הכנסת התשיעית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יצחק שמיר, יושב ראש הכנסת התשיעית

כהונתה של הכנסת התשיעית החלה ב-13 ביוני 1977, בעקבות הבחירות שנערכו ב-17 במאי אותה שנה. בבחירות אלה התרחש "המהפך", שבעקבותיו, לראשונה מאז הקמת מדינת ישראל, הוקמה ממשלת ימין, בראשותו של מנחם בגין.

את ישיבתה הראשונה של הכנסת התשיעית פתח נשיא המדינה אפרים קציר, ולאחר מכן העביר את ניהול הישיבה לזקן חברי הכנסת, זרח ורהפטיג. מיד אחר כך נבחר יצחק שמיר ליושב ראש הכנסת, לאחר שקיבל 61 מקולות חברי הכנסת, וגבר על שלושה חברי כנסת אחרים, שלמה הלל (32 קולות), בנימין הלוי (15 קולות) ומאיר וילנר (4 קולות).

הבחירות לכנסת העשירית הוקדמו עקב בקיעים בקואליציה והתקיימו ב-30 ביוני 1981. כהונתה של הכנסת התשיעית הסתיימה עם תחילת כהונתה של הכנסת העשירית, ב-20 ביולי אותה שנה.

הרכב פוליטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוצאות הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבחירות לכנסת התשיעית

אלה היו תוצאות הבחירות והרכב הסיעות עם תחילת כהונתה של הכנסת התשיעית:

כנסות וממשלות ישראל
מועצת המדינה הזמנית
הממשלה הזמנית

הכנסת הראשונה

הממשלה הראשונה
הממשלה השנייה

הכנסת השנייה

הממשלה השלישית
הממשלה הרביעית
הממשלה החמישית
הממשלה השישית

הכנסת השלישית

הממשלה השביעית
הממשלה השמינית

הכנסת הרביעית

הממשלה התשיעית

הכנסת החמישית

הממשלה העשירית
הממשלה האחת עשרה
הממשלה השתים עשרה

הכנסת השישית

הממשלה השלוש עשרה
הממשלה הארבע עשרה

הכנסת השביעית

הממשלה החמש עשרה

הכנסת השמינית

הממשלה השש עשרה
הממשלה השבע עשרה

הכנסת התשיעית

הממשלה השמונה עשרה

הכנסת העשירית

הממשלה התשע עשרה
הממשלה העשרים

הכנסת האחת עשרה

הממשלה העשרים ואחת
הממשלה העשרים ושתיים

הכנסת השתים עשרה

הממשלה העשרים ושלוש
הממשלה העשרים וארבע

הכנסת השלוש עשרה

הממשלה העשרים וחמש
הממשלה העשרים ושש

הכנסת הארבע עשרה

הממשלה העשרים ושבע

הכנסת החמש עשרה

הממשלה העשרים ושמונה
הממשלה העשרים ותשע

הכנסת השש עשרה

הממשלה השלושים

הכנסת השבע עשרה

הממשלה השלושים ואחת

הכנסת השמונה עשרה

הממשלה השלושים ושתיים

הכנסת התשע עשרה

הממשלה השלושים ושלוש

הכנסת העשרים

הממשלה השלושים וארבע
פורטל - הממשל בישראל
מפלגה מושבים בכנסת
הליכוד 43
המערך 32
ד"ש 15
מפד"ל 12
חד"ש 5
אגודת ישראל 4
שלומציון 2
מחנה של"י 2
פלאטו שרון 1
הרשימה הערבית המאוחדת 1
פועלי אגודת ישראל 1
רצ 1
ליברלים עצמאיים 1

המערך, שהיה מפלגת השלטון ב-29 השנים הראשונות לקום המדינה (עד 1965 כמפא"י), נחלש מאוד, וירד מ-51 ל-32 מושבים בכנסת.

הליכוד התחזק רק במעט, מ-39 מושבים ל-43 מושבים, אך היה לראשונה בתולדותיו לסיעה הגדולה בכנסת, ויושב ראש שלו, מנחם בגין, הרכיב את הממשלה. אריאל שרון, שהיה ממקימי הליכוד, פרש ממנו לפני הבחירות והתמודד ברשימה עצמאית, שלומציון. מפלגה זו קיבלה שני מושבים בכנסת, ולאחר הבחירות שבה ונטמעה בליכוד.

כוח חזק נוסף בכנסת התשיעית היה מפלגת ד"ש, שאיחדה בין התנועה הדמוקרטית בראשותו של יגאל ידין ומפלגת שינוי בראשות אמנון רובינשטיין, וכללה גם אישי ציבור וחברי כנסת מהמרכז החופשי. המפלגה, שהתמודדה לראשונה בבחירות, קיבלה 15 מושבים בכנסת. מפלגת מרכז נוספת, ליברלים עצמאיים, נחלשה משמעותית, וירדה מארבעה מושבים למושב אחד בלבד.

רשימת המפד"ל התחזקה מ-10 מושבים ל-12. אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל, שהתמודדו ברשימה משותפת בבחירות לכנסת השמינית (חזית דתית תורתית), שבו והתמודדו בנפרד. אגודת ישראל קיבלה 4 מושבים ופועלי אגודת ישראל מושב אחד. בכך, איבדה פועלי אגודת ישראל מושב אחד ביחס למספר הנציגים שהיו לה ברשימה המשותפת, ואילו אגודת ישראל התחזקה באחד.

רק"ח התמודדה ברשימה משותפת עם הפנתרים השחורים וחוגי שמאל לא-קומוניסטים נוספים, בשם חד"ש. הרשימה זכתה בחמישה מושבים. מפלגת מוקד התאחדה אף היא עם גורמים נוספים - מר"י, הסיעה הסוציאל-דמוקרטית וכמה מאנשי הפנתרים השחורים. הרשימה המשותפת, מחנה של"י, קיבלה שני מושבים (לעומת מושב אחד שהיה למוקד לבדה). מפלגת שמאל נוספת,רצ, נחלשה משלושה מושבים למושב אחד. הרשימה הערבית המאוחדת, שאיחדה את סיעות הלוויין של המערך, הסתפקה אף היא במושב אחד.

איש העסקים שמואל פלאטו-שרון, שהיה מבוקש בשל עבירות מס בצרפת, התמודד בבחירות במטרה ליהנות מחסינות שתמנע את הסגרתו. רשימתו, "פלאטו שרון", קיבלה מספר קולות שהיה בו כדי להספיק לשני מושבים, אך מאחר שהיא כללה מועמד אחד בלבד, כיהן פלאטו-שרון כחבר כנסת יחיד.

הרכב קואליציוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

שבוע לאחר כינונה של הכנסת התשיעית, ב-20 ביוני, הרכיב מנחם בגין את ממשלתו, הממשלה ה-18. עם הקמת הממשלה, כללה הקואליציה את סיעות הליכוד, מפד"ל, אגודת ישראל ושלומציון, וכן את חבר הכנסת משה דיין שפרש מהמערך, הקים סיעת יחיד, והתמנה לשר החוץ. עם הקמת הממשלה, נשענה הקואליציה על תמיכתם של 62 חברי כנסת. ב-25 באוקטובר הצטרפה לקואליציה סיעת ד"ש, והיא התרחבה ל-77 חברי כנסת.

החל מסוף 1978 החלה הקואליציה להתפרק באיטיות. ב-14 בספטמבר אותה שנה חל פילוג ראשון בסיעת ד"ש. הפלג המזוהה עם מפלגת שינוי, שמנה 7 חברי כנסת, וכן את חבר הכנסת אסף יגורי שהקים סיעת יחיד, פרשו מהקואליציה, ואילו שבעת חברי הכנסת שנותרו מטעם התנועה הדמוקרטית נשארו חברים בקואליציה, שהצטמצמה ל-69 חברי כנסת. ב-23 באוקטובר 1979 התפטר מהממשלה משה דיין, על רקע חילוקי דעות עם בגין בנוגע ליישום הסכמי קמפ דייוויד בכל הנוגע למידת האוטונומיה שתינתן לפלסטינים ביהודה והשומרון וחבל עזה. התנועה הדמוקרטית המשיכה להתפורר בהדרגה, וב-10 במרץ 1981 נותר בה חבר כנסת יחיד, יושב ראש המפלגה וסגן ראש הממשלה יגאל ידין. בנוסף לפרישות אלו, מספר חברי כנסת מהליכוד עזבו אף הם את הסיעה במהלך הקדנציה, ובינואר 1981 מנתה 39 חברי כנסת. נסיבות אלה הובילו להיחלשות הקואליציה ולהקדמת הבחירות לכנסת העשירית.

שינויים בהרכבי הסיעות במהלך כהונתה של הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיעת ד"ש התפרקה לרכיבים רבים במהלך כהונתה של הכנסת. הפילוג הראשון התרחש ב-14 בספטמבר 1978, עת התפלגה הסיעה לשלושה - התנועה הדמוקרטית (7 חברי כנסת), התנועה לשינוי ויוזמה (7 חברי כנסת) וסיעת היחיד של חבר הכנסת אסף יגורי, יעד. ב-5 בפברואר 1980 פרש מרדכי אלגרבלי מהתנועה הדמוקרטית והקים סיעת יחיד. ב-8 ביולי פרשו שלמה אליהו ושפיק אסעד מהתנועה הדמוקרטית והקימו את סיעת אחווה. ב-17 בספטמבר הצטרף אליהם גם עקיבא נוף, אך ב-28 בינואר 1981 פרש מסיעה זו והצטרף לליכוד. ב-10 במרץ 1981 פרשו מהתנועה הדמוקרטית גם בנימין הלוי ושמואל תמיר, והקימו סיעות יחיד. חבר הכנסת היחיד שנותר באותה עת בתנועה הדמוקרטית היה היושב ראש, יגאל ידין. שניים משבעת חברי הכנסת של התנועה לשינוי ויוזמה, דוד גולומב ומאיר עמית, פרשו ממנה ב-13 במאי 1980 והצטרפו למערך.

בסמוך לאחר הבחירות נטמעה מפלגת שלומציון בליכוד. אחד משני חבריה, יצחק יצחקי, פרש מהסיעה ב-11 בנובמבר 1980, והקים את ישראל אחת. ב-15 במאי 1979 פרש מהליכוד משה שמיר על רקע התנגדותו להסכם השלום עם מצרים, וב-17 ביולי הצטרפה אליו גאולה כהן. השניים הקימו את סיעת "בנא"י" ("ברית נאמני ארץ ישראל"), שמאוחר יותר שינתה את שמה לבנא"י-התחיה ולבסוף "התחיה". ב-31 בדצמבר 1979 פרש מהליכוד חבר כנסת נוסף, יוסף תמיר, והצטרף לתנועה לשינוי ויוזמה. ב-26 בינואר 1981 פרשו מהליכוד חברי הכנסת יגאל הורוביץ, יצחק פרץ וזלמן שובל והקימו את סיעת רפ"י - הרשימה הממלכתית. ב-19 במאי 1981 הקימו הורוביץ ושובל, יחד עם משה דיין ושפיק אסעד שפרש מסיעת אחווה, את התנועה להתחדשות ממלכתית.

הרכב הכנסת התשיעית ביום היבחרה

ב-11 בנובמבר 1980 פרש סעדיה מרציאנו ממחנה של"י והקים את סיעת "שוויון בישראל - פנתרים". ב-19 במאי 1981 הצטרף אליו מרדכי אלגרבלי, שהיה אף הוא סיעת יחיד לאחר שפרש מהתנועה הדמוקרטית. סיעתם המשותפת נקראה מפלגת האיחוד.

אירועים מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סאדאת נואם בכנסת. לצדו יושב ראש הכנסת יצחק שמיר ונשיא המדינה אפרים קציר
ראש הממשלה מנחם בגין וסגנו יגאל ידין

המשא ומתן על הסכם השלום בין ישראל למצרים העסיק רבות את הכנסת התשיעית. ב-20 בנובמבר 1977 הגיע לכנסת נשיא מצרים אנואר סאדאת ונשא נאום היסטורי במליאת הכנסת. ב-27 בספטמבר 1978 אישרה הכנסת את הסכמי קמפ דייוויד ברוב של 84 מול 19 מתנגדים, ו-17 נמנעים. ב-21 במרץ 1979 אושר גם הסכם השלום עם מצרים, ברוב של 95 חברי כנסת, 18 מתנגדים ושני נמנעים.

בראשית כהונתה של הכנסת אוחדו ועדת העבודה וועדת השירותים הציבוריים לוועדה אחת - ועדת העבודה והרווחה, וכן הוקמה ועדת העלייה והקליטה.

ב-19 באפריל 1978 נבחר יצחק נבון לנשיא מדינת ישראל. הליכוד לא הציע מועמד מטעמו לתפקיד, ומועמד המערך, יצחק נבון, היה המועמד היחיד. הוא נבחר בקולותיהם של 86 מחברי הכנסת. 23 חברי כנסת נוספים שלשלו פתק לבן.

ב-3 בינואר 1979 הרשיע בית המשפט המחוזי בתל אביב את חבר הכנסת שמואל רכטמן בקבלת שוחד, וגזר עליו עונש של שלוש וחצי שנות מאסר וקנס של 70 אלף לירות. ב-26 באפריל דחה בית המשפט העליון את ערעורו, והוא החל לרצות את עונשו. באותה העת, לא היו בחוק יסוד: הכנסת הוראות לגבי חבר הכנסת שהורשע. על כן, כהונתו של רכטמן נמשכה גם לאחר הרשעתו ותחילת ריצוי עונשו בבית הסוהר. הוא הוסע בתחילה מבית הסוהר לכנסת כדי שיוכל להשתתף בהצבעות, אך לאחר כחודשיים התפטר.

חברי הליכוד מצביעים עבור יצחק שמיר לתפקיד יו"ר הכנסת

ב-12 במרץ 1980 נבחר יצחק ברמן ליושב ראש הכנסת במקום יצחק שמיר שהתמנה לשר החוץ.

ב-12 בינואר 1981 נרצח חבר הכנסת חמאד אבו רביעה מהרשימה הערבית המאוחדת. הסיבה לרצח הייתה סירובו של אבו רביעה להתפטר מהכנסת ולקיים הסכם רוטציה שנועד לאפשר את כניסתו של ג'בר מועדי. בעקבות הרצח נכנס מועדי לכנסת במקום אבו רביעה. בניו של מועדי הורשעו ברצח.

חקיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך כהונתה של הכנסת התשיעית, אישרה הכנסת 385 חוקים, מהם 304 ביוזמה ממשלתית (79%) והיתר ביוזמה פרטית[1]. בכך, קבעה הכנסת השמינית מספר שיאים חדשים בנוגע לחקיקה: מספר החוקים הגבוה ביותר (בכנסת השמינית נחקקו 360 חוקים), מספר החוקים הרב ביותר שמקורם בהצעות חוק פרטיות (81, לעומת 720 בכנסת השמינית), ואחוז החוקים הגבוה ביותר שמקורם בהצעות חוק פרטיות (בכנסת השמינית מקורם של 20% מהחוקים היה בהצעות חוק פרטיות).

בין החוקים הבולטים שחוקקה הכנסת התשיעית: חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל, חוק העונשין, חוק הגנת הפרטיות, חוק הבטחת הכנסה, חוק יסודות המשפט, חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, חוק אימוץ ילדים, חוק הגנת הצרכן, חוק הפרשנות, חוק סמכויות שעת חירום (מעצרים) ("חוק המעצרים המנהליים", חוק האזנת סתר, חוק הרבנות הראשית לישראל, חוק העמותות, חוק העתיקות, חוק האפוטרופוס הכללי, חוק הפיקוח על עסקי ביטוח, ועוד.

חוקי יסוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל
  • חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל. חוק היסוד השביעי שחוקקה הכנסת קבע כי ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל ומקום מושבם של הנשיא, הכנסת, הממשלה ובית המשפט העליון.
  • חוק יסוד: הכנסת (תיקון מס' 7). תיקון לחוק יסוד: הכנסת שקבע כי הכנסת רשאית להעביר מכהונתו חבר כנסת שהורשע בפסק דין סופי, וכי ועדת הכנסת רשאית להשעות חבר כנסת שהורשע בפסק דין שאינו סופי. חוק היסוד תוקן בעקבות הרשעתו של חבר הכנסת שמואל רכטמן, שהמשיך לכהן כחבר הכנסת גם לאחר שהורשע ונשלח לבית הסוהר.
  • חוק יסוד: הממשלה (תיקון מס' 2). תיקון לחוק יסוד: הממשלה שאפשר לראש הממשלה למנות יותר מסגן אחד. תיקון חוק היסוד אפשר את כהונתם של יגאל ידין ושמחה ארליך לסגני ראש הממשלה.
  • חוק יסוד: הממשלה (תיקון מס' 3). תיקון לחוק יסוד: הממשלה שהסדיר את ההליכים להעברת שר מכהונתו בידי ראש הממשלה.

חקיקה בתחום המשטר[עריכת קוד מקור | עריכה]

חקיקה חברתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חוק לימוד חובה (תיקון מס' 11). תיקון לחוק לימוד חובה שהרחיב את תחולתו גם לכיתה י' (עד אז הייתה חובת לימוד עד כיתה ט') וכן קבע כי הלימודים עד כיתה י"ב יהיו בחינם.
  • חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 39). תיקון לחוק הביטוח הלאומי במסגרתו נוסף פרק שעניינו ביטוח סיעוד.
  • חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 35). תיקון לחוק הביטוח הלאומי שקבע כי ילדיו היתומים של מי שנהרג בתאונת עבודה יקבלו מענק עם הגיעם למצוות.
  • חוק המשטרה (נכים ונספים) וחוק שירות בתי הסוהר (נכים ונספים). חוקים שקבעו כי חוקי השיקום החלים על נכי צה"ל ובני משפחותיהם יחולו גם על שוטרים, סוהרים ובני משפחותיהם.

חקיקה כלכלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטבע של שקל

חקיקה פלילית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חקיקה אזרחית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חוק אימוץ ילדים.
  • חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) (תיקון מס' 2). תיקון שקבע כי הוריו של תינוק חייבים במזונותיו בשיעור יחסי להכנסותיהם.
  • חוק העונשין (תיקון מס' 8). תיקון שקבע כי ועדה להפסקת הריון לא תוכל עוד לאשר הפלה מהטעם של נזק לאישה או לילדיה מחמת התנאים המשפחתיים או החברתיים הקשים של המשפחה או סביבתה. כן נקבע כי בוועדה תהיה לפחות אישה אחת.

צבא וביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלטון מקומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חוק הרשויות המקומיות (משמעת). חוק המסדיר את הדין המשמעתי של עובדי הרשויות המקומיות.
  • חוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש הרשות וסגניו וכהונתם) (תיקון מס' 2). תיקון זה קבע, בין היתר, כי אם נבחר אדם לראש רשות מקומית, אך הרשימה שהוא מתמודד בה אינה עוברת את אחוז החסימה, הוא יצורף למועצה כחבר מועצה נוסף.
  • חוק לתיקון פקודת העיריות (מס' 24). תיקון לפקודת העיריות שכלל מספר סוגיות. בין היתר: חיוב ראש העירייה בדיווח למועצה אחת לשלושה חודשים על מצבה הכספי של העירייה ופעולותיה, חובת הקמת ועדת מכרזים וועדת ביקורת, הוראות בעניין דרכי מינוי עובדים ופיטוריהם, הוראות בעניין תפקידי מבקר העירייה ודו"ח המבקר, הוראות בעניין הכנת תקציב העירייה, ועוד.
  • חוק לתיקון פקודת העיריות (מס' 21). תיקון לפקודת העיריות שאסר על חברי מועצה או קרוביהם להתקשר בחוזה עם העירייה.
  • חוק הרשויות המקומיות (היטל סעד ונופש) (ביטול).

מקרקעין, תכנון ובנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניין טייסת בבסיס נבטים שהוקם בעקבות הנסיגה מסיני

צרכנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עתיקות במחסני רשות העתיקות

בעלי תפקידים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפקיד בעל התפקיד הערות
נשיאות הכנסת
יושב ראש הכנסת יצחק שמיר, יצחק ברמן
יצחק שמיר
סגני יושב ראש הכנסת יהודה מאיר אברמוביץ, חייקה גרוסמן, בנימין הלוי, משה מרון, פנחס שינמן
ראשי הוועדות הקבועות
יושב ראש הוועדה לענייני ביקורת המדינה אברהם כ"ץ-עוז, שמואל טולידנו
אברהם כ"ץ-עוז
יושב ראש ועדת החוץ והביטחון משה ארנס
משה ארנס
יושב ראש ועדת חוקה, חוק ומשפט דוד גלס
דוד גלס
יושבת ראש ועדת החינוך והתרבות אהרן ידלין, אורה נמיר
אהרן ידלין
אורה נמיר
יושב ראש ועדת הכלכלה גד יעקבי
יושב ראש ועדת הכנסת יצחק ברמן, משה מרון
יושב ראש ועדת הכספים שלמה לורינץ
יושבת ראש ועדת העבודה והרווחה מנחם פרוש
מנחם פרוש
הוועדה הוקמה לראשונה, עם איחוד ועדת העבודה וועדת השירותים הציבוריים.
יושבת ראש ועדת העלייה והקליטה גאולה כהן, רוני מילוא הוועדה הוקמה לראשונה.
יושב ראש ועדת הפנים ואיכות הסביבה שלמה הלל
בעלי תפקידים פרלמנטריים אחרים
ראש האופוזיציה שמעון פרס
שמעון פרס
באותה העת לא הוגדר התפקיד בחוק באופן רשמי
יושב ראש הקואליציה חיים קורפו
יושב ראש ועדת האתיקה מיכאל דקל
יושב ראש הוועדה לתקציב הביטחון חיים בר-לב
בעלי תפקידים בכנסת
מזכיר הכנסת נתנאל לורך
נתנאל לורך
קצין הכנסת יצחק בן-גל
היועץ המשפטי לכנסת צבי ענבר
צבי ענבר
מונה ב-1980 והיה הראשון לכהן בתפקיד.


הקודמת:
הכנסת השמינית
1974 - 1977
הכנסת התשיעית
13 ביוני 1977 - 20 ביולי 1981
כ"ז בסיון ה'תשל"ז - י"ח בתמוז ה'תשמ"א
הבאה:
הכנסת העשירית
1981 - 1984

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דנה בלאנדר וערן קליין, "חקיקה פרטית - נייר עמדה", באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
  2. ^ כ-33 אלף שקלים חדשים בערכי 2013.