מישור חוף יהודה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מישור חוף יהודה, קטע ממישור החוף הדרומי המשתרע מנחל שקמה ועד לנחל הירקון. רוחבו המקסימלי של הקטע מגיע לכשלושים ק"מ בדרום. במזרח תחום האזור על ידי שפלת יהודה. חוף הים בנוי מחולות ללא מתלול חופי. החולות ופשטי ההצפה של הנחלים תופסים את מרבית השטח בחוף הדרומי, ורוחבם מגיע לכשבעה ק"מ. במקום מצויים כארבעה רכסי כורכר.

קרקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזור זה מתחלק בבירור לשלוש רצועות קרקע: חולות נודדים במערב, חול אדום במרכז ואדמות טרה רוסה במזרח ובבקעת לוד בצפון-מזרח. בקרבת אפיקיהם של הירקון ונחל איילון יש גם מטליות של אדמת ביצה. רצועת החוליות מתרחבת עד שמונה ק"מ מדרום לשפך נחל שורק ומצפונו, דבר המהווה סימן לכך שבעבר ההיסטורי כיסה החול שטח קטן יותר. נדידת החולות נעצרת ממערב לראשון לציון לפני שדרת אקליפטוסים ושקמים רמים.

אקלים ומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האקלים במישור חוף יהודה הוא ים תיכוני והטמפרטורות בו מתונות בשל הקרבה לים. משרע הטמפרטורה היומי והשנתי קטן. כמות המשקעים מגיעה ל-500 מ"מ בשנה. האזור מבורך באקלים נוח (נדירות קרה חורפית) ושופע מים, הנשאבים מבארות רבים ונובעים מראש העין בצפון מזרח. הנחלים הם נחלי שורק ואיילון, הוא יובלו הדרומי של הירקון. מי הירקון נעצרו בעבר בביצת פתח-תקווה הגדולה, שיובשה עם ההתיישבות הציונית. מעבר הנהר על מחסור כורכר מסתמן במפלים קטנים, כמו "שבע טחנות". מאז הוטו מי ראש העין אל דרום הארץ, פחתה מאוד זרימת הירקון. את קטעו התחתון ממלאים היום בעיקר מי ים החודרים לשפכו וכן מי שפכים של ערים ואזורי חרושת. עם שינויים ברשת הביוב פחת זיהומו בשפכים.

היסטוריה יישובית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרבית הזמן הייתה ההתיישבות באזור צפופה יותר מבשאר חלקיו של מישור החוף. יפו הייתה על פי רוב נמלה החשוב של הארץ. בסוף המאה ה-19 קמו באזור מושבות העלייה הראשונה: פתח תקווה, ראשון לציון, נס ציונה, גדרה ועוד, ומאוחר יותר הפכו לערים תל אביב-יפו, חולון, בת ים, רמת גן, פתח תקווה, בני ברק, ראשון לציון, גבעתיים, רחובות, נס ציונה, רמלה ולוד. במקום מצויים גם עיירות וכפרים רבים, הן בתחום אגד הערים והן מחוצה לו. במשק החקלאי מוביל ענף ההדרים, שהבינוי העירוני מצמצם את היקפו ואת היקף החקלאות בכלל.

מישור החוף מהווה את מרכז הכובד הדמוגרפי והכלכלי של ישראל והוא לב המדינה. במישור החוף התיישבות צפופה בגלל שטחו המישורי והקרבה ולים:

  1. שטח מישורי מקל על פיתוח תשתיות פיזיות, מערכות תחבורה, מים, חשמל ובינוי.
  2. שטח מישורי מאפשר נגישות גבוהה לכל מקום.
  3. במישור החוף נמצאים הנמלים הימיים, בעבר יפו (בעבר נמל בינלאומי, היום נמל דייגיים) ותל אביב (נסגר), וכיום אשדוד (נמל בינלאומי) ואשקלון (נמל נפט)
  4. במישור החוף מרוכזים מקורות המים (מי תהוםאקוויפר החוף ואקוויפר ההר ובארות)
  5. האקלים באזור הים תיכוני נוח לאדם עקב ההשפעה הממתנת של הים.

במישור חוף יהודה מצוי מטרופולין תל אביב שהוא הגדול ביותר והוא מהווה את לב ליבה של המדינה. הנגישות במישור החוף גבוהה ביותר ואמצעי התחבורה מצויים בהיקף גדול במרחב גאוגרפי זה. מדובר במערכת כבישים מסועפת הכוללת כבישים מהירים רבים, את הנמלים הימיים ואת נמל התעופה בן-גוריון ואת שדה דב בתל אביב. קיימת גם רשת מסילות ברזל המקשרת בין היתר בין תל אביב לחיפה ולנהריה וכן נעה מתל אביב לירושלים, לבאר שבע, לראשון לציון, להוד השרון, לאשדוד וליבנה. מרבית היישובים במישור החוף הם יהודיים. האוכלוסייה הערבית מרוכזת ביפו, ברמלה ובלוד.

פעילות חקלאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעילות חקלאית ענפה החלה במישור החוף עם הקמת המושבות בסוף המאה ה-19, ונבנו בו מושבים וקיבוצים. הגיוון בקרקעות איפשר את פיתוחם של גידולים חקלאיים רבים. כיום מתנהלת מערכה קשה נגד התגברות הבניה על קרקע חקלאית והפיכתה לקרקע לבניה.

מרכזי התעשייה הגדולים בישראל מצויים במישור החוף ובמיוחד במטרופולין תל אביב. מתנהל בהם מסחר מגוון ביותר וניתנים שירותים רבים, ציבוריים ופרטיים.

ענף התיירות זכה לפיתוח רב בקו החוף. בתי מלון ובתי הארחה רבים מצויים לאורכו של קו החוף במישור החוף, בין היתר בגלל שפע של אתרים ארכאולוגיים.