חיל האוויר של צבא השחרור העממי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף חיל האוויר הסיני)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חיל האוויר של צבא השחרור העממי
Emblem of People's Liberation Army Air Force.svg
Air Force Flag of the People's Republic of China.svg
Roundel of the Peoples Liberation Army Air Force.svg
סמל, דגל ורונדל של חיל האוויר של צבא השחרור העממי
פרטים
מדינה הרפובליקה העממית של סיןהרפובליקה העממית של סין  הרפובליקה העממית של סין
שיוך צבא השחרור העממי
סוג זרוע אוויר
אירועים ותאריכים

חיל האוויר של צבא השחרור העממיסינית מסורתית: 中國人民解放軍空軍, באנגלית: People's Liberation Army Airforce, או בראשי תיבות: PLAAF) הוא זרוע האוויר של צבא השחרור העממי של סין.

כוחו האווירי הכולל של צבא השחרור העממי הוא השלישי בגודלו בעולם וכולל כ-2,300 כלי טיס מתוכם כ-1,700 בחיל האוויר.[1] שאר כלי הטיס משתייכים לצבא השחרור העממי המפעיל בעיקר מטוסי תובלה, מסוקי סער וקרב וחיל הים של צבא השחרור העממי שמפעיל כלי טיס מגוונים למשימות ימיות, בהם גם כלי טיס קרביים.

החיל הוקם בשנת 1949 במטרה להגן על שמי הרפובליקה העממית של סין ובשביל להשתתף בפלישה המתוכננת לטאיוואן. החיל השתתף במלחמת קוריאה בה השיג את מרבית ניסיונו המבצעי.

הארגון והמשימות של חיל האוויר של צבא השחרור העממי היה הגנתי בעיקרו במשך מרבית שנות קיומו, אך בשנים האחרונות עבר מספר רפורמות בארגון, בתורות הלחימה והן בהכשרה ויועדו הפך להיות יותר התקפי, מודרני ואסרטיבי. שבעת האזורים הצבאיים אורגנו מחדש לחמישה פיקודי זירות עיקריים, כאשר כל פיקוד אחראי על התמודדות עם מדינות שכנות באזור המוגדר לו. חיל האוויר הסיני הוא שותף פעיל ומשמעותי בכל הסכסוכים הטריטוריאליים שהרפובליקה העממית של סין מתמודדת עימם ומשמש רבות כאמצעי להפגנת כוח.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות ההקמה 1924-1953[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקטנה (3 תמונות)

בשנת 1924 המפלגה הקומוניסטית תוך ניסיון ליצור כוח צבאי משמעותי החליטו על בנין כוח אווירי לוחם, לשם כך נשלחו צעירי המפלגה לקורסי טיס בברית המועצות. עם זאת לקח לכוחות הקומוניסטיים עד שנת 1949 לבסס את הכוח ולבנות חיל אוויר. בשנים הללו הכוחות הקומוניסטים נשענו על מטוסי שלל מייצור יפני או אמריקאי וצוותי אוויר בעלי הכשרה מינימלית או טייסים שערקו משירותם של מנהיגים צבאיים אחרים. הסינים אימצו את שיטת ההכשרה הסובייטית שהייתה איטית אבל מקיפה והתאימה לחניכים בעלי השכלה נמוכה, שהיו זמינים למפלגה הקומוניסטית.

תחילת השותפות עם ברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1949 לאחר סיום מלחמת סין-יפן השנייה ולאחר בריחת הכוחות הלאומנים לפורמוסה המפלגה החליטה להקים חיל אוויר, הן בשביל לסייע בפלישה לפורמוסה והן בשביל להגן על שמי המדינה מהכוחות הלאומנים שנהנו מחופש כמעט מוחלט בשמי סין. הסינים סיכמו עם ברית המועצות שותפות ביטחונית במסגרתה יוקם חיל עם מטוסים מייצור סובייטי ובהכשרת אנשי חיל האוויר הסובייטי. לשם כך הוקצו מאות כלי טיס ונפתחו 6 בתי ספר לטיסה ברחבי סין. כמו כן הוקצו מספר דיוויזיות להגנה זמנית על שמי סין.

בפועל בתקופה זאת אנשי חיל האוויר הסובייטי שלטו על ההכשרה, על הבקרה והמבצעים בחיל האוויר הטרי והיוו את עמוד השדרה שלו.

מלחמת קוריאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונה של הטייסות הראשונות בחיל האוויר של צבא השחרור העממי, 1952.

לקראת מלחמת קוריאה ובחודשים הראשונים במהלכה, לפני הצטרפותה של סין למלחמה, הסינים עסקו בתפקידו של חיל האוויר שלהם והסיוע הצבאי של רוסיה. לאחר דין ודברים סוכם שקורפוס של חיל האוויר הרוסי יסייע בהגנה על שטח אווירי מוגבל בצפון קוריאה על גדת נהר יאלו, וכוחות של חיל האוויר של צבא השחרור העממי במסגרת חיל המתנדבים הסיני יספקו סיוע אווירי לכוחותיהם.

למרות שהרוסים טסו בשמי קוריאה ימים ספורים לאחר הצטרפותה של סין למלחמה באוקטובר 1950 טייסים סינים טסו לראשונה בשמי המערכה החל מנובמבר. בפרוץ המלחמה סופקו לחיל האוויר הסיני מטוסי מיג-15 שטסו לראשונה מעל קוריאה ב-1 בנובמבר 1950, באותו החודש חילות האוויר של סין וקוראיה הצפונית יצרו מטה פיקוד משותף תחת חיל המתנדבים הסיני ובפיקודם של קצינים סינים. רוב הקורפוסים של מטוסי הקרב בקוריאה הפעילו את מטוסי ה-Yak-9P וה-Mig-9. ארבע מתוך היחידות הוסבו תוך חודשים ספורים למטוסי מיג-15. במתקפה של נובמבר 1951 הכוחות האלה לא הצליחו להתמודד עם כוחות האוויר של האו"ם והסובייטים ציידו את הסינים בעוד מטוסי מיג-15 שהוטסו על ידי 10 דיוויזיות. במהלך הלחימה כ-800 טייסים סינים טסו בשמי קוריאה על מטוסים מדגמים ה-מיג-15, ‏Tu-2, ‏Yak-9P, ‏La-9, ‏La-11 ו-‏Po-2 בתמיכה קרקעית של כ-59,700 אנשים.

במקביל בתקופה זאת חיל האוויר של צבא השחרור העממי התעסק בארגון והתעצמות. עד שנת 1953 למשל חיל האוויר הקים 13 בתי ספר לטיסה שהכשירו 5,945 אנשי צוות אוויר ולמעלה מ-24,000 אנשי צוות קרקע. בסוף המלחמה החיל כלל 28 דיוויזיות אוויר ו-3,000 כלי טיס. כמו כן בשנת 1950 הוקם כוח הצנחנים של חיל האוויר שהפך בשנת 1960 לקורפוס בפני עצמו.[2]

ההתעצמות 1954-1966[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה זאת חיל האוויר עבר שינויים רבים עקב הניסיון במלחמת קוריאה. חיל ההגנה האווירית אוחד עם חיל האוויר, הוקם מערך סוללות הטילים נגד מטוסים, והושלמו הקמת מפקדות אזוריות לפי החלוקה לאזורים הצבאיים של חיל האוויר. כמות בתי הספר גדלה ל-29 והחלה הכשרה על פי תוכניות שנבנו על ידי הסינים מניסיונם במלחמת קוריאה.[2]

ההאטה - המהפכה התרבותית 1966-1976[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוסי מיג-15 סינים, שנת 1977

מבחינת חיל האוויר המהפכה התרבותית הייתה תקופה של גידול במספרים אבל האטה משמעותית בהתפתחות ובמוכנות החיל. זאת בשל ניסיון ההפיכה הכושל של שר ההגנה לין באו. לין ניסה להימלט מהמדינה במטוס של חיל האוויר שהתרסק בהרי ההימלאיה. מאו דזה דונג האשים את מפקד חיל האוויר דאז וו פאקסיאן בהשתתפות בניסיון הפיכה ועל כן הוא הודח בשנת 1971 ונשפט ל-17 שנים בכלא. עד שנת 1973 חיל האוויר היה ללא מפקד. בתקופה זאת גם החל הקרע בין ברית המועצות לרפובליקה העממית של סין במהלכה נותקו היחסים הביטחוניים.

חיל האוויר מנה בשנת 1970 760,000 אנשים בכ-50 דיוויזיות שהיווה את השיא ההיסטורי של החיל בכמות כוח האדם. עם זאת, שעות הטיסה השנתיות לאיש צוות אוויר נפל מ-123 שעות טיסה לכדי פחות מ-80 בשל חוסר בהוראות מהמטה, מחוסר בחלקי חילוף, מחסור דלק, בעיות אחזקה, ובשל חוסר האמון בחיל.[3]

מודרניזציה - 1976 והלאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפה המתארת את שבעת האזורים הצבאיים של צבא השחרור העממי לפי הארגון הישן.

בשנת 1976 בוצעו צמצומים בכוח אדם מ-760,000 ל-570,000 אנשים.

החל משנת 1977 החל תהליך של שינוי ההכשרה, הרגולציה, המשמעת, אחזקה, לוגיסטיקה וכדומה. בשנת 1982 מוסדות החינוך וההכשרה של חיל האוויר שהציעו בעבר תוארי טכנאי והנדסאי בלבד החלו להציע תארים ראשונים. ב-1988 ו-1990 חיל האוויר החל להציע תואר שני ודוקטורט בהתאמה. באותה תקופה החיל רכש את רוב מטוסיו מתעשיית המטוסים המקומית, כאשר מרביתם היו העתקים של דגמים קיימים.

בתחילת שנות ה-90 עם פתיחת הכלכלה הסינית לעולם החל גם שינוי הדרגתי בתפיסת הביטחון של המפלגה. סין רכשה כלי טיס מודרניים מרוסיה, וכן רכשה טכנולוגיה ממדינות שונות שמצאו את דרכן לדגמים שיוצרו במדינה.

מלחמת המפרץ הראשונה יצרה הדים בחיל האוויר מכיוון שהכוח האווירי של בעלות הברית הצליח לשתק את הצבא העירקי במהירות על ידי שימוש בכלי נשק מתוחכמים. עקב מלחמה זאת החלה תקופת מחקר שלאחריה, בתחילת שנות ה-2000 השתנתה תורת הלחימה של חיל האוויר של צבא השחרור העממי והחל תהליך רפורמות מעמיקות שנמשכות עד היום.[4]

מבנה ארגוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה-PLAAF כולל ארבע מפקדות כלליות המקבילות במבנה למפקדות העליונות של הצבא:

  • מפקדת המטה - מרכזת את כל הפיקוד המבצעי של החיל ושולטת על פריסת הכוחות, מודיעין, תקשורת, שליטה ובקרה אווירית, שירותי מזג אוויר, מחקר, הדרכה ובטיחות. כמו כן המפקדה אחראית על ארגון היחידות המבצעיות, ניהול כוח האדם ניהול רישום והתיעוד על אנשי החיל וכדומה.
  • המפקדה הפוליטית - אחראית על רישום ומסמכי קצינים פוליטיים, על מוסדות המפלגה בחיל, תעמולה, ביטחון מידע, משמעת וביקורת, שיפוט, פעילות חברתית, וניהול היחסים בין הגופים האזרחיים לצבאיים. חשוב לציין שלכל היחידות בצבא השחרור העממי יש קצין פוליטי (קומיסר) מקביל בדרגתו למפקד היחידה, זה כולל את חיל האוויר עד לרמת הטייסת.
  • מפקדה לוגיסטית - אחראית על הובלה ושינוע, תקציבים, חומרים ואספקה ושירותי רפואה בחיל.
  • מפקדת ציוד - אחראית על אחזקת כלל מערכות הנשק של החיל וכן על ניהול אורך חיי המערכות והביקורות שלהם.

ה-PLAAF מאורגן סביב יחידת הדיוויזיות האוויריות. כאשר מבחינת יחידות הטיסה כל דיוויזיה כוללת לרוב שלושה רגימנטים שהן בתורן כוללות שתיים עד שלוש קבוצות מטוסים כאשר כל קבוצה כוללת בממוצע בין 8–10 כלי טיס (שהן 2–5 טייסות), הקבוצות כוללות את הטייסות שהן היחידות הבסיסות ביותר וכוללות בין 2–4 כלי טיס. כל רגימנט כולל קבוצות תמיכה טכנית המפעילות בתורן את טייסות התחזוקה והמוסכים שמתחזקים את כלי הטיס בבסיסים שלהם. כל דיוויזיה כוללת מפקדות יחידות שדה ברמת הרגימנט האחראיות על הבסיסים המופקדים על הדיוויזיה והן כוללות מחלקות תמיכה לוגיסטית לשאר יחידות הדיוויזיה. מרבית בסיסי ה-PLAAF כוללים רגימנט אחד אך ישנם בסיסים הכוללים שני רגימנטים.[6]

נכון ל-2010 חיל האוויר של צבא השחרור העממי כלל 29 דיוויזיות אוויר מתוכן 20 דיוויזיות מטוסי קרב, 3 דיוויזיות מטוסי תקיפה, 3 דיוויזיות מטוסי הפצצה ו-3 דיוויזיות מטוסי תובלה. כאשר מרבית הדיוויזיות הללו כוללות 2 רגימנטים, חלקן הקטן כולל 3 רגימנטים. הדיוויזיות יכולות לכלול מטוסים מדגמים שונים, אבל הרגימנטים כוללים דגם מטוס אחד בשביל לפשט את הדרישות ההדרכה, האחזקה והלוגיסטיקה.

כמו כן ה-PLAAF מפעיל קורפוס צנחנים הכפופים למפקדה הראשית של חיל האוויר. אנשי הקורפוס עוברים הכשרה מיוחדת והיא וכוללת שרשרת פיקוד נפרדת משאר יחידות החיל.

פרט לקורפוס של הצנחנים, חיל האוויר ביטל את הקורפוסים האוויריים שהיו נהוגים עד שנת 2004. עם זאת החל מ-2010 החיל התנסה בהקמת חטיבות אוויר הכוללות מספר קבוצות אוויר כאשר מפקדיהם הם בדרגת מפקדי גדוד. היחידות הללו אמורות לכלול דגמי מטוסים שונים בכל קבוצה ככה שכל חטיבה היא רב משימתית.[7]

הדיוויזיות האוויריות כפופות למטה האווירי של פיקודי הזירות השונות או ישירות למפקדה של חיל האוויר.

מערך הגנה אווירית - ארטילריה ראשונה ושנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף לארגון המוטס החיל מחזיק במערך הגנה אווירית (防空). החשיבות של המערך הטס היא הראשונה בסדר, אחריה מערך סוללות הטילים (המכונה "ארטילריה שנייה" 二炮 - מושג זה מייצר בלבול מכיוון שטילים בליסטיים מכונים גם כן ארטילריה שנייה), ולבסוף מערך תותחי נ"מ (המכונה "ארטילריה ראשונה" 一炮). כוחות הנ"מ מאורגנים בחטיבות המפעילות גדודים, ברגימנטים המפעילים גדודים. הרגימנטים יכולים להיות כפופים לדיוויזיה בעוד חטיבות לעולם לא יוכפפו לדיוויזיה. כוחות תותחי הנ"מ לא מחזיקים בדיוויזיות, עם זאת קיימת נכון לעכשיו דיוויזית נ"מ משולבת אחת (רגימנטים של סוללות טילים ורגימנטים של תותחי נ"מ).

כוחות הנ"מ של חיל האוויר של צבא השחרור העממי כלל נכון לשנת 2008 682 משגרים מסוגים שונים מתוכם כ-120 משגרים של סוללות S-300 מדגמים שונים. [8]

הרפורמות בחיל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקטנה (9 תמונות)

החל משנת 1999 החלו שינויים בהגדרת האחריות של הכוחות המזוינים של סין. מהתמקדות בהגנה על גבולות המדינה בצורה בלעדית משימת הצבא עברה להגנה על הגבולות, על מוסדות המפלגה, ועל האינטרסים הסינים מחוץ לגבולות המדינה. השטח של הרפובליקה העממית של סין שבעבר חולק לאזורים צבאיים, אורגן מחדש. מספר האזורים ירד מ-7 ל-5 והם מכונים כעת פיקודי זירות בשביל לשקף את השינוי בתפיסת הביטחון של צבא השחרור העממי. כמו כן השתנתה הדומיננטיות של הצבא היבשה בכל הקשור למדיניות הביטחון. בעבר חיל האוויר היה משועבד לצורכי הצבא ולכן הוא כלל שיטות הפעלה טקטיות ואופרטיביות בלבד, ללא התחשבות בתוכניות הפעלה אסטרטגית כלל. כמו כן אנשי הצבא שלטו בכל התפקידים בוועדה הצבאית המרכזית (פרט ליושב ראש הוועדה שהוא יושב ראש המפלגה הקומוניסטית) ואף בצמרת הפיקוד בחיל האוויר כאשר מייסודו של החיל מרבית מפקדיו היו משורות הצבא וללא שום ניסיון בטיסה. כעת הוועדה הצבאית המרכזית כוללת מקום שמור למפקד חיל האוויר ומחלקת בדרך קבע תפקידים בכירים נוספים לקצינים מחיל הים והאוויר. עם זאת, מרבית היחידות המבצעיות של חיל האוויר מוצבות בפיקודי הזירות תחת הפיקוד של הצבא והם אחראיים על ההפעלה המבצעית של כלי הטיס שלהם במהלך לחימה. אבל השינוי המהותי אפשר לחיל האוויר לא רק להשיג עצמאות מסוימת אלא גם לפתח משמעות ושיטות הפעלה אסטרטגיות המשפיעות על מדיניות הביטחון של המפלגה הקומוניסטית בסין.

במקביל, שיטת הלחימה של חיל האוויר של צבא השחרור העממי עברה שינוי מהותי מאוד הן בגלל השינוי בתפיסת הביטחון והן בגלל הלקחים שהופקו על הלוחמה האווירית המודרנית מדוגמאות של צבאות מערביים, בעיקר במלחמת המפרץ הראשונה. בעבר החיל התמקד בלוחמה כוללת, הגנתית בעיקרה; בעיני מפקדיה השגת עליונות אווירית הייתה משימה משנית שתפקידה היה לאפשר ביצוע המשימה העיקרית שהיא תמיכה טקטית בכוחות הקרקע. שיטת הלחימה העיקרית הייתה הבסת האויב על ידי תקיפה והתשה על ידי שימוש במספרים גדולים של מטוסים זולים. עתה החיל עובר תהליך מתמשך ליישום יכולות שימוש בכלי טיס מתקדמים וחימוש מתוחכם ויקר תוך התמקדות בלוחמה במערכות קצרות ובעלות עצימות גבוהה וכן בייצור הרתעה והפגנת כוח יעילה בזירות האחריות השונות.[9]

בשל דרישות התעצמות טכנולוגית החלו מספר תוכניות פיתוח לכלי טיס מתקדמים מדור 5 דוגמת ה-J-20 וכן למטוסי אימון מתקדמים דוגמת ה-L-15.

עם האורבניזציה והתיעוש של הכלכלה והחברה הסינית, נדרשו שינויים מעמיקים באופן ניהול והכשרת כוח אדם בחיל. כיום ישנם שני מסלולי הכשרה לצוות אוויר, לחניכים שמתגייסים היישר מבתי הספר העל יסודיים, ולחניכים שמתגייסים לאחר קבלת תואר ראשון מאוניברסיטה או מכללה. אלה הראשונים עוברים מסלול הכשרה של 5 שנים, ואלה האחרונים עוברים תהליך של שלוש שנים. לאחר קורס הטיס הטייסים הטריים עוברים קורס אימון ממבצעי ביחידותיהם המבצעיות או בבתי ספר ייעודיים האורך בין שנה לשנתיים. כמו כן החל משנת 2005 חיל האוויר של צבא השחרור העממי החל להכשיר נשים לתפקידי טייסות קרב, כאשר לפני כן הטייסות הטיסו מטוסי תובלה בלבד.[10]

פיקודי הזירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפה המתארת את חמשת פיקודי הזירות של צבא השחרור העממי.

פיקודי הזירות הן פיקודים של צבא השחרור העממי להם הציבו מספר דיוויזיות אוויר שכפופות להם ישירות, הסמכות הזאת נכונה בעיקר במהלך לחימה. כמו כן, מפקדת חיל האוויר מחזיקה תחת פיקודה הישיר מספר יחידות המוצבות בשטחי פיקודי הזירות.

פיקודי הזירות של צבא השחרור העממי הם:

  • פיקוד הזירה הצפונית (北部战区) - האחראי על הגבולות עם רוסיה מונגוליה וצפון קוריאה, כמו כן אחראי להתמודדות עם דרום קוריאה, יפן ובעלות בריתה. הגבולות הקרקעיים עם מונגוליה, רוסיה וצפון קוריאה הם שקטים וללא סכסוכי גבולות, על כן חיל האוויר לא מחזיק יחידות בקרבתם. למעלה מזאת, ישנו שיתוף פעולה ותיאום ביטחוני בין מונגוליה, רוסיה וסין. סין ורוסיה עורכות אימונים משותפים החל משנת 2005 המדמות התערבות במדינות מעורערות פוליטית.
  • פיקוד הזירה המרכזית (中部战区)- אחראי על הגנת המרכזים הממשלתיים והתעשייתיים של סין אחראי בשיתוף עם פיקוד הזירה הצפונית על חצי האי קוריאה ויפן. באזור בייג'ינג ולאנגזו כוללים בעיקר מטוסי קרב להגנה נקודתית פרט לדיוויזיה אחת הכוללת את מפציצי ה-H-6H האסטרטגיים.
  • פיקוד הזירה המזרחית (东部战区) - אחראי על הגבול הימי המזרחי של סין ועל הסכסוכים הטרטוריאליים עם טאיוואן ויפן בים סין המזרחי. אחת המטרות המרכזיות בשינוי תפיסת הלחימה וההתחמשות בתחילת המאה העשרים היא עליונות מול טאיוואן במקרה של סכסוך צבאי. למרות התהדקות היחסים הכלכליים והתרבותיים בין המדינות, חיל האוויר של צבא השחרור העממי מחזיק בכמויות נכבדות של מטוסי קרב והפצצה בזירה במטרה להרוות את ההגנה האווירית הטאיוואנית במטוסי קרב עדיפים. אם בעבר מטוסים טאיוואנים נהנו מחופש ויכולת פטרול על לאמצע מצר טאיוואן, הרי שהיום מטוסי קרב סינים ננעלים על המטוסים הטאייואנים בעודם מטפסים מבסיסי האם שלהם.[15]
מטוס J-11 של סין כפי שצולם ממטוס P-8 פוסידון של חיל האוויר האמריקאי מעל שמי ים סין הדרומי
  • פיקוד הזירה הדרומית (南部战区) - אחראי על הגבול הדרומי של סין עם וייטנאם, לאוס ובורמה, כמו כן אחראי על כל המים שסין תובעת עליהם בעלות בים סין הדרומי (ראה סכסוכים טריטוריאליים בים סין הדרומי). חשוב לציין שאת מרבית תפקידי הפטרול והפגנת הכוח באזור ים סין הדרומי מבצע כוח האוויר של חיל הים של צבא השחרור העממי שלא מופיע בערך זה.[17] על פי הערכת מומחים נכון ל-2014, חיל האוויר הסיני לא יכול להחזיק כוח אווירי באזור ים סין הדרומי בצורה מתמשכת במהלך לחימה, זאת לאור המחסור במטוסי תדלוק ומטוסי קרב בעלי טווח ארוך. ההשערה היא שמטוסי חיל האוויר יפעלו בצורה מרוכזת ובעצימות גבוהה יחד עם השימוש בטילים בליסטיים של חיל הטילים של צבא השחרור העממי (מה שמכונה ארטילריה שנייה).[18]
  • פיקוד הזירה המערבית (西部战区) - אחראי על הגבולות עם מונגוליה, רוסיה (מקטע קטן), קזחסטן, קירגיזסטן, טג'יקיסטן, פקיסטן, הודו, נפאל ובנגלדש. מרבית הגבולות הללו נחשבים לשקטים פרט לגבול עם הודו שבעזרת כוח האוויר הנייד והמודרני שלה מסוגלת לאיים על סין. למרות זאת ובשל השטח ההררי הקשה של האזור האוטונומי של טיבט חיל האוויר לא מחזיק יחידות בקרבת הגבול. עם זאת על פי מקורות זרים ישנם כ-14 שדות אוויריים בטיבט שהוכנו על ידי הרשויות לטובת שימוש אפשרי למטוסי קרב.[21]

מטוסי החיל[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות השירות של מטוסי הקרב וההפצצה חיל האוויר של צבא השחרור העממי

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Andreas Rupprecht, Flashpoint China, Chinese air power and regional security, 2016. ISBN 978-0-954554-8-4
  • Roger Cliff, John Fei, Jeff Hagen, Elizabeth Hague, Eric Heginbotham, John Stillion, Shaking the heavens and splitting the earth : Chinese air force employment concepts in the 21st century, 2011
  • Xiaoming Zhang, Red wings over the Yalu : China, the Soviet Union, and the air war in Korea, 2002.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Flightglobal's World Air Forces - 2015, עמודים 5-13.
  2. ^ 2.0 2.1 Broad Trends in Chinese Air Force and Missile Modernization , עמוד 13.
  3. ^ Broad Trends in Chinese Air Force and Missile Modernization , עמודים 13-14.
  4. ^ Broad Trends in Chinese Air Force and Missile Modernization , עמוד 15.
  5. ^ PLAAF 2010, עמוד 75.
  6. ^ PLAAF 2010, עמוד 75-76.
  7. ^ PLAAF 2010, עמוד 75-79.
  8. ^ Broad Trends in Chinese Air Force and Missile Modernization , עמודים 89-94.
  9. ^ PLAAF 2010, עמוד 1-5.
  10. ^ Broad Trends in Chinese Air Force and Missile Modernization , עמוד 79-81.
  11. ^ 11.0 11.1 11.2 11.3 11.4 נכון ל-2016
  12. ^ Flashpoint China, Chinese air power and regional security, עמודים 27-28.
  13. ^ Flashpoint China, Chinese air power and regional security, עמוד 29.
  14. ^ 14.0 14.1 סטטוס הרגימנט לא ודאי
  15. ^ Flashpoint China, Chinese air power and regional security, עמודים 32-36.
  16. ^ Flashpoint China, Chinese air power and regional security, עמודים 37-38.
  17. ^ Flashpoint China, Chinese air power and regional security, עמודים 53-54.
  18. ^ Broad Trends in Chinese Air Force and Missile Modernization , עמוד3.
  19. ^ Flashpoint China, Chinese air power and regional security, עמוד 56.
  20. ^ ייתכן והיחידה עברה ל-Yangtang Li
  21. ^ Flashpoint China, Chinese air power and regional security, עמודים 67-68.
  22. ^ Flashpoint China, Chinese air power and regional security, עמודים 69.
  23. ^ ייתכן ומוצב ב-Chongping-Yangshiyi
  24. ^ Flightglobal's World Air Forces - 2015, עמוד 13.