לדלג לתוכן

מיכאל קארה

הוספת קישורים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף מיכאל קרא)
מיכאל קארה
מיכאל קארה באָטֶליֶיה שלו
מיכאל קארה באָטֶליֶיה שלו
לידה 3 בספטמבר 1887 עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 13 בפברואר 1964 (בגיל 76) עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס דיזנגוף לאמנות הציור והפיסול עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
ציור של מיכאל קארה ששכן בתוך מבנה האנדרטה לחללי נשר במערכות ישראל, עד שנהרס במסגרת שיפוץ המבנה ב-2013
בול בעיצובו לרגל יום העצמאות השני, 1950

מיכאל קָארָה (נכתב גם: קארא, קרא; Michael Kara;‏ 3 בספטמבר 1887[1] – 13 בפברואר 1964) היה פסל, צייר ומעצב גרפי יהודי שפעל בהונגריה, ברומניה, ביוגוסלביה, באיטליה ובישראל.

ביוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיכאל קארה נולד בסתיו 1887 בעיירה בז'ז'ני שבגליציה (אז חלק מאוסטרו-הונגריה, כיום באוקראינה), שם היה אביו, אוסקר,[2] קצין בצבא האוסטרו-הונגרי, מוצב באותה עת. כבר בילדותו גילה כישרון אמנותי. כשהיה בן 16 עבר עם משפחתו להונגריה, התחנך בבודפשט ובתמיכת הקהילה היהודית למד באקדמיה המלכותית לאמנות בבודפשט. בשנת 1905 זכה בפרס הראשון של האקדמיה על דיוקן עצמי. לאחר שסיים את לימודיו בהצטיינות, קיבל ב-1912 מלגה מטעם ממשלת הונגריה להמשך השתלמות באקדמיה לאמנות של פירנצה. בהמשך שב לבודפשט, ומשנת 1913 עד 1919 כיהן כפרופסור בבית ספר לאמנות.[3] בימי מלחמת העולם הראשונה יצר לפי הזמנת הממשלה עבודות פיסול בשיש ובברונזה, בהן אנדרטאות רבות (שגם לאחר מלחמת העולם השנייה הוסיפו להיות מוצגות בבניינים ציבוריים בבודפשט ובערים אחרות). הוא הציג בתערוכות בבודפשט וזכה בהן בפרסים רבים, ובשנת 1918 נבחר כחבר קבוע בוועדת השופטים של התערוכות הארציות בהונגריה.

קארה היה פעיל בחיים הפוליטיים בהונגריה, ולקח חלק במהפכה הקומוניסטית של בלה קון במרץ 1919. לאחר כיבוש בודפשט על ידי רומניה ונפילת הרפובליקה הקומוניסטית באוגוסט 1919, היה קארה ברשימת הנידונים למוות, אך הצליח להימלט לרומניה ומצא שם מקלט. עד מהרה התפרסם גם שם כאמן, וב-1922 התמנה לאמן החצר של מלך רומניה, פרדיננד הראשון, עד אחרי מותו של המלך, ב-1928. הוא יצר את דיוקנאות בני משפחת המלוכה, המלכה מריה ובנה, יורש העצר קָרוֹל, טבע מדליות וזכה לאות הצטיינות על עיצוב אנדרטת הפרש של המלך פרדיננד.

בשנת 1928[4] הוזמן ליוגוסלביה, לעיר נובי סאד (סרביה), שם ישב עד 1936 ויצר עבודות רבות לפי הזמנות ציבוריות, בהן יצירות גדולות בפיסול ובפרסקו עבור בית הנתיבות בעיר.
ב-1936 עזב את הבלקן על רקע האי-יציבות הפוליטית ועבר לעיר מילאנו שבאיטליה, שם ישב עשר שנים. באיטליה הכין אלפי עבודות עבור סוחרי אמנות – רובן בציור ורק מיעוטן בפיסול, מאחר שהממשלה הפאשיסטית אסרה להזמין עבודות פיסול אצל אמנים זרים. חלק מיצירתו הוקדש לציונות; ב-1938 זכה בפרס השני בתחרות לציור כריכת כרך ו' של ספר הזהב של הקרן הקיימת לישראל.[5] בסוף שנות ה-30 עלה בנו לארץ ישראל.

בתקופת מלחמת העולם השנייה לקח קארה חלק פעיל בתנועת המחתרת האנטי-פאשיסטית. לצד פעילותו המחתרתית, המשיך בעבודתו האמנותית ומכר בחשאי את עבודותיו לחובבי אמנות איטלקים. ב-1942 נמלט להרים והצטרף לחבורות הפרטיזנים שהתארגנו בצפון איטליה. לאחר סיום המלחמה זכה להוקרה רשמית על השתתפותו במאבק לשחרור איטליה.
ביולי 1946, כשהיה כבן 60, עלה עם משפחתו לארץ ישראל בהשתדלות בנו (שעלה כשבע שנים לפניו), והשתקע ביפו. עם עלייתו עסק בהדרכת בני נוער ברישום ופיסול, תחילה בפתח תקווה ואחר-כך במכון אבני (הסטודיו לציור ופיסול של ההסתדרות) בתל אביב. בין תלמידיו: גרשון רנרט.[6]

ב-1 במרץ 1947 נפתחה תערוכתו הראשונה בארץ, בגלריה שרמן בתל אביב.[7] בתערוכה הוצג מבחר רטרוספקטיבי מיצירת חייו לאורך 45 שנה; היא כללה למעשה 92 עבודות שנאספו במקרה, שכן עבודותיו המונומנטליות – הפסלים והאנדרטאות – נותרו כמובן באירופה, ומרבית התצלומים של יצירותיו שהיו ברשותו אבדו במלחמה. הוצגו בה בעיקר רישומי קומפוזיציה ודיוקנאות בסגנון אקדמי שהצליח להציל, ולצדם תריסר פסלים קטנים (ברובם תבניות גבס) שהספיק להכין מאז עלייתו. מבקרי האמנות בארץ התקשו אמנם להעריך את יצירתו בהסתמך על אסופת מוצגים חלקית ומקרית, שבה התחום העיקרי של קארה, הפיסול, אינו מוצג במידה הראויה. מבקר האמנות של "דבר", אריה לרנר, כתב כי "העבודות שהוא מציג כעת מעידות לא רק על מסורת אקדמית טובה, אלא גם על מגע אמיץ עם חיי יום יום, חיי ההמונים, עמלם ומאבקם. אין לבו הולך אחר הזרמים המודרניסטיים באמנות, שהוא רואה אותם כניסיונות גרידא וכתופעות בנות-חלוף. אך אמן בן 60 זה, שחייו הפעילים חרשו בפניו חריש עמוק, אינו קופא על שמריו, אלא ממשיך בדרכו שלו מתוך אי-סיפוק מתמיד ושאיפה בלתי-נחלשת להישגים חדשים – סימן לכל יוצר אמיתי ותהי האסכולה שהוא משתייך אליה אשר תהיה".[8] בביקורת נוספת ב"דבר" נכתב כי "מן האקדמיה קיבל את השאיפה לשלמות פלאסטית, אולם השתחרר מחוקיה הכובלים וסיגל לעצמו גישה של יוצרי חפשי. יצירתו יש לה קשר הדוק עם החיים הריאליים. הקומפוזיציות שלו הן על נושאים אליגוריים וגם יום-יומיים, מחיי ההמונים העמלים. כל ימיו היה מעורב עם העם העובד... אף בעלותו ארצה בא מיד במגע עם חיי המוני העם. אחד הרישומים האופייניים שלו כאן מתאר את המחכים בתור למרפאת קופת-חולים. אמן רב-כוח ורב-כשרון, שעדיין רואה עצמו ב"גיל החיפושים".[9] מבקר האמנות של "על המשמר", פאול לנדאו, העיר כי נקודת המוצא של קארה היא זו ששלטה בכיפה במפנה המאה ה-20 בחלק ניכר מהאקדמיות לאמנות באירופה: קלאסיציזם ורומנטיקה. לדבריו, בעיצוב הגוף של קארה ברישומיו,

הזרועות והרגליים יש בהן משהו מטבע של עמודים. הגוו הוא העיקר, והראש, משכן רוח-האדם, שני במעלה לו. לא פעם הרושם הוא – רושם של סירבול, אבל אין לשכוח, שבתבניות אלו, כשמעתיקים אותן לצורה פלאסטית – יכול להתקבל מן אפקט אחר, אורגאני יותר... מלבד הכשרון הפלאסטי ניחן קרא גם בכשרון דקורטיבי – בקלילות והצטעצעות הנוגדות את הכבדות שהוא מגלה בתחום הפלאסטי. אחדות מן הקומפוזיציות שלו יש להן קסם ציורי רב. הללו הם בעיקר עירומי-נשים בריתמוס מלודי ובמסגרת טובת-טעם... שניות-הרושם שמשאירה בנו תערוכה זו, נובעת אל-נכון מתערובת זו של הידור דקורטיבי ומונומנטליות כבדה. אמנם לא תמיד מצטרפים אצלו הרך והקשה להרמוניה מוצלחת, מחמת ניגודים אלה שלא נתאחו. סוטה האמן לפעמים למוסכמות "מתוקות" וז'סטות ריקות, ולפעמים – לפאתטיות תיאטרלית ופוזות מוגזמות. גם בדיוקנאות העצמאיים של האמן בולטים היסודות השונים האלה – יתרון סנטימנטאלי ודריכות נפשית. ובצד ריאליזם מרחיק-לכת אתה מוצא אצלו סטיליזציה יתירה... רק כשהוא מצליח למצוא שיווי-משקל בין הניגודים שבכישרונו, מופיע קרא כאמן מובהק. בין הרישומים – מוצלחים מבחינה זו הדיוקנאות. הוא יודע להפיק – בפחם ובאבן-סיקרא – אפקטים נאים ביותר... מתמזגות שתי תכונות: העמקה פסיכולוגית וגדלות-הצורה... גם בדיוקן ריאליסטי-יותר יודע הוא להפיק אפקט חי, והטיפוח המדוקדק של הקמטים מסייע להעמקת המבע, המרוכז במבט ובמצח.[10]

קארה הוסיף להשתתף בתערוכות. ובקיץ 1957 הציג תערוכת יחיד נוספת של רישומים ופסלים במוזיאון תל אביב. המבקרת רחל אנגל כתבה אז ב"מעריב" כי "עברו האמנותי מתבלט ביצירותיו: "מוצגים רבים מגלים נטייה ל"שלמות" גדולה יתר על המידה. הוד פאטיתי עולה מן העבודות וטעם אמנותי מעולם שהוא זר לנו במקצת... הרישומים גם הם שלמים-מושלמים בצורה שלא תיאמן, והם פלסטיים כמעט יותר מן הפסלים בעלי שלושת הממדים".[11] בביקורת ב"דבר" נכתב כי "אף על פי שקארא עובד בדפוסים מסורתיים, אין הוא מנסה לחקות את הטבע כי אם שם את הדגש במונומנטליות, בפשטות ובקצב... [דגמי האנדרטה לזכר מלחמת העצמאות] מפגינים את יכולתו של הפסל לארגן קומפוזיציה מסובכת של דמויות אחדות למקשה של אחדות פשוטה ודרמטית... בין הפרוטומות ראויים לציון מיוחד ראשי הילדים, המכויירים בפשטות אך בגיבוש רב... [ציוריו ורישומי הפסלים], כמוהם כבולים וככרזות, מצטיינים בבהירותם ובעוצמה הטבועה בהם".[12] בשנת תשט"ז אייר את ספרו של יוחנן גוש-חלב "מסעי בניהו", שראה אור בהוצאת סיני.

קארה קנה לעצמו עד מהרה מוניטין בארץ בזכות מיומנויותיו הטכניות בפיסול מונומנטלי וברישום ועיצוב גרפי. כבר עם עלייתו החל להשתתף בתחרויות האמנותיות, וזכה בפרסים ובהזמנות. בימי מלחמת העצמאות עיצב כרזות לגיוס היישוב למאבק.[13] באביב 1948, ערב קום המדינה, זכה בפרס הראשון בתחרות לעיצוב כרזה לעזרה סוציאלית מטעם עיריית תל אביב.[14]

הפסל אשר זכה לקארה את פרס דיזנגוף של 1948

בשנת 1948 זכה בפרס דיזנגוף לפיסול (לשנים תש"ח–תש"ט), על הפרוטומה "ראש ילד".[15] המבקר פאול לנדאו העיר על פסל זה כאשר הוצג בתערוכתו של קארה ב-1947, כי זהו הפסל המוצלח ביותר מבין עבודותיו הישנות של קארה; "נפש הילד נתפסה ונמסרה יפה. הוא מגלה כאן אותה ריאליסטיות ואותו ליכוד-הצורה כמו במיטב רישומי הדיוקנאות שלו".[16]

בשנת 1949 זכה בפרס הראשון בתחרות ציורים לבולי דואר ישראל שנערכה מטעם השירות הבולאי, בשלוש מחלקות התחרות (השואה והמרד, ההעפלה ומלחמת העצמאות – שלושה בולים).[17] כמו כן זכה בפרסים על עיצוב כרזות ליום העצמאות.[18][19] בסך הכול הוענקו לו בישראל לפחות מ-14 פרסים עבור עיצוביו ואנדרטאותיו.[20]

לדברי זאב צורנמל, "מיכאל קארה היה אדם ספוג תרבות ובעל הומור, חובב מוזיקה וספרות קלאסית, שופע שמחת-חיים, אוהב שיחת רעים ומסביר פנים לכל אדם. בשעות הפנאי מעבודתו האמנותית והחינוכית היה מנסה את כוחו בכתיבת סונטות ושירי אהבה, בדומה למיכאלאנג'לו שהוא העריצו. על אף גילו המשיך קארה ביצירתו עד יומו האחרון".[18]

קארה נפטר מהתקף לב בפברואר 1964, בשנה ה-77 לחייו, ימים ספורים לפני נסיעתו לארצות הברית לרגל פתיחת תערוכה של יצירותיו בלוס אנג'לס, בעודו עסוק בהכנות לנסיעה.
נקבר בבית העלמין קריית שאול.[2]

הותיר בן, חיים קארה (1912–1986),[21] אדריכל-מהנדס, ובת, חוה (אווה) הרמט-קייזר (1917–2010),[22] וכן נכדים.

פרסים והוקרה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסך הכול הוענקו לו בישראל לפחות 14 פרסים עבור עיצוביו ואנדרטאותיו.[20]

  • פרס דיזנגוף לפיסול, 1948
  • פרס ראשון בתחרות ציורים לבולי דואר ישראל מטעם השירות הבולאי, 1949
  • פרס דיזנגוף לפיסול, 1957

אנדרטאות לזכר מלחמת העצמאות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

גולת הכותרת של יצירתו של קארה בישראל היא האנדרטאות ופינות ההתייחדות לזכר הבנים שנפלו במלחמת העצמאות שהקים באתרים שונים בארץ.

בשנים תש"ט–תש"י (1949–1950) הקים קארה אנדרטה בכפר אתא (לימים קריית אתא), שיזמה ומימנה ועדה ציבורית מתושבי המקום בראשות שלמה נפשי, שהתארגנה מיד עם שוך הקרבות. האנדרטה ניצבת ברחבה מרוצפת בתוך חורשה על גבעה המשקיפה על קריית אתא. זהו עמוד או אובליסק הניצב על בימת מדרגות מאבן ושיש, ועליו תבליט מברונזה המתאר יד מחזיקה חרב המלופפת בענפי זית (סמל "ההגנה" וחלק מסמל צה"ל). מתחת לתבליט כתובים שמותיהם של 29 בני העיר שנפלו במלחמת העצמאות. על מדרגה בבסיס העמוד הכתובת "לזכר הקדושים אשר נפלו במלחמת השחרור תש"ח". (בשנת 1991 שיפצה העירייה את האנדרטה, בתכנונו של הפסל יצחק שמואלי: לאנדרטה נוספו כנפיים ממתכת בגובה של 4.6 מטר, ומסביבה סודרו אבנים בחצי גורן שעליהן נחקקו שמותיהם של 192 בני העיר שנפלו במערכות ישראל מאז מלחמת העצמאות.)[23]

בשנת תש"י-1950 עיצב קארה בשכונת גבעת נשר שבעיר נשר את האנדרטה לחללי נשר במערכות ישראל, שתוכננה ובוצעה בידי מהנדס מפעל "נשר" בלה שניטלנדר והאדריכל יוחנן רטנר, ביוזמתם של חברי ועדת הביטחון של "ההגנה" בנשר, שביקשו להנציח את חללי המלחמה ואת חללי טבח בתי הזיקוק. האנדרטה ניצבת בנקודה הגבוהה והבולטת בשכונה. מבנה האנדרטה הוקם במקור כעמדת בטון מבוצרת ששימשה נקודת תצפית ושמירה במאורעות תרצ"ו–תרצ"ט מול הכפר הערבי בלד א-שייח'. על מגדל העמדה תבליט המתאר חייל אוחז ברובה, פצוע, בעת נפילתו; זרועותיו פשוטות קדימה עם כפות ידיים פתוחות, וראשו מוטה אחורה כך שעיניו נשואות אל על, אל המגן דוד שעל גג העמדה. מתחת לתבליט כתובת: "תשח–ט". בנוסף ישנו לוח ועליו שמותיהם של 60 לוחמים ומקום נפילתם. האנדרטה היא חלק מבית יד לבנים בעיר, והעמדה משמשת חדר זיכרון לבני נשר שנפלו במלחמת העצמאות. מאז הקמתה של האנדרטה נערכים מדי שנה טקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בנשר ברחבה שלידה. (לקראת יום הזיכרון תשע"ג-2013 חודש המבנה של האנדרטה ובית יד לבנים, בתכנון משרד האדריכלים SO-Architecture: לצד המגדל נוסף מבנה מרובע המשמש כאודיטוריום קטן, ומצדו השני נבנה קיר נמוך מאבן ועליו שמות הנופלים בני העיר; השטח שמסביב הוא גן ובו גן פסלים ומגרש משחקים.)[24]

בשנת 1951 הכריזה עיריית תל אביב על תחרות להקמת שלוש אנדרטאות להנצחת אירועי המלחמה והנופלים בעיר, וב-1952 זכתה בפרס הראשון הצעתו של קארה להקמת האנדרטה לזכר כובשי יפו. האנדרטה, שהקים קארה עם בנו האדריכל, נחנכה ביום הזיכרון תשי"ז-1957 במרכז גן הכובשים, הגן העירוני שניטע על הריסות שכונת מנשייה שבגבול תל אביב ויפו. האנדרטה עשויה אבן ומצופה שיש. בצדה הדרומי תבליט המתאר שלוש דמויות לוחמים, ומתחתיו פסוק מקינת דוד: ”מנשרים קלו מאריות גברו” (שמואל ב א, כג). בצדה הצפוני הכתובת "זכר למגיני תל אביב ולכובשי יפו" וסמלי מדינת ישראל, העיר תל אביב-יפו, ההגנה והאצ"ל.[25]
ב-1951 הכריזה המחלקה להנצחת החייל במשרד הביטחון על תחרות להקמת אנדרטה לפורצי הדרך לירושלים בשער הגיא, ובאוגוסט 1953 זכתה הצעתו של קארה, שהגיש תוכנית לפסל חצוב בסלע בגובה 12 מטר, במרחק של כ-30 מהכביש, המציג דמות צעיר מתפרץ המחזיק בידו האחת רימון יד ובידו השנייה תומך בחבר פצוע הכורע לידו. ההצעה אמורה הייתה להתבצע, אולם בהתנגדות חוגים דתיים התבטלה ותחת זאת הוחלט להקים אנדרטה מופשטת (כעבור עשור זכתה נעמי הנריק בתחרות החוזרת, והקימה את האנדרטה).[26]

בחולון הוקם יד זיכרון לחללי מחלחמת השחרור בשנת 1957.(בשמיר, הנצחה וזיכרון נרשם 1958;) האנדרטה הוקמה בכיכר המוסדות בחולון (ליד העירייה ומועצת הפועלים) הקמת מצבת הזיכרון לחללי חולון במלחמת העצמאות, הייתה במימון ארגון חברי ההגנה בחולון, עיריית חולון ומשרד הביטחון. האנדרטה, הבנויה מאבן גיר לבנה, מציגה תבליט של חייל נושא נשק, ועיצובה דומה לאנדרטאות שבנשר ובגן הכובשים. מדי שנה נערך ברחבה ביום הזיכרון טקס הזיכרון העירוני. (ב-1992 הורחבה האנדרטה ונוספו לה שמות החללים.)[27]

ישנן עבודות נוספות של קארה המוצגות במרחב הציבורי בישראל, בהן שני תבליטים במנהרה שבכיכר המושבות בתל אביב.[28]

תערוכות בישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תערוכות יחיד

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתערוכות כלליות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחר מיצירותיו (תצלומים)

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • "ראש ילד" (או "ראש נער"), פרוטומה; היצירה זיכתה אותו בפרס דיזנגוף לפיסול (תש"ח–תש"ט)
    "ראש ילד" (או "ראש נער"), פרוטומה; היצירה זיכתה אותו בפרס דיזנגוף לפיסול (תש"ח–תש"ט)
  • "מעיין החיים", תבליט
    "מעיין החיים", תבליט
  • "אב וילד", פסל
    "אב וילד", פסל
  • סקיצה של האנדרטה לזכר כובשי יפו
    סקיצה של האנדרטה לזכר כובשי יפו

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • 'Kara Michael,' Who's Who in Israel, 1961, p. 350.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מיכאל קארה בוויקישיתוף

תצלומים של יצירות נוספות:

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ כך לפי לקסיקוני "Who's Who; לפי כמה מקורות, שאינם נוקבים בתאריך לידה ספציפי, נולד ב-1885.
  2. ^ 1 2 מיכאל קארה באתר חברה קדישא ת"א–יפו.
  3. ^ כך על פי מבקר האמנות אריה לרנר (אריה לרנר, להופעתו הראשונה של אמן ותיק: תערוכת הפסל מ. קארה בגאלריה שרמן, דבר, 28 בפברואר 1947). על פי חוקרת תולדות האמנות אסתר לוינגר, קארה שב להונגריה בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, התגייס לצבא ושירת בחזית (אסתר לוינגר, אנדרטות לנופלים בישראל, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1993, עמ' 174).
  4. ^ על פי לוינגר, ב-1930 (לוינגר, אנדרטות לנופלים (1993), עמ' 174).
  5. ^ בפרס הראשון זכה מאיר גור אריה (פרס ראשון לספר הזהב ו' לצייר מ. גור-אריה, דבר, 12 באוקטובר 1938).
  6. ^ גרשון רנרט מציג ביד לבנים בפ"ת, דבר, טור 1, 4 בדצמבר 1979.
  7. ^ תל-אביב: תערוכת הפסל והצייר מיכאל קרא, דבר, טור 1, 28 בפברואר 1947.
  8. ^ אריה לרנר, להופעתו הראשונה של אמן ותיק: תערוכת הפסל מ. קארה בגאלריה שרמן, דבר, 28 בפברואר 1947.
  9. ^ ה. ש., תערוכת מיכאל קרא בגלריה שרמן, תל-אביב, דבר, 7 במרץ 1947.
  10. ^ פ. לנדאו, באולמי תערוכות: מיכאל קרא בגאלריה שרמן, משמר, 9 במרץ 1947 (ההדגשות במקור).
  11. ^ רחל אנגל, שני אמנים מעולמות אחרים: מיכאל קארה, מעריב, 26 ביולי 1957.
  12. ^ פסלי מיכאל קארא, דבר, 2 באוגוסט 1957, המשך, טור 2.
  13. ^ בנקרולוג של קארה נטען כי "הוא שהכין את הכרזה הראשונה שקראה לגיוס היישוב למאבק ב-1947" (הפסל מיכאל קארה, דבר, 14 בפברואר 1964).
  14. ^ תל-אביב: זכו בהתחרות לציור פלקט, דבר, טור 2, 7 במאי 1948; תל-אביב: זכו בפרס לציור פלקט, הצופה, טור 1, 7 במאי 1948; תל-אביב: פרסים בתחרות לציור פלקאט, על המשמר, 7 במאי 1948.
  15. ^ חלוקת פרס-דיזנגוף (נרכשו 11 ציורים ופסלים למוזיאון ת"א), על המשמר, 24 באוקטובר 1948. תצלום הפסל: "ראש נער" למיכאל קארה, דבר, 28 במרץ 1947.
  16. ^ פ. לנדאו, באולמי תערוכות: מיכאל קרא בגאלריה שרמן, משמר, טור אחרון, 9 במרץ 1947.
  17. ^ פרס לציירי בולים, על המשמר, טור 2, 2 ביוני 1949; נקבעו הפרסים לציירי בולי ישראל, חרות, 10 ביוני 1949. בנקרולוג נטען כי אחד מבוליו נדפס (הפסל מיכאל קארה, דבר, 14 בפברואר 1964).
  18. ^ 1 2 זאב צורנמל, הפסל מיכאל קארה (שנה למותו), דבר, 12 בפברואר 1965.
  19. ^ מפות - שנת שתיים למדינת ישראל, באתר הספרייה הלאומית, אוסף המפות ע"ש ערן לאור. גרסאות בעברית ובאנגלית
  20. ^ 1 2 פסלי מיכאל קארא, דבר, 2 באוגוסט 1957.
  21. ^ חיים קארה באתר חברה קדישא ת"א–יפו; מהנדס חיים קארה, מעריב, מודעת אבל, 23 ביוני 1986.
  22. ^ חוה הרמט קייזר באתר חברה קדישא ת"א–יפו.
  23. ^ אנדרטת גלעד לזכר חללי מערכות ישראל באתר "מעטה לאתא: סיפורה של קריית אתא"; אילנה שמיר, הנצחה וזיכרון: דרכה של החברה הישראלית בעיצוב נופי הזיכרון, תל אביב: עם עובד, תשנ"ז 1997, עמ' 81.
  24. ^ אנדרטה לבני נשר שנפלו במלחמת העצמאות באתר "גלעד-לזכרם"; לוינגר, אנדרטות לנופלים (1993), עמ' 70; שמיר, הנצחה וזיכרון (1997), עמ' 81. וראו גם: אתר למנויים בלבד קשת רוזנבלום, לא כולם מרוצים מהאנדרטה החדשה בנשר, באתר הארץ, 11 באפריל 2013
  25. ^ עירית תל-אביב-יפו, דבר, 21 במאי 1952; ידיעות כלכליות: אנדרטה למגיני תל אביב וכובשי יפו, הצופה, טור 2, 24 ביוני 1953; תכניות חג העצמאות תשי"ז בת"א-יפו: יום הזכרון לגבורי מלחמת השחרור, הצופה, 2 במאי 1957; מ. שביט, טקס גילוי האנדרטה לכובשי יפו – היום, חרות, 5 במאי 1957; האומה מתיחדת עם זכר חללי השחרור, מעריב, טור 1, 5 במאי 1957; התיחדות עם הנופלים – ערב יום העצמאות: אנדרטה לזכר מגיני ת"א וכובשי יפו, דבר, טור 2, 7 במאי 1957; גן עירוני חדש יפתח בשכונת מנשיה, חרות, 16 במאי 1957; גן הכובשים – בשערי יפו, מעריב, 16 במאי 1957; אילן שחורי, מלחמת העצמאות - כשהמצרים הפציצו את תל אביב, באתר My Tel-Aviv. וראו דף התצלומים גן הכובשים באתר שכונת כרם ישראל.
  26. ^ המחלקה להנצחת החייל במשרד הבטחון, "יד בשער הגיא לזכר פורצי הדרך לירושלים במלחמת הקוממיות", על המשמר, 11 באוגוסט 1953; עזריהו מעוז, 'חידוש והמשכיות: המסורת היהודית ועיצובם של פולחני הריבונות בישראל', בתוך: מרדכי בר-און, צבי צמרת (עורכים), שני עברי הגשר: דת ומדינה בראשית דרכה של ישראל, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשס"ב 2002, עמ' 286; שמיר, הנצחה וזיכרון (1997), עמ' 74.
  27. ^ אנדרטת הזיכרון לנופלים באתר עיריית חולון; חולון: תוקם מצב זכרון, דבר, 27 ביולי 1954; אנדרטה לזכר הבנים בחולון, על המשמר, 22 בנובמבר 1955; שמיר, הנצחה וזיכרון (1997), עמ' 81, 125.
  28. ^ תקוה ויינשטוק, מנהרה בתל-אביב, מעריב, 4 במאי 1958.
  29. ^ ביקורות: אריה לרנר, להופעתו הראשונה של אמן ותיק: תערוכת הפסל מ. קארה בגאלריה שרמן, דבר, 28 בפברואר 1947; ה. ש., תערוכת מיכאל קרא בגלריה שרמן, תל-אביב, דבר, 7 במרץ 1947; פ. לנדאו, באולמי תערוכות: מיכאל קרא בגאלריה שרמן, משמר, 9 במרץ 1947.
  30. ^ בתל-אביב: תערוכות חדשות במוזיאון, דבר, טור 1, 15 באוגוסט 1957; ביקורות: רחל אנגל, שני אמנים מעולמות אחרים: מיכאל קארה, מעריב, 26 ביולי 1957; פסלי מיכאל קארא, דבר, 2 באוגוסט 1957, המשך, טור 2.
  31. ^ חדשות מישור החוף: פתח תקוה: הערך תיפתח תערוכת הפסל מיכאל קארה ז"ל, מעריב, טור 3, 9 במרץ 1966.
  32. ^ ד"ר פ. לנדאו, התערוכה הכללית של אמני ארץ-ישראל: חצי יובל לתצוגה האמנותית בארץ, על המשמר, טור 5, 16 ביולי 1948.
  33. ^ א. לרנר, מוצגי תערוכת היובל במוזיאון תל-אביב, דבר, טור 2, 14 בנובמבר 1952; א. ל., תערוכת היובל במוזיאון תל-אביב, דבר, עמוד 2, 5 בדצמבר 1952.
  34. ^ ביקורת: ברוריה גרצברג, תערוכות: הפסל בגן (לתערוכה בגן האם בחיפה), דבר, 20 בספטמבר 1957.
  35. ^ ביקורת: אריה לרנר, תערוכות: עשר שנות פיסול ישראלי, דבר, 14 בנובמבר 1958.
  36. ^ 1948: "אמנות עברית-ארצישראלית המוליכה אל המחר", באתר המשכן לאמנות, עין חרוד.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מיכאל_קארה&oldid=39859781"