חיל המשלוח המצרי (1948)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תוכנית חלוקת הארץ לשתי מדינות: יהודית וערבית, 29 בנובמבר 1947

חיל המשלוח המצרי לא"י-פלשתינה 1948 היה חיל משלוח שגויס במצרים ונשלח לארץ ישראל במסגרת הפיקוד הערבי העליון של ארצות ערב על מנת לסייע לערביי פלשתינה במלחמתם ביישוב היהודי. הצבא המצרי שפלש לישראל מנה בתחילת דרכו כ-10,000 חיילים, אך בהמשך גדל מספר זה והגיע לכ-50,000.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד עם הכרזת האומות המאוחדות על חלוקת הארץ בנובמבר 1947 לשתי מדינות, אימצה ההנהגה היהודית את התוכנית בעוד שהנהגת ערביי ישראל דחתה אותה. הנהגה זו החליטה לגרום לביטול התוכנית באמצעות פתיחת מעשי טרור ברחבי פלשתינה-א"י[1]. בשבוע הראשון נטבחו ברחבי הארץ 105 אזרחים ונפצעו פי כמה. למרות מעשי הרצח הרבים, לא נפלה רוחו של היישוב היהודי ולא פסקה העלייה. כעבור מספר חודשים כאשר ההנהגה הערבית העליונה נוכחה שמעשי הטרור לא מביאים את הפירות להם קיוותה, החליטה לעלות מדרגה ולהכריז על פלישה רבתי של צבאות ערב הסדירים לארץ. ההחלטה נפלה גם בעקבות מפלות הערבים בארץ וגם בעקבות לחץ דעת הקהל בארצות ערב.

בראשית אפריל 1948 התכנסה הוועדה המדינית של הליגה הערבית והחליטה על פלישת צבאות ערב הסדירים לארץ עם סיום המנדט הבריטי. בעקבות החלטה זו התכנסו ב-30 באפריל ראשי צבאות ערב ברבת עמון לישיבת חירום. ראשי המטות הערביים החליטו שמלחמת פלשתינה מחייבת שיתוף של לא פחות מ-5 דיוויזיות עם תקן וחימוש מלא, 6 טייסות קרב ומפציצים. סוכם כי כל הכוח הזה יעמוד תחת פיקודה של מפקדה אחת אשר תפקח ותפעילו בהתאם לתוכנית אחידה וקבועה מראש. היות שחברי הוועדה המדינית אשר שהו אותה שעה ברבת עמון סברו שהערכת הכוח מופרזת, לכן לא נתקבלה החלטה שהסתמכה על ראשי המטות הצבאיים[2].

תוכנית הפלישה של צבאות ערב הסדירים כפי שהופיעה בעיתונות הערבית, מאי 1948

יעדים, צירי תנועה ומטרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית מאי 1948 התכנסו ראשי המטות הערביים בדמשק לקביעת היעדים לכל אחד מהצבאות הערביים. המפקד העליון של הכוחות אמיר לוא נור אל-דין מחמוד קיבל הוראה לעבד תוכנית להפעלת צבאות ערב כדלהלן:

  1. צבאות סוריה ולבנון - ינועו דרומה לעבר אזור טבריה, צפת והכנרת.
  2. צבאות עיראק וירדן - ינועו מעבר הירדן מערבה לעבר אזור עפולה ונצרת. כאן הם יתרכזו לשלב השני.
  3. הצבא המצרי - ינוע צפונה לעבר תל אביב במגמה לרתק ולהשמיד כוחות יהודיים ובכך לעזור להצלחת הפעולות[3].

ב-11 במאי שינה המפקד העליון נור אל דין את התוכנית. הוא העביר את הצבא הסורי מהצפון לגזרת צמח, לגשר בנות יעקב ולאגפו הימני של הצבא העיראקי. זאת לאחר שנודע לו כי השלטונות הירדנים אינם מקבלים את התוכנית המקורית ועומדים על דעתם לרכז את כוחותיהם באזור ירושלים, חברון והמשולש. הוא לא הצליח לשכנעם לשנות את דעתם. עבדאללה, מלך ירדן, ביקש לבסס את שלטונו על שטחים רבים ככל האפשר בעוד שלפארוק מלך מצרים היו שאיפות דומות לגבי הנגב, הדרום וירושלים.

הקצין המצרי כאמל איסמעיל אל שאריף איש האחים המוסלמים אישר שבהתאם לתוכנית הכללית היה על הצבא המצרי לכבוש את השטחים מרפיח עד יבנה השוכנת כ-20 ק"מ מדרום לתל אביב. בו בזמן ישחררו צבאות ערב האחרים את שאר חלקי פלשתינה. לאחר מכן יתלכדו לטבעת חנק סביב העיר תל אביב. המצרים האמינו שבריטניה תסייע להם וקיוו שיוכלו "למכור" את הנגב לבריטים תמורת פינוי התעלה וויתור על חלק מזכויות בריטניה בסודאן[4]. ערב הפלישה אמר ראש ממשלת מצרים נוקראשי פחה בפרלמנט:

"בעוד יומיים יחוסל המנדט וכנופיות היהודים תהיינה חופשיות לעשות בערבים ככל העולה על רוחן. מצרים לא תהסס להורות לצבאה להחזיר את השלום על כנו בארץ הקודש. אם התערבותנו תביא להפסקת השחיטה לא תהיה מלחמה ולא נהייה מפירי החלטת האו"ם".

מעשה הכיבוש נועד להתבצע בשיטה הבאה:

  1. חטיבה מצרית מוגברת תנוע בציר החוף לעבר יבנה.
  2. כוחות חצי סדירים של האחים המוסלמים יתקדמו עד מבואות ירושלים בציר ההר.
  3. הכוחות המצריים הסדירים ישתלטו על צירי הרוחב המחברים את ציר החוף עם ציר ההר ועל ידי כך ינתקו את הנגב ניתוק כפול:
    1. ניתוק עיקרי בציר מג'דל - בית ג'וברין.
    2. ניתוק משני בציר עזה - באר שבע.
  4. תוך כדי תנועתם ישמידו הכוחות המצריים את היישובים היהודיים החולשים על צירי תנועתם.
  5. שאר יישובי הנגב יוכרעו על ידי עצם המצור או בהתקפות ישירות.

הכוחות והכלים שונעו ממצרים לאל עריש, רפיח ועזה באמצעות רכבות.

בתחילה שכנה המפקדה המצרית בעזה. עם התקדמות הצבא המצרי צפונה, היא התמקמה בעיר מג'דל (אשקלון) ומשם ניהלה את המלחמה בדרום.

מפקד חיל המשלוח המצרי גנרל אחמד עלי אל מוואווי (מימין), מקבל את המלך פארוק (משמאל) בביקורו בחזית המצרית בפלשתינה, 7.7.1948

שני גדודי רגלים עם כ-20 שריוניות ותותחים נגד טנקים נעו מניצנה דרך באר שבע לכיוון חברון כאשר היעד הסופי הייתה העיר ירושלים. שלושה גדודים תפסו את כביש מג'דל - בית ג'וברין וקבעו את מפקדת החטיבה בעיירה אל-פאלוג'ה ועיראק אל-מנשיה.

הייעוד של החטיבה השנייה היה לנוע לכיוון איסדוד עם מטרה סופית: תל אביב. גם לכוח זה צורפו עשרות טנקים ועשרות שריוניות חמושות בתותחים.

המצרים הציבו והפעילו סוללות תותחי 25 ליטראות בשלב הראשון באזור רצועת עזה: אחת מזרחית לעזה סמוך לגבעת עלי מונטר שהופעלה יותר מאוחר כנגד בארות יצחק והשנייה בצפון הרצועה ליד בית חנון שהופעלה כנגד ניר עם לידה שכנה מפקדת חטיבת הנגב, פלמ"ח וכן נגד יד מרדכי. בשלב השני הוצבו שתי סוללות נוספות בשטחים שמצפון לרצועה, האחת: בתחנת הניסיונות החקלאית הבריטית ליד מג'דל (כיום: כפר סילבר), השנייה: בשדה תעופה בריטי נטוש באל-פאלוג'ה (כיום משתלה מרכזית דרומית של קק"ל ובסיס ציוד צה"לי ישן).

במסגרת תוכנית הפלישה הערבית הכללית פעלה גם ממשלת מצרים כאשר הצבא שלה היה הגדול מכל שאר הצבאות. ממשלה זו החליטה להצטרף לשאר ארצות ערב בפלישת צבאותיהן לתוך גבולות ארץ ישראל עם צאתם של הכוחות הבריטים ב-15 במאי 1948. בחצות ליל 14-15 במאי 1948, הכריז נוקראשי פחה ראש ממשלת מצרים שניתנו פקודות לצבא המצרי להיכנס לפלשתינה וכי 2 גדודים מצריים סדירים עברו את הגבול. אי לכך מונה הגנרל אחמד עלי אל-מוואווי לפקד על כוח צבאי שנקרא: "חיל משלוח המצרי" שייעודו היה לתקוף את מדינת ישראל מן הדרום דרך כביש החוף ולכבוש את תל אביב.

התפתחות המערכה הוכיחה למצרים את טעותם הגדולה מבחינת התפיסה האסטרטגית שלהם. אחד הקצינים המצריים, בכבאשי עותמן חאפז, הגדיר זאת כך:

"המשגה העיקרי שלנו היה קביעת אסטרטגיה של שטח במקום אסטרטגיה של הכרעה. השתדלנו ברוב טיפשותנו להימנע מהכרעת מרכזי התנגדות, התקדמנו בהשאירנו יישובים יהודיים באגפנו ובגבינו ולקחנו על עצמנו תפקיד של הגנת שטח שהיה מעל ליכולתנו".

סדר הכוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיל המשלוח, שבראשו עמד הגנרל אחמד עלי אל-מוואווי, כלל כוחות מצריים סדירים שמנו 4 חטיבות: אחת משוריינת, שתי חטיבות של חיל רגלים ואחת שכללה כוחות ארטילריה ושריוניות. הבריגדה הגדולה, שמנתה כ-5,000 איש, הייתה תחת פיקודו של הבריגדיר מוחמד נגיב. היא הורכבה ממגויסי חובה מצריים וכוח נספח קטן מסעודיה. הבריגדה השנייה פעלה תחת פיקודו של קולונל אחמד עבד אל-עזיז, אשר לפי הרצוג מנתה 2,000 איש ועל פי קרוצמן ולאפין מנתה 5,000 איש, כללה כוחות מצריים סדירים וכן מתנדבים מארגון האחים המוסלמים.

לפי אחד המקורות (Laffin, 1982) מנו הכוחות המצריים בפלישה כ-10,000 איש ולקראת סוף שנת 1948 גדל הכוח ומנה כ-50,000 איש. כוח זה כלל מתנדבים מסודאן, תוניסיה ולוב. לפי קרוצמן (1970) הייתה בכל גדוד מצרי פלוגה סודנית.

כחמישה שבועות לאחר מכן הועברה לישראל אוגדת חיל רגלים מצרית נוספת וכן שתי פלוגות טנקים שכללו בין השאר טנקי קרוזר, פיאט קארו ארמאטו M13/40, מטילדה וטנקי לוקסט M22.

לחיל המשלוח הוכפפו שלוש טייסות: טייסת ספיטפייר, טייסת דקוטה C47 וטייסת סיור וסטלנד לייסנדר. בסיסן היה אל עריש וביר גיפגפה.

היות שהמצרים עד היום לא אפשרו לקבל פרטים על אירועי 1948 ישנן מספר גרסאות ומקורות עם הערכות שונות. לפי אחד החוקרים (S.Zaloga 1981) וכן ספר הקונקורד, כללה הבריגדה השנייה שהייתה בפיקודו של בריגדיר גנרל מוחמד נג'יב את הכוחות הבאים:

  • גדוד הרגלים הראשון
  • גדוד הרגלים השני
  • גדוד הרגלים השישי
  • גדוד רגלים (מספר ?)
  • טנקי קרוסיידר[5].

כוחות הרגלים היו מצוידים בנשק אורגני נגד טנקים כגון מטולי פיאט, ורובים נגד טנקים מסוג בויס וכן מספר רב של מרגמות 2 אינץ'.

  • ארטילריה (מרגמות "3, מרגמות "4.2, תותחי הוביצר "3.7, הוביצר "4.5 וכן תותחי 25 ליטראות).
  • טייסת מפציצים (כנראה הכוונה לדקוטה C47)
  • מטוסי קרב וסיור (כנראה הכוונה לספיטפיר ולייזנדר)
  • פלוגות רגלים סעודיות

בריגדה נוספת בפיקודו של קולונל עבד אל עזיז כללה את יחידות הרגלים של האחים המוסלמים. גם לרשותה עמדו כוחות ארטילריה ושריון.

לפי מקורות אלה עמדו לרשות חיל המשלוח הכלים הבאים:

לפי מקור אחר (Pollack)[10] עמדו לרשות חיל המשלוח גדוד בן 16 קנים של תותחי 25 ליטראות וגדוד בן 8 קנים של תותחי נ"ט 6 ליטראות.

כמו כן הפעיל הצבא המצרי סוללת תותחי 88 מ"מ מתוצרת גרמנית. מידע על סוללה זו הושאר בצורת כתבה מלווה בתמונות שהופיעה בעיתון הרשמי "אל-אהראם" מה- 28 במאי 1948. אין מידע על מקור התותחים, אולם ניתן לשער שנילקחו ממחסני הצבא הבריטי במצריים או שנאספו על ידי הצבא המצרי משדות הקרב של מצריים ממלחמת העולם השנייה.

כמה עשרות שריוניות מהסוגים הבאים:

לפי אותו מקור כללו הכוחות המצריים באמצע יולי 1948 את הכלים הבאים:

פרט לכך כללו כוחות השריון המצריים מספר לא ידוע של טנקים מתוצרת איטלקית מסוג M13/40. הוכחה חותכת להימצאות טנקים אלה היא השתתפותם בהתקפה על קיבוץ נגבה ב-12 ביולי 1948. למעשה הטנק המצרי הראשון שעלה על מוקש בסמוך לגדרות הדרומיות של הקיבוץ היה טנק כזה.

הפלישה לארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בליל ה-15 במאי 1948, שעות לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל חצה חיל המשלוח המצרי את קו הגבול הבין–לאומי המפריד בין ארץ ישראל למצרים באזור רפיח ופלש לתחומי המדינה הערבית בגבולותיה על פי החלטת החלוקה בתנועה לכיוון גבולות המדינה היהודית על פי החלטת החלוקה.

כוח דיוויזיוני בן ארבע חטיבות סדירות בראשות הגנרל אחמד עלי אל-מוואווי, נע בשני טורים, האחד מעזה לאורך כביש החוף לכיוון תל אביב, והשני דרך באר שבע לחברון ולירושלים על־פי תוכנית פלישה כוללת שתואמה עם ירדן וסוריה. תפקיד הצבא המצרי היה פעולת רתק והסחה. בשלב הראשון הייתה מטרתו להגיע עד יבנה, פאתי המדינה היהודית, ומשם לאיים על תל אביב, על מנת למשוך כוחות גדולים ככל האפשר למרחב תל אביב ולאפשר את כיבוש מרחב חיפה וצינור הנפט כירכוכ-חיפה על ידי צבאות ירדן וסוריה. הטור המצרי שפעל בציר המזרחי באר שבע-חברון-ירושלים הגיע עד לקו רמת רחל-אזור בית־שמש. הטור המצרי, שפעל בציר החוף, היה מבוסס על הצבא המצרי הסדיר, ולכן גם פעל באופן שיטתי תוך דאגה מיוחדת לקווי האספקה הארוכים שלו, היות שכל התחמושת והדלק שלו הגיעו מבסיסי הקבע במצרים - המרוחקים מאות קילומטרים.

הכוחות הישראליים בדרום היו מורכבים מחטיבת הנגב, שהייתה אחראית להגנת היישובים היהודיים הדרומיים מקו אל-פאלוג'ה–מג'דל, וכוחותיה היו מפוצלים בין הקיבוצים, וחטיבת גבעתי, שבאחריותה היה המרחב שמצפון לקו הזה. ב־12 במאי, במסגרת מבצע ברק, על מנת לעכב את תנועת המצרים המשוערת לכיוון תל אביב, פוצצה פלוגה ב' מגדוד 53 של חטיבת גבעתי את ג'סר איסדוד, שנקרא יותר מאוחר גשר 'עד הלום'.

לאור זאת ריכז הצבא המצרי את כוח המשלוח באל עריש כבסיס פעולה קדמי, ולאחר מכן, עם תום המנדט הבריטי נכנס לאזור עזה. במשך השבועיים הראשונים ניסה להשתלט על אזור עזה ולאבטח את קווי האספקה שלו, ולכן תקף את היישובים היהודיים הסמוכים לכביש. הצלחותיו היו חלקיות, אולם הוא הצליח לכבוש את יד מרדכי ב-24 במאי, ואז רצה מפקדו לייצב קו הגנה על ציר מג'דל-חברון, דרומית לאשדוד. לאחר לחץ של ממשלת ירדן על מצרים, בעקבות מבצע בן נון א' בלטרון, נצטווה אל–מואווי לקדם את כוחותיו צפונה כדי להקל את לחץ צה"ל מהלגיון הירדני. ב–28 במאי המשיך הכוח המצרי לנוע צפונה. המשמעות האסטרטגית הנובעת מתנועת הצבא המצרי הייתה ברורה, וכיוון שלא היו כוחות צה"ל רבים בין הכוח המצרי לתל אביב - עוררה תנועתו דאגה בקרב ההנהגה הישראלית שסברה שפניהם לתל אביב או לטרון. הכוח חלף על פני קיבוץ ניצנים הנצור, והתצפית שם דיווחה על הכוחות הגדולים הנעים. הטור המצרי נכנס לעיירה הערבית איסדוד, אך נעצר ליד ג'סר איסדוד המפוצץ. הכוח המצרי החל להקים גשר חלופי במקום הגשר המפוצץ ונערך להגנה. התייצבותו של הצבא המצרי בקו יבנה ב-29 במאי כשבועיים לאחר פלישתו במקביל להגעת הטור המזרחי לאזור רמת רחל (דרום ירושלים)-בית שמש, התייצבות הלגיון הירדני באזור לטרון-רמלה והערכות הצבא העיראקי מאזור ראש העין צפונה הייתה עלולה לבתר את היישוב היהודי על ידי ניתוק ירושלים מאזור תל אביב, ניתוק דרום מישור החוף (אזור רחובות-גדרה) מאזור תל אביב, וניתוק הנגב מדרום מישור החוף, ובכך מגשימה את המטרה האסטרטגית של הערבים במלחמה. עוד באותו יום, (29 במאי) לפנות ערב, הופתעו המצרים על ידי תקיפה אווירית של ארבעת מטוסי אוויה S-199 (מסרשמיט) הראשונים של טייסת הקרב הראשונה של חיל האוויר הישראלי בהובלת לו לנרט. היה זה המבצע הראשון ולמעשה הטיסה המבצעית הראשונה של טייסת קרב של חיל-האוויר, שעד אז עצם קיומה היה בגדר סוד. לאחר ההתקפה של ארבעת המטוסים, שניים מהם יצאו מכלל שימוש כאשר אחד התרסק בעת גיחה ולשני נפגעה אחת הכנפיים בעת הנחיתה.[15][16]. במקביל הובאו למקום שלושה מתוך חמשת התותחים (60% מהסד"כ הארטילרי) שעמדו לרשות צה"ל באותו זמן[17]. הטלת ארבעת מטוסי הקרב היחידים ו-3 מתוך 5 התותחים שעמדו לרשות צה"ל באותה תקופה ממחישה את העדיפות והחשיבות שניתנה על ידי המטה הכללי לבלימת הטור המצרי.

בליל ה-30-31 במאי פשטו שתי פלוגות של גבעתי על הכוח המצרי שבאזור הגשר, ולאחר יומיים, בליל 2-3 ביוני החל מבצע פלשת. המבצע לא הצליח לעקור את הכוח המצרי ממקומו (הדבר קרה רק במסגרת מבצע יואב), אולם ריתק אותו לעמדותיו.

הצבא המצרי שנבלם הקים במקום עמדה מיוחדת ויצוקה מבטון למקלע כבד מסוג ויקרס.

הסיבה לעצירת המצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת העצמאות טען דוד בן-גוריון לגבי מבצע פלשת: "ההתקפה על אשדוד לא הצליחה, אבל התקדמות המצרים צפונה נעכבה". בספר תולדות מלחמת העצמאות כתב נתנאל לורך הסבר דומה: "ההשפעה הפסיכולוגית של הופעת חיל–האוויר הישראלי הייתה רבה… חניית–הארעי ליד גשר אשדוד, שנועדה להיות הפסקה לשעה בלבד, הפכה לעצירה מוחלטת של התקדמותם". דברים דומים כתב, כאמל איסמעיל א-שריף, איש האחים המוסלמים שלחמו במסגרת חיל המשלוח המצרי: "בהתאם לתוכנית הכללית שעובדה על ידי מדינות ערב, היה על צבא מצרים להתקדם עד יבנה. אך בהגיע החלוץ המצרי לאשדוד, ריכז האויב כוחות גדולים באזור רחובות, ופתח בהתקפה כבדה על הצבא המצרי. התקפה זו נהדפה, אך האויב הצליח להשיג מטרה אחת לפחות, והיא ריתוק הצבא לעמדותיו באשדוד. לא תהיה זו הגזמה אם נאמר, כי ההתקפה היהודית על אשדוד היותה נקודת מפנה במאבק הישראלי מצרי, כי מרגע זה נאלצה המפקדה המצרית לשנות את תוכניותיה: תחת אשר תמשיך ברדיפה אחרי הכנופיות הציוניות, החליטה המפקדה המצרית להסתפק בניתוק הנגב מעל יתר המדינה"[18]. הקרבות שהתחוללו סביב הגשר מוזכרים גם בדו"ח ועדת החקירה העיראקית למלחמת 1948[19]כאחד מארבעת הקרבות המרכזיים שהביאו לבלימת צבאות ערב. גישה זו הייתה מקובלת על מרבית ההיסטוריונים הישראלים. מנגד, ההיסטוריון דוד טל טוען שהמצרים עצרו בגשר עד הלום מכיוון שממילא לא התכוונו להתקדם מעבר ליבנה וכי להתקפות צה"ל עליהם היה קשר מועט, אם בכלל, להחלטה שלא להתקדם[20]. במסמכים המצריים שנתפסו לא נמצאה כל תוכנית להתקדמות צפונה מג'סר איסדוד אלא להיערך להגנה בשטח מצפון לאיסדוד. מפקד הכוח המצרי מייג'ור גנרל מוחמד נגיב כתב בזיכרונותיו כי הכוחות המצויים באזור איסדוד, כ-2,300 לוחמים, לא היו יכולים להשיג הכרעה בהתקדמות צפונה.

ציודו של החייל המצרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציודו של החייל הרגלי המצרי היה, כמו שאר הצבא המצרי בתש"ח, על טהרת הציוד של החייל הבריטי במלחמת העולם השנייה. מדי החייל כללו מכנסי חאקי בהירים קצרים שהגיעו כמעט לברכיים, חולצת חאקי בעלת שרוול קצר, נעליים שחורות עם גרביים ארוכים שהגיעו עד מתחת לברכיים. החגור כלל חגורה צבאית בריטית עם פאוצ'ים בריטים גדולים וקסדה שטוחה שנקראה בסלנג "כובע סיני". החימוש הסטנדרטי היה רובה בריטי מסוג לי אנפילד. לכל חייל היה צמוד לחגורה נדן עור שהכיל כידון רובה להרכבה על הרובה למקרה של עימות של קרב פנים אל פנים.

היחסים בין כוחות הצבא המצרי לאוכלוסייה הפלסטינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נושא היחסים היה שנוי במחלוקת. אין תעודות שהגדירו ליחידות המצריות את הנושא בצורה ברורה. ניתן להגיע למסקנות רק על פי האירועים שקרו בפועל בשטח.

מפקדות של חטיבות וגדודים מצריים השתכנו במקרים רבים בתוך כפרים ערבים. כך למשל השתכנה מפקדת החטיבה המצרית שתקפה את יד מרדכי ב-19 במאי בכפר הסמוך דיר סניד. דוגמה שנייה לנוהג זה היא השתכנות מפקדת החטיבה המצרית שתקפה את נגבה בכפר בית עפה שממזרח לקיבוץ.

ברוב המקרים הפריעו תושבי הכפרים האלה לפעילות הצבאית המצרית. ידוע על לא מעט מקרים בהם הפיקוד המקומי של הכוחות המצריים פנה לתושבי הכפרים בהם הוא התמקם והציע להם להתפנות עד גמר הקרבות. הוצאת ופינוי האוכלוסייה המקומית מהשטח הקלה על הכוחות המצריים ללחום בשטח "נקי" מאזרחים. באזור הכפר בית עפה נתפסו מסמכים על ידי אנשי גדוד 53 של גבעתי שהושארו על ידי המצרים. במסמכים אלה פונים המצרים לתושבי הכפר ומציעים להם להתפנות לכיוון דרום לבאר שבע או למזרח לכיוון בית ג'וברין.

ב-22 במאי, בעצם ימי הכיתור המצרי על יד מרדכי והקרבות סביב הקיבוץ המכותר, חדרו שני מסתערבים מיחידת המסתערבים של הפלמ"ח מאזור גברעם לכיוון יד מרדכי במטרה לאסוף מודיעין על הצבא המצרי. ימים ספורים לאחר חדירתם לשטח שבשליטת הכוחות המצריים, אותרו השניים על ידי כפריים מקומיים שזיהו אותם לפי הערבית הלא מקומית שדיברו. הכפריים הסגירו את השניים לצבא המצרי.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ זה היה השם הרשמי של הארץ עד 14 במאי 1948
  2. ^ מאחורי הפרגוד, עמוד 144
  3. ^ מאחורי הפרגוד, עמוד 149
  4. ^ בריגדיר קלייטון גילה בשיחה כי היה קיים הסכם סודי בין בריטניה למצרים הקובע את גורל הנגב במקרה של כיבושו על ידי מצרים
  5. ^ תזכורת יחידה על מציאות טנקי קרוסיידר בארץ בתש"ח. ראו הערך באנגלית: Crusader tank
  6. ^ תותח אחד ננטש וצולם בצומת מג'דל
  7. ^ לפי מקור זה (Zaloga), כלל הכוח המצרי שתקף את קיבוץ יד מרדכי ב-23 במאי מספר טנקי מטילדה וכן ויקרס סימן 6
  8. ^ כל מתחם גדודי כלל כמה תותחים מסוג זה
  9. ^ כל מתחם פלוגתי כלל כמה תותחים מסוג זה
  10. ^ Pollack, Kenneth Michael: Arabs at War:Military Effectivness, 2002
  11. ^ תזכורת יחידה על מציאות שריוניות סטגהונד בשימוש הצבא המצרי בארץ בתש"ח. שריונית אחת לפחות נלקחה שלל על ידי חטיבת הנגב. תמונתה בארכיון הפלמ"ח. ראו הערך באנגלית: T17 Armored car.
  12. ^ אין מידע על כמות השריוניות האלה. מידע אמין יחידי נותר מסרט שצילם איש צבא מצרי בו נראות שריוניות מסוג זה בהתקפה על יד מרדכי ב 23 במאי
  13. ^ גם ד"ר עמיעד ברזנר, ההיסטוריון של מוזיאון השריון מחזיק בהערכה זו.
  14. ^ תזכורת יחידה על מציאות טנקי וולנטיין בשימוש הצבא המצרי בארץ בתש"ח
  15. ^ עזר ויצמן, לך שמים לך ארץ, ספרית־מעריב 1975, עמ' 59
  16. ^ למעשה המשימה הראשונה שתוכננה למטוסי הקרב הייתה השמדת שדה התעופה המצרי באל עריש בו ישבו מטוסי הספיטפייר והדקוטות שאיימו על העיר תל אביב ותקפו אותה במשך שבועיים כמעט מדי יום מאז הכרזת העצמאות. שמעון אבידן מפקד חטיבת גבעתי הגיע לטייסת עם פקודה חתומה על ידי יגאל ידין, ראש אגף המבצעים במטה הכללי לתקוף את הטור המצרי במקום את השדה באל עריש.
  17. ^ המאבק לביטחון ישראל העמותה הישראלית להיסטוריה צבאית 2003 עמ' 58
  18. ^ בעיני אויב: שלושה פרסומים ערביים על מלחמת הקוממיות,, תרגם ש. סבאג, ענף היסטוריה צבאית, הוצאת מערכות, תל אביב, 1954, ע"מ 85
  19. ^ מאחורי הפרגוד: ועדה פרלמנטרית עיראקית על המלחמה בישראל; תרגם: ש’ שגב (סבאג), תל אביב: מערכות, תשט"ו 1954, ע"מ 157. ("חקירה עיראקית בכישלון המלחמה בישראל")
  20. ^ דוד טל, מי בלם את המצרים במלחמת 1948?, באתר אוניברסיטת בן-גוריון