יהדות האיים הקריביים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

יהדות האיים הקריבים הוא שם כולל למספר קהילות יהודיות המתגוררות בחלק מן האיים המרכיבים את הים הקריבי.

היהודים הראשונים שהגיעו לאיים הקריביים עשו זאת עם התגוררות היהודים הראשונים בברבדוס בשנת 1661, שכן מספר יהודים קיבלו רשות להשתקע בה. היהודים הראשונים שחיו באיים הקריביים היו ברובם יהודים מהולנד שהתגוררו תחילה בברזיל וסורינאם אך היגרו מאוחר יותר צפונה לאחר שנת 1654 בה נכבשה רצועת החוף בצפון ברזיל על ידי פורטוגל מידי הולנד.

על האיים בים הקריבי שלטו בעיקר בריטניה, הולנד, ספרד ופורטוגל, ומאוחר יותר, לאחר מספר רב של שנים, נטלו לעצמן שטחים צרפת וארצות הברית. באיים שהיו תחת שלטון בריטניה והולנד זכו היהודים לשוויון זכויות לאחר תקופה קצרה יחסית ותושבי האיים שבשליטת ספרד נאלצו לחכות זמן רב לזכויות אלו, שניתנו להם רק לאחר הפסקת האינקוויזיציה.

בית הכנסת הראשון באיים הקריביים הוא בית כנסת שהוקם בקורסאו בשנת 1732. התושבים הראשונים שזכו לאמנציפציה מבין תושבי האיים הקריביים היו תושבי האי קורסאו מהולנד בשנת 1667 ולאחריהם זכו לכך תושבי האיים ברבדוס וג'מאייקה מבריטניה בשנת 1740.

כבר בסוף המאה ה-17 היו שש קהילות של יהודים בגלוי באיים הקריביים, בקורסאו, במרטיניק, בטובגו, בהאיטי, בברבדוס ובג'מייקה.

לאחר עצמאות קוסטה ריקה, פנמה, ונצואלה וקולומביה היגרו מספר יהודים מהאיים הקריביים למדינות אלו.

לאחר מלחמת ארצות הברית-ספרד, בשנת 1898, עברו להתגורר חיילים יהודים מצבא ארצות הברית בקובה.

עם השנים גדלו קהילות האיים הקריביים ובשנת 1917 מנו הקהילות כ-4,150 יהודים. ברפובליקה הדומיניקנית אף כיהן במשך ארבעה חודשים בשנת 1916 נשיא יהודי - דוקטור פרנסיסקו אנריקס.

לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה היגרו יהודים רבים, בעיקר מגרמניה, אל דרום אמריקה ומרכז אמריקה, ובין השאר גם לאיים הקריביים. בוועידת אוויאן הייתה זו דווקא הרפובליקה הדומיניקנית זו שהציעה לקבל אל שטחיה כ-100,000 יהודים, דבר שלא יצא אל הפועל מפאת חוסר זמן ופרוץ המלחמה, ולכן בסך הכול היגרו אליה כ-10,000 יהודים בלבד.

עם הקמתה של מדינת ישראל היגרו יהודים רבים מהאיים הקריביים אליה, אך גם למדינות אחרות, כגון ארצות הברית, מערב אירופה ומדינות דרום אמריקה.

כיום יש באיים הקריביים כ-10,000 יהודים, רובם באיי קיימן, ג'מייקה, קובה, פוארטו ריקו, טרינידד וטובגו, האנטילים ההולנדיים, הרפובליקה הדומיניקנית, איי הבתולה, האיטי ואיי הבהמאס.

יש 15 משפחות של שליחי חב״ד בהאיים הקריבים, שמשרתים את היהודים הרבים שגרים בהאזור והמבקרים הרבים.[1]

ג'מייקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהודים הראשונים ישבו בג'מייקה כבר במאה ה-16, והגיעו ברובם מספרד, פורטוגל ומושבותיהן בעקבות גירוש ספרד. הקהילה היהודית נוסדה בשנת 1656. היהודים זכו באי זה לאמנציפציה מידי בריטניה בשנת 1740, זמן רב לפני שזכו לכך היהודים בבריטניה עצמה.

היהודים הורשו לנהוג ביהדותם בגלוי ואירגנו קהילה בעיר הבירה קינגסטון. בשנת 1917 כבר היו בג'מייקה כ-1,500 יהודים אך חלקם היגרו מאוחר יותר לפנמה וקוסטה ריקה עם מתן הזכויות ליהודים שם.

במהלך מלחמת העולם השנייה הגיעו גם לג'מייקה יהודים מאירופה ולאחר המלחמה היגרו רבים מיהודי המדינה לארצות הברית, מרכז אמריקה וארץ ישראל.

בשיאה, מנתה הקהילה כ-2,400 יהודים. בשנת 2008 היו בג'מייקה כ-200 יהודים בלבד. בקינגסטון יש בית ספר יהודי, בו לומדים כ-15 תלמידים יהודים, והשאר אינם יהודים. בית כנסת המקומי, "שערי שלום", ייחודי בכך שרצפתו עשויה מחול ים, דבר האופייני לבתי כנסת שנבנו על ידי צאצאי האנוסים. ב-2014 נפתח בית חב"ד על ידי הרב יעקב ראסקין.[2][3]

בג'מייקה 21 בתי קברות יהודיים.

הרפובליקה הדומיניקנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהודים הראשונים שהגיעו לרפובליקה הדומיניקנית עשו זאת במאה ה-19. בשנת 1916 (יולי - נובמבר) כיהן דוקטור פרנסיסקו אנריקס כנשיא הרפובליקה - היהודי הראשון ויחידי עד כה בתפקיד זה.

בוועידת אוויאן, בשנת 1938, הסכים נשיא הרפובליקה הדומיניקנית, רפאל טרוחיו מולינה, שהרפובליקה הדומיניקנית תקלוט כ-100,000 יהודים מגרמניה, אך בפועל בגלל קשיים הגיעו אליה רק כ-10,000 יהודים בלבד. כמו כן, באותה השנה אף הוקם בעיר סוסואה מושב שיתופי שבו התגוררו כ-500 יהודים שנמלטו מאירופה. לאחר פרוץ המלחמה הפסיקו גלי ההגירה מאירופה והם התחדשו רק לאחר סוף המלחמה.

כיום חיים ברפובליקה הדומיניקנית כ-300 יהודים.

האנטילים ההולנדיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקהילה היהודית הגדולה והמשמעותית ביותר באנטילים ההולנדיים היא קהילת יהודי קורסאו.

הקהילה בקורסאו היא הקהילה העתיקה ביותר מבין קהילות יבשת אמריקה (למרות שהתקיימו קהילות בברזיל וסורינאם אך הן נחרבו וקמו מחדש רק מאוחר יותר).

בשנת 1650 שלחה ממשלת הולנד שתים עשרה משפחות יהודיות אל האי על מנת שייעבדו את אדמתו. ב-1654 הצטרפו אליהם יהודים מברזיל, שנמלטו מהכיבוש של צפון-מערב ברזיל על ידי פורטוגל, ואשר הביאו עימם פיתוח ורכוש לקהילה.

המאה ה-18 הייתה עמדת השגשוג של הקהילה ובשנת 1730 הוקם באי בית הכנסת הראשון. בשנות ה-50 של המאה ה-18 הגיע מספר בני הקהילה לכ-2,000, והיא נחשבה כאחת הקהילות הגדולות של מרכז אמריקה והים הקריבי באותה העת. בשנת 1858 הוקם באי בית ספר יהודי ראשון ובשנת 1863 התפצלה הקהילה והוקם בית כנסת רפורמי, אך פיצול זה נמשך עד לשנת 1964, אז אוחדו שתי הקהילות.

בשנת 1976 מנתה הקהילה כ-800 תושבים אך כיום יש באי כ-400 יהודים, לאחר שרוב היהודים היגרו למדינת ישראל, ארצות הברית, הולנד וונצואלה.

בבונייר וארובה חיים יהודים מעטים ומספר הכולל מסתכם במספר עשרות בודדות.

פוארטו ריקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהדות פוארטו ריקו היא הקהילה הגדולה ביותר כיום של יהודים באיים הקריביים החיה במושבה האמריקאית פוארטו ריקו שבים הקריבי.

במהלך מאות שנים לא הורשו יהודים להיכנס אל שטח האי והראשונים שהיגרו אליו עשו זאת במהלך מלחמת העולם השנייה, פליטים מאירופה שנמלטו מפני גרמניה הנאצית אך האוכלוסייה המסיבית של היהודים באי היגרו אליו מקובה השכנה לאחר עליית פידל קסטרו לשלטון בשנת 1959, שכן באותה התקופה חיו בקובה כ-15,000 יהודים.

באי ישנם שלושה בתי כנסת לשלושת הזרמים העיקריים של היהודים באי:הרפורמים, הקונסרבטיבים והאורתודוקסים - חב"ד.

באי ישנה קהילה גדולה של נוצרים קתולים אשר טוענים כי הם צאצאים לאנוסים, קבוצה יהודית גדולה יחסית שהייתה נפוצה מאוד במדינות ביבשת אמריקה אשר נשלטו על ידי ספרד. נוצרים אלו הם בני המשפחות רודריגז, גומז, מנדז וקארדוסו המונות יחד מספר עשרות תושבים. אנוסים אלו הגיעו לפוארטו ריקו ככל הנראה כבר לאחר הכיבוש הספרדי ונשארו שם מאז, למרות התקנות שאסרו על ישיבת יהודים באי.

כיום יש בפוארטו ריקו כ-1,500 יהודים.

ארובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יהדות ארובה

הקהילה היהודית בארובה, התמסדה בשנת 1754, כאשר משה שלמה הלוי מדורו, אשתו וששת ילדיו, קיבלו אישור מיוחד ממשפחת המלוכה ההולנדית להתיישב באי. מדורו ייסד את חברת הספנות מדורו ובניו. באי התיישבו יהודים אנוסים שנמלטו מספרד ומפורטוגל. בית הקברות היהודי, שהחל לשמש באופן קבוע לקבורה בשנת 1837, מכיל שמונה מצבות משנת 1563.

בשנת 1924 התיישבו באורנייסטאד, בירת ארובה, קבוצה גדולה של יהודים ממזרח אירופה, רובם מפולין, יחד עם קהילות מהולנד ומשפחות ספרדיות מסורינאם. כמרכז הקהילה, נפתח בנין הקאנטרי קלאב של הקהילה בשנת 1942, וארבע שנים לאחר מכן, עם הגעת ניצולים מהשואה, הוקמה הקהילה באופן רשמי. בית הכנסת במקום, בית ישראל נבנה בשנת 1962 ונפתח ב-4 בנובמבר.[4][5] הוא משתייך לחלק הליברלי בקהילה, הדומה ליהדות רפורמית או יהדות קונסרבטיבית. ב-2013 נפתח בית חב״ד בארובה ע״י הרב אהרן בלאסבערג.[6]

ראש ממשלתה הראשון של ארובה היה יהודי - הני אימן (1986 - 1989). הוא כיהן כראש הממשלה גם בשנים 1994 - 2001. אחיו הצעיר מייק אימן מכהן כראש ממשלתה כיום (החל מ-2009).

האיטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יהדות האיטי

היהודי הראשון שהגיע להאיטי היה האנוס לואיס דה טורס שהפליג לצד קולומבוס והגיע לאי ב-1492. ראשוני היהודים להגר אל האי היו יהודים הולנדים מברזיל שהגיעו לאי ב-1634, שנה לאחר הכיבוש הצרפתי. ב-1683 גורשו מרבית היהודים על ידי הקולוניאליסטים הצרפתים ורק בעלי משרות בחברות הסחר הצרפתיות הורשו להישאר. במהלך מרד העבדים בהאיטי ב-1804 נטבחו וגורשו יהודים רבים, גורל שחלקו עם כל הלבנים באי.

בסוף המאה ה-19 החלו להגר לאי משפחות יהודיות מלבנון, מצרים וסוריה, בעקבות מתן אזרחות צרפתית לבני מיעוטים במזרח התיכון. עד אותה העת לא הורשו היהודים באי ללמוד בבתי הספר, שהיו כולם קתוליים, ולכן הסתירו רבים את דתם. הקהילה באי מנתה כמאתיים נפשות בעקבות הגירה זו, אך הצטמצמה שנית עם הכיבוש האמריקני ב-1915, שגרר בעקבותיו הגירה המונית לארצות הברית.

ב-1937 החלה הממשלה, כמו עמיתיה ברפובליקה הדומיניקנית, להנפיק דרכונים ואשרות ליהודים ממזרח אירופה שביקשו מקלט מרדיפות הנאצים. האוכלוסייה היהודית באי הגיעה באותה העת לכדי שלוש-מאות נפשות, אולם רבים עלו למדינת ישראל בתחילת שנות החמישים ואחרים בעקבות מרד האזרחים בשנת 1986.

יהדות קובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יהדות קובה

תחילת ההיסטוריה היהודית בקובה, הייתה עם בואו של לואיס דה טורס, יהודי ספרדי שהגיע לאי יחד עם כריסטופר קולומבוס בשנת 1492.

בין הספרדים שהתיישבו באי בשנת 1511, לאחר כיבושו, היו בין השאר אנוסים. אל היהודים שהיו באי הצטרפו עם הזמן יהודים ו"נוצרים חדשים" מברזיל לאחר שנמלטו מכיבוש החוף הצפוני-מערבי על ידי פורטוגל שתמכה באינקוויזיציה וכן מהגרים מהולנד.

הגל העיקרי של היהודים שהיגרו לקובה, היה לאחר מלחמת ארצות הברית-ספרד, בה נלחמו יהודים רבים לצידה של ארצות הברית על אדמת קובה ולאחר סיום המלחמה, כ-3500 מהם נשארו לגור בה.

בשנות ה-30 החלו להיחקק חוקים שהגבילו את היהודים ואת ההגירה היהודית לתוך המדינה. מוכר סיפורה של האונייה סנט לואיס, שהפליגה מאירופה לקובה ועליה יהודים רבים שנמלטו מפני גרמניה הנאצית, אך נוסעיה לא הורשו לרדת בקובה ולכן נאלצו לחזור לאירופה. בשנת 1935 הגיע מספר יהודי קובה לשיא - כ-20,000, אך לאחר מלחמת העולם השנייה עזבו רבים מפליטי אירופה והיגרו לארצות הברית.

בשנת 1952 חיו בקובה כ-15,000 יהודים. בשנים שלאחר מכן, לאחר המהפכה בהנהגתו של פידל קסטרו ובשל הגזירות הכלכליות שהקשו על כלכלתם של יהודים רבים, עזבו כ-94 אחוזים מן היהודים את האי, חלקם לארצות הברית ולפוארטו ריקו, חלקם למקסיקו וחלקם לישראל.

ממשלת קובה העניקה חופש דת יחסי ליהודים ולא הגבילה את מכירת הבשר הכשר. בשנת 1991 שינתה הממשלה את מדיניותה והתירה לקיים את מצוות הדת והתפילות בפומבי.

כיום חיים בקובה כ-1,500 יהודים בלבד, רובם בהוואנה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ארבל מרדכי / בני האומה היהודית באזור הקאריבי: התיישבות יהודי ספרד ופורטוגל באיים הקאריביים ובגויאנות. גפן: הקונגרס היהודי העולמי: הספרייה הציונית, (תשס"ו 2005).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]