ישעיה אשר זליג מרגליות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תמונה זאת מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
קברו בהר הזיתים

רבי יְשַׁעְיָה אָשֵׁר זֶלִיג מַרְגָּלִיּוֹת (מכונה גם הריא"ז; תרנ"ד, 1894 - כ"ז בניסן תשכ"ט 1967) היה תלמיד חכם ירושלמי, מקובל ומחבר ספרים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בשנת תרנ"ד בעיר חלם (אז תחת שלטון אוסטרו-הונגרי), למעני רעכיל ור' יעקב צבי מחסידי בעלז[1]. בשנת 1906, בהיותו ילד קטן שלח אותו אביו, לאחר שנועץ באדמו"ר מבעלז, לארץ ישראל. בירושלים למד בתלמוד תורה חיי עולם, ובגיל 16 נישא לחנה דבורה. התגורר זמן מה בחברון, ולמד בישיבת תורת אמת של חסידות חב"ד. בימי מלחמת העולם הראשונה גירשו השלטונות העות'מאנים את כל הנתינים הזרים, ובתוכם את ר' אשר זעליג, למצרים. בשבתו במצרים הצטרף ל"ישיבת ארץ ישראל", באלכסנדריה, בראשותם של רבי מנחם מנדל נאה ובנו הגרא"ח נאה. בשנת תר"פ (1919) שבו כל הגולים, ובתוכם הריא"ז, לירושלים.

בתו נישאה לרבי יחיאל פישל אייזנבאך, ראש ישיבת המקובלים שער השמים. בת נוספת נישאה לר' דב (בערל) חנון, חסיד חב"ד. נכדו הוא רבי אברהם שמחה חנון, האדמו"ר מקהל חסידי ירושלים.

רבותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבו הראשון היה רבי אברהם שמחה הורוביץ, האדמו"ר מבארנוב, ובצעירותו היה שליח ציבור בבית מדרשו בשכונת בית ישראל. רבי אשר זעליג שימש את הרב מבארניב עד פטירתו, בט"ו באדר א' תרע"ו.

רבו השני היה הרב חיים שאול הכהן דוויק, בישיבתו (ישיבת רחובות הנהר), שבשכונת הבוכרים, למד קבלה. הריא"ז הכיר לרבי חיים שאול את החומשים עם הפירוש הקבלי "היכל ברכה", מאת האדמו"ר מהרי"א ספרין מקומרנא, והוא רצה להוציאם לאור מחדש, אך למרות כל ההכנות לא עלה הדבר בידו, עקב מלחמת העולם הראשונה שפרצה באותה עת. בשנת תרפ"ה, בשליחותו של רבי חיים שאול, נסע הריא"ז לדמשק, והשתטח שם על קברו של רבי חיים ויטאל.

רבו השלישי של ריא"ז היה "הסבא קדישא" רבי שלמה אליעזר אלפנדרי. הריא"ז הוא זה שקישר בין הרב אלפנדרי לבין רבי חיים אלעזר שפירא ממונקטש. הסבא קדישא לא נהג ללחוץ יד לאף אדם מלבד לאדמו"ר ממונקטש ולרבי יוסף חיים זוננפלד, אך בערבי שבתות, לאחר תפילת ערבית, בעת ששוחח בדברי תורה עם הריא"ז, עד שעת צאת הכוכבים לשיטת רבנו תם, חרג ממנהגו זה והושיט ידו לריא"ז ושלחו לביתו. הריא"ז פעל להוציא לאור את תשובותיו של הרב אלפנדרי, וכן פרסם את תולדותיו בהקדמה לשו"ת.

הריא"ז עמד בקשר הדוק עם החזון איש, והחליף עמו מכתבים. כן החליף מכתבים עם האדמו"ר רבי יואל טייטלבוים מסטמר, והיה איתו בידידות רבה.

נפטר ביום כ"ז בניסן ה'תשכ"ט ונטמן בהר הזיתים (שם נקברה רעייתו חנה דבורה, ומאוחר יותר נקברו שם בנותיו אייזנבך וחנון וכן חתנו רבי יחיאל פישל אייזנבך ובנו רבי משה אהרן אייזנבאך בעל מחבר ספר ברכת משה - על מחנה אפרים)

מירון והילולת ל"ג בעומר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הריא"ז היה קשור בכל נימי נפשו למירון ולרבי שמעון בר יוחאי, והיה מגיע לקברו מספר פעמים בשנה. את יום ל"ג בעומר חגג כיום טוב ממש, לבוש בשטריימל ובגדי שיראין. אהב את מנהג החלאקה, ואלפי ילדים איבדו את מחלפות ראשם תחת מספרי הכסף שלו שהיו קשורות לצווארו בשרשרת זהב, תוך כדי שהתזמורת מנגנת את "אושר זעליג'ס ניגען" (ביידיש: ניגונו של אשר זעליג, מוכר כניגון "משה אמת" של חסידי ברסלב). בין הספרים שחיבר, מספר ספרים על רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו.

אידאולוגיה קנאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הריא"ז אינו דמות אופיינית לעדה החרדית, ואינו מייצג את העדה החרדית כולה, ואף נתגלעו חיכוכים בינו לבין אנשים מתוכה. כתביו מבוססים על מקורות קדומים יותר; על אף שעיקרי תורתו נמצאים במקורות, הרי שלעתים הוא מוציא את לשון המקור מפשוטו, ומטה אותה לצרכיו[2], [אם כי על פי תורת החסידות (עליה נמנה הריא"ז) הוצאת לשון המקור מפשוטו לצורך עניינים אקטואליים העומדים על הפרק, הוא מושג נפוץ, וזאת כחלק מן השבעים פנים לתורה]. בכתבים אלו הוא מנסה להתוות אידאולוגיה לעדה כולה. הדמיון בין תורתו של הריא"ז מרגליות, לבין כת מדבר יהודה הוא מפתיע, ופרופ' יהודה ליבס מפרט אותו במחקריו, אף על פי שהוא משוכנע כי הריא"ז מרגליות עצמו, לא קרא את המגילות ורוב פעילותו הספרותית קודמת לגילוין. ליבס אינו משווה את תורתו של הריא"ז לזו של כת מדבר יהודה כביקורת או התקפה עליו, אלא כהוכחה ליישום רעיונות קודמים, במציאות פוליטית מאוחרת, בהתפתחות המסורת היהודית.

הפרדסטינציה הדואליסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הריא"ז מרגליות חילק את עם ישראל לשניים – "ישראל" ו"ערב רב"[3].על פי תאוריית הפרדסטינציה הדואליסטית הזאת, גורלה של היהדות החרדית המתבדלת - ישראל - לגן עדן, לעומת שאר העם - הערב רב, שגורלו - לגיהנום. על פי שיטה זאת שם "ישראל" חל על היהדות החרדית המתבדלת בלבד, וכל השאר אינם ראויים לשם זה. לפי דעתו, קריאת שם ישראל על "ערב רב", היא סילוף גמור: "שכל מיני הכתות הם ועוזריהם המה מערב רב, וממצרים באו, ואין להם שום שייכות לעם ישראל"[4]. וכן, "אינם משורש ישראל כלל"[5].

היות שכך, גם הכלל ההלכתי שקבע האמורא רבי אבא בר זבדא: "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא" (בבלי, סנהדרין, מ"ד א) אינו חל עליהם[6]. הריא"ז מרגליות העתיק את תפילתו האנטי-שבתאית של היעב"ץ, המשתמש בכינוי "ערב רב" כנגד התנועה השבתאית, ומשתמש בה כנגד ה"ערב רב" של ימינו[7].

על פי תאוריה זאת, גם דרך התשובה חסומה בפני חלק הארי של העם, והריא"ז מרגליות נוקט כלפי כל מי שאינו בן העדה בלשון "אינו חוזר לחזקתו לעולם" או "אין לו תקנה"[8].

קנאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קנאות פסיבית: היבדלות - אליבא דהריא"ז מרגליות, על "ישראל" להיסגר בתוך עצמם ולהיבדל מן ה"ערב רב", ולא להשתתף עמם בשום נושא – לא של קדושה ולא של חולין:[9] לא להעלות אותם לתורה, לא לאכול ממאכליהם, לא להינשא בהם, לא לסחור עמהם ולא לדבר בשפתם – (אין לדבר עברית).

לשיטתו, חייב אדם להתנכר לחלוטין, אפילו לבני משפחתו הקרובים, אם הם נמנים עם ה"ערב רב";[10] אם אחד מהם רוצה לשוב ולהסתפח ל"ישראל", יש לנהוג בו כגוי שבא להתגייר, ואף על פי שהוא נימול, יש לחזור ולהטיף ממנו דם הברית[11].

קנאות אקטיבית: שנאה - בני ישראל מצווים לשנוא את ה"ערב רב", ואין בכך עבירה כלל[12]. מצווה גדולה היא לקלל את ה"ערב רב"[13]. בספרו על תיקון חצות, הוסיף הריא"ז מרגליות תפילה מיוחדת כנגד ה"ערב רב"[14].

לגישתו של הריא"ז מרגליות מצווה גדולה היא להתבזות ולהתענות מידי ה"ערב רב", וזה בדרגת קידוש השם[15] כמו כן, מצווה להילחם בהם, לריב ולהתקוטט איתם[16].

ההתייחסות לדתיים ולחרדים האדיאלוגיה הקנאית מתייחסת באופן שלילי לדתיים ה"מתונים", המקרבים את ה"ערב רב" ואינם נוטלים חלק בחובת הריב והקטטה איתם. לדעתם, כל המתחבר ל"ערב רב", שורש נשמתו מהם[17]. על כן שופכים הדוגלים בה את חמתם על רבני ומנהיגי "המזרחי"; אך יותר מכל כעסם מופנה כלפי אלו הלבושים כחרדים, מתנהגים כמותם, אך משנים ממנהגי אבות[18].

ההתייחסות לראי"ה קוק: ידוע היה בהתייחסותו השלילית להראי"ה קוק, והיה מראשי החץ במחנה החרדי במאבק כלפיו.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הריא"ז מרגליות הדפיס כ-30 ספרים. רוב ספריו הם ליקוטים מספרים אחרים בלווית הערותיו, הבהרותיו והסבריו.

  • קומי רני, ירושלים, ה'תרפ"ה
  • ביאור השיר בר יוחאי, בירושלים, ה'תש"ב (נערך מחדש[19] בשנת 2014 בספר "פניני הריא"ז" מחולק לשלושה חלקים: פשט; סוד המובן לכל אחד; סוד המובן לחכמי הרז.)
  • כוחו דרבי אלעזר בן רשב"י, ירושלים, ה'תש"י
  • ספר שבחין דרשב"י
  • מידות רשב"י, כל מאמרי רשב"י מכל התורה כולה, עם מראה הזוהר - הקבלות ממאמרים בזוה"ק למאמרי רשב"י בש"ס. (יש לציין כי ערך זאת בשבתו תקופות ארוכות בהיכלא דרשב"י שהיה שומם באותן שנים, ואז ערך ספר זה בע"פ מחוסר ספרי לימוד)
  • אשרי האיש, נדפס - ירושלים ה'תשכ"ט
  • קומי אורי, נדפס - ירושלים, ה'תשל"א, על ענייני ביאת משיח והגאולה
  • עמודי ארזים, על חובת גידול זקן ונישואים בגיל צעיר[20]
  • אומר קרא, על חשיבות לימוד הקבלה בתקופה לפני הגאולה.
  • דעת הקדושה, ליקוט מאמרים על ענייני אישות
  • קונטרס כל הנקרא בשמי, רשימת שמות מלאכים ושמות קדושים

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חיים אלעזר שפירא, מסעות ירושלים,
  2. ^ יהודה ליבס, 'העדה החרדית בירושלים וכת מדבר יהודה', עמ' 4.
  3. ^ בדומה לחלוקה במגילות ים המלח, ל"בני אור" ו"בני חושך".
  4. ^ אשרי האיש סה' עמוד ב'.
  5. ^ אשרי האיש כד' עמוד ב'
  6. ^ מרגליות, אשרי האיש, דף כה, עמ' א.
  7. ^ מרגליות, אשרי האיש, דף ו, עמ' ב.
  8. ^ מרגליות, אשרי האיש, דף כג ואילך.
  9. ^ מרגליות, אשרי האיש, דף ו.
  10. ^ מרגליות, קומי רוני, דף כט, עמ' ב.
  11. ^ מרגליות, אשרי האיש, דף עז, עמ' א.
  12. ^ מרגליות, אשרי האיש, פרק ו'.
  13. ^ מרגליות, אשרי האיש, כא.
  14. ^ מרגליות, קומי רוני, כב-כה.
  15. ^ מרגליות, אשרי האיש, פרק ד', ביאור השיר ו.
  16. ^ מרגליות, אשרי האיש, פרק ז'.
  17. ^ מרגליות, קומי רוני, כז, עמ' ב., וכן מעין זה כתב הגר"א בספר קול התור
  18. ^ מרגליות, אשרי האיש, כח, כט, מה, מט.
  19. ^ על ידי נכדו יעקב צבי אייזנבך בן הרב יחיאל פישל אייזנבך.
  20. ^ ראה בשו"ת יבי"ע אומר ח"ט, יו"ד סי' י' (אות ז' והלאה) תגובתו החריפה של הרב עובדיה יוסף לקונטרס זה.