מבצע פלשת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הפילבוקס על גדות נחל לכיש ממנו נורתה אש שגרמה לאבידות כבדות לחיילי חטיבת 'גבעתי' במבצע 'פלשת'

מבצע פלשת היה מבצע צבאי במלחמת העצמאות של חטיבת גבעתי וחטיבת הנגב בין הימים 3-1 ביוני 1948, שמטרתו הייתה בלימת חיל המשלוח המצרי במישור החוף הדרומי.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-29 במאי 1948, שבועיים לאחר פלישת צבאות ערב, החל הצבא המצרי לנוע ממג'דל צפונה. הטור נצפה לראשונה על ידי תצפיתני קיבוץ ניצנים; יותר מ-500 כלי רכב - מכוניות משא, זחלים, טנקים בינוניים ותותחים מכל הסוגים עברו על הכביש הראשי ממזרח לניצנים ופניהם לכיוון איסדוד.

הטור הגיע לעיירה איסדוד. חלקו נכנס לעיירה וחלק אחר המשיך צפונה כשלושה ק"מ ונעצר ליד ג'סר איסדוד (היום נקרא גשר עד הלום) מעל ואדי סוכריר. גשר זה פוצץ על ידי חבלני 'גבעתי' ב-12 במאי 1948 במסגרת מבצע ברק. ביום בו נעצר לפני הגשר, הטור המצרי הותקף על ידי רביעיית מטוסי טייסת 101 בגיחתה הראשונה אי פעם. תוצאות הגיחה היו דלות, אך מאז אותה תקיפה, הטור המצרי לא ניסה להתקדם צפונה (אם כי אין לדעת אם אותה תקיפה אווירית גרמה לכך). לא היה ברור לישראל אם בכוונת המצרים להמשיך ולהתקדם צפונה, ומטרת מבצע 'פלשת' הייתה להשמיד את חוד הכוח המצרי.

התוכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצורך המבצע, אשר ביצועו הוטל על חטיבת גבעתי, סופחו לחטיבה שלוש פלוגות מחטיבת הנגב. התוכנית הייתה לתקוף את המצרים בשלוש גזרות:

  • הגזרה הצפונית (באזור הגשר ועמדת הפילבוקס) - תתקוף חטיבת 'גבעתי' בסדר גודל של ארבע פלוגות בפיקודו של צבי צור. כוח זה נועד לתקוף את החוד המצרי מעורפו, ולשם כך תוכנן לאגוף את המצרים מצפון ומצפון מערב.
  • הגזרה המרכזית (באזור תחנת הרכבת איסדוד) - גדוד 57 של 'גבעתי' (גדוד חיילי אצ"ל), יפעל במגמת ריתוק והסחה.
  • הגזרה הדרומית (בעיירה איסדוד עצמה) - שלוש פלוגות מחטיבת הנגב.

מהלך הלחימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהלך הקרבות של מבצע פלשת

בלילה שבין ה-1 ל-2 ביוני 1948 נעו הכוחות והגיעו לשטחי ההיערכות לפני ההתקפה. זמן קצר לפני 'שעת האפס' נתקבלה פקודה על ביטול הפעולה והוראה על נסיגה. סיבת הביטול הייתה ידיעה מוטעית אודות החלטה של מועצת הביטחון על הפסקת אש שעמדה להיכנס לתוקף באותו לילה. ממשלת ישראל הורתה על הפסקת הפעילות הצבאית.

כיוון שנתבררה הטעות, הוחלט לבצע את ההתקפה באותה התוכנית בלילה שבין ה-2 ל-3 ביוני 1948. למרות שבלילה הקודם לא הגיעו כוחות צה"ל למגע עם המצרים ברור היה כי המצרים עמדו על תוכנית המתקפה לפי העקבות שנשארו בשטח ואבד גורם ההפתעה.

עוד לפני שהכוחות הגיעו לשטחי ההיערכות להתקפה החלה הרעשה של תותחים ומרגמות על המצרים, דבר שביטל לחלוטין את גורם ההפתעה.

בגזרה הצפונית המצרים פתחו באש עוד בעת מסע ההתקרבות על כוחות 'גבעתי', אשר סבלו אבדות. עם שחר, כיוון שלא הצליחו לפרוץ אל המערך המצרי, החלה נסיגה קשה לאור יום שעלתה באבדות נוספות. פצועים והרוגים רבים נשארו בשטח. רק לאחר נסיגת המצרים מהאזור במבצע יואב, נתגלו גופותיהם בקבר אחים והם הובאו לקבורה בבית הקברות של חטיבת גבעתי בכפר ורבורג.

בגזרה המרכזית נתגלה גדוד 57 מיד עם תחילת ההתקפה והוא נאלץ לסגת.

לוחית זיכרון בבית צבי, לצבי קליר שנפל ב"מבצע פלשת"

בגזרה הדרומית - באיסדוד נשברה התקפת חטיבת הנגב מיד בהתחלה. אמנם הם הצליחו לחסל עמדת תותח מצרית אך לא הצליחו להתבסס במערך המצרי. הם נאלצו לסגת, באבדות כבדות, דרך החולות לניצני, כשמשורייני המצרים מזנבים בהם, עד שהחולות מנעו מהם רדיפה נוספת.

אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבצע פלשת היה כישלון צבאי כבד - 50 הרוגים וכמספר הזה פצועים - כ-10% מהכוח התוקף. שמונה מההרוגים נשארו בשטח ועצמותיהם נמצאו לאחר נסיגת המצרים והם הובאו לקבורה בקבר אחים בבית הקברות נחלת יצחק בגבעתיים (ביניהם היה גם צבי קליר שעל שמו הוקם אחר כך בית הספר לאומנויות הבמה בית צבי ברמת גן). עוד ארבעה נעדרים עד עצם היום הזה (2017). מספר סיבות לכישלון זה היו:

  • איבוד יתרון ההפתעה.
  • תוכנית ההתקפה עצמה; בגזרות ההתקפה היה היחס 1 ל-3 לטובת המצרים. כדי שיהיה סיכוי להתקפה, היה צורך צריך בריכוז כל המאמץ לאחת הגזרות - הדרומית או הצפונית. במבט לאחור, נראה כי אם ריכוז המאמץ היה מתבצע בגזרה הדרומית באזור איסדוד, היה ניתן לנתק ולכתר את שאר הכוח המצרי באזור. בספר חטיבת גבעתי מייחסים זאת למטה החטיבה שהיה עדיין "ירוק" ובלתי מתורגל דיו בכל הנוגע לתכנון התקפה חטיבתית וניהולה.

עד היום (2017) לא ברור אם מבצע 'פלשת' תרם לבלימת הטור המצרי. במסמכים מצריים שנתפסו לא נמצאה כל תוכנית להתקדמות צפונה מג'סר איסדוד, אלא להיערך להגנה בשטח מצפון לאיסדוד. מפקד הכוח המצרי, המייג'ור גנרל מוחמד נגיב כתב בזיכרונותיו כי הכוחות שהיו מצויים באזור איסדוד, כ-2,300 לוחמים, לא היו יכולים להשיג הכרעה בהתקדמות צפונה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אברהם איילון, חטיבת גבעתי מול הפולש המצרי, הוצאת מערכות, תשכ"ג.
  • משה גבעתי בדרך המדבר והאש - תולדות גדוד 9. תל אביב: הוצאת 'מערכות' וההוצאה לאור של משרד הביטחון, תשנ"ד-1994, עמ' 114-97.
  • צה"ל, ענף היסטוריה, תולדות מלחמת הקוממיות, הוצאת 'מערכות', 1959 (ומהדורות נוספות).