מנחת יהודה שונא הנשים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הדף הראשון ביצירה

מנחת יהודה שונא הנשים היא יצירה ספרותית שנכתבה על ידי יהודה בר יצחק הלוי בן שבתי הלוי שחי ופעל בספרד הנוצרית בסוף המאה ה-12. אבן שבתי פעל כמשורר חצר, והסתופף בצילם של נדיבים בטולידו ובסרגוסה. "מנחת יהודה שונא הנשים" יצאה לאור ב-1188. לאחר עשרים שנה הספר הודר מחדש והוקדש לאברהם אלפאכר, מראשי יהדות קסטיליה ורופאו של אלפונסו השמיני. ביצירה זו פתח אבן שבתי בפולמוס ספרותי בעד ונגד האישה, פולמוס שנמשך עד למאה הי"ז ועבר מספרד לפרובאנס ומשם לאיטליה[1]. יצירות נוספות שכתב הן: מחברות "מלחמת החכמה והעושר" ו"דברי האלה והנידוי"[2].

מבנה המקאמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"מנחת יהודה שונא הנשים" היא אחת מיצירות הפרוזה החרוזה הראשונות בספרות העברית ויש המשייכים אותה לסוגת המקאמה (המחברת) הספרדית. המקאמה היא סוגת פרוזה מחורזת השזורים בה שירים שקולים, ומקורה בכתיבה ספרותית קדומה, שפריחתה ושגשוגה החלו מאמצע המאה ה-12 ואילך. על פי שירמן, נראה כי שורשיה של התפתחות המקאמה באמנות הסיפור המקראי, הסיפור המדרשי, ואף זיקה לספרות זרה, כגון: פריחתו של הרומן המחורז הנוצרי והמקאמה הערבית[3]. תפיסת המקאמה הן על ידי פגיס והן על ידי שירמן, היא תפיסה המבחינה בז'אנר-על במסגרתו פועלים מספר סוגי משנה:

  • המתכונת הקלאסית כפי שנתגבשה בערבית על ידי המשורר אלחרירי והגיעה אלינו על ידי יהודה אלחריזי.
  • מתכונת הקרובה למתכונת הקלאסית במסגרתה כתבו משוררים שקדמו לאלחריזי ולא עשו שימוש במתכונתה הקלאסית של המקאמה.
  • מתכונת עברית שהיווצרותה במאות -13 ו-14, ואשר כתוצאה מריחוקה שלה ממתכונת המקאמה הערבית המסולסלת הושפעה מסוגות שנכתבו בלשונות האירופאיות שנטייתם האפית ברורה יותר[4].

מתי הוס טוען כי פגיס מציג מודל העונה על רוב הבעיות שמעורר הז'אנר המגוון והמורכב של המקאמה העברית. אך עם זאת, הוא מבכר להחליף את סוג המשנה השני בשם המקאמה העברית האנדלוסית על פני המקאמה הערבית קלאסית, כיון שכל היצירות שנכתבו בסוג זה נכתבו בספרד, וכמעט כולן שונות באופן מהותי מן הדגם הקלאסי. הוא מונה בהם שישה מאפיינים שהמופיעים במתכונתן העברית אנדלוסית. בין יצירות אלה כולל הוס את המקאמה "מנחת יהודה שונא נשים"[5].

  • האופי הבידורי: היצירות נכתבו כשעשוע טהור ואין בהן אמירות הגותיות
  • המדיום הסגנוני: היצירות נכתבו כפרוזה מחורזת המכילה בתוכה שירים שקולים.
  • מבנה העלילה: יצירות בעלות עלילה מרכזית אחת שאינן מורכבות מקובץ סיפורים עצמאיים.
  • דמויות בדיוניות מתחלפות: ברוב היצירות מופיעות דמויות ששמותיהם בדיוניים אבל דמויות אלו אינן מעוצבות על-פי דגם הדמויות הקבועות של המספר והגיבור במקאמה הקלאסית.
  • שימוש בנוסחת ההקדמה הקבועה – רוב היצירות נוקטות בנוסחת ההקדמה הקבועה "וישא משלו ויאמר" לפני השירים השקולים.
  • שימוש בנוסחת הפתיחה הקבועה – היצירות נמנעות משימוש בנוסחת הפתיחה הקבועה "נאום פלוני בן אלמוני".

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע התקופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תחילתה של המקאמה ישנו תיאור על מאבק הניטש בין צבאות הסכלות לבין כוחות השכל, כשלבסוף נוחלים כוחות השכל תבוסה אל מול הסכלות. השכל מושם במחבוא עד שלבסוף, בעקבות קרב מאסף, בין הנבלים לנבונים הסתיים גם זה בניצחונם הנבלים ובנוסם של הנבונים. סיפור העלילה מתרחש בימי שפוט השופטים, דור השופט את שופטיו ו"שהסכלות גוברת בו על השכל".

התגלות המלאך וצוואת האב[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחכמוני מארץ התימני הוא שריד ופליט לצבא השכל שהובס, כשהוא ניצל ממוות ברגע האחרון. בעת היותו נוטה לדיכאון וקרוב ליפול בידי מחנה הסכלים מתגלה לפניו דמות מלאכית המגלה לו, כי ניצחונה של הסכלות הרי הוא בשל השפעתן הרעה של הנשים. תחכמוני נוטה למות ופונה אל בנו זרח, בעקבות התגלות הנבואה המרעישה, בקול קורא ונרגש לבער היגון מקרבו. ב"צוואתו הרוחנית" של תחכמוני הזקן לבנו זרח מפרט האב את מידותיה הרעות של האישה, ומזהיר באיסור חמור לבוא עמה בברית נישואין

ועתה בני אל תשנה תורתי / ואל תפרע עצותי / החזק במוסר אל תרף ידיך / שמע לאביך זה ילדיך / ואם תשמור מצותי ותשימנה / על לוח לבך חרושה לא תיקח אישה"[6]. (שורה 146 –147).

קיום הצוואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זרח מקיים צוואת אביו בדבקות רבה וכותב את כל דברי אביו וכל אשר אמר ושם אותם במשמר. לאחר מות אביו הוא נשאר ברווקותו וקובץ אליו את שלושת הרעים: נתנאל בן מהללאל, אבינועם בן אבינדב ואחיטוב בן אבישוע. הללו פורשים למגורים ב"ארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם" (256) ומטיפים לשלילת הנישואין בעברם ממדינה למדינה.

בהלת הנשים ותגובתן[עריכת קוד מקור | עריכה]

אט אט דבקים בהם ובתורתו של זרח מאמינים רבים מכל עמי הארץ, גם בקרב הכסילים נוחל הוא הצלחה עד כי רבים מהם מתנזרים. דבר זה גורם לבהלה רבה בקרב קהל הנשים, קטנות וגדולות, אלמנות ובתולות. אי לכך, מכנסות הנשים אספה ומחליטות לנסות ולהכשיל את זרח. תפקיד זה נוטלת על עצמה "כזבי בת ירשה", ומצרפת אליה את בעלה, שקר בן חפר, שיסייע בידה.

החלום[עריכת קוד מקור | עריכה]

באותה עת חולם הגיבור שני חלומות בהם רוחו נפעמת ותיבהל, שלושת רעיו נקראים לפתור מהרה את החלום, פתרונם את החלום, היה בפה אחד, שזמנו ליפול ביד אישה מתקרב. בשל כך פורצת מריבה ומרעיו נסים מפניו בשל זעמו עליהם.

הפיתוי והצלחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינתיים ניגשים כזבי ושקר אל זרח, הניסיונות הראשונים לפתותו באמצעות כסף וזהב עולים בתוהו, אך הפניה לפנות אל יצרו, תוך הצגת נערה יפהפייה ומוכשרת בפניו, צולחת. זרח מתאהב בנערה, "אילה שלוחה", מוותר על הכסף שהוצע לו לפני כן ומחליט לשאת אותה לאישה ולהוסיף על כך את מוהר הבתולות.

נפילתו של שונא הנשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרוביה עורכים לו חתונה מפוארת, המשמשת כאחיזת עיניים על-מנת להפיל אותו בפח. ובליל החופה אין הוא מרגיש, כי איילה היפהפייה מוחלפת באשה אחרת. כאשר מסיר זרח את הצעיף מעל פניה של אשתו, הוא מגלה לתדהמתו, כי זו הוחלפה בזקנה שחורה שכל פניה מיצרים וחרולים "רצפה בת איה", המתגלה לא רק כאישה כעורה אלא גם כרודנית מלאת תאוות המבקשת שבעלה ימלא את כל חפצה. זרח שוקע בייאוש גדול ויושב ונוהג בעצמו מנהגי אבלות. שלושת רעיו הבאים לנחמו מנסים לתת לו עצות יעילות על-מנת לגאול אותו מהמצב אליו נקלע, אך לשווא.

ההיפוך והומור[עריכת קוד מקור | עריכה]

זרח, גומל בליבו החלטה, ופונה לבית הדין של אברהם אלפכ'אר, השר שבעבורו נכתבה המקאמה, ולתת לאשתו גט כריתות. לאחר דיון ארוך, שבסופו נוטה אברהם אלפכ'אר לדון את זרח לכף חובה, מבקש אבן שבתאי, מחבר המקאמה, רשות דיבור. הטיעון אותו הוא שוטח הוא מבריק ומפתיע, להגנתו הוא אומר כי כל הנפשות בסיפור הן פרי דמיונו, וכי אין הוא נלחם בחיי הנישואין מאומה, ובאמת, אין לו מה לומר בגנותן של הנשים, שכן נשוי הוא באושר ואוהב את אשתו ואת בניו. דבריו מוצאים חן בעיני הדיין, אברהם אלפכ'אר, הפורץ בצחוק, הוא משבחו ושולחו לביתו עם תשורה.

הפולמוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביצירה "מנחת יהודה שונא הנשים" פתח יהודה אבן שבתי בפולמוס ספרותי בעד ונגד האישה, פולמוס שנמשך עד למאה הי"ז ועבר מספרד לפרובאנס ומשם לאיטליה"[7]."מנחת יהודה שונא הנשים עוררה, מאז פרסומה הראשון חיבורים פולמוסיים בעד האשה ושבחה, שנתחברו כתגובות ליצירה, כמו "עין משפט" ו"עזרת הנשים" של רבי יצחק משורר ו"אוהב הנשים" של ידעיה הפניני, שקראו את יצירתו כיצירה מיזוגינית, ספוגה בשנאת נשים ומצהירה בגלוי את שליליותו של מוסד הנישואין. מספרד עבר הפולמוס לאיטליה, שם חידשו עמנואל הרומי, ומשוררים רבים המשיכו להתנצח על פרשנות הטקסט[8].

הפרשנויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

למקאמה ישנם כמה פרשנויות:

  1. מיזוגינית[9]
  2. מיזוגימית - שלילת הנישואין[10].
  3. שוברת מוסכמות חברתיות[11].
  4. פרודית \ סאטירית[12].

מנחת יהודה כספרות מיזוגינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קוראיה הראשונים של היצירה במאה השלוש עשרה כגון ידעיה הפניני ויצחק בעל עזרת הנשים, רואים במקאמה יצירה מיזוגינית שתפקידה להזהיר את הגברים מן הנשים בכלל ומן הנישואין בפרט. התפיסה המיזוגינית, כלפי האישה בימי הביניים, רווחה בעולם היהודי והחוץ יהודי. האישה כישות נחותה ופחותה אך מפתה ומסוכנת מצויה בערש התרבות המערבית, ששורשיה מצויים במורשת היוונית – רומית. וההודית בודהיסטית, האנטי נשית ביסודה, ועל פיה אין רע בעולם כנשים[13]

תפיסת עולם רווחת של הנשיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתחילתה של המקאמה מביא המחבר תפיסת עולם רווחת של הנשיות, כפי שהיא נתפסת על ידי המיליה הגברית. כזו המכשפת ואשר בכוחה לשנות את סדרי העולם וחוקי הטבע. "... והגבעות התקלקלו / והארצות התחלחלו... / והארץ תהיה שממה..." (105-120). ככאלו האשמות בתחלואי החברה, שהרי רק בעטיין של נשים נוצרים "כל ריב וכל נגע" (123), ואין אף דרך להילחם בהן, כיון שהכול עולה בתוהו "כי מי יתיר עבותות אשר הנשים אורגות" (122). נוכח כוחן הגדול של הנשים, השפעתן השלילית ופשעיהן ניצבים הגברים כחסרי אונים, הנשים בנכליהן ועורמתן פונות אל יצר לבם החלש ומסיטות אותם לדבר פשע וחוב, כמו כן הן גורמות להם לריחוק דתי "נשיהם הטו את לבבם" (121). האישה הניצבת במקאמה דורשת כל מיני מטעמים ותענוגים. הנשים משאירות לגברים עצמות מהמעדנים שהן אוכלות: "כל נתח טוב תאכל מן המטעמים / ותגיש לפניך רק עצמים" (214). האישה, כמו יופייה החולף, רודפת ללא הרף אחרי תאוות העולם העובר ומראה לנו את סוג הנפש הבהמית חומרית הקיימת בה. כמו כן, אין הן נשארות נאמנות לגברים הזנים ומפרנסים אותן, ונואפות ללא הרף "ואיש אחר ישכבנה" (145). עד כי לבסוף הנשים מרוששות אותם, ממיטות עליהם חרפה ומחריבות את כל עולמם:

"כי ייקח אישה מכל מחמד נפשו יבשה / ימיו מעט ורעים ודבריו אינם נשמעים / פניו לא יחשוך מכלימות ורוק...( 174-176),

אביונות יצרו צעדי אונו ויבוש מקורו ויחרב מעיינו /מחלתו תגדל / ומהיות אביון לא יחדל" (176-177),

מכאובים ומחלות גם כל ימיו מכאובים / ושנתו נהייתה עליו / המק בשרו והוא עומד על רגליו / ומעדני נעוריו יבלו ויכלו" (178-179).

הפנייה לסיפורי המקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

כדי לתת גושפנקא חוקית, מעין הלכתית לדבריו, פונה מחבר המקאמה אל סיפורי המקרא בהם מופיעות דמויות נשיות שהרסו עולמות והחריבו ערים. את מניינו הוא מתחיל מחוה, האם הגדולה והקדומה, שעל פי האמור בבראשית פותתה על ידי הנחש, ואילו לפנינו מוצגת גרסה חדשה בה נתפסת האישה ככזו שהערימה על הנחש ועל האדם. הוא שולל מהנחש את תכונותיו הערמומיות ומעניק אותה לחווה אימנו. על פי המקאמה, לאחד גרמה טעם עפר כל ימי חייו בכל אוכלו, ואת השני הפכה לאדם שלעמל יולד ובשל כך דרכו לנדוד למצוא את טרפו. לאחר מכן, הוא מסיק מן הפרט על הכלל ומגיע לתובנה מופלאה, חווה אימנו היא אם כל חטאת וכיון שכך, הופכות בנותיה גם הן בחיקוי דרכה הערמומית וקלוקלת. יהודה אבן שבתאי אינו עוצר כאן וממשיך ומונה את הנשים ברעותיהן וקלקולן. יעקב ובניו נרדפים על לא עוול בכפם בשל האם הדגולה, רחל, ומי שבכלל גרם לסכסוך המתוקשר וארוך השנים בין שני אחים, יעקב ועשיו, זו בכלל האם, שרק בגללה עשיו הוא אבי אדום, שונא היהדות ומחריב האומה מעל אדמתה.

"לא הנחש הערים חוה / ולא עליה צווה / היא שמה אישה נודד ממקומו / ונחש עפר לחמו / ואם בניה פשעם ידכאם / היא הייתה האם / והלא על התרפים / יעקב ובניו נרדפים ועל עורות גדיי העזים / אתם לחוצים ונבזים" (127-129).

ההאשמות נמשכות והנשים נתפסות כמרעות לגברים בזדון, והאחרונים קורבנות תמימים, שהרי בשל דינה התמה שלראות בבנות הארץ יצאה היא שהביאה על עצמה את אינוסה בידי שכם בן חמור. ולא רק זאת אלא אף הגדילה לעשות ובשלה נחרבה עיר שלמה, בה נהרגו עשרים וארבעה אלפי גברים. "ועל אודות דינה / הייתה לאחיה שטנה" (131). חורי האף של חטא העגל, גם הוא מקורו על פי הכתוב במקאמה, בשל הנשים אף על פי שהמקרא מוכיח שמי התפרק מנזמיו היו הגברים בעוד הנשים בכלל סירבו. הנשים הן בכלל כה חסרות תקנה עד כי יש לראות באישה עונש אלוקי, שהרי אברהם האב קיבל מתנת שמים, לא הייתה לו בת: "ואברהם על יושר פועלו בת לא הייתה לו" (133-134).

מטרת הפנייה אל סיפורי המקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל אלו ועוד מראות את שפלות האישה ואת זרעי הרוע הטמונים בה. לאחר סקירה קצרה זו, קשה שלא לראות במקאמה שלפנינו, "מנחת יהודה שונא נשים", יצירה המטיפה לשנאה וריחוק נשי, הכוללת בתוכה התנזרות מינית. כור ההיתוך של האדם שעליו נאמר, "על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו ודבק באשתו והיו לבשר אחד"[14], מוצגים באור שלילי כמלכודת אותה טומנת האישה לגבר כדי להופכו עבד לצרכיה ורצונותיה. ישנה מולנו הצגה/ ראייה דיכוטומית הרואה את הגבר כרוחני ואת האישה כגשמית, את הגבר כיצר טוב ואת האישה כיצר רע, פנים וחוץ. יופייה של האישה חיצוני ומטעה, כאשר פנימיותה רחוקה מימנה. פן בולט זה, הרואה באישה שלילה, מתחזק עוד יותר בעצם החלפת הכלה המקורית, איילה שלוחה, במיועדת אחרת, שחורה כעורב שפניה חרולים. הדבר מראה לנו, הלכה למעשה, את התמורה שעוברת האישה עם נישואיה. מרחלה תמימה מלאת טוהר לאישה שמקורה בשדים וחיצונים, כאשר בין בני משפחתה המורחבת יש למצוא משלחת מלאכי רעים, את לילית ואף את מלאך המוות בכל הדרו.

מנחת יהודה כמיסוגמית - שלילת הנישואים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טובה רוזן רואה ב "מנחת יהודה שונא הנשים" טקסט הספוג בשנאת נשים, וכמצהיר בגלוי את שליליותו של מוסד הנישואין[10].. ביצירתו, מתאר לנו יהודה אבן שבתי את תחכמוני, העומד למות ומצווה את בנו לבל יעשה את הטעות אותה עשה אביו בצעירותו ואל יישא לו אישה "כי מי יתיר עבותות אשר הנשים אורגות". האב מתאר נאום התגלות של מלאך עליון שהתגלה לו ומונה בפניו רשימה נשים מרושעות, ולאחר מכן מזהיר אותו לבל ייקח לו אישה.

מניין שנות חייו של תחכמוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם מותו של תחכמוני, מציג לנו המחבר פרט קטן בדבר שנות חייו. תחכמוני, כך נודע לנו מן הכתוב, חי מאה שנים אף על פי שחייו היו מאה ועשרים שנים.

בן מאה שנה / בהנחה ועדנה /היה תחכמוני בהאסף רוחו / לא כהתה עינו ולא נס לחה / מלבד עשרים שנה /היה למשל ושנינה / כי היה בהם נשוי בימי עלומיו / על כן לא באו במספר ימיו (295–297)

עשרים שנות חייו אלו אינם באים כחלק מן המניין, כמו לרמוז לנו ששנים אלו היו שנות נישואין ועל כן אין הוא מונה אותם בשנות החיים. לאחר מות האב אוסף הבן את חבר מרעיו, להם הוא מטיף את משנתו והם מחליטים לפרוש מחברת בני האדם כיון שכמעט ואין מקום פנוי מן הנשים בעולם. הם מחליטים לעבור אל נחל הבשור, המקום בו יפיצו את בשורת הפרישות החדשה. במקום יישובם נטול הנשים, נחל הבשור מתואר כאזור אוטופי, גן עדני ממש. אחת בשנה, במשך חודש שלם, יוצאים זרח וחבריו לעשות נפשות לדתם המיסוגמית וכך יצאו לשכנע את הגברים שיעזבו את נשותיהם, ואת הצעירים הניאו מכוונתם להינשא. פעולתם של זרח ומרעיו עושה פירות ורבים ממירים את דת למיסוגמיה, דת שונאי הנישואים. אך דווקא בשיא הצלחתה של תנועת המהפכה נופל זרח, נביא התוכחה, בקונספירציה נשית אל חיק הנישואים.

שוברת מוסכמות חברתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חולשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגבר, ולא האישה, הוא שמוצג בצורה שלילית וחסרת תקומה. לעומתו, האישה, בינות השורות, מהוללת וזוכה לשירי שבח ותהילה. ביצירה הגבר נתפש כשוטה קל דעת הנוטה לעיוורון בכל פעם בו עומדת אישה לפניו, הרגש הוא שמושל בו, היצר מניע אותו ללא הרף ולא הרציו, על כן הוא זה שמצווה לפנינו "הער שכלך / פן יהיה דבר עם לבבך בלייעל" (שורה 194). דוידזון טוען כי בחיבור אומנם ישנה אזהרה מפני נישואים פזיזים, אך בד בבד יחד עמה ישנה התקפה כלפי שונאי הנשים, הגברים, המוצגים בצורה נגטיבית. האב, בהמשך צוואתו אומר "בני אל תיתן לנשים חילך" (שורה 224). אך הגבר כה חסר דעה עד אשר "כי יחזו גבר בים סוער / טבע ויבא אחריו רעו (251). הגברים מתוארים בשלילה יתירה, כחסרי אופי וחלשים, סכלים הרצים לטבוע לאחר שצפו בחברם טובע. הרי ללא הרף ראו המה את שלהבות התאווה "כמה גיבורים השפילו / כמה יגונות הנחילו / כמה גיבורים כשלום" (256), ועדיין לא למדו מוסר ולא השכילו עצה, ותאוותם שולטת עליהם ולא רוחם, עדיין חומדים הם את יופי הנשים. הרי הם נוטים אחר תשוקותיהם "ימסו אסוריו כי יצר לב האדם רע מנעוריו". בראותו אישה, מסיר הוא את כל איסוריו החלים עליו ושוכח הוא להתגבר על יצרו.

רוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצר לב האדם הרע מנעוריו, זהו לבו של הגבר, מלא היצר, ולא לב האישה. ואם תראה אישה נכלולית נואפת, שקרנית ומלאת רמייה הרי זה כי הגבר שליבו רע מנעוריו הפכה לכזה. הגבר האמיתי שיצרו רע מנעוריו מיוצג על ידי שקר בן חפר, שכנראה הסית את אשתו אל הרע. הגבר, רום המעלה, לכאורה, נתפס במקאמה כנכלולי וחסר עורמה שתמיד חורש רע, צבוע, הרודף אחר ההבל.

כסילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

"מנוול ורשע נקי וצדיק יכונה ידמה טהור לב ודובר שלום...ותרדוף אחר ההבל" (552-561). דמות הגבר הסכל ושטוף התאווה, הצבוע, מתקיים ב זרח, שונא הנשים ומחרימם, שהצליח להתפתות על ידי "זוהר הלחיים ואודם השפתיים" (591). כאשר כזבי לא מצליחה לפתות את זרח לישא אישה, היא מחליטה להציע לו שוחד בדמות של עשרה גמלים טעונים כסף אך הוא דוחה אותה בבוז. "כי בעושר יכחש בעמיתו / לבעליו לרעתו"(581). תפיסה זו לא מחזיקה זמן רב. כאשר הוא רואה לפניו את דמותה של איילה שלוחה, נבקעים סדקי ראייתו והוא דורש "הרבו מוהר ומתן עליי". ואין זו מעידה חד-פעמית של רוח שטות שבעבירתו על דעתו, אלא חוזרת בנוסף עוד שלוש פעמים[15].

בקומו לאור הבוקר "והנה היא לאה",זרח יושב ומקונן לא על מזלו, כי אם על אשר הכסף אזל ונשאר הדופי / אין זוהר ואין יופי (751)

אנו שבים ורואים זאת שוב כאשר שלושת רעיו מייעצים לו לרכוב אל ארץ פלשתים, אך הצעתם נדחית על ידי זרח הצועק, כאחד הריקים והכסילים. בעליהם לאסירי ברזל נמשלו / בכסף ייגאלו" (886-887)

בפעם האחרונה שזרח עושה זאת היא בגרשו את אשתו לפני כל העיר, הרי שהוא עושה זאת בשם אלוקי הכסף. והנה הכסף בידי / ושהדי עמדי / על דבר האמת ואל תפחדהו ואל תרהו / כי המשפט לאלקים הוא(893- 894)

מנחת יהודה כפרודיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סאטירות על מנהגים וטקסים נוצריים הוקראו בקהיליות יהודיות בחג הפורים, ואחת ההשערות שהועלתה על ידי אליוט הורוביץ, רואה בסיפור ככזה שנועד להקראה בפורים ואולי אף כסאטירה פורימית על הנצרות.[17].

פרודיה על ההתגלויות המקראיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסצנת ההתגלות, ישנו מראה של עיצוב סגנוני פרודי על ההתגלויות המקראיות, שעניינה לעורר תמיהה וצחוק בקרב השומעים. ניסיון הגושפנקא לשוות רצינות לאמיתות דבריו ושליחותו, מרמזת כי אין להתייחס לדבריו ברצינות, שכן ידעו שספרות דידקטית אין בה שום נטילת תוקף של אמת על ידי התגלויות נבואיות. באמצעות פרודיה מקראית אנו מכוונים לדברי חז"ל כי "הנבואה ניתנה לשוטים" וכך יש להתייחס אל יצירתו, דברי צחוק ולעג.

פרודיה על צוואות[עריכת קוד מקור | עריכה]

צוואתו של תחכמוני, היא פרודיה על נוסח הצוואות שהיה קיים באותם ימים .[18] הצוואות, נכתבו במסרים על הדרך הנכונה שיש ללכת בה, והיו מלאים בריבוי החזרה על המילה, בני. החזרות הרבות על המילה בני בצוואתו של תחכמוני, "ועתה בני שמע בקולי", "שמע בני וקח אמרי" יש בה כדי להעיד אל הקונוטציות הקימות בספר משלי. הספר משלי כתוב כפניה מוסרית של אב אל בנו, כמעין צוואה של אב לפני מותו. רושם המסר היוצא מן הצוואה הוא מוסרי, "החזק במוסר אל תרף ידך", אך המסר של תחכמוני לבנו נוגד את ערכי העולם המוסרי בו הוא קיים.

פרודיה על הכתובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכתובה הנקראת בחתונתם של זרח ואיילה שלוחה, שמה ללעג וקלס את הסגנון הרשמי של הכתובה, המסמך המפרט את התחייבות הבעל כלפי אשתו בימי נישואיהם. כמוהר, נותן זרח מאה ערלות, ומעניק לה מחלות ומארות לרוב. המקאמה מאופיינת ככזו הכתובה לפורים. השעשוע הרב שבה, שהופיע והותר אך ורק בימי הפורים, ממדי ההומור הרבים והפרודיות הקיימות הופכות את המקאמה לכזו שנכתבה במיוחד עבור חג הפורים. האלגוריה הבין דתית, גם היא, שאושרה להיכתב רק בחג הפורים מוכיחה, כנראה, כי המקאמה נכתבה עבור חג הפורים. כאשר זרח בוער באש תאוותו ודוחק בנישואין מיידית, טקס הנישואין המזורז של זרח מלא החשק, נערך בי"ג אדר, ערב פורים. עובדה שרק מבליטה את סממניה הקרנבלים של היצירה ככזו שנכתבה עבור פורים[19].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אליאור רחל, אסונות לשמחות, מה עוד מסתתר מאחרי קריאת המגילה במרחבי ההיסטוריה? 277-288 ספר מיכאל, מחווה למיכאל בהט, ירושלים, כתר
  • אלמגור דן, סאטירה חברתית בספרות המקאמות העבריות, עלי שיח, 1979, כרך 7 – 8, עמ' 132 - 158
  • יהודית דישון, אישה טובה אישה רעה, ירושלים : כרמל, תשס"ט
  • דישון יהודית, האשה הבוגדנית ומאהבה, בקורת ופרשנות, 1994, כרך 30, עמ' 175 - 195
  • דישון יהודית, לחקר דברי האלה והנידוי ליהודה אבן שבתי, ביקורת ופרשנות, תשל"ד, כרך 4–5, עמ' 48 - 53
  • הוס, מתי ,מנחת יהודה, עזרת הנשים ועין משפט : מהדורות מדעיות בלווית מבוא, חילופי גרסאות, מקורות ופירושים, ירושלים, האוניברסיטה העברית, תשנ"ב 1991
  • הוס מתי, הבדיון ומעמדו במקאמה העברית, תרביץ, תשנ"ח, כרך ס"ז, עמ' 351 - 378
  • קלנר מנחם, שנאת נשים פילוסופית הימי הביניים: הרלב"ג לעומת הרמב"ם, מרומי לירושלים: ספר זיכרון לי"ב סרמוניטה תשנ"ח
  • רוזן טובה, ציד הצבייה: קריאה מגדרית בספרות יה"ב, תל אביב, אוניברסיטת תל – אביב, 2006
  • Davidson, Israel, Parody in Jewish literature.N ew York : AMS Press, 1966
  • Horwiz Elliott, The Rite to be Reckless: On the Perpetration and I interpretation Of Purim Violence, Poetics Today (Spring, 1994 Duke University Press
  • Horowitz, M. C. "Aristotle and Women." Journal for the History of Biology, 9, (1976): 183-213

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דישון יהודית, "למקורותיה של המחברת מנחת יהודה ליהודה אבן שבתי והשפעתה על מקאמת הנישואין ליהודה אלחריזי, אוצר יהודי ספרד יא-יב ירושלים 1969, 1970 אחווה
  2. ^ שירמן חיים, השירה העברית בספרד ובפרובאנס, הוצאת ביאליק ודביר, תל אביב, תשכ"א עמ' 67 - 70
  3. ^ שירמן חיים, תולדות השירה העברית בספרד הנוצרית ובדרום צרפת, מאגנס, ירושלים, תשנ"ז, עמ' 93-100
  4. ^ פגיס דן, חידוש ומסורת בשירת החול העברית, כתר, ירושלים, עמוד 199
  5. ^ הוס, מתי, "מנחת יהודה", "עזרת הנשים" ו"עין משפט" חלק א': מהדורות מדעיות, ירושלים, האוניברסיטה העברית, תשנ"ב חלק א עמודים 23-30.
  6. ^ הוס, מתי ,"מנחת יהודה", "עזרת הנשים" ו"עין משפט" חלק ב' : מהדורות מדעיות, ירושלים, האוניברסיטה העברית, תשנ"ב חלק ב עמוד 58.
  7. ^ דישון יהודית,, "למקורותיה של המחברת מנחת יהודה ליהודה אבן שבתי והשפעתה על מקאמת הנישואין ליהודה אלחריזי, אוצר יהודי ספרד יא-יב ירושלים 1969,1970 אחווה
  8. ^ שירמן חיים, השירה העברית בספרד ובפרובאנס, הוצאת ביאליק ודביר, תל אביב, תשכ"א עמוד 69
  9. ^ הוס, מתי ,"מנחת יהודה", "עזרת הנשים" ו"עין משפט" חלק א' : מהדורות מדעיות, ירושלים, האוניברסיטה העברית, תשנ"ב חלק א עמוד 67.
  10. ^ 1 2 טובה רוזן, ציד הצביה, אוניברסיטת תל אביב, תשס"ו, עמ '171.
  11. ^ שירמן חיים, תולדות השירה העברית בספרד הנוצרית ובדרום צרפת, מאגנס, ירושלים, תשנ"ז, עמ': 93-100..
  12. ^ הוס, מתי ,"מנחת יהודה", "עזרת הנשים" ו"עין משפט" חלק א' : מהדורות מדעיות, ירושלים, האוניברסיטה העברית, תשנ"ב חלק א עמוד 69.
  13. ^ דישון יהודית, אשה טובה אשה רעה, כרמל, ירושלים, תשס"ט, 21.
  14. ^ בראשית ג, כד.
  15. ^ הוס, מתי ,"מנחת יהודה", "עזרת הנשים" ו"עין משפט" חלק א' : מהדורות מדעיות, ירושלים, האוניברסיטה העברית, תשנ"ב חלק א עמוד 72-73.
  16. ^ רוזן טובה, ציד הצבייה: קריאה מגדרית בספרות יה"ב, תל אביב, אוניברסיטת תל – אביב, 2006, עמוד 311 הערה 34 .
  17. ^ Davidson, Israel, Parody in Jewish literature.N ew York : AMS Press, 1966 1-4 Horwiz Elliott, The Rite to be Reckless: On the Perpetration and I interpretation Of Purim Violence, Poetics Today (Spring, 1994 Duke University Press[16],
  18. ^ הוס, מתי ,"מנחת יהודה", "עזרת הנשים" ו"עין משפט" : מהדורות מדעיות, ירושלים, האוניברסיטה העברית, תשנ"ב חלק א עמוד 67, .
  19. ^ רוזן טובה, ציד הצבייה: קריאה מגדרית בספרות יה"ב, תל אביב, אוניברסיטת תל – אביב, 2006, עמוד165