משתמש:AlmaTsuy/יהדות: בין דת למוסר (ספר)
שגיאות פרמטריות בתבנית:טיוטה פרטית
פרמטרים [ תמונה חדשה ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
 |
דף זה אינו ערך אנציקלופדי
| |
| דף זה אינו ערך אנציקלופדי | |
יהדות: בין דת למוסר הוא ספר עיון מאת פרופ' אבי שגיא שיצא לאור ב-1998, בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשיתוף מכון שלום הרטמן ומרכז יעקב הרצוג. הספר מציע ניתוח שיטתי ומקיף של המקורות היהודיים העוסקים בזיקה של הדת למוסר, בהמשך לספרו המשותף של שגיא עם דני סטטמן, "דת ומוסר".[1]
בחלקו הראשון הספר דן בשאלת תלותו של המוסר בדת, שאלה הידועה בפילוסופיה מערבית כדילמת אותיפרון.[2] שגיא מגיע למסקנה שהזרם המרכזי ביהדות לא מזהה תלות מלאה של המוסר בדת אלא מכיר באוטונומיה של המוסר.[3] בחלקו השני נידונה שאלת מעמדו הנורמטיבי של המוסר במערכת ההלכתית. שגיא מבקש להוכיח שהזרם המרכזי של המסורת היהודית מקבל את המוסר כמקור נורמטיבי של משפט טבעי ושולל תפיסה של ההלכה במונחי פוזיטיביזם משפטי. החלק השלישי עוסק בהתנגשות בין ציווי מוסרי לצו דתי (קונפליקט נורמטיבי). שגיא מדגים כיצד פוסקי ההלכה פועלים בדרך של התאמה פרשנית כדי לגשר על פערים נורמטיביים בין הציווי המוסרי לצו הדתי. בחלק הרביעי והמסכם שגיא מציע תזה מאחדת לתופעות שנסקרו בשלושת החלקים הראשונים של הספר.
תלות המוסר בדת[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרב חיים זבולון חרל"פ מתאר את שאלת תלות המוסר בדת על פי הפסוק ”דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם” (משלי, ג', י"ז), ומציג את הדילמה:
- (א) מוטבעת ב"דרכים" (בנורמות ההלכתיות) תכונת "נעם ושלום" (מוסריות) כתוצאה מציוויו של האל אותם; או:
- (ב) ה"דרכים" (הנורמות ההלכתיות) מטבעם ניחנו בתכונת "נעם ושלום" (מוסריות) והאל אך חושף אותם בפני האדם.[4]
לאחר שניתח בספרו "דת ומוסר" את מהותן של התלות החזקה והתלות החלשה,[5][6] שגיא מבקש להכריע איזו מהגישות שולטת במסורת היהודית.[2] מסקנתו היא שתפיסה של תלות חזקה נעדרת כמעט לחלוטין – עד סמוך לזמננו – מעולם המחשבה היהודית.[3]
מוסריות כצו האל – תלות חזקה (גישה אידיאלית־תאונומית)[עריכת קוד מקור | עריכה]
סטטמן ושגיא דנים בגישת התלות החזקה בספרם המשותף.[5] לטענתם, הטיעון היסודי של גישה זו הוא שהדת גוררת את המוסר. כלומר, הדת מהווה תנאי הכרחי ומספק למוסר.[7] סטטמן ושגיא סוקרים את המובנים השונים שניתן לייחס לעיקרון התלות החזקה של המוסר בדת:
- עבור כל מעשה מסוים, אם המעשה המסוים הוא אסור, אזי המעשה המסוים נאסר על ידי האל[8]
- עבור כל מעשה מסוים, המעשה המסוים הוא אסור, אם ורק אם המעשה המסוים נאסר על ידי האל[9]
- האל הוא בורא התכונות המוסריות[10]
- האל הוא המחוקק של החוק המוסרי[11]
- צו האל מהווה הצדקה לשיפוטים המוסריים[12]
- צו האל הוא אמת המידה המוסרית[13]
- משמעותם של פסוקים מוסריים היא מה שציווה האל[14]
- משמעותם של פסוקים מוסריים במסורת היהודית־נוצרית היא מה שציווה האל[15]
- התכונה המהותית של האיסור המוסרי היא היותו מנוגד לצווי האל[16]
- אי־נכונות מוסרית היא התכונה של היות מנוגד לצווים של אל אוהב[17]
שגיא מקדיש את פרק ג' בספרו לסקירת המקורות היהודיים שתומכים בגישה של תלות חזקה.[18]
מקורות המצדדים מפורשות בתלות חזקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שגיא טוען שמקורות יהודיים המצדדים מפורשות בתלות חזקה, עושים זאת נוכח הקשר פוליטי־חברתי הכופה עליהם לפנות לפתרון זה.[19] בדרשה שנשא האדמו"ר מפיאסצנה ערב הכניסה לגטו ורשה, הוא לכאורה כלל איננו מכיר בקיום עצמאי של "אמת וצדק" (טוב מוסרי), אגב התמודדות טרגית ואקטואלית עם בעיית הרוע כפי שהומחשה במאורעות השואה.[20] עם זאת, דקדוק בהגותו של האדמו"ר מפיאסצנה מוכיח שהוא למעשה מכיר בקיום עצמאי של מוסר, אלא שהאל הוא המקור שלו ולכן גם הקריטריון לזיהוי הטוב, ובלשונו של שגיא: "לדעת הרב שפירא, מאחר שתוקפן של החובות המוסריות מבוסס על צו האל, הרי שאילו האל היה מצווה אחרת, החובות היו שונות".[21]
שגיא טוען שתלות חזקה משרתת את עמדתם הפוליטית של רבני הציונות הדתית ולכן הם אוחזים בה.[דרוש מקור] במאמר שפרסם שלמה זלמן שרגאי בו הוא מבקש לעמוד על מהותה של תנועת תורה ועבודה, הוא טוען שניתן "לפתור את כל שאלות החיים לאור התורה".[22] שרגאי מחזיק בשתי הנחות יסוד מהן מתחייבת תלות חזקה של המוסר בדת: התורה היא מערכת נורמטיבית עקבית, שלמה, נאותה ואפקטיבית; אין מחוקק מבלעדי האלוה ולו בלבד נתכנו עלילות החקיקה.[23] שרגאי מבקר את יחסיות המוסר ההומניסטי וטוען שעיגונו של המוסר במקור סמכות נשגב נחוץ על מנת לשחרר את האדם ממגבלות האנושיות.[24] לטענת שגיא, הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא מציג עמדה אשערית לפיה הטבע אינו קבוע אלא דינמי ומתחדש תמידית לפי רצון האל, כך שלא ייתכן קיום עצמאי למושגים של טוב ורע.[25] הגותו של הרב שלמה אבינר מבטאת שני מובנים של תלות חזקה: האל הוא הבורא של התכונות המוסריות; האל הוא המחוקק של החוק המוסרי.[26] הנחות אלו אינן מתיישבות בנוחות עם הגותו של מורהו, הרב קוק.[27][28]
מקורות המצדדים לכאורה בתלות חזקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
רבי עובדיה מברטנורא [29]
הרב צבי הירש לוין [30]
רבי משה איסרליש [31]
רבי יצחק עראמה [32]
הרב יהודה אריה ליב אלתר [33] (בעיית האסימטריה ההכרתית: אם יסוד המשפטים הוא רצון האל, כיצד ניתן להגיע אליהם באמצעות ההכרה האוטונומית?)
הרב אברהם ישעיהו קרליץ
שגיאות פרמטריות בתבנית:ציטוט
פרמטרי חובה [ תוכן ] חסרים
— אברהם ישעיהו קרליץ, אמונה וביטחון, פרק ג', פסקה א'
הרב ד"ר יצחק ברויאר [34] [35] (*השווה "תורת הפקודה" של ג'ון אוסטין) [36] [37]
מוסריות לצד האל – תלות חלשה (גישה פרגמטית־אוטונומית)[עריכת קוד מקור | עריכה]
סטטמן ושגיא דנים בגישת התלות החלשה בספרם המשותף.[6] לטענתם, הטיעון היסודי של גישה זו הוא שהמוסר קשור בדת, אך הדת אינה גוררת את המוסר. כלומר, הדת מהווה תנאי הכרחי אך לא מספק למוסר.[7] שגיא מקדיש את פרק ד' בספרו לסקירת המקורות היהודיים שתומכים בגישה של תלות חלשה.[38]
מקורות המצדדים מפורשות בתלות חלשה[עריכת קוד מקור | עריכה]
רב סעדיה גאון מתייחס לשני סוג מצוות:
- מצוות שמעיות
- מצוות שכליות
רבי יהודה הלוי [47] [48]
רבי אברהם אבן עזרא [50]
רמב"ן [51] [52] [53] [54] [55] [56] [57] [58]
משה מנדלסון [59] [60] [61] [62]
רבי ישראל משה חזן מתייחס לשתי מערכות נורמטיביות בהלכה:
- המשפטים התורתיים המדיניים
- מערכת נורמטיבית המבוססת על שכל ישר ושיקול דעת משפטי.[63]
- שגיא מאפיין את הנורמה במערכת זו כזהה לכלל מכוון (regulative rule), שהוצע על ידי הפילוסוף האמריקאי ג'ון סרל בעקבות השימוש הקונסטטיבי בשפה (constative use) שתיאר ג'ון אוסטין.[64] כללים מכוונים, לפי סרל, הם כללים המסדירים פעילות שקיומה אינו תלוי בהם.[65]
- החוקים האלוהיים
גם הרב שמעון שקופ מתייחס לשתי מערכות נורמטיביות בהלכה:
- דיני המשפטים
- מערכת נורמטיבית אזרחית ואוניברסלית שאינה תלויה בצו האל.
- ההוראות המיוחדות
- מערכת נורמטיבית דתית פרטיקולרית לעם ישראל שתלויה בצו האל.
חיים זבולון חרל"פ סבור שעל מנת שהעיקרון הפרשני דרכיה דרכי נועם, המבטא ציווי מוסרי, יהווה טעם מוציא לפסיקת הלכה, בדומה לאופן בו הטעים רבא בסוגיית "חליצת אשה נשואה החבה בייבום",[79] נדרשת הבחנה מושגית בין מוסר לדת ולא ייתכן שהמוסר ינבע במישרין מן הדת.[דרוש מקור]
קלונימוס שפירא, אש קודש, עמ' ט'; עמ' ק"ו–ק"ז; עמ' ק'; עמ' קל"ט
Søren Kierkegaard, Afsluttende uvidenskabelig Efterskrift til de philosophiske Smuler, p. 364
מעמדו הנורמטיבי של המוסר בדין הדתי[עריכת קוד מקור | עריכה]
שגיאות פרמטריות בתבנית:להשלים
פרמטרי חובה [ נושא ] חסרים
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו.
המוסר איננו מקור נורמטיבי מחייב – פוזיטיביזם משפטי[עריכת קוד מקור | עריכה]
שגיאות פרמטריות בתבנית:להשלים
פרמטרי חובה [ נושא ] חסרים
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו.
המוסר מהווה מקור נורמטיבי מחייב – משפט טבעי[עריכת קוד מקור | עריכה]
שגיאות פרמטריות בתבנית:להשלים
פרמטרי חובה [ נושא ] חסרים
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו.
סתירה בין ציווי מוסרי לצו דתי[עריכת קוד מקור | עריכה]
סטטמן ושגיא ספרם המשותף.[82]
סתירה מושגית (קונפליקט עקרוני):
- המאמין הדתי מציית לצו האל — הסוכן המוסרי מכריע לפי צו המצפון. כלומר, עבור המאמין – הציות נועד לקיים את הצו; עבור הסוכן – הצו נועד לקיים את ההכרעה. נגזר על המאמין לציית מפני שנחשף לצו, הסוכן מחפש צו מפני שנגזר עליו להכריע.
סתירה מעשית (קונפליקט נורמטיבי):
- מתעוררת רק כאשר צו דתי מורה על עשיית מעשה שהציווי המוסרי אוסר.
- עקדת יצחק
- סתירה מעשית: הציווי המוסרי (לשחוט) כנגד הצו הדתי (להעלות).
- (קירקגור) (ליבוביץ)
- העדר סתירה: הצו הדתי מוצדק מוסרית
- הצידוק המוסרי הענייני לא תמיד ידוע לבני אדם אך האל בכל מקרה מכיר אותו ()
- האדם שמקיים את הצו הדתי הוא רק כלי בידי האל אשר ממילא לא כפוף למוסר האנושי (תומס מאקווינס) (סולובייצ'יק)
- סתירה מעשית: הציווי המוסרי (לשחוט) כנגד הצו הדתי (להעלות).
- מחיית זכר עמלק
- סתירה מעשית: הציווי המוסרי (איש בחטאו יומת, אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה?!) כנגד הצו הדתי (מלחמה מדור דור, מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק!).
- ()
- העדר סתירה: הצו הדתי מוצדק מוסרית
- צידוק מוסרי ענייני ()
- האל אינו כפוף למוסר האנושי ()
- סתירה מעשית: הציווי המוסרי (איש בחטאו יומת, אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה?!) כנגד הצו הדתי (מלחמה מדור דור, מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק!).
- בן סורר ומורה
- סתירה מעשית: הציווי המוסרי (קול הנער באשר הוא שם) כנגד הצו הדתי (ובערת הרע מקרבך).
- (ליבוביץ תשמ"ח, עמ' 126)
- העדר סתירה: הצו הדתי מוצדק מוסרית
- צידוק מוסרי ענייני ("ימות זכאי ואל ימות חייב")
- האל אינו כפוף למוסר האנושי ("כולן אינן אלא בגזירת מלך")
- סתירה מעשית: הציווי המוסרי (קול הנער באשר הוא שם) כנגד הצו הדתי (ובערת הרע מקרבך).
- מחיית שבעה עממים
- הציווי המוסרי (לא להרוג נקי וזכאי) כנגד הצו הדתי (לא תחיה כל נשמה).
- ()
- העדר סתירה: הצו הדתי מוצדק מוסרית
- צידוק מוסרי ענייני ("למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבתם")
- האל אינו כפוף למוסר האנושי ()
- הציווי המוסרי (לא להרוג נקי וזכאי) כנגד הצו הדתי (לא תחיה כל נשמה).
בטלות הציווי המוסרי בפני הצו הדתי – איזון אנכי[עריכת קוד מקור | עריכה]
האל תמיד צודק, לכן מתחייב שהשיקולים המוסריים יתבטלו בפני ציוויו.
קיימות הציווי המוסרי לצד הצו הדתי – התאמה פרשנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
האל תמיד טוב, לכן מתחייב שהוא מצווה על בסיס שיקולים מוסריים.
ביקורת על הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיכאל הריס טוען שהניתוח לסוגיות התלמודיות שמציע שגיא בפרק 11 פגום.[83]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ביקורת מאת ד"ר יעקב אלטמן, בין מוּסַר תורני למוּסַר אקדמי, באתר פאזל (מתוך כתב-העת התורני "המעין", כרך מ"ו, גיליון א', ירושלים, סתיו תשס"ו)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ דניאל סטטמן ואברהם שגיא, דת ומוסר, מוסד ביאליק, ירושלים (1993)
- ^ 1 2 אבי שגיא, "חלק ראשון: תלות של המוסר בדת במסורת היהודית", יהדות: בין דת למוסר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב (1998), עמ' 17–101
- ^ 1 2 אבי שגיא, יהדות: בין דת למוסר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב (1998), עמ' 100
- ^ מכתב של חיים זבולון חרל"פ לרב חיים הירשנזון. בתוך: חיים הירשנזון, שו"ת מלכי בקודש, חלק ד', עמ' פ'
- ^ 1 2 דניאל סטטמן ואברהם שגיא, "חלק ראשון: תלות חזקה של המוסר בדת", דת ומוסר, מוסד ביאליק, ירושלים (1993), עמ' 15–118
- ^ 1 2 דניאל סטטמן ואברהם שגיא, "חלק שני: תלות חלשה של המוסר בדת", דת ומוסר, מוסד ביאליק, ירושלים (1993), עמ' 119–170
- ^ 1 2 דניאל סטטמן ואברהם שגיא, דת ומוסר, מוסד ביאליק, ירושלים (1993), עמ' 122
- ^ דניאל סטטמן ואברהם שגיא, דת ומוסר, מוסד ביאליק, ירושלים (1993), עמ' 30
- ^ דניאל סטטמן ואברהם שגיא, דת ומוסר, מוסד ביאליק, ירושלים (1993), עמ' 30–32
- ^ דניאל סטטמן ואברהם שגיא, דת ומוסר, מוסד ביאליק, ירושלים (1993), עמ' 32–35
- ^ דניאל סטטמן ואברהם שגיא, דת ומוסר, מוסד ביאליק, ירושלים (1993), עמ' 35–38
- ^ דניאל סטטמן ואברהם שגיא, דת ומוסר, מוסד ביאליק, ירושלים (1993), עמ' 38–42
- ^ דניאל סטטמן ואברהם שגיא, דת ומוסר, מוסד ביאליק, ירושלים (1993), עמ' 42–45
- ^ דניאל סטטמן ואברהם שגיא, דת ומוסר, מוסד ביאליק, ירושלים (1993), עמ' 45–48
- ^ דניאל סטטמן ואברהם שגיא, דת ומוסר, מוסד ביאליק, ירושלים (1993), עמ' 46–48
- ^ דניאל סטטמן ואברהם שגיא, דת ומוסר, מוסד ביאליק, ירושלים (1993), עמ' 48–52
- ^ דניאל סטטמן ואברהם שגיא, דת ומוסר, מוסד ביאליק, ירושלים (1993), עמ' 51
- ^ אבי שגיא, "פרק ג: מצ"ה בהגות היהודית", יהדות: בין דת למוסר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב (1998), עמ' 55–74
- ^ עמ' 74
- ^ ”כל אמת שנמצא בעולם הוא רק מפני שכן ציווה ה' ורצה, וכיוון שהוא יתברך אמת, לכן גם זה אמת. ואסור לגזול מפני שה' האמת כן ציווה [...] וכשה' ציווה ההפך, שהפקר בית דין הפקר, אז זה נעשה אמת [...] לא בלבד שאנו אומרים שזו קושיה, חס ושלום, רק שאין אנו מבינים תירוצה והוא למעלה מהשגתנו, (אלא) שבכלל אין אמת וצדק זולת מה שה' רוצה, מצווה ועושה.” (קלונימוס קלמיש שפירא, דרשה לראש השנה תש"א, אש קודש, עמ' ס"ח–ס"ט)
- ^ עמ' 64
- ^ ”יסוד היסודות של כל הנאמר והנשנה במסכת תורה ועבודה: התורה. תורת ה' תמימה. בה אנו מוכרחים למצוא תשובה לכל שאלות העולם והחיים, ישראל והאנושיות [...] אין לחפש ולמצוא פתרון לעולם מחוץ לתורה. בה בשעה שנניח שישנה שאלה בעולם ובחיים אשר אין לפתרונה שייכות לתורה, הננו פוגמים בתמימותה – בשלמותה של התורה.” (שלמה זלמן שרגאי, "חזון והגשמה", חזון והגשמה, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים (תשט"ז), עמ' ל"ט)
- ^ ”יהודי מאמין רואה ובוחן כל רעיון לאור האמונה ותורת ה' [...] ליהודי המאמין הרי תורת ה' תמימה היא ומשמשת יסוד מוסד לכל תורת המוסר על גילוייה השונים. בלי יסוד האמונה של "ודבקת במידותיו" אין המוסר אלא עניין שרירותי המתחלף לרוח היום. [...] האמונה אבן בוחן לכל הבעיות ולכל השאלות המתעוררות במציאות, ואין האמונה סובלת במחיצתה שום בחינה אחרת.” (שלמה זלמן שרגאי, "לחשבונה של הציונות הדתית עם הקמת המדינה", תחומים, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים (תשי"ב), עמ' שמ"ד)
- ^ ”עולם זה של אחרים החל לשקוע מתוך אמונתו החזקה באי־אמונה [...] כל האדם נעשה אלוה, כל אלוה תורתו עמו. כל תורה חוקתה ומשפטה [...] האלהת האדם כתחליף להאלוקות הכניסה באדם אמונה בכוחו ועוצם ידו להיות חותך חיים לא לעצמו בלבד אלא אף לאחרים. באמונה עיוורת זו בכוחו הכל יכול של האדם נסללה הדרך לשלטון האדם לרע לו [...] כאן המקום לשעבוד ועבדות, היסוד לאי־שוויון ואי־חירות.” (שלמה זלמן שרגאי, "מהשמדה לתחייה", תחומים, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים (תשי"ב), עמ' רס"ה–רס"ו)
- ^ ”אמנם מוסר אינו תמיד הלכה, אבל הלכה היא היא מוסר [...] ההלכה היא הטבע, היא המציאות והיא דרך החיים הנדרשת מאיתנו והמתאימה לנו יותר מכל [...] כשמתחנכים לחשוב על ההלכה כעל דרך חיים יחידה והכרחית, הרי שאין ולא יכולה להיות כל סתירה בין ההלכה כעל דרך חיים יחידה והכרחית, הרי שאין ולא יכולה להיות כל סתירה בין הלכה לבין מוסר, שכן ההלכה היא הקובעת מוסר מה הוא, כשם שהיא קובעת את המציאות בכללה. הקב"ה הסתכל באורייתא וברא עלמא.” (אברהם אלקנה כהנא שפירא, "מלחמה ומוסר", תחומין ד, הוצאת צומ"ת, אלון שבות (תשמ"א), עמ' 181)
- ^ ”כמו שמצוות כיבוש הארץ היא מעל ”וָחַי בָּהֶם” (ויקרא, י"ח, ה'), כך היא מעל השיקולים המוסריים־אנושיים על הזכויות של הגויים על ארצנו. הבחנה זו במקום פסגת כלליותה, נובעת מהיסוד שעליו העולם עומד, שכל המוסריות וכל הצדק שמקורן בלבבם של ישרי תבל, אין לו שום קיום כלל וכלל, אלא מתוך יניקתו מדבר ה'. יסוד זה כבר הורם על נס לעיני כל העמים, על ידי עקדת יצחק, שביררה באופן מוחלט את עילויו של האלוקי על המוסרי, ואם אומנם מצווה הוא האדם לעשות צדקה ומשפט, אין זה אלא מפני שכך קבע בורא כל העולמים. המוסר שלנו אינו יצירה אנושית, אינו מוסר אוטונומי, אלא מוסר הטרונומי, או ליתר דיוק, תאונומי, שמקורו ברצון ה' שברא את הסדר המוסרי של המציאות.” (שלמה אבינר, "הריאליזם המשיחי", מורשת ט, המחלקה לדור הצעיר במפד"ל, חורף תשל"ה, עמ' 65)
- ^ עמ' 259
- ^ יואל בן־נון, "פרק ה': המוסר – צו עליון ומצפון אנושי", המקור הכפול: השראה וסמכות במשנת הרב קוק – לאחד את הבלתי מתאחד, הוצאת הקיבוץ המאוחד, בני ברק (2014), עמ' 171–187
- ^ ”אומר אני, לפי שמסכת זו אינה מיוסדת על פירוש מצווה ממצוות התורה כשאר מסכתות שבמשנה, אלא כולה מוסרים ומידות, וחכמי אומות העולם גם כן חיברו ספרים כמו שבדו מלבם בדרכי המוסר כיצד יתנהג האדם עם חברו. לפיכך התחיל התנא במסכת זו "משה קבל תורה מסיני", לומר לך שהמידות והמוסרים שבזו המסכת, לא בדו אותם חכמי המשנה מלבם, אלא אף אלו נאמרו בסיני.” (עובדיה מברטנורא, פירוש על המשנה, מסכת אבות, פרק א' הלכה א')
- ^ ”משה קיבל תורה מסיני. הקדים התנא ההקדמה הזאת למסכתא זו, כמו שכתב הרב עובדיה מברטנורא, להודיע שעיקרי מוסרים הללו בנויים על פי התורה אשר ציווה לנו משה. ואני מפרש עוד, שאין שום מוסר ומידה נכונה נוהג כי אם בהיות הקדמה להדת אלוקות, כמו שהוכחתי זה בוויכוח אחד שהיה לי עם איש חכם על עניין המצוות השכליות והמידות הישרות ולאחר אורך הוויכוח הודה לדברי. ולכן, הוכרח להניח בתחילה ההנחה לדת אלוקות אשר חננו ה' על יד נביאו נאמן ביתו, כי הוא היסוד המוסד וקו המידה לכל מידות האדם הישראלי. ולכן לפעמים ציוותה התורה על מעשים אשר לא ייעשו על פי מידת טבע האנושי ושכלו כלל, כמו שציוותה על מחיית עמלק להכרית מאדם עד בהמה, והנטירה לדור דור, כי אל דעות ה', ועמו ישראל על פי ה' יחנו, ועל פי ה' יסעו. והארכתי בזה במקום אחר בעזרת ה' יתברך באופן שרצה בזה, כי מה שבא מפורש בתורה לא תשונה גם שיהיה נראה נגד דברי מוסר השכל אל תמרו בו.” (צבי הירש לוין, "הגהות וחידושים", פרקי אבות עם ארבעה פרושים מגאוני ארץ, פרק א' הלכה א')
- ^ ”ויש טוב ורע לפי הנימוס, ואינו טוב ורע מצד התורה, כהריגת העובדים שנאמר בתורה "לא תחיה כל נשמה", ואינו לפי הנימוס, וכן מה שנטרד שאול על שלא הרג אגג, אף על פי שאין מידה טובה כמידת הרחמנות, ויעקב קנה הבכורה מאחיו בנזיד עדשים בשעת רעבונו, כל זה טוב מצד הדת ורע מצד השכל הנימוסי, וכבר האריך בזה בעל "עקדה" פרשת וישלח יעקב.” (משה איסרליש, תורת העולה, חלק ג', פרק ע"א, עמ' קי"ג)
- ^ ”והנה כאשר ישכיל האדם וידע החפץ והרצון האלוהי במה שחננו מהמצוות וההערות האלוהיות, אין לו להמשך בהן אחר עקבות שכלו האנושי, אבל חוייב להמשך אחר המצווה וההערה ההיא אף על פי שיחטא ואשם וחטא מפורסם ומגונה אצל המונח מהפילוסופיה המדינית, דעותיה ומנהגיה, כמו שעשה אברהם אבינו בהשתדלותו על הריגת בנו יחידו, ויעקב בקנותו הבכורה מאחיו בנזיד עדשים בשעת רעבונו [...] הלא תראה אין מידה טובה וחשובה בעיני אלוהים ואדם כמידת החמלה והרחמנות [...] וכן אין דבר שנוא למעלה ומטה כמו ההקל בכבוד ההורים [...] והכלל, "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'" (משלי כ"א ל) [...] אמנם כשלא הושרשו שרשי האמונה ויבקש למלא חכמה אשר לא תסכים עמה, הנה היא תכזב ברוב משפטיה.” (יצחק עראמה, עקדת יצחק, שער כ"ז, עמ' ר"ל)
- ^ ”אך עיקר הרצון שידעו שאף המשפטים שמובנים על פי שכל האדם, עם כל זה הם רק על ידי שכן רצונו יתברך. וזהו הטעם שאסור לדון לפני גויים אף שדנים כישראל (בבלי גיטין, פח ע"ב), "כי המשפט לאלהים" (דברים א, יז) וגם הטעם והסכמת השכל, הכל על ידי שכן רצונו יתברך. וזהו שאמר "מסיני", אף שמובן על פי השכל [...] וזהו שאמר "אתה כוננת מישרים" (תהלים צט, ד) פירוש, שעל ידי רצונו יתברך נעשו משפטיו ישרים, וכל העולם מודים ומבינים שישר משפטיו, שכל הדעת נמשך אחר רצון השם יתברך כנאמר לעיל. וכן צריך להיות ציווי השם יתברך קודם לשכל האדם וזהו "לפניהם" [...] כי מקודם צריך אדם לקיים מצוות הבורא בלי חקירת השכל, והוא עניין הדברות, להיות נמשך אחר הנהגת הבורא, "מגיד דבריו" (תהלים קמ"ז, י"ט) הוא סדר הנהגתו, כמו שאמר "דבר מלך שלטון". אחר כך זוכים להשיג טעמי המצוות והם המשפטים שהם על פי השכל [...] יש בחינת דרך ארץ שקדמה לתורה, כי כפי טהרת הגוף ושלמות המידות זוכין לתורה [...] וכמו כן ממש בפרטות בבני ישראל שמקודם הוצרכו ליישר עצמם כעניין התקן עצמך ללמוד תורה. והוא המשפטים שקודם התורה [...] ואחר כך כתיב "ואלה המשפטים" המיוחדים לאחר קבלת התורה ואלה המדרגות הם תמיד בכל עובד ה'; כפי מה שמיישר מעשיו זוכה לתורה ואחר כך בכוח התורה מיישר מעשיו כראוי וכן לעולם.” (יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, פרשת משפטים, תרל"א, תרל"ד, תרל"ו, תרמ"ב ותרמ"ז)
- ^ ”בראשונה הכריז האינדיבידואליזם, כי ההכרה האישית לבדה היא הבסיס, שעליו מבוססות חובות האדם, במקום הציות לכלל, שעל הפרט לקבל על עצמו ללא כל תנאי.” (יצחק ברויאר, "תורה חוק ואומה", ציוני דרך, עם־עולם בע"מ, תל אביב (תשט"ו), עמ' 16)
- ^ ”החוק, לפי כל מהותו, אינו מבקש כלל ועיקר לרכוש את אהדת הפרט על ידי טעמים ונימוקים. יש והמחוקק ישכיל ללוות את מילוי הוראותיו ביתרונות מעשיים מסויימים. אבל כאשר המחוקק מצווה [...] אין הוא אומר לסרים למשמעתו: אם אתם רוצים ביתרונות אלה ואלה, עשו כאשר אני מצווה אתכם. אדרבה, עצם המושג של חוק מוציא אותו כבר מידי חובה להזדקק לטעמיהם ולנימוקיהם של הכפופים לו. הוא מצווה, ויסודו היחיד של ציווי זה, לפי כל מהותו, היא המימרה המפורסמת: "כי כך עלה ברצוני". כך מתייצב החוק אל מול פני הפרט בכל יתרון הכוח אשר לכלל ולמוסדותיו השלטוניים ותובע ממנו ציות: "כי גדול אנכי ואתה קטן".” (יצחק ברויאר, "תורה חוק ואומה", ציוני דרך, עם־עולם בע"מ, תל אביב (תשט"ו), עמ' 17)
- ^ ”עצם מגמתו של החוק היא לחנך את האדם לקראת הכרה. הכרה [...] היא מטרה סופית לדרך חיי האדם ולא תחילתה [...] מגמת חוק ישראל היא, להדריך את האדם מישראל במאבקו להשגת דעת ה', להכשירו ולעשותו ראוי לקליטת האמת הנצחית [...] תחילת דרכו של אדם מישראל – בהטרונומיה, וסופה – באוטונומיה. בתחילה הוא נתבע לקבלת מרות, כדי שישיג אחר כך את החירות.” (יצחק ברויאר, "תורה חוק ואומה", ציוני דרך, עם־עולם בע"מ, תל אביב (תשט"ו), עמ' 20)
- ^ ”התורה היא מלך בישראל, היא הייתה לחוק. ה', כביכול, איננו מעכשיו רק נושא להכרה פנימית, כי אם גורם בעל כוח־שלטון הריאלי ביותר בחיי המעשה; הוא איננו רק מקור המוסר, אלא גם יוצר המשפט.” (יצחק ברויאר, "תורה חוק ואומה", ציוני דרך, עם־עולם בע"מ, תל אביב (תשט"ו), עמ' 21)
- ^ אבי שגיא, "פרק ד: המסורת האוטונומית", יהדות: בין דת למוסר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב (1998), עמ' 75–101
- ^
סעדיה גאון – טעמי המצוות, שיעור מצולם בקורס מבוא למחשבת ישראל, פרופ' משה הלברטל באתר יוטיוב
- ^ ”אם כל ענייני הדת יושגו בחקירה ובעיון הנכון וכפי שהודיענו ה', מה היא נקודת החכמה שנתנם לנו בדרך הנבואה ועשה על כך מופתי האותות הגלויים לא המופתים השכליים?” (רב סעדיה גאון, ספר האמונות והדעות, הקדמה)
- ^ ”אם יאמר (הנביא): אלוהי מצווה עליכם לזנות ולגנוב [...] לא נדרוש ממנו מופת, כיוון שקרא אותנו מה שלא ייתכן, לא בשכל ולא במסורת. וכבר הוסיף אחד מהם על דבר זה ואמר, ומה יהיה אם הוא לא שעה לנו, והראה לנו אותות ומופתים וראינו אותם בהחלט, מה נאמר לו אז? עניתי, כי אנו נאמר לו אז כמו שנאמר כולנו למי שהראה אותות ומופתים כדי שנניח מה שיש בדעתנו מאהבת האמת והרחקת השקר ודומיהן. עד שהוכרח לומר כי הרחקת השקר ואהבת האמת אינן מדרך השכל, ואינן אלא מצד הציווי והאזהרה, וכך מניעת הרצח והניאוף והגניבה וכל הדומה להם. וכאשר יצא לידי דברים אלו, נפטרנו מטרחו וחדלנו לדבר עמו.” (רב סעדיה גאון, ספר האמונות והדעות, מאמר ג', פרק ח')
- ^ ”השכל מחייב לגמול לכל מטיב או בטובה אם היה צריך לה, או בתודה אם לא היה צריך לגמול. וכיוון שזה מחיובי השכל הראשוניים [...] לפיכך חיובי שיצווה את ברואיו לעובדו ולהודות לו על שבראם [...] שהוא ציוונו [...] לנהוג בצדק ובאמת וביושר ובמשפט, ולהיזהר מרצח אדם [...] וכל סוג מאלו שנצטווינו בו נטע בדעתנו אהבתו, וכל סוג מהן שהוזהרנו עליו נטע בדעתנו ריחוקו.” (רב סעדיה גאון, ספר האמונות והדעות, מאמר ג', פרק א')
- ^ ”מן החכמה למנוע את הרצח בין בני אדם כדי שלא יהיה הדבר הפקר וישמידו זה את זה.” (רב סעדיה גאון, ספר האמונות והדעות, מאמר ג', פרק ב')
- ^ ”אף על פי שבעלי חיים המדברים יש להם יתרון בדיבור על שאינם מדברים, אבל לא יהיה היתרון שלם אלא עם הדעת אשר בהקנותה לו יתכן לו להבין ולהשכיל ולהבחין בין טוב לרע [...] כי אין הקדוש ברוך הוא יתעלה נצח מצווה ומזהיר אלא למי שהוא בן־דעת [...] כל מי ששלמה דעתו נתחייב במצוות [...] כל המצוות שהן תלויין בסברא ובאובנתא דליבא, כבר הכול מתחייבים בהן מן היום אשר ברא אלוהים אדם על הארץ, עליו ועל זרעו אחריו לדורי דורים [...] כי חיוב ידיעת הקדוש ברוך הוא ולשמוע בקולו ולעובדו, מדין הדעת הן ראויין [...] מפני מה ניתנה התורה לישראל לבדם זולתי שאר האומות? כי כל מי שלא קיבל המועט, כל שכן שאינו מקבל את המרובה.” (ניסים בן יעקב, הקדמה, מפתח מנעולי התלמוד)
- ^ ”חובות האברים יחלקו לב׳ חלקים: האחד מהם מצוות שמחייב בהם השכל אפילו אם לא חייבה בהן התורה, והחלק השני מצוות השמע, שאין השכל מחייב בהם ולא דוחה אותם, כאיסור בשר וחלב ושעטנז וכלאים והדומה להם ממה שנעלמה ממנו עילת איסורם ועילת חיוב ממה שנתחייבנו מהן. אך חובות הלבבות כל שורשיהן הן מן השכל.” (בחיי אבן פקודה, הקדמה, תורת חובות הלבבות)
- ^ ”הלא תראה שלא הזכיר בכללם עניין מן העניינים אשר יושגו מצד השכל [...] שתאמין בהם על ידי חכמי התורה והסמך, ותסמוך על דברי קבלתם בלבד. אבל אמר: שתשוב אל דעתך ותשמש בשכלך [...] כי הקבלה, ואם היא קודמת בטבע מפני צורך הלומדים אליה תחילה, אין מן הזריזות שיסמוך עליה לבדה מי שיוכל לדעת ברורה בדרך הראיות, ומן הדין לעיין במה שיושג מדרך השכל ולהביא עליו ראיות במופת ששיקול הדעת עוזרו, למי שיש לו יכולת לעשות כן.” (בחיי אבן פקודה, הקדמה, תורת חובות הלבבות)
- ^ ”לֹא יִתָּכֵן לְהִתְקָרֵב אֶל הָאֱלֹהִים כִּי אִם בְּמַעֲשִׂים מְצֻוִּים מֵאֵת הָאֱלֹהִים” (יהודה הלוי, הכוזרי, מאמר שני, מ"ו)
- ^ ”אֵלֶּה וְהַדּוֹמֶה לָהֶם הֵם הַחֻקִּים הַשִּׂכְלִיִּים, וְהֵם הַקְדָּמוֹת וְהַצָּעוֹת לָתּוֹרָה הָאֱלֹהִית, קוֹדְמוֹת לָהּ בְּטֶבַע וּבִזְמָן, אִי אֶפְשָׁר בִּלְעֲדֵיהֶם בְּהַנְהָגַת אֵיזוֹ קְהִלָּה שֶׁתִּהְיֶה מִבְּנֵי אָדָם, עַד שֶׁקְּהַל הַלִּסְטִים אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יְקַבְּלוּ הַצֶּדֶק בֵּינֵיהֶם, וְאִם לֹא, לֹא הָיְתָה מַתְמֶדֶת חֶבְרָתָם [...] הַתּוֹרוֹת אֲשֶׁר בָּהֶם הִתְיַחֲדוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל תּוֹסֶפֶת עַל הַשִּׂכְלִיּוֹת, וּבָהֶם הָיְתָה לָהֶם יִתְרוֹן הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי [...] וְכַאֲשֶׁר הִגִּיעַ הַמְּרִי מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל עִנְיָן, שֶׁהֵקֵלּוּ בַּתּוֹרוֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת וְהַמִּנְהֲגִיּוֹת, אֲשֶׁר אִי אֶפְשָׁר מִבַּלְעֲדֵיהֶם לְכָל קְהִלָּה [...] וְהֶחֱזִיקוּ עִם זֶה בַעֲבוֹדוֹת מִקָּרְבָּנוֹת וְזוּלָתָם מִן הַתּוֹרוֹת הָאֱלֹהִיּוֹת הַשִּׁמְעִיּוֹת, הִסְתַּפֵּק מֵהֶם בְּפָחוֹת, וְאָמַר: וּלְוַאי שֶׁתִּשְׁמְרוּ הַתּוֹרוֹת שֶׁשּׁוֹמְרִים אוֹתָם הַפּחָוּת שֶׁבַּקְּהִלּוֹת, וְהַקַּל שֶׁבָּהֶם – מֵהַצֶּדֶק וְהַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַהוֹדָאָה בְטוּב הַבּוֹרֵא. כִּי הַתּוֹרוֹת הָאֱלֹהִיּוֹת לֹא תֻשְׁלַמְנָה אֶלָּא אַחַר הַשְׁלָמַת הַתּוֹרוֹת הַמִּנְהֲגִיּוֹת וְהַשִּׂכְלִיּוֹת.” (יהודה הלוי, הכוזרי, מאמר שני, מ"ח)
- ^ ”העניינים המפורסמים אצל כל בני האדם שהם "רעות": כשפיכות דמים, וגנבה, וגזלה, ואונאה, ולהזיק למי שלא הרע לו, ולגמול רע למיטיב לו, ולבזות אב ואם וכיוצא באלו. והן המצוות שאמרו עליהן החכמים, ז"ל: ”שאלמלא (לא) נכתבו דין הוא שיכתבו” (תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ס"ז, עמוד ב') [...] ואין ספק שהנפש אשר תכסוף לדבר מהם ותשתוקק אליו – שהיא חסרה; ושהנפש החשובה לא תתאווה לאחד מאלו הרעות כלל, ולא תצטער בהימנעה מהן.” (הקדמת הרמב"ם למסכת אבות, פרק שישי)
- ^ ”דע כי כל המצות הם על ב' דרכים. והדרך הראשון מצוות שהם נטועות מהשם בלב כל אנשי דעת והם רבים. ואין בעשרת הדברים רק השבת לבדה שאינה בכלל שקול הדעת. על כן כל משכיל בכל עם ולשון מודים בהם כי הם נטועים בשקול הדעת. ועליהם אין להוסיף ולא לגרוע. והם ששמר אברהם עם מצות אחרות נוספות. והשם לא נתן התורה רק לאנשי הדעת. ומי שאין לו דעת אין לו תורה. והדרך השנית מצוות הנעלמות ואין מפורשות למה צוו. וחלילה חלילה שתהיה מצווה אחת מהן מכחשת שקול הדעת [...] ואם מצאנו אחת מהן מכחשת שקול הדעת, איננו נכון שנאמין בו כי הוא כמשמעו. רק בספרי חכמינו זכרונם לברכה נבקש מה טעמו אם הוא על דרך משל. ואם לא מצאנו זה כתוב, נבקש אנחנו ונחפש בכל יכולתנו אולי נוכל לתקן אותה. ואם לא יכולנו נניחנה כאשר היא ונודה שלא ידענו מה היה. כמו ”וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם” (דברים, י', ט"ז) וכי הוא צוונו שנרצחנו כאכזרי? וידענו דעת ברורה כי כל המצוות שאינם חייבות משקול הדעת סוד אחד יש לכל אחד מהן, ואם נעלם ממנו [...] אם כן יוכל המשכיל שהשם פקח עיניו לדעת מדברי תורה סוד כל המצוות.” (אברהם אבן עזרא, פירוש האבן עזרא על המקרא, ספר שמות, פרק כ' פסוק א')
- ^ ”חמס הוא הגזל והעושק. ונתן לנח הטעם בחמס ולא הזכיר השחתת הדרך, כי החמס הוא החטא הידוע והמפורסם. ורבותינו אמרו תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ק"ח, עמוד א' שעליו נחתם גזר דינם. והטעם מפני שהוא מצווה מושכלת, אין להם בה צורך לנביא מזהיר.” (משה בן נחמן, פירוש הרמב"ן על המקרא, ספר בראשית, פרק ו' פסוק י"ג)
- ^ ””וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי יְהוָה” (דברים, ו', י"ח) – על דרך הפשט יאמר תשמרו מצות השם ועדותיו וחוקותיו ותכוון בעשייתן לעשות הטוב והישר בעיניו בלבד [...] והכוונה בזה כי מתחילה אמר שתשמור חוקותיו ועדותיו אשר צווך, ועתה יאמר גם באשר לא צווך תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו כי הוא אוהב הטוב והישר, וזה עניין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותיקוני הישוב והמדינות כולם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה כגון ”לֹא תֵלֵךְ רָכִיל” (ויקרא, י"ט, ט"ז), ”לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר” (ויקרא, י"ט, י"ח), ”לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ” (ויקרא, י"ט, ט"ז), ”לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ” (ויקרא, י"ט, י"ד), ”מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם” (ויקרא, י"ט, ל"ב), וכיוצא בהן, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין [...] עד שייקרא בכל עניין תם וישר.” (משה בן נחמן, פירוש הרמב"ן על המקרא, ספר דברים, פרק ו' פסוק י"ח)
- ^ ”ואמר כי בחוקים ובמשפטים תועלות גדולות, שהם תפארת לעושיהם מן האדם, ואפילו שונאיהם ישבחו אותם בהם.” (משה בן נחמן, פירוש הרמב"ן על המקרא, ספר דברים, פרק ד' פסוק ו')
- ^ ”ועוד, שהחוקים והמשפטים בעצמם הם צדיקים, ישרים וטובים בישוב העם והמדינות.” (משה בן נחמן, פירוש הרמב"ן על המקרא, ספר דברים, פרק ד' פסוק ח')
- ^ ”והנה ראוי לנו לתת כבוד לשמו כי הוא בוראנו, ואשר הגדיל חסדו עמנו, ויצוונו לעשות את החוקים האלה הנזכרים בעדות חוקים ומשפטים [...] לטוב לנו בעשיית החוקים כי טובים הם, אין בהם חוק שתהיה בו רעה כלל, אף על פי שלא נתברר טעמם לכל.” (משה בן נחמן, פירוש הרמב"ן על המקרא, ספר דברים, פרק ו' פסוק כ')
- ^ ”אין מניעות טעמי תורה ממנו אלא עיוורון בשכלנו, ושכבר נתגלה טעם החמורה שבהם לחכמי ישראל.” (משה בן נחמן, פירוש הרמב"ן על המקרא, ספר דברים, פרק כ"ב פסוק ו')
- ^ ”והנה ראוי לנו לתת כבוד לשמו כי הוא בוראנו, ואשר הגדיל חסדו עמנו, ויצוונו לעשות את החוקים האלה הנזכרים בעדות חוקים ומשפטים [...] לטוב לנו בעשיית החוקים כי טובים הם, אין בהם חוק שתהיה בו רעה כלל, אף על פי שלא נתברר טעמם לכל.” (משה בן נחמן, פירוש הרמב"ן על המקרא, ספר דברים, פרק ו' פסוק כ')
- ^ ”ועניינו אפילו תחשוב בלבך שהם טועים והדבר פשוט בעיניך כאשר אתה יודע בין ימינך לשמאלך תעשה כמצוותם, ואל תאמר איך אוכל החלב הגמור הזה או אהרוג האיש הנקי הזה, אבל תאמר כך צווה אותי האדון המצווה על המצוות שאעשה בכל מצוותיו ככל אשר יורוני העומדים לפניו במקום אשר יבחר, ועל משמעות דעתם נתן לי התורה [...] וכל שכן שיש לך לחשוב שהם אומרים על ימין שהוא ימין, כי רוח ה' על משרתי מקדשו ”וְלֹא יַעֲזֹב אֶת חֲסִידָיו לְעוֹלָם נִשְׁמָרוּ” (תהלים, ל"ז, כ"ח) מן הטעות ומן המכשול.” (משה בן נחמן, פירוש הרמב"ן על המקרא, ספר דברים, פרק י"ז פסוק י"א)
- ^ ”אין לנו שום עיקרים שהם נגד השכל או למעלה מן השכל. אין אנו מוסיפים דבר לדת טבעית אלא מצוות וחוקים ומשפטים ישרים תודה לאל. אבל עיקרי ויסודי דתנו מיוסדים על אדני השכל ומסכימים עם החקירה והעיון האמיתי מכל צד. בלי סתירה ומחלוקת כלל וכלל, וזהו מעלת דתנו האמיתי והאלהי מעל כל שאר הדתות הכוזבות. נוצרים יטענו כולם שעיקרנו הם אלה של הדאיזם או הנטורליזם [...] בני עמנו אכן צריכים להכיר בכל זה בעצמם, כי היא תהילתנו ותפארתנו, וכל ספרי חכמינו מלאים זה.” (מכתבו של משה מנדלסון אל אלקן הרץ מיום 22 ביולי 1771. בתוך: כל כתבי משה מנדלסון, כרך ט"ז, הוצאת האקדמיה, ברלין (1929), עמ' 151)
- ^ ”גורע ממידת הגבורה או ממידת הטוב והחסד של האל מצד אחד, מה שהוא סבור להוסיף על מידת טובו מצד שני. מידת הטוב של אלוהים רבה היא לפי דעה זו עד כדי לגלות לבני אדם את האמיתות שבהן תלוי אושרם בעולם, אך אין מידת גבורתו או מידת טובו מספיקה כדי להקנות להם לעצמם את הכוחות לגלותן [...] אם בלי התגלות יהיה המין האנושי בהכרע רע ומושחת כולו, למה נגזר על רובו לחיות בלי התגלות אמת?” (משה מנדלסון, ירושלים: כתבים קטנים בעניני יהודים ויהדות, רמת גן (תש"ז), עמ' 96)
- ^ ”ולי הדברים קשים מצור חלמיש. וכי כל שוכני ארץ ממזרח שמש עד מבואו זולתנו ירדו באר שחת והיו דיראון לכל בשר, אם לא יאמינו בתורה שניתנה למורשה לקהילת יעקב לבד? [...] ומה יעשו האומות אשר לא זרח עליהם אור התורה כלל ולא הגיעה אליהם הקבלה כי אם מאבות בלתי נאמנים אשר אין לסמוך עליהם? וכי בטרוניה בא הקב"ה חס וחלילה על בריותיו להאבידם ולמחות את שמם, על לא חמס עשו?” (מכתבו של משה מנדלסון אל יעקב עמדין מיום 26 באוקטובר 1773. בתוך: כל כתבי משה מנדלסון, כרך ט"ז, הוצאת האקדמיה, ברלין (1929), עמ' 178)
- ^ ”אין אני רואה כיצד יכולים נולדים בבית יעקב לפטור את עצמם ביושר לבב מן המצוות, מן התורה.” (משה מנדלסון, ירושלים: כתבים קטנים בעניני יהודים ויהדות, רמת גן (תש"ז), עמ' 137)
- ^ ”דכתיב בהו ”צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף” (דברים, ט"ז, כ'), ומאזני הצדק ומשקלו אינו אלא השכל הישר הנטוע בנו, או כמו שתאמר השקול הדעת המשפטי.” (ישראל משה חזן, כרך של רומי, סימן ט"ז, דף נ"ו עמוד ב)
- ^ עמ' 319
- ^ Speech Acts, p. 11
- ^ ”ידעה החכמה העליונה שמכלל נטיעות גן התורה ואילני משפטי הדעת אשר בתוך הגן, בהכרח יהיו מכללם איזה נטיעות של הקדש ויהיו נקראים "חוקים צדיקים", כמו איסורי מאכלות אסורות ולבישת שעטנז וכל ענייני הקרבנות ובראשם פרה אדומה ושעיר המשתלח והדומה להם. ועניין זה רצה לומר, חקיקת החוקים אי אפשר בלתו מטעמו וסיבתו ותועלתו הידוע לפני כיסא כבודו כמוס עמו חתום באוצרותיו ונעלה מאד משכלנו (כי ודאי אי אפשר שיהיו בלי סיבה ושלא יבוקש מהם שום תכלית כי אזי נפול בפעולות ההבל בלי ספק וכמו שכתב רבינו המורה חלק ג', פרק כ"ו) [...] יתחיל להתחכם ולהתווכח ולומר על מה עשה ה' ככה לגזור לבישת שעטנז, אם לא להרחיקנו מכל וכל מעבודת אלילים [...] ואם כן עכשיו אבדה האמונה ההיא מפי הגויים אשר במחוזינו [...] אם כן, נתבטל הטעם נתבטלה הגזירה [...] אברהם אבינו עליו השלום, ראש הפילוסופים האלוהיים [...] בהראותו את עושר התפלספותו האמיתית. כי זהו תכלית החכמה להכיר האדם ערכו [...] ושלא לישען על בינתו אפילו בספקות השקולים מצד עצמם [...] כל שכן בפני האל הגדול והנורא. כי כשמו כן הוא ”אֵל דֵּעוֹת יְהוָה” (שמואל א', ב', ג').” (ישראל משה חזן, כרך של רומי, סימן כ"ו, דף קי"ז עמוד ב)
- ^ ”החוקים האלוהיים שנתנו על ידי משה רבנו עליו השלום, עם שהם חוקים כשמם, שאין אנו יודעים איך על ידי עשיית דברים חומריים לפי פשיטותם נזכה לעולם שכולו טוב, על כל פנים יהי מה, דבר אין להם מנגד השכל והטבע. כי לא נמצא חוק לא מזיק אל טבע ולא הורס משפטי השכל במושכלות ראשונות והדומה להם בשום אופן [...] ועל זה נקראו ”חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם” (דברים, ד', ח'), שהם מצודקים עם השכל המושרש בנו.” (ישראל משה חזן, קונטרס קדושת יום טוב, דף כ' עמוד א)
- ^ עמ' 319
- ^ הבחנה בין המכונן למכוון מצויה כבר אצל עמנואל קאנט, למשל בספרו ביקורת התבונה הטהורה
- ^ Speech Acts, p. 13
- ^ ”משפטי השכל ותורת האדם ותיקון הקיבוץ המדיני.” (ישראל משה חזן, נחלה לישראל, עמ' מ"ד)
- ^ ”אין מי שיוכל להכחיש דכשצוותה התורה "לא תגנוב" "לא תגזול" "לא תעשוק" וכיוצא לזה, אין ספק שכוונה על איזה חמס ועושק אשר בעיני נותן התורה אותו מעשה או אותו פועל הוא רע ומר בעיני אלוקים ואדם, אי מטעם הפשטי והוא השחתת קיבוץ המדיני, אי מטעם רוחני אלוהי ידוע וגלוי לפניו יתברך [...] הלאווין בחומריותם כמעט ולא היינו צריכים להודעה זאת, כי משכלנו היינו גוזרים אותם. ו”מַלְּפֵנוּ מִבַּהֲמוֹת אָרֶץ” (ספר איוב, פרק ל"ה, פסוק י"א) כתיב. וכל שכן לקיבוץ המדיני.” (ישראל משה חזן, נחלה לישראל, עמ' ל"ח–ל"ט)
- ^ ”היינו באמת כסומים בארובה [...] שבאמת ובתמים ידענו משפטי שכלנו ורוע דמיונותיו וכה תגבורת הטענות שיש להם יכולת לטהר את הטמא ולזכות את החייב [...] כמו שאנו רואים עד היום בכמה דינים שיבואו לפנינו היוצאים ממרכז המשפטים הכוללים [...] כי מפני סיבות אלו והדומה להם יתיילדו על משפחותם מחלוקות רבות מכלות עיניים ומריבות זה אוסר וזה מתיר, זה מטמא וזה מחייב [...] ולנו לתת השבח וההודאה ליוצר יחד ליבנו [...] אשר ממכון שבתו השגיח אל כל יושבי הארץ והנחילנו זאת התורה [...] למען דעת ונשכיל אשר נעשה [...] ובאמת כך הוא כי בכוח תורתנו לנו לב שומע לשמוע משפט ולהבין בין טוב לרע.” (ישראל משה חזן, נחלה לישראל, עמ' מ')
- ^ אבי שגיא, יהדות: בין דת למוסר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב (1998), עמ' 99
- ^ אבי שגיא, המצווה הדתית והמערכת המשפטית: פרק בהגותו ההלכתית של הרב שמעון שקאפ, דעת 35, קיץ תשנ"ה, באתר JSTOR
- ^ ”ביאור עניין זה הוא לעניות דעתי על פי הקדמה כללית, דכל דיני המשפטים של דיני ממונות בין איש לרעהו, אינם כדרך כל מצוות התורה, דכל המצוות הוא מה שהזהירה לנו תורה עשה ולא תעשה, חיוב קיומם עלינו הוא העיקר לקיים מצוות ה', ובדיני ממונות אינו כן, דקודם שחל עלינו מצוות ה' לשלם או להשיב צריך שיוקדם עלינו חיוב משפטי [...] ועוד כלל עיקרי בזה, דהיכא שאנו דנים על איזה זכות וקניין של אדם, באיזה חפץ או שעבוד ממון, אין אנו דנים כלל על עניין שמירת איזו מצווה, אלא על עניין מציאות, למי קנוי הדבר, ולמי ראוי על פי תורת המשפטים להחזיר את החפץ.” (שמעון שקופ, שערי ישר, כרך שני – שער חמישי, פרק א', עמ' א)
- ^ ”סוגי הקניינים וחוקי הבעלים בנכסים הוא דבר משפטי, גם בלא אזהרת לא תגזול [...] לא ייתכן בשום פנים לומר שהעניין מה שאנו מייחסים החפץ לראובן הוא מחמת ששמעון מוזהר על פי התורה שלא לגוזלו ממנו, אלא הדבר הוא בהיפוך. שאיסור הגזלה הוא לאחר החלטת עניין בחוקי גבולי הבעלים [...] הוא דבר תמוה — איזה הכרח וחיוב על האדם יהיה לעשות דבר בלי ציווי ואזהרת התורה? [...] אבק כשנעמיק בעניין היטב יש להבין עניין זה. דהרי גם החיוב וההכרח לעבודת ה' למלאות רצונו יתברך, הוא גם כן עניין חיוב והכרח על פי משפט השכל וההכרה. כמו כן הוא חיוב והשעבוד ממון הוא חיוב משפטי שנתחייב על פי דרכי הקניינים.” (שמעון שקופ, שערי ישר, כרך שני – שער חמישי, פרק ב', עמ' ד')
- ^ ”מה מאד הנני תמה על זה, היתכן שנהיה מחויבים לשמוע בקול דברי חז"ל מבלעדי אזהרת התורה? ומי אדון לנו אם לא אבינו שבשמים, ואם הוא לא גזר עלינו לשמוע קול דברי חז"ל, מי ישעבד אותנו לזה? [...] ומצאתי פתרא לזה דלשיטת הרמב"ן עלינו להיזהר במצוות חז"ל על פי הכרת שכלנו. דכיוון דהם מצאו לטוב לתקן ולגזור, כן הוא האמת והטוב לפנינו. וכמו שהשכל מסכים לשמוע קול ה', כן השכל גוזר להיזהר בכל מה שהזהירו חז"ל ורבותינו הקדושים [...] מצאנו שהסברא הזאת מוסכמת היא לכל השיטות.” (שמעון שקופ, שערי ישר, כרך ראשון – שער הספקות, פרק א', עמ' י"ט)
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף פ"ז, עמוד ב'
- ^ ישעיהו ליבוביץ בשיחה עם אבי שגיא ודני סטטמן, סרטון באתר יוטיוב
- ^ ”להכרעה הדתית אין תכלית אחרת מאשר היא עצמה, ודת הנתפסת כאמצעי לתכלית אחרת והמנומקת בתכלית זו אינה דת כלל. ההכרעה הדתית אינה מתקיימת אלא מכוח עצמה, אולם יש לה לגבי האדם המאמין השלכות לא רק על אורח־חייו אלא אף על קיומו הרוחני והנפשי, ואחת מהן היא חירותו. החירות היא תופעת־לוואי של קבלת עול תורה ומצוות, אך איננה טעמה או תכליתה.” (ישעיהו ליבוביץ, "לשמה ושלא לשמה", אמונה, היסטוריה וערכים, הוצאת אקדמון, ירושלים (1982), עמ' 49)
- ^ דניאל סטטמן ואברהם שגיא, דת ומוסר, ירושלים (1993), עמ' 171–250
- ^ Michael J. Harris, Divine Command Ethics: Jewish and Christian Perspectives, pp. 83–85
