פרק א', הלכה ב'
  14. ^ כך דעת רוב הפוסקים ביניהם: שו"ת חתם סופר סימן קע"ט, הרב שלמה זלמן אוירבך במאמרו "קונטרס הצעה לתקנת נשים בענייני נידה" נדפס כנספח לספר אמרי אברהם ירושלים תשכ"ד. המאמר גם כאן
  15. ^ ר"ד מנובהרדוק: "עיקר מימרא דרבי זירא לא הוי מתקנת חכמים אלא בנות ישראל החמירו על עצמן חומרא זו מעצמן ולפיכך ראוי לומר בפשיטות על עניין חומרא דרבי זירא לבנקל נפטרין ממנה, היינו בכל עניין ובכל מקום שיש איזה צד להקל..." (שו"ת "גליא מסכת" יו"ד, סי' ד')
    הראי"ה קוק: "דין זה הינם ככל איסור דרבנן ואולי אף קל יותר שהרי אינו אלא מנהג שנהגו בנות ישראל..." ("דעת כהן", סימן פ"ד).
    הרב ישראל זאב גוסטמן: קונטרסי שיעורים מסכת קידושין דף קנה עמוד ב'


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.