בדיקת עד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

בדיקת עד היא בדיקה שמבצעת אישה לפי ההלכה היהודית, על מנת לוודא שנפסק הדימום הווסתי שלה. הבדיקה נעשית באמצעות הכנסת בד לבן לתוך הנרתיק ובחינתו על מנת לוודא שאין עליו שום טיפת דם. הצורך בבדיקה זו קיים בסיטואציות שונות הן עבור אישה העוסקת בטהרות, והן עבור אישה המעוניינת לחיות חיי אישות עם בעלה.

בדיקת עד
(מקורות עיקריים)
משנה מסכת נידה פרק א' משנה א', ז', פרק ב'
תלמוד בבלי מסכת נידה דף ה' עמוד א', דף יא' עמוד ב', דף יב', דף יז' עמוד א
משנה תורה הלכות מטמאי משכב ומושב פרק ג' הלכה ד'
שולחן ערוך יורה דעה סימן קצו, סימן קפד סעיפים א', ב', וט'

לדעת רוב הפוסקים, דם שנמצא בבדיקת עד הופך את האישה לנידה מן התורה או מספק דין תורה[1].

מקור הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצורך בבדיקת עד מופיע פעמים רבות במסכת נידה, במישרין או בעקיפין. אחד המקורות הבולטים הוא משנה המופיעה בפרק הראשון של המסכת:

אף על פי שאמרו דיה שעתה צריכה להיות בודקת חוץ מן הנדה והיושבת על דם טוהר ומשמשת בעדים חוץ מיושבת על דם טוהר ובתולה שדמיה טהורים ופעמים צריכה להיות בודקת בשחרית ובין השמשות ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה יתירה עליהן כהנות בשעה שהן אוכלות בתרומה רבי יהודה אומר אף בשעת עברתן מלאכול בתרומה:

משנה מסכת נדה א ז

הצורך בבדיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדיקות שמחויבת לעשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדיקה בעד נדרשת במספר מקרים:

כמו כן, במקרים מסוימים נחלקו הפוסקים האם אישה נדרשת לבדוק:

  • לפני ואחרי תשמיש בימינו (כשלא שייכת בדיקה לצורך עיסוק בטהרות). הפסיקה המקובלת כיום היא שאין צורך לבדוק לפני ואחרי תשמיש פרט לשלוש הבדיקות שנועדו לשלול חשש רואה מחמת תשמיש[6].
  • במהלך ספירת שבעה ימים מחשש לראיית "דם חימוד". הפסיקה המקובלת כיום היא שיש לעשות הפסק טהרה ולבדוק כל שבעת הימים[7].

בדיקות שאינה מחויבת לעשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כאשר אישה מרגישה את אחת ההרגשות הנזכרות בפוסקים כאוסרת מדין תורה היא אינה מחויבת לבדוק, אך אם תבדוק ותראה על העד צבע שאינו מטמא אותה (ולעיתים אף אם לא תראה כלל) תהיה טהורה.
  • במקרים של מציאת כתם בהם יש ספק מאיזו אישה מבין כמה נשים הגיע הכתם, בדיקה עשויה לטהר או לטמא חלק מן הנשים, בהתאם למקרה[8].

פרט למקרים בהם היא מחויבת לבדוק, אישה רשאית לבצע בדיקות בכל עת, והמשנה אף משבחת את האישה המרבה לבדוק:

כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת ובאנשים תקצץ...

משנה מסכת נדה ב א

אף על פי כן, יש מן האחרונים שכתבו שתיזהר שלא להגזים בבדיקות שמא תפצע את הנרתיק[9], ולדעת הרב משה פיינשטיין בימינו שמטמאים את האישה פעמים רבות מחמת הספק אין מעלה בבדיקות מרובות[10].

אופן הבדיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצורך הבדיקה על האישה להשתמש בבד לבן, המכונה "עד בדיקה"[11]. על האישה להכניס את העד לתוך הנרתיק (בדרך כלל הדבר נעשה באמצעות אצבע או שתי אצבעות), להוציאו ולבודקו מול האור. אם נמצא על העד דם, האישה אסורה לבעלה והטהרות שעסקה בהן בעשרים וארבע השעות האחרונות (או לחלופין מאז הבדיקה האחרונה אם התרחשה בתוך עשרים וארבע שעות) טמאות[12]. אם נמצא על העד צבע אחר שבבירור איננו דם, האישה מותרת לבעלה והטהרות שעסקה בהן מאז הפעם האחרונה שנטמאה טהורות. במקרה שהאישה מסופקת מהו הצבע שנמצא על העד, עליה לעשות שאלת חכם.

עד הבדיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד בדיקה

לכתחילה על עד הבדיקה להיות עשוי מבד לבן רך ונקי, צמר גפן, או בגד פשתן לבן ישן[13] וזאת כדי שניתן יהיה לוודא שאכן הדם שנראה על העד הגיע מן הרחם ולא היה על העד קודם לכן. שלושה סוגי עדים הוזכרו בגמרא ובפוסקים-

  1. עד בדוק- יש מפרשים עד שלא הניחה אותו מידה מרגע שבדקה שהוא נקי[14], ויש מפרשים שגם אם הניחה אותו במקום שמור עדיין נקרא בדוק[15]. דם שנמצא על עד בדוק ברוב המקרים אין חוששים שהגיע ממקום שאיננו רחם האישה, והוא מטמא את האישה בין אם נמצא עליו דם מיד אחר הבדיקה ובין אם הניחה אותו בקופסה לאחר הבדיקה ומצאה את הדם לאחר זמן. אפילו אם נמצאה כינה מעוכה על עד בדוק[16] להלכה אין אומרים שהדם הגיע ממנה אלא מטמאים את האישה[17].
  2. עד שאינו בדוק- עד שאין חזקתו בדוק ואין חזקתו מלוכלך, לדוגמה אם לקחה אותו ממקום מוצנע אבל לא בדקה אם הוא נקי. במקרה שבדקה בעד כזה, הניחה אותו בקופסה ומצאה עליו דם לאחר זמן נחלקו תנאים- לדעת רבי יהודה הנשיא היא טמאה מדין תורה, לדעת רבי חייא היא טמאה מדברי חכמים, ולדעת רבי יוסי היא טהורה[18]. להלכה נפסק בשולחן ערוך שטמאה במקרה זה[19].
  3. עד שאינו בדוק כלל/עד מלוכלך- עד שלקחתו ממקום מטונף ולא בדקה אותו[15]. אם בדקה עצמה בעד כזה טהורה אפילו הייתה שם כמות דם גדולה מכמות הדם שיכולה לצאת מכינה (כלומר, אפילו שאין לנו אפשרות לומר שהכתם הגיע מכינה ולא ממנה[20])[19].

כיום נהוג להשתמש בבדים המיוצרים במיוחד למטרה זו, ונמכרים במקוואות ובבתי מרקחת, ולהם שובל מיוחד המאפשר שליפתם בקלות. עם זאת, ניתן להשתמש גם בסתם בד שלא יועד למטרה זו אם הוא לבן, רך ונקי. כמו כן, בשעת הדחק יש מן הפוסקים שהתירו לעשות שימוש במגבון לח שיובש או נסחט[21], בטמפון[21], או בטישו לבן[22]. שימוש בבד בצבע אחר לבדיקה אסור[23]. הרב מרדכי אליהו כתב שעל האישה לשים לב שאין על העד חוטים צבעוניים דקים העשויים להיראות כדם בזמן הבדיקה[24].

לגבי גודל העד, יש מן הפוסקים שכתבו שהעד צריך להיות בינוני- לא קטן מדי ולא גדול מדי כדי שלא תתקשה לאחוז בו ולהניע אותו בתוך הנרתיק. לדעת הרב שמואל וואזנר הגודל האידיאלי הוא בערך שבעה או שמונה ס"מ[25].

במקרים בהם ישנו קושי בהכנסת עד הבדיקה, למשל לכלה שאיננה מיומנת בביצוע בדיקות, או לאישה שהכנסת העד מכאיבה לה, יש מן הפוסקים שהתירו לבדוק בעד רטוב[26].

תנוחת הבדיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקובל לומר כי התנוחה הנוחה ביותר לבדיקה (ויש אומרים אף העדיפה מבחינת יעילות הבדיקה[27]) היא בהנחת רגל אחת על גבי משטח מוגבה (כסא, אסלה וכדומה). כתב ר' יעקב מליסא שאין לעשות את הבדיקה כאשר האישה שוכבת על גבה, מכיוון שכך כותלי הרחם לא מאפשרים לדם לצאת[28], אולם הרב אליעזר וולדינברג הסביר כי כוונתו לבדיקת קינוח בלבד, ואף הוכיח מדברי פוסקים נוספים שאין בעיה לעשות בדיקה בשכיבה[29]. בכל תנוחה אחרת לא הוזכרה בפוסקים מניעה לעשות את הבדיקה.

בחינת העד[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הבדיקה, יש לבדוק את הבד. בדיקה זו צריכה לכתחילה להתבצע באור יום (אך לא מול שמש ישירה) או באור הדומה בצבעו לאור יום[30], אם כי גם בדיקה באור נר או חשמל מועילה בדיעבד[31]. ישנם צבעים רבים ושונים שיכולים להופיע על בד הבדיקה. בימי התנאים והאמוראים היו מבחינים בין גוני האדום השונים[32] ולא כל כתם אדום היה מטמא את האישה, אך הרא"ש כתב שבימינו איננו בקיאים בגוונים השונים וממילא ההלכה הנהוגה כיום היא שכל גוון אדום אוסר[33]. לכן, אם הכתם שנמצא על הבד שחור[34] או אדום במובהק- הבדיקה מעידה כי האישה טמאה, ואילו אם אין על הבד שום מראה אדמומיות- האישה טהורה. ההשלכות של השאלה האם האישה טהורה או טמאה משתנות בהתאם לבדיקות השונות ולמטרתן.

אם בני הזוג מסופקים האם יש במראה (כלומר בכתם הצבע שנמצא על העד) גוון אדום, נהוג לשאול חכם בעל ניסיון בראיית כתמים. פרט לגוונים המתוארים, היו מן הראשונים שהחמירו לטמא את האישה בגוונים נוספים (ירוק, צהוב, לבן ועוד) או בכתמים שמרקמם סמיך, אך דעתם נדחתה מהלכה[35] . אמנם, יש מן האחרונים המחמירים במראה זהוב.[36]

מידת היסודיות בבדיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרוחב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדברי הגמרא הוזכרו שני סוגי בדיקה-

  1. בדיקה- בדיקה יסודית המתבצעת ב"חורים וסדקים" כלשון הגמרא. את הצורך בבדיקה בחורים וסדקים הסבירו חלק מן הפוסקים כחשש שמא כותלי בית הרחם (ככל הנראה הכוונה לקירות הנרתיק) מנעו מן הדם לצאת[37] .
  2. קינוח- בדיקה שטחית. בגמרא לא הוזכר שיעור לרוחב לבדיקת קינוח, אך הראשונים הסיקו מדבריה שקינוח איננו דורש בדיקת חורים וסדקים.

כתבו אחרונים שהחיוב לבדוק בחורים וסדקים הוא מדברי חכמים, אך מן התורה די בבדיקה בלא הכנסה לחורים וסדקים, כל עוד שוהה בבדיקה לפרק זמן השווה ל"שיעור וסת", דהיינו לפרק הזמן שלוקח לאישה לרדת מן המיטה ולבצע בדיקה, מפני שאפילו אם מנעו כותלי בית הרחם את יציאת הדם, אין הם מונעים זאת לפרק זמן שכזה[38].

לעומק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגמרא לא הוזכר שיעור בדיקה לעומק, אך ישנו דיון לגבי המקום ברחם שממנו והלאה אין דם מטמא. כחלק מדיון זה הוזכר שיעור עד "מקום שהשמש דש", כלומר, עד המקום בנרתיק אליו מגיע איבר הגבר בעת קיום יחסי אישות, ויש מן הראשונים שאמצו אותו כשיעור המקום שעד אליו צריכה האישה לבדוק במקרים מסוימים. לדעת רבי יוסף קארו מידת העומק איננה משנה לעניין הגדרת בדיקה כ"בדיקה" או "קינוח", אך מדברי הראב"ד נראה שסבר שקינוח שיעורו לעומק פחות משיעור בדיקה שכן אפיין את ייחודה של הבדיקה אל מול הקינוח בכך שהיא מגיעה "עד מקום שהשמש דש". הרשב"א והרמב"ן, שלא הזכירו את שיעור מקום דישת השמש, סתמו וכתבו שעליה לבדוק "בעומק"[39].

סוגי הבדיקות ומאפייניהן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדיקות עוסקת בטהרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשנה[3] מזכירה שלוש בדיקות להן נדרשת אישה המעוניינת לעסוק בטהרות- בדיקה אחת בבוקר, שמטרתה לוודא שהטהרות שעסקה בהן בלילה טהורות, בדיקה אחת סמוך לבין השמשות[40], שמטרתה לוודא שהטהרות שעסקה בהן בבוקר טהורות[41], ובדיקה בכל פעם שתקיים יחסי אישות עם בעלה. כמו כן כותבת המשנה שכוהנת (בת כהן לא נשואה או אשת כהן) שרוצה לאכול תרומה צריכה לבדוק את עצמה לפני כן, ולדעת רבי יהודה (שלא נפסקה להלכה[42]) אף לאחר שמסיימת לאכול בתרומה[3].

לגבי הבדיקה לבעלה מזכירה המשנה במקום אחר[43] שתי בדיקות-

  1. בדיקה אחרי חיי האישות, ובה הן האישה והן הגבר צריכים להיבדק (הגבר על ידי קינוח איברו בעד ובדיקה שמא יש עליו דם שהגיע מן האישה והאישה בבדיקה כנזכר לעיל[44]). אם נמצא דם על עד האישה מיד אחר התשמיש או על עד הגבר בבדיקה זו, חזקה על האישה שהייתה נידה בשעת התשמיש, וממילא הן האישה והן הגבר טמאים (האישה טומאת נידה והגבר טומאת בועל נידה) וחייבים להביא קרבן חטאת. אם נמצא הדם על עד האישה לאחר זמן "שיעור וסת" מהתשמיש[45], ישנו ספק האם הייתה נידה בשעת התשמיש וחייבים להביא קרבן אשם תלוי[46].
  2. בדיקה לפני חיי האישות שאיננה חובה אלא ממידת חסידות

הראשונים נחלקו בהבנת ההתייחסויות השונות בגמרא לבדיקות אלה, האם חיוב הבדיקה הוא רק לאישה העוסקת בטהרות או לכל אישה, וכן האם יש חיוב בדיקה לפני או אחרי קיום יחסים לאישה שיש לה ולאישה שאין לה וסת קבוע.[47]

במקרה שאישה העוסקת בטהרות קיימה יחסי אישות עם בעלה יותר מפעם אחת בלילה, נחלקו בית הלל ובית שמאי- לדעת בית שמאי עליה לבדוק את עצמה לפני ואחרי כל אחד מהתשמישים, ואילו לדעת בית הלל די לה בשתי בדיקות לכל הלילה[48].

במשנה הראשונה במסכת נידה[49] נחלקו הלל, שמאי, וחכמים לגבי ממתי מטמאת נידה למפרע את הטהרות שנגעה בהן. לדעת שמאי, רק הטהרות שנגעה בהן מרגע הבדיקה נטמאות, לדעת הלל כל הטהרות שעסקה בהן מאז הבדיקה האחרונה נטמאות, ולדעת חכמים[50] נטמאות כל הטהרות שעסקה בהן בעשרים וארבע השעות האחרונות, או לחלופין אם בדקה בתוך עשרים וארבע השעות האחרונות- מאז הבדיקה האחרונה[51]. להלכה נפסק כדעת חכמים, ולכן אם בדיקה לעוסקת בטהרות יוצאת טמאה, היא נטמאת, נאסרת בקיום יחסי אישות עם בעלה, ומטמאת למפרע (כלומר, מתייחסים אל הטהרות כאילו נטמאו מרגע הנגיעה ולא מרגע הגילוי) את כל הטהרות שעסקה בהן בעשרים וארבע השעות האחרונות או מאז הבדיקה האחרונה שנערכה אם היא נערכה בעשרים וארבע השעות שלפני הבדיקה הטמאה.

בגמרא[52] מופיעה דעה שאין לסמוך על בדיקה שלפני קיום יחסי אישות משום שהאישה מתוך להיטותה לשמש אינה בודקת "בחורים ובסדקים", ומכאן לומדים רבים מהראשונים שבדיקה לטהרות צריכה להיות המדוקדקת ביותר מבחינת היסודיות[39].

חז"ל מזכירים מספר מצבים בחיי האישה שדינם שונה לעניין הבדיקות לעיסוק בטהרות-

  1. נידה- כיוון שהיא ממילא טמאה אינה צריכה לבדוק
  2. יולדת בתקופת דם הטוהר- כיוון שבתקופה זו כל דם שתראה טהור אינה צריכה לבדוק
  3. אישה שנבעלה בפעם הראשונה- בכל התקופה בה ניתן לתלות שהדמים היוצאים ממנה הגיעו מן הבתולים אינה צריכה בדיקה לאחר תשמיש כיוון שתולים את הדם היוצא בקריעת הבתולים[53][3]
  4. באחד עשר ימי הזיבה- האישה בחזקת טהורה ולכן אינה צריכה לבדוק[54]
  5. קטנה מתחת לגיל 12- כיוון שטרם הגיעה לגיל בו חוששים שתראה דם אינה צריכה לבדוק[55]

הפסק טהרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הפסק טהרה

בדיקת הפסק טהרה היא הבדיקה אותה עושה כל אישה ששתת דם זיבות או נידות מרחמה על מנת שתוכל להטהר, ובמקרה של זבה (וכל אישה בימינו) להתחיל לספור למחרת את שבעת הימים הנקיים. בזמן המשנה, הבדיקה עבור אישה נידה הייתה נעשית לכתחילה בבין השמשות של היום השביעי לתחילת ראיית הדם. במקרה שבדקה בזמן אחר בתוך שבעת ימי נידתה, נחלקו תנאים[56]- לדעת רבי יהודה, כל בדיקה שאיננה בבין השמשות של היום השביעי איננה תקפה. לדעת תנא קמא, אם בדקה ביום השביעי בבוקר הבדיקה תופסת והיא טהורה. לדעת חכמים, אם בדקה מהיום השני ואילך הבדיקה עולה לה, ולדעת רבי יהודה הנשיא[57] אפילו בדקה ביום הראשון- עולה לה בדיקה. הזבה, לעומת זאת, רשאית לעשות את הבדיקה ברגע שמסתיימת ראיית הדם שלה (לכתחילה בבין השמשות של אותו היום[58]), ולמחרת יום הבדיקה היא רשאית להתחיל לספור את שבעת הימים הנקיים[59][60].

מאחר שמטרת בדיקה זו לוודא שפסקה שתיתת הדם מן הרחם, נהוג שהאישה רוחצת את הנרתיק במים מספר דקות לפני הבדיקה על מנת שלא יישארו שאריות דם ישנות שיאסרו אותה שלא לצורך[61]. את הבדיקה יש לבצע לפני השקיעה, אם כי בדיעבד בדיקה בכל שעות היום מועילה[62].

לדעת הרא"ש, וכן פסק השולחן ערוך, בדיקה זו צריכה להיות יסודית ועל האישה להכניס את העד "לחורים ולסדקים" המצויים בנרתיק, ולהכניסו לעומק "עד מקום שהשמש דש"[63]. הראב"ד, לעומת זאת, סבור כי בדיקת חורים וסדקים נועדה לאישה העוסקת בטהרות, ואילו בימינו שאין עוסקים בטהרות צריך אמנם לבדוק לעומק "עד מקום שהשמש דש", אך אין צורך לבדוק בחורים ובסדקים[64]. ספר התרומה, הרשב"א והרמב"ן נקטו עמדה ממצעת- מצד אחד הצריכו בדיקה בחורים וסדקים, אך מצד שני לגבי עומק הבדיקה לא כתבו שיעור מובהק אלא רק שצריכה להכניס את העד "בעומק"[65].

בשל הקושי לבדוק לעומק "עד מקום שהשמש דש", התיר השולחן ערוך לאישה שקשה לה לבדוק כך בכל בדיקה ובדיקה, לבדוק כך בבדיקת הפסק הטהרה והיום הראשון של שבעת הנקיים בלבד, והרמ"א כתב שאם לא בדקה כך ביום הראשון תבדוק באחד הימים הנקיים האחרים, ובדיעבד גם אם לא בדקה כלל כל כך בעומק טהורה. למעשה, פוסקים רבים מקילים בימינו (בדרך כלל במצבים של חשש לפציעה של הנרתיק או קושי נפשי גדול) לבדוק בדיקה שטחית יותר.

לאחר בדיקה זו, כתב הרשב"א[66] שטוב להורות להניח "מוך דחוק", דהיינו להכניס לתוך הנרתיק מוך (בימינו רבות נוהגות להניח עד בדיקה) ולהשאירו שם כל זמן בין השמשות (בין השקיעה לצאת הכוכבים- כ18 דקות), וכן פסקו השולחן ערוך ומרבית אחרוני זמנינו לכתחילה[67]. את המוך הדחוק יש לבחון כפי שבוחנים עד.

אם בדיקת הפסק יצאה טמאה, האישה יכולה לנסות ולבדוק שוב עד אחר השקיעה. נהוג להמתין (כרבע שעה עד חצי שעה) בין בדיקה לבדיקה בשל רגישות המקום. אם לא יצאה לה אף בדיקה טהורה באותו היום תוכל לנסות שוב רק למחרת. אם בדיקה זו יצאה טהורה, האישה יכולה להתחיל (בכפוף לדיני פולטת שכבת זרע) לספור שבעה נקיים.

מאחר שבדיקה זו נועדה להוציא את האישה מחזקת טומאה ויש סוברים שחיובה מן התורה, היא נחשבת לאחת מן הבדיקות החמורות, ואף במקומות שנוהגים להקל בבדיקות אחרות, פעמים רבות מחמירים בבדיקה זו. כך למשל אישה שרואה דם ללא הפסקה מחמת מכה מחויבת לבדוק לפחות בהפסק[68], וכן מרבית המחמירים לאסור מראה זהוב שנראה על העד, מחמירים בכך בהפסק בלבד.[36] כמו כן, אם אישה לא בדקה, אפילו הרגישה שפסק דמה מלשתות ואפילו עברו כמה ימים מאז שהפסיקה לדמם, היא בחזקת טמאה עד שתבדוק[69].

בדיקות שבעה נקיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שבעה נקיים

מהמשנה[70] עולה כי במהלך שבעת הימים הנקיים מחויבת האישה בביצוע בדיקות בכל יום. ראשונים רבים סבורים שדי בבדיקה אחת בכל יום, אך השולחן ערוך בעקבות דעת ראשוני אשכנז פסק שיש לבצע שתי בדיקות ביום, וכן התקבל להלכה בימינו.[71][72]בדיעבד, הבדיקות החשובות ביותר הן בדיקות היום הראשון והשביעי, ונחלקו התנאים אילו ימים עולים לספירת הזבה אם בדקה רק ביום הראשון והשביעי- לדעת רבי אליעזר, שהלכה כמותו, אם אישה בדקה בראשון ושביעי בלבד נחשבת לה ספירת כל הימים, לדעת רבי יהושע נחשבת לה ספירת הימים שבדקה בהם (ראשון ושביעי) בלבד, ולדעת רבי עקיבא נחשבת לה רק היום האחרון לספירת הנקיים.[70]

בעקבות מחלוקת התנאים, נחלקו אמוראים בדעת רבי אליעזר מה הדין אם בדקה ביום הראשון בלבד[73]- לדעת האמורא רב הדין זהה ונחשבת לה הספירה, ואילו לדעת רבי חנינא במקרה זה לא עלתה לה ספירת הנקיים[74]. השולחן ערוך הביא את שתי הדעות, אך נראה שפסק כדעה המחמירה, שכן לאחריה הוסיף "ואין להקל"[71]. אחרונים רבים חלקו על פסק זה של השולחן ערוך, ובשעת הדחק מקילים אף לאישה שבדקה את בדיקת היום הראשון בלבד[75]. במקרה שאישה בדקה רק באחד מן הימים האמצעיים, כתבו ראשונים[76] שלפוסקים כרב בדיקתה מועילה, ויש שחלקו[77]

למעשה, במקרים מסוימים בהם יש לאישה קושי בביצוע בדיקות כל שבעת הימים הנקיים מקילים לה לבצע בדיקות רק ביום הראשון וביום השביעי, ובמקרים קיצוניים ביום הראשון בלבד (שני סוגי ההיתרים מתקבלים בדרך כלל רק לאחר שאלת חכם במקרים ספציפיים ולא נכתבים בספרי ההלכה כהיתר גורף)[78].

את בדיקות שבעת הימים הנקיים כתבו הפוסקים שיש לבצע בבוקר וסמוך לשקיעה. במקרה שיכולה לבדוק רק בדיקה אחת, כתב הרב וואזנר בספר "שיעורי שבט הלוי" שבדיקת הבוקר עדיפה[79].

כנזכר לעיל, לכתחילה הדרישה ההלכתית בבדיקות שבעה נקיים היא לבדוק לעומק ובחורים ובסדקים, אך אישה שקשה לה יכולה להקל ולבדוק עד מקום שידה מגעת, פרט ליום הראשון של שבעת הנקיים בו כתב השולחן ערוך שיש להחמיר. לדעת הרב אלישיב קנוהל אם אישה לא יכולה לבדוק לעומק ביום הראשון, תעשה זאת באחד מן הימים האחרים[80]

אם בדיקת שבעה נקיים יצאה טהורה, האישה ממשיכה בספירת הנקיים כרגיל. אם הבדיקה יצאה טמאה, ספירת האישה נפסקת ועליה לפסוק בטהרה ולהתחיל את שבעת הנקיים מחדש[81].

בדיקת עונת פרישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרישה סמוך לווסת

האמורא רבי ירמיה לומד מן הפסוק "וְהִזַּרְתֶּ֥ם אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִטֻּמְאָתָ֑ם וְלֹ֤א יָמֻ֙תוּ֙ בְּטֻמְאָתָ֔ם בְּטַמְּאָ֥ם אֶת־מִשְׁכָּנִ֖י אֲשֶׁ֥ר בְּתוֹכָֽם"[82] שיש צורך בפרישה מן האישה סמוך לוסתה, ורבא מלמד שמשך פרישה זו הוא פרק זמן של עונה[83] (היום או הלילה הסמוכים לזמן בו צריך להגיע וסתה). בגמרא במקום אחר[84] מצוטטות מחלוקות תנאים מהן משמע שעל האישה לבדוק את עצמה ב"עונת פרישה" זו.

נחלקו הפוסקים מה תעשה אם לא בדקה עצמה בעונת הוסת, ולהלכה נפסק שאסורה בקיום יחסי אישות עד שתבדוק. אישה שאין לה וסת קבוע, כתבו הפוסקים שתבדוק עצמה בכל אחת מעונות הפרישה, אך הבדיקה העיקרית היא בעונה בינונית, שגם לגביה כתבו הפוסקים שאם לא בדקה בה אסורה לקיים יחסי אישות עם בעלה עד שתבדוק. אישה חסרת וסת קבוע שלא בדקה ב"עונת החודש" ו"עונת ההפלגה", כתב הרב אליהו שאף על פי שאינה חייבת לבדוק, מן הראוי שתבדוק[85].

הפוסקים הצריכו שבדיקה זו תהיה יסודית, וכתבו שעליה לבדוק בחורים וסדקים[86].

נחלקו הפוסקים כיצד צריכה להתבצע בדיקה זו- לדעת רבי יעקב מליסא[87], אישה שיש לה וסת קבוע בשעה מסוימת צריכה לבדוק רק בשעה זו, אך אישה שאין לה שעה קבועה צריכה מוך דחוק במשך כל הזמן בו עשוי להופיע וסתה[88]. הרב שמואל וואזנר כתב שאישה בעלת וסת קבוע ואישה חסרת וסת קבוע בעונה בינונית לכתחילה תעשה שלוש בדיקות[89][90], אך בדיעבד מספיקה בדיקה אחת לפני השקיעה. הרב שלמה לוי כתב שתבדוק עצמה בבוקר ובערב[91], והרב מרדכי אליהו כתב שיש לעשות שתי בדיקות, אחת בתחילת עונת הפרישה ואחת בתחילת העונה שאחריה, וכן שלכתחילה תעשה בדיקת "מוך דחוק" גם בבדיקה זו. את הבדיקה בחורים בסדקים משמע מדבריו שהצריך רק בבדיקה האחרונה[92][93].

אישה שמצאה דם בבדיקה זו, נחשבת לנידה לכל דבר. לעומת זאת, אם לא מצאה דם בבדיקת עונות הפרישה, היא מותרת לבעלה עד לראיית הדם הבאה, או עד לעונת הפרישה הבאה אם אין לה וסת קבוע.

מעוברת ומניקה[94] אינן צריכות לבדוק בעונת הפרישה, מכיוון שבאופן טבעי המחזור מפסיק להגיע בתקופות אלה, וכן אישה המתחבאת מפני סכנה אינה צריכה לבדוק[95], מפני שפחד מתמשך מביא להפסקת המחזור[96].

בדיקות רואה מחמת תשמיש[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רואה מחמת תשמיש

באישה שוסתה איננו מגיע בזמנים קבועים, אין דרך לדעת מתי תגיע הוסת. מסיבה זו, נחלקו תנאים- ר' מאיר סבור שאישה שכזו אסורה לקיים יחסים לעולם, שהרי אין דרך לדעת שוסתה לא יגיע בזמן קיום היחסים ויעברו על איסור כרת של בעילת נידה, ורבי חנינא בן אנטיגנוס סבור ש"משמשת בשני עדים, הן עותוה הן תקנוה"[97].

חלק מן הראשונים פירשו את דברי רבי חנינא שעליה לבדוק לפני ואחרי כל תשמיש, אפילו אם איננה עוסקת בטהרות[47]. ראשונים אחרים, שכמותם נוהגים רוב ישראל הלכה למעשה[6], סבורים שפירוש דברי רבי חנינא הם שאישה שאין לה וסת יכולה לבצע בדיקה שלוש פעמים מיד לאחר קיום יחסי אישות[98]: אם תמצא הבדיקה טהורה- האישה קבעה חזקה לכך שאינה רואה מחמת תשמיש והיא מותרת לקיים יחסי אישות עם בעלה מכאן והלאה בלא לבצע בדיקות, ונמצא שעדי הבדיקה "תקנוה". אם תמצא הבדיקה טמאה, לעומת זאת, האישה קבעה חזקה לראייה מחמת תשמיש והיא נאסרת על בעלה, ונמצא שהעדים "עיוותוה"[99].

לכתחילה, הדרישה לבצע בדיקות אלו היא בשלושת הפעמים הראשונות בהן הזוג מקיים יחסי אישות, אלא שבפועל כל עוד לא פוסק דם הבתולים מניחים שכל הדם היוצא ממנה הוא דם בתולים, ולכן רק לאחר שפוסק דם הבתולים ניתן להתחיל לבצע בדיקות אלה. כמו כן, בכל מקרה אחר שבו ייתכן שהדם איננו דם וסת (למשל, אם יש לה פצע בתוך הנרתיק) לא ניתן לבצע בדיקות אלה[100]. כתבו הפוסקים שאישה בעלת "וסת חצי קבוע" (כלומר, אישה שאין לה וסת קבוע ובכל זאת רואה דם אך ורק בטווח ימים מסוים[101]) צריכה לבצע בדיקה זו רק בטווח הימים בו עשוי להגיע זמן הוסת, שהרי בשאר הימים דינה כבעלת וסת קבוע[102]. כמו כן, אישה הנוטלת גלולות למניעת הריון נחשבת כבעלת וסת קבוע ואינה יכולה לבצע את הבדיקות האלה[100], וכן אישה בהריון לא תבצען[103]. לדעת כמה מן הפוסקים, בני זוג שחיו יחד זמן רב ולא קיימו את הבדיקות, פטורים מביצוען מאחר שהאישה יודעת שהיא אינה רואה מחמת תשמיש ואינה זקוקה להן[6].

לכתחילה, על שלוש הבדיקות צריכות להיות רצופות. כלומר, אין לקיים יחסים בין הבדיקות בזמנים הראויים לבדיקת רואה מחמת תשמיש בלא לבצע בדיקה. עם זאת בדיעבד אף אם לא ביצעו את הבדיקות ברציפות, לדעת הרב אלישיב קנוהל, ניתן לקבוע חזקת רואה מחמת תשמיש[100].

כל אחת משלוש הבדיקות כוללת למעשה בדיקה בשלושה עדים- לפני קיום היחסים על האישה לבדוק את עצמה, ולאחריהם הן האישה והן הגבר צריכים לבדוק עצמם[100].

הפוסקים נחלקו לגבי יסודיות בדיקות אלה- לדעת הראב"ד[104] די בבדיקה קלה (והסביר הרב וואזנר שהיינו קינוח[105]), אך הרב מרדכי אליהו כתב שהבדיקות צריכות להיות יסודיות[106]

כתבו הפוסקים, שהבדיקה צריכה להתבצע בפרק זמן של "שיעור וסת" לאחר הבדיקה, ונחלקו מהו בדיוק שיעור זמן זה. בגמרא הוזכרו שני שיעורים-

  1. שיעור זמן שלוקח לאישה לרדת מן המיטה ולרחוץ את הנרתיק
  2. שיעור זמן שלוקח לאישה להושיט יד אל מתחת הכר, ליטול משם עד בדיקה ולבדוק

הרמב"ם[107] פסק להלכה את השיעור השני.

דעות האחרונים בשיעור הזמן בימינו[108][109]:

  • תפארת צבי- חצי שעה.
  • נחל אשכול- רבע שעה.
  • שו"ת מר ואהלות- אולי 9 דקות.
  • דרכי טהרה- תבדוק תוך 5 דקות, אם בדקה ומצאה דם תוך חצי שעה טמאה.
  • שו"ת בניין שמחה- לכתחילה 3 דקות, בדיעבד 5 דקות.
  • שיירי טהרה- אולי פרק זמן של צליית ביצה וגמיעה
  • טהרת הבית- 3 דקות
  • חוט שני- 2–3 דקות
  • פרי דעת- 12 שניות

בדיקות חשש דם חימוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דם חימוד

בגמרא מופיעה בשם האמורא רבא הלכה לפיה "תבעוה לינשא ונתפייסה - צריכה שתשב שבעה נקיים."[110], כלומר, אישה שהציעו לה להינשא והסכימה לכך צריכה לשבת שבעה ימים נקיים בטרם תוכל להינשא, מחשש שמא תראה דם מחמת תאוותה לבעלה. נחלקו ראשונים האם שבעה נקיים אלו דורשים הפסק טהרה ובדיקות בכל יום, כדוגמת שבעה נקיים רגילים של זבה- לדעת הרשב"א[111], אינה צריכה לא בדיקות ולא הפסק טהרה, מאחר שמדובר בספק בלבד שמא ראתה דם. לדעת הרמב"ן והרא"ש[112][113], צריכה בדיקות שבעה נקיים מחשש שמא תראה בכל יום, אך אין צריך לפסוק בטהרה מאחר שיציאת דם זה, הנקרא "דם חימוד", איננה נמשכת זמן ארוך כיציאת דם הוסת[114]. לדעת הרא"ה[115] דינה כדין כל נידה וצריכה שבעה נקיים והפסק טהרה.

בימינו מאחר שבתולות אינן טובלות לנידתן הצריכו אחרונים שבעה נקיים והפסק טהרה לכל אישה לפני חתונתה[116]. לגבי המתנת מספר ימים מחשש שמא תפלוט שכבת זרע, כתב הרב מרדכי אליהו שנחלקו אחרונים האם עליה להמתינם לפני הפסק הטהרה, ושלהלכה פסקו אחרונים כדעה המקילה, אך נהגו להחמיר לכתחילה היכן שאפשר.

נחלקו ראשונים האם תועיל בדיקה בשעת הצעת הנישואין להתירה לבעלה, ופסקו ראשונים ואחרונים שאינה מועילה[117]. עם זאת, לדעת רבי יעקב מליסא[118], אישה שהיה לה מוך דחוק לאורך כל שעת התביעה פטורה מהצורך לשבת שבעה נקיים.

אפילו אישה שלא סביר שתראה דם, כגון ילדה מתחת לגיל שתים עשרה או זקנה, כתבו אחרונים שחוששים שמא ראתה דם, ונדרשת לבדיקות אלו[119].

לגבי עומק הבדיקות, כתבו אחרונים שכיוון שלכלה בתולה יש קושי בבדיקה, די בבדיקה עד מקום שידה מגעת ואין צורך בבדיקה מעמיקה בחורים וסדקים[120].

נאמנות האישה על הבדיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אישה נאמנת להגיד שהיא טהורה ושביצעה את כל התהליכים הנחוצים לטהרה, וכך דרשו חכמים בגמרא במסכת כתובות:

אמר רב חיננא בר כהנא אמר שמואל: מנין לנדה שסופרת לעצמה? שנאמר: "וספרה לה שבעת ימים", לה - לעצמה.

בבלי כתובות עב א

כמו כן, נאמנת אישה לומר ששאלה חכם ואמר לה שהיא טהורה. אם אישה איבדה את עד בדיקתה, ואומרת שעל העד היה מראה דומה למראה אחר שנמצא לפנינו, ניתן לטהר אותה על סמך אמירה זו. לעומת זאת אם יש ספק האם המראה טהור, והאישה אומרת שחכם טיהר לה מראה דומה לזה, אין סומכים על כך כדי לטהר את המראה, מפני שמאחר ואין יכולת לזהות בביטחון את צבע העד, לא ניתן לסמוך על כך שתזהה בביטחון שהמראה דומה למראה אחר שלא נמצא לפנינו[121].

יועצות הלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום, עם מגמת ההשתלבות הגוברת של נשים בתחום ההלכה, ישנן מסגרות המכשירות נשים להיות "יועצות הלכה"- נשים הלומדות הלכות נידה באופן מקיף, וכן תחומים פיזיולוגיים ופסיכולוגיים נוספים על מנת לתת מענה לנשים בהלכות נידה. הרב נחום אליעזר רבינוביץ' כתב שנשים אלה יכולות להורות בענייני מראות על עדי בדיקה, וזאת על סמך דברי הראשונים בעניין נאמנות האישה ופרשנות הסיפורים המופיעים בגמרא, וכן מחמת הבושה שחשות נשים רבות בדור הזה לפנות לגבר בשאלות אלה, המונעת מהן להפנות שאלות לגורמים בעלי ידע בתחום ועשויה להביאן לעבור על ההלכה[122].

בדיקה לנשים בעלות מוגבלויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חרש, שוטה וקטן

במשנה נכתב שעיוורת צריכה שאישה אחרת תבדוק אותה[43], אך ר' יוסי ברבי חנינא קובע בגמרא כי מדובר בטעות בגרסא[123]. הלכה למעשה עיוורת מבצעת את הבדיקה לעצמה ומראה לחברתה כדי שתאמר לה האם המראה טהור או טמא[124].

חירשת ואילמת יכולות לבדוק את עצמן, ורבי יהודה הנשיא אף מעיד שהייתה בשכונתו חרשת שכל נשות השכונה היו מראות לה את עידיהן כדי שתאמר להן האם הן טהורות או טמאות. לגבי חירשת אילמת נפסק בגמרא שאינה יכולה לבדוק עצמה, מאחר שבתקופת חז"ל נחשבו חירשים אילמים כבעלי מוגבלות שכלית.[123] בימינו שידוע שחרשים אילמים אינם מוגבלים בשכלם וניתן ללמדם לתקשר באמצעות שפת סימנים וכדומה, נחלקו הפוסקים האם דינם כפיקחים[125].

לגבי נשים החולות במחלות נפש המשפיעות על שיקול דעתן ("שוטות"), נכתב במשנה שאינן נאמנות על בדיקתן, אך נשים שאינן כאלה יכולות לבדוק אותן ולטהרן[123]. הגמרא במסכת חגיגה[126] מזכירה ארבעה קריטריונים על מנת להגדיר שוטה-

  1. יוצא יחידי בלילה
  2. קורע את בגדיו
  3. ישן בבית הקברות
  4. מאבד כל מה שנותנים לו

בגמרא שם נחלקו רבי יוחנן ורב הונא האם יש צורך בהופעת שלושה מסימנים אלו אצל השוטה או שמא די בהופעת אחד מהם, והרמב"ם והשולחן ערוך פסקו כדעת רבי יוחנן שדי באחד מהם, אם כי מדבריהם נראה שהם סבורים שסימנים אלו לאו דווקא, אלא כל סימן המעיד על חוסר צלילות דעת בעניין מסוים מגדיר את האדם כ"שוטה"[127].

לגבי אישה הסובלת מדיכאון, כתב הרב שמואל וואזנר שיש להעריך האם ניתן לסמוך על בדיקתה בהתאם לחומרת המחלה[128].

קינוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדעת רבי חנוך פדואה, מחבר שו"ת "חשב האפוד", לעניין היתר אישה לבעלה יש לדון כתם הנמצא על עד קינוח כדין כתם הנמצא בבדיקה בעד[129], פרט לעובדה שכתם הנמצא על עד בדיקה מטמא את האשה מדין תורה בעוד בקינוח האשה נטמאת מדברי חכמים בלבד[130]. אחת המשמעויות של הדבר היא, שלא ניתן להקל בכתם דם שנמצא על נייר או בד שביצעה באמצעותו קינוח, כפי שמקילים בכתם שנמצא על שאר דברים (לדוגמה, לא ניתן לומר שכיוון שהבד אינו מקבל טומאה או צבעוני הכתם אינו אוסר את האישה). אחת הסברות שמעלה בעל "חשב האפוד" לאסור היא, שכיוון שכשהכתם על גוף האישה הוא מטמא, ודאי שהעברת חלק ממנו למקום אחר (לעד או נייר הקינוח), גם אם מקום זה אינו מקבל טומאה, אין בכוחה להפקיע את האישה מן הטומאה שנטמאה מחמת הדם שהיה על גופה.

ר' יעקב מליסא בחוות דעת, לעומת זאת, כתב שכתם על עד קינוח דינו כשאר כתמים[131]. לדעת הרב שמואל וואזנר ב"שיעורי שבט הלוי", קינוח חמור מכתם בכך שלא מקילים אם הדם שנמצא קטן מגודל גריס, אך לשאר עניינים דינו ככתם כיוון שלא בא בהרגשה ולא חוששים שמא הקינוח מנע ממנה להרגיש את יציאת הדם[132]. אחרונים אחרים סבורים שניתן להקל גם בקינוח בכתם קטן מגריס[133].

מעמד השימוש בנייר טואלט לאחר עשיית צרכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחלק מדיון בגמרא האם אישה יכולה להיטמא כשהיא מוצאת דם מבלי להרגיש את יציאת הדם מהרחם, מעלה הגמרא את האפשרות שהטלת שתן, בדיקת עד, או כניסת איבר המין הגברי לתוך הנרתיק בעת קיום יחסי אישות יגרמו לכך שהאישה לא תשים לב לתחושת יציאת הדם על אף שתחושה זו קיימת, וממילא תיאסר מבלי ששמה לב לתחושה הגופנית האוסרת מן התורה[134].

לדעת החוות דעת, אישה שראתה דם על נייר הטואלט בו השתמשה לאחר הטלת שתן עשויה להיות טמאה מדין תורה[131], אך אחרונים אחרים חלקו, מאחר שבדרך כלל זיבת דם הנידה איננה מתרחשת בזמן הטלת שתן[135]. חלק מן האחרונים נקטו גישה ממצעת- לדעת הרב שמואל וואזנר אם ראתה את הדם על הנייר בתוך דקה מהטלת השתן דנים את הכתם כבדיקה ונאסרת בכל מקרה, ואם ראתה לאחר דקה דינו קל יותר וניתן להקל בו בשעת דחק משמעותית[136], ולדעת הרב משה פיינשטיין דנים את העד כעד בדיקה רק אם בדקה לפני שסיימה להטיל את מימיה לגמרי[137] .

פרט לחשש ההרגשה, יש מן הפוסקים שטימאו כתם על נייר טואלט על פי סברת ה"חשב האפוד" לפיה כיוון שדם זה הגיע מגוף האישה הוא מטמא אף על נייר טואלט צבעוני או שאינו מקבל טומאה. דעת הרב עובדיה יוסף, לעומת זאת, היא שכתם זה אין דינו כדין דם על עד בדיקה אלא כדין כתם, מאחר שהעובדה שלא ידענו על קיומו של הכתם על גוף האישה לפני השימוש בנייר הטואלט משווה לו מעמד של כתם הנמצא על נייר טואלט[133].

לדעת הסוברים שדין כתם על נייר טואלט שניגבה עצמה בו אחר עשיית צרכים כדין שאר כתמים, אם הנייר אינו מקבל טומאה האישה איננה נטמאת. מסיבה זו, ישנם דיונים בפוסקים האם נייר טואלט נחשב למקבל טומאה או לא. הנודע ביהודה כתב שנייר העשוי מסמרטוטים מקבל טומאה כפי שבד מקבל טומאה[138]. רבי אלחנן אשכנזי ב"סדרי טהרה", לעומת זאת, כתב שנייר העשוי מבד פשתן, כיוון שהפשתן מרוסק נחשב לדבר חדש שאיננו מקבל טומאה כבגד, וכן כיוון שאין לו בית קיבול אין עליו דין בגד שמקבל טומאה[139]. לגבי נייר העשוי מעץ מרוסק, כתב הרב שמואל וואזנר ב"שיעורי שבט הלוי" שהוא אינו מקבל טומאה[140].

גם לסוברים שכתם על נייר קינוח מטמא את האישה, אין חובה להסתכל על נייר הטואלט לאחר הקינוח, וכך גם ממליצים פוסקים רבים כדי שהאישה לא תיאסר ללא סיבה בגלל דם שאיננו דם וסת[141].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שו"ת יביע אומר ז יורה דעה יג. אף על פי שבדיקת עד לרוב לא מלווה בהרגשה האוסרת מדין תורה, כתב הרב יעקב מליסא (חוות דעת קצ א) שאנו חוששים שהייתה הרגשה אלא שבגלל הכנסת העד לא שמה לב שהרגישה (עוד על כך בפרק "מעמד הקינוח בנייר טואלט לאחר עשיית צרכים")
  2. ^ משנה נידה א ז. במחקר הוצעו בהתאם לגרסאות השונות במילה "משמשת" שתי אפשרויות לקרוא את המשנה- א. אישה חייבת לשמש בעדים חוץ מיושבת על דם טוהר ובתולה ב. משמשת בעדים היא חלק מרשימת הנשים שחייבות לבדוק, אבל עצם הבדיקה בעד לפני ואחרי תשמיש איננה בהכרח חובה. (משנת ארץ ישראל, מסכת נידה, עמ' 132-3)
  3. ^ 1 2 3 4 משנה נידה א ז
  4. ^ בבלי נידה טז א
  5. ^ רש"י נידה טו א ד"ה בתוך
  6. ^ 1 2 3 הרב שלמה לוי, שערי אורה, ירושלים: קורן, תשע"ד, עמ' 63, הרב שמואל וואזנר, שיעורי שבט הלוי, תשנ"ח, עמ' נח
  7. ^ ש"ך יורה דעה קצב א
  8. ^ שו"ע יורה דעה קצ נ-נב
  9. ^ הרב שלמה לוי, שערי אורה, ירושלים: קורן, תשע"ד, עמ' 68-69; הרב ראובן בן אוליאל, טהרת כרם ישראל, קריית ארבע-חברון: המכון לרבני יישובים, תשע"ו, 202
  10. ^ שו"ת אגרות משה יורה דעה ד יז כח
  11. ^ במקור השם "עד" הערוך (ערך "עד") הביא את הפסוק מישעיהו "וכבגד עדים כל צדקתינו" (סד,ה) ואילו התוספות יום טוב (נדה ח ד) פירש מלשון "עדות", שמעיד על האישה שהיא טהורה. זאב וחנה ספראי (משנת ארץ ישראל- מסכת נדה, עמ' 108) העלו את האפשרות שמקור השם במילה "עדי", ולפיה הופעת סימני הבגרות וביניהם הוסת היא כעין "קישוט" לאישה.
  12. ^ משנה נידה א א; רמב"ם מטמאי משכב ומושב ג ד
  13. ^ נידה יז א; שו"ע יורה דעה קצו ו
  14. ^ תוספות נידה יד ב ד"ה בעד
  15. ^ 1 2 רשב"א תורת הבית הארוך בית ז שער ד
  16. ^ נדה יד א ישנה מחלוקת גרסאות בדברי רבי זירא- האם הוא סבור ש"אותו מקום דחוק הוא אצל מאכולת", כלומר, שכינה לא יכולה להיכנס לתוך הנרתיק או ש"אותו מקום בדוק הוא אצל מאכולת", כלומר, שחזקת הנרתיק שאין בו כינים. הגמרא מסיקה שההבדל בין השיטות יהיה במקרה שנמצאה כינה מעוכה על העד, שאז לשיטה שגורסת "דחוק" אנו חוששים שהכינה לא נכנסה מעצמה אלא נמעכה במהלך קיום היחסים והוכנסה לנרתיק באמצעות איבר הגבר, ואילו לשיטה הגורסת "בדוק", שכמוה נפסק להלכה, אין חוששים לכך ומניחים שהדם הגיע מהאישה והכינה הגיעה לעד מאוחר יותר
  17. ^ שו"ע יורה דעה קצ לג
  18. ^ נידה יד ב
  19. ^ 1 2 שו"ע יורה דעה קצ לו
  20. ^ מרכזיות העיסוק בשאלה האם כתמים הגיעו מכינים נובעת מכך שבתקופת חז"ל היו הכינים נפוצות מאוד, וכפי שמודגם במאמרו של רבן שמעון בן גמליאל- "אין לך כל מטה ומטה שאין בה כמה טיפי דם מאכולת" (נדה נח ב)
  21. ^ 1 2 הרב אלישיב קנוהל, איש ואישה- פרקי הדרכה לחתן וכלה, ירושלים: לשון למודים בע"מ, רביעית, תשע"ו, עמ' 96-97
  22. ^ הרב שלמה לוי, שערי אורה, ירושלים: קורן, תשע"ד, עמ' 197
  23. ^ בית יוסף יורה דעה קצו בהבנת הרמב"ם
  24. ^ הרב מרדכי אליהו, דרכי טהרה, ירושלים: סוכת דוד, תשמ"ו, עמ' קכט
  25. ^ הרב שמואל וואזנר, שיעורי שבט הלוי, תשנ"ח, עמ' רפז; הרב ראובן בן אוליאל, טהרת כרם ישראל, קריית ארבע-חברון: המכון לרבני יישובים, תשע"ו, עמ' 200
  26. ^ שו"ת מהרש"ם א קמו; הרב אלישיב קנוהל, איש ואישה- פרקי הדרכה לחתן וכלה, ירושלים: לשון למודים בע"מ, רביעית, תשע"ו, עמ' 96-97; והרב מרדכי אליהו בדרכי טהרה (עמ' קכט) כתב שאין להשתמש בעד רטוב כיוון שאיננו סופג את הדם, אם כי לא התייחס למקרה הספציפי של כלה בהקשר זה.
  27. ^ הרב מרדכי אליהו, דרכי טהרה, ירושלים: סוכת דוד, תשמ"ו, עמ' קכו
  28. ^ חוות דעת יורה דעה קפו א
  29. ^ שו"ת ציץ אליעזר יד עא
  30. ^ הרב מרדכי אליהו, דרכי טהרה, ירושלים: סוכת דוד, תשמ"ו, עמ' קכז
  31. ^ שולחן ערוך יורה דעה קצו ד; ערוך השולחן יורה דעה קצו כד; הרב שמואל וואזנר, שיעורי שבט הלוי, תשנ"ח, עמ' רפו
  32. ^ משנה נידה ב ו-ז
  33. ^ רא"ש נידה ב ד
  34. ^ המשנה בנידה ב ו מונה את השחור כאחד מהדמים האוסרים, ובגמרא נידה יט א מעיד רבי חנינא כי דם שחור הוא דם אדום שלקה
  35. ^ בית יוסף יורה דעה קפח ד"ה ומ"ש רבינו אפילו אם יש בו
  36. ^ 1 2 הרב מרדכי אליהו, דרכי טהרה, ירושלים: סוכת דוד, תשמ"ו, עמ' כט; הרב שמואל וואזנר, שיעורי שבט הלוי, עמ' רפז
  37. ^ חוות דעת חלק הביאורים קפו א. והוסיף שם שבבדיקות לבעלה אינה צריכה לבדוק בחורים ובסדקים, ומשמע מדבריו שהסיבה לכך היא כי כיוון שהעמדת הדם על ידי כותלי בית הרחם היא תופעה שאיננה מצויה החמירו לחשוש שמא תקרה רק בבדיקה לעיסוק בטהרות החמורות ולא בבדיקה לבעלה הקלה יותר.
  38. ^ סדרי טהרה יורה דעה קצו כג
  39. ^ 1 2 בית יוסף יורה דעה קצו ד"ה ומ"ש ותכניסהו לחורין ולסדקין
  40. ^ בין השמשות שאמרו לגבי בדיקה היינו סמוך לבין השמשות, שהוא מהזמן שנקרא בלשון חז"ל "מן המנחה ולמעלה", דהיינו שעתיים וחצי קודם בין השמשות (אנצ' תלמודית כרך ב' ערך "בדיקת אישה" עמ' שמ)
  41. ^ נדה ד ב
  42. ^ פירוש המשנה לרמב"ם נדה א ז
  43. ^ 1 2 משנה נידה ב א
  44. ^ לדעת הרב שמואל וואזנר (שיעורי שבט הלוי עמ' נט) בדיקה זו צריכה להיות יסודית כשאר בדיקות, ומה שכתב הרמ"א ש"מקנחין עצמן" (שו"ע יורה דעה קפו ב) לא דקדק בלשונו. לדעת ר' יעקב מליסא (חוות דעת קפו א) כפי שהבין בדעתו הרב וואזנר, לעומת זאת, בדיקת קינוח מספיקה.
  45. ^ משנה נדה ב ג, ועיין לקמן בפרק "בדיקות רואה מחמת תשמיש"
  46. ^ משנה נדה ב ב
  47. ^ 1 2 למשל רמב"ם הלכות מטמאי משכב ומושב ד ז; רמב"ם איסורי ביאה ד טז
  48. ^ משנה נדה ב ד
  49. ^ משנה נדה א א
  50. ^ חנה וזאב ספראי ב"משנת ארץ ישראל- מסכת נדה" עמ' 100 נוטים לזהות את שיטת חכמים עם שיטת רבי יוסי המובאת בתוספתא/נידה/א הלכה ג. להבנתם, שיטת חכמים נקבעה בתקופה בה הנוהג לבדוק היה מצוי ולכן הסתפקו בבדיקה מעת לעת. (עמ' 134)
  51. ^ הסבר זה לדעת חכמים הוא הסבר המקובל על רוב הראשונים. ב"משנת ארץ ישראל- מסכת נדה" מובאים שני הסברים נוספים- 1. התוספתא/נדה/א הלכה א-ב מסבירה את דעת חכמים כהולכת אחר השיעור המחמיר- אם בדקה בתוך יממה מטמאת מעת לעת, ואם בדקה לפני יותר מ24 שעות מטמאת מרגע הבדיקה האחרונה. 2. פקידה פירושה קיום יחסי אישות
  52. ^ נדה ה א
  53. ^ אמנם, לטהרות היא עדיין צריכה לבדוק, שמא ישתנה מראה הדם ואז לא נוכל לתלות בבתולים. בקיום יחסי אישות לא חוששים שמא ישתנה מראה הדם מכיוון שגם אם ישתנה ניתן לתלות את השינוי בכך שנגרם מהבעילה.
  54. ^ משנה נדה ד ז
  55. ^ נדה י ב
  56. ^ משנה נדה י ב
  57. ^ נדה סח ב
  58. ^ כך נפסק בשו"ע קצו א. אמנם, הרב שלמה לוי ב"שערי אורה" (עמ' 201) כותב שלזבה גמורה (שאיננה ספק נידה כמו בימינו) אין חזקת טומאה כמו לנידה, ומשמע מדבריו שאין עליה חובת בדיקה בין השמשות דווקא.
  59. ^ שו"ע יורה דעה קצו א-ב
  60. ^ על אף שלמעשה בדרך כלל אין השלכה לאפשרות של האישה לבדוק בימים הראשונים, הן כיוון שרוב הנשים רוב הפעמים רואות דם במשך מספר ימים והן משום הצורך בהמתנת מספר ימים לפני ההפסק מחשש פולטת שכבת זרע, תיתכן השלכה מעשית לנשים ספרדיות הפוסקות כשולחן ערוך המתיר לרחוץ את הנרתיק במקום להמתין, וכן לדעת הש"ך (קצו ו) אישה שראתה כתם בימי הספירה יכולה לוותר על המתנת ימי פולטת. כן מנו פוסקים שונים השלכות מעשיות נוספות, בהתאם לשיטתם לגבי מקרים בהם ניתן להקל בימי המתנת פולטת שכבת זרע. (ראו למשל תורת השלמים קצו ה)
  61. ^ רמ"א יורה דעה קצו ג
  62. ^ שו"ע יורה דעה קצו א
  63. ^ רא"ש נדה י ה; שו"ע יורה דעה קצו ו
  64. ^ בעלי הנפש, שער הספירה והבדיקה, סימן ג
  65. ^ הלכות נידה לרמב"ן ב ו; ספר התרומה הלכות נידה סימן פז; בית יוסף יורה דעה קצו
  66. ^ תורת הבית הקצר, בית ז שער ה כד
  67. ^ הבית יוסף יורה דעה קצו הבין שכוונת הברייתא במילים "ידיה בין עיניה כל בין השמשות" לבדיקת מוך דחוק
  68. ^ שו"ת חתם סופר חלק ב קעז
  69. ^ ש"ך יורה דעה קצו ט
  70. ^ 1 2 משנה נדה י ג
  71. ^ 1 2 שולחן ערוך יורה דעה קצו ד
  72. ^ הרב שמואל וואזנר, שיעורי שבט הלוי, תשנ"ח, עמ' רפב-רפג;הרב מרדכי אליהו, דרכי טהרה, ירושלים: סוכת דוד, תשמ"ו, עמ' קלד
  73. ^ למעשה, האמוראים נחלקו מה קורה אם בדקה בראשון ובשמיני, אלא שכיוון שליום השמיני אין חשיבות מבחינה הלכתית יוצא שלמעשה נחלקו מה קורה אם בדקה רק ביום הראשון
  74. ^ נדה סט א
  75. ^ חכמת אדם קיז יב; שו"ת חתם סופר ב קעח
  76. ^ רא"ש נדה י ה; בעלי הנפש שער הספירה והבדיקה סימן ב
  77. ^ השגות הרז"ה על בעלי הנפש שער הספירה והבדיקה סימן ב סעיף ג
  78. ^ הרב מרדכי אליהו, דרכי טהרה, ירושלים: סוכת דוד, תשמ"ו, עמ' קלה
  79. ^ הרב שמואל וואזנר, שיעורי שבט הלוי, תשנ"ח, עמ' רפב-רפג
  80. ^ הרב אלישיב קנוהל, איש ואישה- פרקי הדרכה לחתן וכלה, ירושלים: לשון למודים בע"מ, רביעית, תשע"ח, עמ' 107
  81. ^ שולחן ערוך יורה דעה קצו י
  82. ^ ויקרא טו לא
  83. ^ תלמוד בבלי נדה סג ב
  84. ^ נדה טז א
  85. ^ הרב מרדכי אליהו, דרכי טהרה, ירושלים: סוכת דוד, תשמ"ו, עמ' סא
  86. ^ הרב שמואל וואזנר, שיעורי שבט הלוי, תשנ"ח, עמ' לג
  87. ^ חוות דעת ביאורים קפד ט; הובא גם בפתחי תשובה יורה דעה קפד יז
  88. ^ וזו לשונו- "אמנם אם אין לה שעה קבועה ביום וסתה, וכן במשנית ב' או ג' ימים, צריכה שתהיה לה מוך דחוק כל משך השינוי" בפשטות עולה מדבריו שאישה חסרת וסת קבוע (רוב הנשים בימינו) צריכה ללכת עם מוך דחוק במשך כל הימים בהם היא עלולה לראות דם, תקופה העשויה להימשך ימים רבים.
  89. ^ כאשר עונת הפרישה חלה בבוקר כתב הרב וואזנר שעליה לבדוק בבוקר, בצהרים, וסמוך לשקיעה, וכאשר היא חלה בלילה עליה לבדוק בתחילת הלילה, לפני ששוכבת לישון, ואם קמה לפני הנץ אז גם בקימתה.
  90. ^ הרב שמואל וואזנר, שיעורי שבט הלוי, תשנ"ח, עמ' לד
  91. ^ הרב שלמה לוי, שערי אורה, ירושלים: קורן, תשע"ד
  92. ^ הרב מרדכי אליהו, דרכי טהרה, ירושלים: סוכת דוד, תשמ"ו, עמ' ס
  93. ^ הרב אלישיב קנוהל ב"איש ואישה" לא התייחס במפורש לזמן הבדיקה, אך משמע מדבריו (עמ' 180) שיש לעשות בדיקה אחת.
  94. ^ הלכה זו נאמרה לגבי מניקה בזמן חז"ל. בימינו שלעיתים קרובות מניקות חוזרות לראות דם בתוך תקופת ההנקה הסכימו רוב הפוסקים שאם חזר וסתה עליה לחזור לבדוק בעונת הוסת
  95. ^ כך לדעת רוב הראשונים. לדעת הרמב"ן אישה המתחבאת צריכה לכתחילה לבדוק, אבל אם לא בדקה טהורה בדיעבד
  96. ^ שולחן ערוך יורה דעה קפד ט
  97. ^ נידה יב ב
  98. ^ לדעת בעל המאור בהשגות על בעלי הנפש (סימן ג השגה ה) אינה צריכה לבצע בדיקות באופן פיזי פרט לבדיקה הסופית המוזכרת בגמרא שאוסרת אותה על בעלה, אלא די שתוודא שאינה מרגישה ביציאת דם בשעת התשמיש שלוש פעמים. למעשה אין פוסקים כמותו.
  99. ^ רי"ף כתובות ס ב
  100. ^ 1 2 3 4 הרב אלישיב קנוהל, איש ואישה- פרקי הדרכה לחתן וכלה, ירושלים: לשון למודים בע"מ, רביעית, תשע"ח, עמ' 203-205
  101. ^ שו"ע יורה דעה קפו ג
  102. ^ הרב אלישיב קנוהל, איש ואישה- פרקי הדרכה לחתן וכלה, ירושלים: לשון למודים בע"מ, רביעית, תשע"ח, עמ' 203-205, הרב שלמה לוי,שערי אורה, ירושלים: קורן, תשע"ד עמ' 64, הרב שמואל וואזנר, שיעורי שבט הלוי, תשנ"ח, עמ' נח
  103. ^ פתחי תשובה קפו ד
  104. ^ בעלי הנפש, שער הספירה והבדיקה, סימן ג
  105. ^ הרב שמואל וואזנר, שיעורי שבט הלוי, תשנ"ח, עמ' סו
  106. ^ הרב מרדכי אליהו, דרכי טהרה, ירושלים: סוכת דוד, תשמ"ו, עמ' צ. ולא הביא מקור לדבריו.
  107. ^ רמב"ם הלכות שגגות ה ו
  108. ^ הלל מרצבך, שירת הים, תשע"ט, עמ' 57
  109. ^ ב"שירת הים" הובאו שיעורים אלה כהגדרת "שיעור וסת" לעניין בדיקת רואה מחמת תשמיש המטמאת אותה לבעלה ועשויה אף לאוסרה. למעשה ייתכן שחלק מן הפוסקים יסברו שלעניין תקפות בדיקת ראייה מחמת תשמיש השיעור יהיה שונה
  110. ^ נדה סו א
  111. ^ תורת הבית הארוך בית ז שער ב
  112. ^ תורת הבית הארוך בית ז שער ב, חידושי הרא"ש למסכת נדה פרק י סימן ד
  113. ^ רבי יוסף קארו ב"בית יוסף" (יורה דעה קצב) הבין כי הרמב"ן והרא"ש חלוקים, ובעוד שלדעת הרא"ש יש צורך בבדיקה כל שבעה ורק בדיעבד מספיקה בדיקה אחת, לדעת הרמב"ן די בבדיקה אחת במהלך שבעת הימים הנקיים לכתחילה
  114. ^ חידושי הר"ן למסכת שבועות דף ד עמוד ב
  115. ^ כללי נדה לרא"ה פרק שלישי כלל ח'
  116. ^ ש"ך יורה דעה קצב א; הרב מרדכי אליהו, דרכי טהרה, ירושלים: סוכת דוד, תשמ"ו, עמ' צז; הרב שלמה לוי שערי אורה, ירושלים: קורן, תשע"ד
  117. ^ בית יוסף יורה דעה קצב; הרב מרדכי אליהו, דרכי טהרה, ירושלים: סוכת דוד, תשמ"ו, עמ' צז.
  118. ^ חוות דעת קצב א
  119. ^ הרב מרדכי אליהו, דרכי טהרה, ירושלים: סוכת דוד, תשמ"ו, עמ' צז; הרב שלמה לוי, שערי אורה, ירושלים: קורן, תשע"ד, עמ' 74
  120. ^ על אף שהן הרב מרדכי אליהו והן הרב אלישיב קנוהל פסקו על פי הב"ח יורה דעה סימן קצב שאין צורך בבדיקת חורים וסדקים, הרב מרדכי אליהו (דרכי טהרה, עמ' צח) מכנה בדיקה זו "יסודית" ואילו הרב קנוהל מכנה אותה "שטחית"
  121. ^ שו"ע יורה דעה קפח א, תורת הבית הקצר בית ז שער א
  122. ^ הרב נחום אליעזר רבינוביץ', שיח נחום, מעלה אדומים: מכון מעליות, שנייה, תשע"ג, עמ' 201-204
  123. ^ 1 2 3 נידה יג ב
  124. ^ שו"ע יורה דעה קצו ז
  125. ^ שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ד סימן יז; שו"ת משנה הלכות חלק ו סימן רסו; אלישע אנצ'לוביץ', מעמד החרש במציאות זמננו, תחומין כא, מכון צמ"ת, תשס"א, עמ' 141-152
  126. ^ חגיגה ג ב
  127. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות עדות ט ט; שו"ע חושן משפט לה ח; שו"ע יורה דעה א ה
  128. ^ הרב שמואל וואזנר, שיעורי שבט הלוי, תשנ"ח, עמ' רפט
  129. ^ לא לגמרי ברור מתוך דבריו האם הוא עוסק בקינוח (ניגוב) האיברים האינטימיים לאחר עשיית צרכים או בבדיקת קינוח- בדיקה שטחית שהאישה מבצעת בצד החיצוני של הנרתיק
  130. ^ שו"ת חשב האפוד חלק ב סימן עה. הסיבה להבדל היא שבדם על עד בדיקה ישנה חזקה שהדם הגיע יחד עם הרגשה האוסרת את האישה לבעלה מדין תורה אלא שהאשה לא שמה לב שהרגישה בגלל הכנסת העד, בעוד בדם על עד קינוח אין חזקה כזו.
  131. ^ 1 2 חוות דעת יורה דעה קצ א
  132. ^ הרב שמואל וואזנר, שיעורי שבט הלוי, תשנ"ח, עמ' קסו
  133. ^ 1 2 הרב שלמה לוי, שערי אורה, ירושלים: קורן, תשע"ד, עמ' 127
  134. ^ נידה נז ב
  135. ^ הרב שלמה לוי, שערי אורה, ירושלים: קורן, תשע"ד, עמ' 126
  136. ^ הרב שמואל וואזנר, שיעורי שבט הלוי, תשנ"ח, עמ' קסט-קע
  137. ^ שו"ת אגרות משה יורה דעה ד יז יג
  138. ^ שו"ת נודע ביהודה, מהדורה תניינא, יורה דעה קה; והסכים עמו בשו"ת שיבת ציון סימן לט
  139. ^ סדרי טהרה, יורה דעה קצ יט; וכן כתב בשו"ת חתם סופר חלק ו ליקוטים פא
  140. ^ הרב שמואל וואזנר, שיעורי שבט הלוי, תשנ"ח, עמ' קסט. אמנם, את דבריו הוא מבסס על דברי שו"ת שיבת ציון סימן לט, שם נראה שההיתר בנייר עשוי מעץ הוא דווקא בכותב על חתיכת עץ אחת "כברייתה", כלשון כותב השו"ת
  141. ^ הרב שמואל וואזנר, שיעורי שבט הלוי, תשנ"ח, עמ' קע; הרב שלמה לוי, שערי אורה, ירושלים:קורן, תשע"ד, עמ' 128

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.