קללת האדם והאשה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם. ציור משנת 1889 המתאר את קציר החיטה.

קללת האדם והאשה היא מושג המהווה חלק מהסיפור המקראי על חטא האכילה מעץ הדעת. על פי המסופר בפרשת בראשית, לאחר שעברו אדם וחוה אשתו על ציוויו של ה' שאסר עליהם את אכילת פירות עץ הדעת אשר במרכז גן העדן, קלל ה' את האדם ואת אשתו בקללות שהשפיעו על המין האנושי לדורות.

הרקע לקללות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ע"פ המסופר בפרשת בראשית, כאשר שֹם ה' את האדם בגן עדן, הורה לו לאכול מפירות עצי הגן, אך הזהירו לבל יאכל מפירות 'עץ הדעת טוב ורע' (המכונה בקיצור: 'עץ הדעת') שבמרכז הגן, ובאם יעבור על אזהרתו - ימות. לאחר בריאת האשה (שלאחר החטא השתנה שמה ל'חוה') שידל אותה הנחש לאכול מפרי עץ הדעת למרות הציווי האלוהי שאסר את הדבר. האשה התפתתה ולאחר שאכלה מפרי העץ, נתנה גם לאדם לאכול ממנו.

בעקבות זאת פנה ה' אל האדם בשאלה אם אכל מעץ הדעת, על מנת לאפשר לו להודות בחטאו ולהיפטר מעונש או לפחות להקל בעונשו. האדם אמנם הודה באכילה מעץ הדעת אך האשים את אשתו שפיתתה אותו לכך. כאשר פנה ה' אל האשה בשאלה 'מה זאת עשית', ענתה האשה שהנחש פיתה אותה לאכול מעץ הדעת.

אז החל ה' לקלל את הנחש, האשה והאדם, בקללות שנועדו להביא לכפרה על החטא ולתיקונו.

קללת הנחש[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נחש הקדמוני

את הנחש קלל שמעתה רגליו תקוצצנה והוא יזחל על גחונו בצורה משפילה ומתפתלת, המעידה על אופיו השפל והערמומי. לשונו המשתלחת מפיו תלחך את העפר, ותמיד תהיה מתיחות בין הנחש לאדם, כאשר הנחש ינסה תמיד להכיש את האדם בעקבו, והאדם ינסה לרוצץ את ראשו של הנחש לבל יפגע בו: "אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב" (ספר בראשית, פרק ג', פסוקים י"ד-ט"ו).

קללת המוות למין האנושי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקללה המשותפת לכל המין האנושי, זכרים ונקבות כאחד, היא קללת המוות. עד לחטא האדם, לא היה המין האנושי אמור למות כלל, אלא בן אל-מות. אמנם כאשר הניח ה' את האדם בגן עדן, הזהירו שאם יאכל מפרי עץ הדעת - יהיה בן מוות[1]: "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת".

ואכן, לאחר האכילה מעץ הדעת, בתוך הקללה שקלל ה' את האדם, נכללה קללת המוות: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב".

לפי התלמוד הבבלי[2] וחלק מהפרשנים[3], נבואת הנביא ישעיהו[4]: "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה אֲדֹנָי אֱלוֹהִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים", משמעותה שבאחרית הימים, כאשר יתוקן החטא, ישובו בני האדם לחיות חיי נצח כפי שהיה קודם החטא.

קללת האשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ע"פ המסופר במקרא, נתקללה האשה בארבעה עונשים הקשורים לצער הגוף המלווה את מעגל החיים שלה. ביחס למהות כמה מהקללות קיימים מספר פירושים. הקללות מופיעות כולן בפסוק אחד: "אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ".

ארבע קללות מופיעות כאן: 1. "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ". 2. "וְהֵרֹנֵךְ". 3. "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים". 4. "וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ".

הרבה ארבה עצבונך[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמה פרשנויות ניתנו לקללה זו. יש אומרים[5] שהכוונה היא לצער דם הוסת החודשי שהחל להופיע באשה רק לאחר החטא. יש אומרים[6] שהכוונה היא לצער דם הבתולים שמתלווה לבעילה הראשונה שנבעלת הבתולה. ועל פי חז"ל בתלמוד הבבלי[7], הכפילות 'הרבה ארבה' רומזת לשני דמים אלו: "אל האשה אמר הרבה ארבה - אלו שני טפי דמים: אחת דם נדה ואחת דם בתולים". רש"י בשם המדרש בתלמוד הבבלי מבאר שהמילה 'עצבונך' מרמזת ל'צער גידול בנים'. והרד"ק בשם אביו פירש שהכוונה לתופעות הלוואי המתלוות להריון. ולדעת החזקוני הכוונה היא שהיא תהיה ב'עצבון וטורח'[8] כל ימיה.

והרונך[עריכת קוד מקור | עריכה]

לגבי קללה זו, מוסכם על הכל שהכוונה לצער המתלווה להריון, אלא שגם כאן קיימות שתי גישות לאיזה צער בדיוק הכתוב מכוון: יש מפרשים[9] שהכוונה לתחושת הכבדוּת ותופעות הלוואי המתלוות להריון. ויש מפרשים[10] שהכוונה לאריכות משך ההריון, שלפני החטא באותו היום בו התעברה - ילדה, ואילו לאחר החטא ימי הריונה תשעה חודשים.

בעצב תלדי בנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביחס לקללה זו קיימת תמימות דעים בין פרשני המקרא, שהכוונה היא לצער הלידה שבכאבי צירי הלידה וביציאת התינוק מן הרחם. יש מדרשים[11] הרואים בייתור המילה 'בעצב' רמז לצער ההפלה. ויש הרואים בייתור במילה "בנים" רמז לצער גידול בנים[12].

ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביחס לקללה זו ניתנו כמה הסברים ופרשנויות, אמנם המכנה המשותף של רוב הפרשנים הוא שמדובר בקללה אחת שיש לה שני חלקים, ולא בשתי קללות נפרדות.

כמה מהפרשנים[13] מבארים שהקללה מחולקת לשני חלקים: עד עתה מעמד שני המינים היה שווה, ומעתה האשה תהיה משועבדת לבעלה לעשות רצונו ('והוא ימשול בך'), אך לא תהיה לאשה אפשרות להימנע מנישואין, משום שתהיה לה תשוקה עזה לחיות עם בעל, על אף ה'מחיר' שהיא תשלם על כך ('ואל אישך תשוקתך')[14]. ההולכים בדרך זו רואים בעונש זה מידה כנגד מידה באשר לחטאה של האשה: היא שידלה את בעלה לאכול מעץ הדעת, מעתה היא תציית לדבריו ולא הוא יציית לה[15].

רבים[16] מבארים שתשוקה זו אינה תשוקת הנישואין אלא תשוקת ליחסי אישות. והקללה היא שלמרות שתהיה לאשה תשוקה להיות עם בעלה ('ואל אישך תשוקתך'), היא לא תוכל לשדל אותו בדברים לשכב עימה אלא ההחלטה תהיה בידיו ('והוא ימשול בך').

הרמב"ם[17] מבאר את הפסוק כענישת האשה בתשוקה לחיי אישות עם בעלה, ומאידך דרישה מהגבר לשלוט על תשוקת האשה אליו ולווסתה, ולא להתפתות לה תמיד למשכב[18], שזהו עונש לאשה שתשוקתה לא באה לכדי מימוש.

בניגוד לדעות שהובאו, הרד"ק מבאר ששני חלקי המשפט הם שני עונשים שונים. בעוד שהקללה 'ואל אישך תשוקתך' מתייחסת להשתוקקותה לבעלה ליחסי אישות על אף שבכך היא מביאה על עצמה את צער ההריון והלידה; הקללה 'והוא ימשול בך' מתייחסת לשליטה הכללית של הגבר על אשתו, ונחיתותה כלפיו לעשות רצונו.

מאידך, ראב"ע מפרש את המילה 'תשוקתך' במובן של צייתנות, ומתוך כך מפרש את כל המשפט כיחידה אחת: 'ואל אישך תהיי מצייתת, כי הוא ימשול בך'.

יש המבארים[19] שהקללה 'והוא ימשול בך' מתקיימת בכך שהאשה נעשתה תלותית בבעלה מבחינה כלכלית.

בתלמוד הבבלי מובאים דברי רב יצחק בר אבדימי המונה עשר[20] קללות שנתקללה האשה בפסוק זה, שחלקן מפורשות בכתוב וחלקן רמוזות בו:

אמר רב יצחק בר אבדימי: עשר קללות נתקללה חוה, דכתיב: אל האשה אמר הרבה ארבה - אלו שני טפי דמים, אחת דם נדה ואחת דם בתולים. עצבונך - זה צער גידול בנים, והרנך - זה צער העיבור, בעצב תלדי בנים - כמשמעו, ואל אישך תשוקתך - מלמד שהאשה משתוקקת על בעלה בשעה שיוצא לדרך. והוא ימשל בך - מלמד שהאשה תובעת בלב, והאיש תובע בפה, זו היא מדה טובה בנשים... כי אתא רב דימי אמר: עטופה כאבל [מתביישת לצאת בשער מגולה (רש"י)], ומנודה מכל אדם [אסורה להינשא לשני גברים], וחבושה בבית האסורין [דרכה להיסגר בביתה]

מסכת עירובין דף ק, עמ' ב

קללת האדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קללת האדם מתחלקת גם כן לארבעה עונשים, הקשורים לתלותיות האדם בדגן כדי לשבוע וממילא לצורך לטרוח ולהתייגע כדי להשיג מזון, לעומת מצבו בגן העדן בו ניזון מפירות העץ שאינם דורשים כמעט טיפול והשקעת מאמצים:

וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב

.

כאמור, הקללה מחולקת לארבעה חלקים, כאשר הכותרת של ארבעת החלקים היא: "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ", כלומר העונשים נובעים מקללת האדמה.

אמנם חז"ל ראו במילים אלו לא רק כותרת לקללות הבאות אחריה, אלא גם רמיזה על כך שמקום השדות יתמלא במיני מזיקים שיזיקו לתבואה: "מעלָה לך דברים ארורים כגון זבובים ופרעושים ונמלים, משל ליוצא לתרבות רעה והבריות מקללות שָדַיִם שינק מהם" (רש"י על בראשית פרק ג', פסוק י"ז, בשם המדרש).

ארבעת חלקיה של הקללה הם: 1. "בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ". 2. "וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ" 3. "וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה". 4. "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם".

בעצבון תאכלנה כל ימי חייך[עריכת קוד מקור | עריכה]

באשר לפירוש קללה זו ישנה הסכמה בין המפרשים, שהכוונה היא שמכאן ואילך תהיה כרוכה השגת המזון בצער ומאמץ הדרושים להפקת הלחם מן החיטה (כפי שיבואר בהמשך), לעומת המצב המקורי בו היה האדם ניזון מקטיף פירות העץ ללא מאמץ.

וקוץ ודרדר תצמיח לך[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחלק מעונשו של האדם להשיג את מזונו תוך מאמץ ויגיעה, קלל ה' את האדמה, שתוציא באופן טבעי, ללא צורך בזריעה, קוצים ודרדרים שיקשו על האדם לזרוע את שדהו במיני דגן וקטנית, בהיותו נזקק לחרוש את שדהו ולעקור את מיני הקוצים הצומחים בה.

בספרות המקראית הפכו הקוצים הצומחים בשדה, לסמל לשדה אדם עצל שלא ממלא את תפקידו כאדם לעבוד בחריצות ולדאוג לניקיון שדהו מקוצים:

עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב: וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה: וָאֶחֱזֶה אָנֹכִי אָשִׁית לִבִּי רָאִיתִי לָקַחְתִּי מוּסָר: מְעַט שֵׁנוֹת מְעַט תְּנוּמוֹת מְעַט חִבֻּק יָדַיִם לִשְׁכָּב

.

ואכלת את עשב השדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי פשט המקראות ורוב המפרשים, כאן קבע ה' שמעתה ואילך המרכיב התזונתי העיקרי בצריכת המזון של האדם יהיה הלחם העשוי מהדגן, שהפקתו כרוכה במספר רב של שלבים הדורשים מאמץ רב: חרישה, זריעה, קציר, דייש, זרייה, טחינה, לישה ואפייה.

בזעת אפיך תאכל לחם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות הקביעה שמזונו העיקרי של האדם יהיה הלחם, נעשתה מלאכת השגת המזון כרוכה במאמץ פיזי יומיומי רב, המלוּוה בהופעת זיעה בגוף המתאמץ.

גירוש האדם מגן עדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ע"פ המתואר במקרא, לאחר שקלל ה' את האדם ואשתו, ואת המין האנושי כולו במוות, עלה בליבו החשש שמא יצליח האדם לקחת מפרי עץ החיים שבמרכז הגן (סמוך לעץ הדעת), הנותן חיי-עולם לאוכליו, ולשוב לחיות חיי נצח. לפיכך גרש ה' את האדם ואשתו מגן העדן אל ארץ העדן, וכדי להבטיח שלא יחזור אל גן העדן לקחת מפירות עץ החיים, הציב מזרחית לגן העדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת, כדי לשמור את דרך עץ החיים.

התנקות העולם מהקללות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימת גישה הרואה בהתפתחות הטכנולוגית ובבשורות שהביאה עימה, תיקון והתנקות של העולם מהקללות הקדמוניות, בדרך אל השיבה למצב המתוקן בגדן העדן. תחת קללת 'בעצב תלדי בנים' - הומצאה זריקת האפידורל, וכן פותחו שיטות שונות להקלת כאבי הלידה וציריה. תחת הקללה 'והוא ימשול בך' קיימת זה מאות שנים תנועה הולכת ומתעצמת של הכרה במעמד האשה, בעקבות יכולתה לעבוד בכוחות עצמה ובכך להסיר את תלותיותה הכלכלית בבעלה. תחת הקללה 'בזיעת אפיך תאכל לחם' נעשתה העבודה כיום, בזכות הטכנולוגיה, נוחה וקלה באופן משמעותי לעומת עבודת הכפיים הקשה והמייזעת שהייתה בעבר, וגם משך העבודה התקצר משמעותית לכ-8 שעות עבודה, ויצירת שעות פנאי, דבר שלא היה קיים בעבר כלל. גם תוחלת החיים במגמת עליה משמעותית מאז התפתחות הרפואה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]



הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר בראשית, פרק ב', פסוק י"ז
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף כ"ח, עמוד ב'
  3. ^ רש"י ומצו"ד על הפסוק בספר ישעיהו, פרק כ"ה, פסוק ח'.
  4. ^ ספר ישעיהו, פרק כ"ה, פסוק ח'
  5. ^ ספורנו, מלבי"ם ורבנו בחיי על ספר בראשית, פרק ג', פסוק ט"ז.
  6. ^ תרגום יונתן וראב"ע על ספר בראשית, פרק ג', פסוק ט"ז.
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף ק', עמוד ב'
  8. ^ כנראה הכוונה לטורח שבבישול, אפיה, טוויה, כיבוס, ושאר מלאכות הנשים.
  9. ^ ראב"ע ועוד.
  10. ^ רד"ק בשם אביו. ספורנו.
  11. ^ פסיקתא זוטרתא על הפסוק.
  12. ^ פסיקתא זוטרתא. רד"ק בשם בראשית רבה. מלבי"ם.
  13. ^ רמב"ן, רבנו בחיי.
  14. ^ מעבר לכך שבעבר זה היה צורך קיומי של האשה לחיות עם גבר שיפרנס אותה, מה שהיא, לרוב, לא יכלה לעשות בעצמה.
  15. ^ רמב"ן ורבנו בחיי הנ"ל.
  16. ^ פסיקתא זוטרתא, רש"י,
  17. ^ מורה הנבוכים חלק ג, פרק ח.
  18. ^ לשון הרמב"ם במורה הנבוכים ג, ח, היא: "ואמר: 'ונשים משלו בו', הפך מה שבוקש מהם בתחילת היצירה: ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך". על פי הקשר דברי הרמב"ם שם בכל הפיסקה, כוונת הפסוק 'ונשים משלו בו' (ספר ישעיהו, פרק ג', פסוק י"ב) היא שבמצב הקלוקל שעליו מוכיח הנביא את העם, האשה מושלת בגבר בהיכנעו לתאווה המינית לשכב עימה, וזהו היפך מה שנדרש ממנו ב'תחילת היצירה' לשלוט בתאוות אשתו אליו ולא להיגרר אחריה למשכב בכל עת שתפתהו לכך. וכפי שבארו פרשנים נוספים על הפסוק בישעיהו (למשל הרד"ק).
  19. ^ משך חכמה.
  20. ^ ליתר דיוק הוא מונה שבע, ורב דימי מוסיף עוד שלוש.