סוסים במלחמה
סוס מלחמה הוא סוס אשר נעשה בו שימוש צבאי במהלך המלחמה למטרות מגוונת כדי להשפיע על תוצאות הקרב. השימוש הראשון של סוסים בלחימה התרחש עוד בשחר ההיסטוריה לפני יותר מ-5,000 שנים. ממצאים ארכאוזואולוגיים מראים כי האדם החל לביית את סוס הבר באלף הרביעי לפני הספירה, בערבות מרכז אסיה. הסוסים המבויתים הראשונים שימשו לבשר, לרכיבה ולחליבה. הסוס המבוית התפשט במהירות ברחבי אירואסיה באלפים השלישי והשני לפנה"ס. העדות המוקדמת ביותר של לוחמים רכובים על סוסים מגיעה מאירואסיה בין 3,000 ל-4,000 לפנה"ס. תבליטים שומרים מ-2,500 לפני הספירה מתארות סוג של עגלות הנמשכות על ידי סוסים. במהלך 1,600 לפנה"ס, המצאת הרתמה ושיפורים שהוכנסו למרכבות הפכו אותם לאחד מכלי הנשק המשפיעים ביותר ברחבי המזרח הקרוב הקדום, וחוברות הדרכה הראשונות אודות שימוש בסוסי מלחמה שנכתבו בסביבות 1,350 לפנה"ס התמקדו בעיקר בלוחמת מרכבות. ככל שעבר הזמן, טקטיקת הלוחמה באמצעות חיל פרשים תפסה בהדרגה את מקומה של המרכבה, וב-360 לפנה"ס, המצביא האתונאי קסנופון שהיה גם קצין פרשים, כתב חיבור נרחב אודות הרכיבה. האפקטיביות של סוסי המלחמה עלתה בהדרגה בעקבות הכנסת שיפורים חדשים כמו המצאת הרסן, האוכף, הארכוף ומאוחר יותר גם הקולר.
במהלך המלחמות הרבות, נעשה שימוש בעשרות סוגים של סוסים בגדולים שונים, תלוי בצורת הלחימה. הבחירה בסוס התבססה בראש ובראשונה האם הוא רכוב או נהוג בידי הלוחם, ולאחר מכן בהתאם למטרה שעבורה נצרך: סיור, הסתערות פרשית, פשיטה, אספקה ותקשורת. לאורך ההיסטוריה, הפרדות, החמורים ובמיוחד הסוסים מילאו תפקיד משמעותי במאמץ התמיכה בצבאות.
הסוסים היוו את טקטיקת הלחימה העיקרית של תרבויות נוודים מערבות מרכז אסיה, ואף תרבויות במזרח אסיה עשו שימוש נרחב בפרשים ובמרכבות. במאה השביעית ובבמאה השמינית, הלוחמים המוסלמים הסתמכו על הפרשים הקלים במהלך הכיבושים האדירים שלהם ברחבי צפון אפריקה, אסיה ואירופה. האירופאים, השתמשו במספר סוגים של סוסי מלחמה במהלך ימי הביניים, והבולט מביניהם היה הפרש הכבד שהתייחס לאבירים המוגנים בשריון כבד ובין ההיכרים הבולטים ביותר של אותה התקופה. עם פיתוח אבק שרפה וירידת המעמד של האביר החמוש בשריון, המעמד של הפרשים הקלים עלה שוב לגדולה, והם שימשו את האירופאים בכיבוש יבשת אמריקה מידי האינדיאנים שאף הם בתורם למדו את אומנות הרכיבה והפכו ללוחמים רכובים מצוינים. חיל הפרשים המאורגן התפתח בהדרגה ותפס תפקיד מרכזי בכל המלחמות הגדולות במהלך המאה ה-18 וראשית המאה ה-19, והיה הגורם המכריע במהלך המלחמות הנפוליאוניות. ביבשת אמריקה, גדודים של סוסי מלחמה היו קריטיים במיוחד במלחמת האזרחים האמריקנית.
השימוש בסוסי המלחמה החל לדעוך לאחר מלחמת העולם הראשונה לטובת לוחמת השריון, אף שיחידות פרשים עדיין נראו בשדה הקרב של מלחמת העולם השנייה, במיוחד כגששים וסיירים. בתום מלחמת העולם השנייה, סוסי המלחמה נראו לעיתים רחוקות בקרב, והשימוש בהם התבטא בעיקר בהובלת חיילים ואספקה. בסוף המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21, סוסי המלחמה וחיל הפרשים נעלמו לחלוטין משדה הקרב, אם כי הכוחות המיוחדים של צבא ארצות הברית השתמשו בסוסים בקרבות במהלך מלחמת אפגניסטן בשנת 2001. סוסים נושאי לוחמים חמושים נראים עדיין במדינות העולם השלישי, ומדינות מערביות רבות מחזיקות יחידות קטנות של רוכבים לצורך סיור ושיטור, וחיל פרשים צבאי בעיקר עבור מצעדים וטקסים. הסוסים משמשים גם לשחזור היסטורי של קרבות, לאכיפת החוק, וטקטיקות הרכיבה הצבאיות נמצאות בשימוש בעיקר במרוצי סוסים.
התאמת סוסים למלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הגורם העיקרי הקובע את התאמת הסוס לשימוש במלחמה או לדברים אחרים, הוא קונפורמציית הסוסים שהיא בעצם בדיקה מקיפה של המבנה המורפולוגי והאנטומי של הסוס; הבדיקה מסתמכת על המבנה של הכתפיים, הצוואר, המותניים, החזה, הלסת, הרגליים ועוד כדי להעריך את תקינות מבנה העצם והשרירים של הסוס. עקרון היסוד של קונפורמציית סוסים, הוא גיבוש טופס תפקוד אשר בהתחשב בכל המעלות ומגרעות של הסוס, קובע מהו השימוש המתאים לו ביותר, לאלו משימות הוא יעיל במיוחד ולאלו משימות הוא כלל אינו מתאים. כך ניתן לדעת מהי המסה המרבית שהסוס מסוגל לסחוב על גבו או למשוך ועד איזה מרחק הוא מסוגל להחזיק עדיין מעמד, מה תהיה ההשפעה על המהירות והסיבולת, והאם הסוס מסוגל לסחוב שריון הגנה נוסף שלו או של רוכבו. מכיוון שלתרבויות שונות היו צרכים צבאיים שונים, במצבים רבים, סוג אחד של סוס הועדף על פני כל האחרים. במקומות אחרים, נדרשו מספר סוגים שונים; במלחמות מסוימות למשל, הלוחמים הרכובים היו מגיעים לשדה הקרב באמצעות סוסים מהירים וקלי סיבולת, ולאחר מכן בתחילת הקרב עברו לסוסים כבדים בעלי יכולת סחיבה של משקל רב כאשר לבשו את מגיני השריון הכבדים שלהם.
הסוס הממוצע יכול לשאת על גבו עד כ-30% ממשקל גופו. בעוד שכל הסוסים יכולים למשוך יותר ממה שהם מסוגלים לשאת על גבם, המשא המרבי אותו יכול סוס למשוך מבלי להתעייף תלוי מאוד בגודל הסוס, סוג המרכבה, תנאי הדרך, וגורמים אחרים. סוסים שרתומים לרכב גלגלי על כביש סלול יכולים למשוך משא במשקל של כ-8 פעמים יותר ממשקלם גופם, אולם לא יצליחו לעשות זאת גם בגרירת משאות או במשיכת רכב גלגלי על קרקע לא סלולה. לפיכך, בעת בחירת סוסים לצורך אספקה צבאית למשל, הלוחמים היו חייבים לאזן בין המשקל והמהירות המבוקשת. עבור מרכבת קרב קטנה הספיק סוס קל אחד או שניים, אולם עבור עגלות אספקה כבדות והובלת ארטילריה, נדרשו סוסים כבדים וגדולים או מספר גדול יותר של סוסים. השיטה בה הסוס נרתם לעגלת משא הייתה חשובה אף היא, שכן הסוס מסוגל למשוך משקל כבד יותר בהיותו רתום עם קולר, לעומת מקרים שבהם הוא רתום עם רתמת חזה או עול המשמש לרתימת שוורים.
סוגי סוסים[עריכת קוד מקור | עריכה]
סוגים של סוסים פותחו במהלך ההיסטוריה על ידי התרבויות השונות בהתאם לצרכים שלהם, והדבר הואץ ככל שהוכנסו כלי נשק חדשים לזירת הקרב. את הסוסים שבהם נעשה שימוש במלחמה ניתן לחלק למספר קבוצות:
סוסים קלים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסוסים הראשונים שבהם נעשה שימוש מלחמתי על ידי האדם, היו הסוסים המזרחיים - אבותיהם של הגזעים שפותחו במזרח התיכון כמו סוס ערבי, הבארב ואקהל-טקי; הסוסים הללו מתאפיינים בגוף רזה ומרשים, רגליים ארוכות ואינטליגנציה גבוהה, והם שימשו במלחמה לצורך פעולות שדרשו מהירות, סיבולת וזריזות. גזעים אלו היו בעלי גובה כתפיים של 122 ס"מ, אורך ראש וגוף של 152 ס"מ ומשקל של 360–450 ק"ג. כדי למקסם את המהירות של הסוסים הללו, הרוכבים נאלצו להשתמש בנשק קל יחסית כמו קשתות שהובילו ליצירת הפרש קשת, וכן בחניתות וכידונים קלים, ובשלב מאוחר יותר רובים ואקדחים. למעשה, הסוסים הקלים היו הסוסים המקוריים שבהם השתמשו ללוחמת מרכבות בתקופה הקדומה, לפשיטות ולפרשים קלים.
הסוסים הקלים שימשו תרבויות רבות, כולל מצרים העתיקה, האימפריה המונגולית, האימפריה המוסלמית ואף את האינדיאנים. ברחבי המזרח הקרוב הקדום, יוצרו מרכבות קטנות במיוחד עבור הסוסים הללו, אשר תוכננו לשאת לא יותר משני אנשים - לוחם ונהג. בימי הביניים, סוסי מלחמה קלים כאלו נקראו "ראונסי".
סוסים בינוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
סוסים בעלי משקל בינוני פותחו בתקופת הברזל עם הצרכים של תרבויות שונות למשוך משאות כבדים, מרכבות הנושאות למעלה מזוג לוחמים, ובמקביל להתפתחות הפרשים הקלים לפרשים כבדים אשר היו משוריינים בכבדות. הסקיתים, היו בין התרבויות הראשונות שפיתחו סוסים כבדים כאלו. הסוסים הכבדים היו נחוצים במיוחד עבור משיכת עגלות משא של אספקה לחזית, ומאוחר יותר גם קני ארטילריה. באירופה, הסוסים נכחו במידה מוגבלת בשדה הקרב גם לצורך תמרון התותחים ממקום אחד למשנה כחלק מיחידות הארטילריה. סוסים במשקל בינוני היו גדולים מאוד: גובה הכתף שלהם היה החל מ-147 ס"מ עד 163 ס"מ, ומשקל הגוף היה בסביבות 450–540 ק"ג. למרות ממדי גופם, סוסים אלו היו די זריזים בשדה הקרב, אם כי לא היה להם את המהירות והסיבולת של הסוסים הקלים. בימי הביניים, הכינוי של הסוסים הללו היה "דסטרירס". הסוסים בעלי המשקל הבינוני, היו דומים לגזעי הוארמבלוד הכבד והבארוק המודרניים שנשאו את הפרשים האירופאים בתקופה המודרנית.
סוסים כבדים[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
סוסים גדולים וכבדים במשקל של 680–910 ק"ג, אבותיהם של סוסי העבודה כיום, החלו להיות בשימוש באירופה מימי הביניים ואילך. הם משכו משאות כבדים במיוחד והיה להם אופי רגוע בשדה הקרב. יש היסטוריונים הסבורים שסוסים אלו נשאו את האבירים בעלי השריון הכבד בימי הביניים המאוחרים, אולם אחרים מפריכים טענה זאת בציינם שה"דסטרירס" ששימש כסוס האבירים העיקרי היה סוס בעל משקל בינוני. ישנה מחלוקת גם האם ה"דסטרירס" נחשבים לסוסי משא או לא שכן הם שימשו גם לרכיבה וגם למשא. הגזעים הקטנים מבין הסוסים הכבדים עשויים לכלול את אבותיהם של סוסי פרשרון שהם זריזים יחסית לגודלם הפיזי ומסוגלים לתמרן בהצלחה בקרב למרות משקלם.
סוסי פוני[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקורם של סוסי הפוני בסוסי פרא קטנים פיזית שרעו בסביבתם הטבעית, בויתו על ידי האדם, ומאפייניהם הושבחו על ידי הרבעה מתוכננת. ביות סוסי הפוני נעשה למטרות מגוונות, במיוחד באזורי בריטניה ואירלנד בעבר. השימוש המלחמתי הראשון בסוסי פוני, נעשה בתקופה מאוחרת יחסית על ידי הדרגונים של הצבא הבריטי בשנת 1813, אז הוחזקו על ידי הרגימנטים השונים כ-340 סוסי פוני בגובה 147 ס"מ, ו-55 סוסי פוני בגובה 142 ס"מ. הצבא הבריטי גייס 200 סוסי פוני במלחמת העולם השנייה לשימוש בתור בהמת משא ובעיקר נשיאת ארטילריה ותחמושת בדרכים בלתי נגישות. ניסויי שימוש בסוסי הפוני בדארטמור על ידי הצבא הבריטי בשנת 1935, מצאו שהם מותאמים יותר לנשיאת ארטילריה מאשר הפרדות למשל.
מינים אחרים ממשפחת הסוסיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסוס לא היה המין היחיד ממשפחת הסוסיים שבו נעשה שימוש במלחמה. החמור שימש כבהמת משא מימי קדם ועד היום הן למטרות אזרחיות והן למטרות מלחמתיות. הפרד היה אף הוא בשימוש נפוץ, במיוחד בתור בהמת משא ולמשיכת עגלות בשל כוחו הרב, אולם מדי פעם גם לרכיבה. מאחר שהפרדות הן לעיתים קרובות רגועות יותר מהסוסים הקשוחים, הן היו שימושיות במיוחד עבור גרירת אספקה צבאית בשטחים קשים לגישה. עם זאת, תחת אש הפרדות הפכו למבוהלות יותר מסוסים והעקשנות שלהם הקשתה לא פעם על החיילים, כך שבדרך כלל הן לא גררו את הארטילריה בתוך שדה הקרב עצמו. גודלו של הפרד והסיבולת שלו היה תלוי במידה רבה באימו הסוסה. משקל הפרדות הוא קל עד בינוני, ואפילו במקרים שהן נולדות לסוסות משא, משקלן יהיה נמוך מהמצופה.
במאה ה-20 עיקר השימוש בפרדות היה לצרכים צבאיים, ודוגמה לכך היא גדוד נהגי הפרדות שהקימו זאב ז'בוטינסקי ויוסף טרומפלדור במסגרת הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה. אמצעי לוגיסטי זה מצא את ביטויו גם במלחמת העצמאות. היחידה שנקראה גדוד נהגי הפרדות (צה"ל) הוקמה בינואר 1948 ופורקה כשנה לאחר מכן. הפרדות הופעלו כפלוגת תובלה רכובה של חיל ההספקה אשר פעלה עד מבצע קדש.
החל מתחילת המאה ה-17 כשהאירופאים הגיעו לאפריקה הדרומית, נעשו ניסיונות לביית זברות לרכיבה שכן הן היו עמידות יותר למחלות האפריקניות לעומת הסוסים שהובאו מאירופה. מרבית הניסיונות נחלו כישלון חרוץ בשל האופי הלא צפוי של הזברה והנטייה שלה להיכנס לפאניקה תחת לחץ. עם זאת, היו מקרים בודדים שבהם הצליחו להשתמש בזברות לרכיבה ולסיור - בעיקר על ידי הבורים בדרום אפריקה ולוחמי השוצטרופה במזרח אפריקה הגרמנית.
הדרכה ואימון[עריכת קוד מקור | עריכה]
המדריך העתיק ביותר על אימון סוסים לצורך לוחמת מרכבות שידוע לארכאולוגים, נכתב ב-1,350 לפנה"ס על ידי מאמן הסוסים החורי של ממלכת מיתני - קיקולי, עבור האימפריה החתית. המדריך, שנכתב בחתית, סיפק לארכאולוגים מידע רב אודות התפתחות השפות ההודו-אירופאיות. חיבור עתיק אחר בנושא אימון סוסים לרכיבה, הוא ה-On Horsemanship שנכתב על ידי המצביא האתונאי וקצין הפרשים קסנופון בסביבות 360 לפנה"ס. החיבור העתיק ביותר אודות לוחמת סוסים בדרום אסיה, נכתב ב-323 לפנה"ס על ידי צ'אנקיה שהיה איש צבא בכיר באימפריה המאורית.
בין אם הסוסים הוכשרו למשוך מרכבות, לשאת פרשים קלים, פרשים כבדים או אבירים משוריינים, נדרשה הכשרה רבה כדי להתגבר על האינסטינקט הטבעי של הסוס לברוח מהרעש, ריח הדם וכאוס השולט בשדה הקרב. יתר על כן, הסוסים היו חייבים להתרגל לתנועות פתאומיות בסביבתם מבלי לאבד את העשתונות, ולהיות מוכנים להגיב למקרה של לוחם אויב המסתער עליהם עם כלי נשק. סוסים אשר פעלו בשדה הקרב, תורגלו על ידי מאמניהם גם לבעוט ולנשוך ובכך להפוך לנשק קטלני המגן על הרוכב.
ברוב התרבויות, סוס המלחמה ששימש עבור רכיבה הוכשר לציית לפקודות הרוכב שהתבטאו בשימוש מוגבל במושכות או בהעברת שיווי המשקל של הרוכב כדי לפנות לצדדים או לבעוט ברגליו. הסוס גם תורגל לבצע פניות חדות לכל כיוון, ולשמור על איזון הרוכב אף כאשר יהיה עמוס בנשק ושריון. פיתוח האיזון והזריזות של הסוס היה גורם מכריע בהצלחתו בשדה הקרב. תקופת האימונים הייתה ארוכה בדרך כלל, על מנת להרגיל את הסוס לציית לפקודות הרוכב. עם זאת, בשדה הקרב הסוס לא תמיד פעל כמצופה, ובטנו של הסוס החשופה לכלי הנשק של חיילי הרגלים הייתה לרועץ עבור הפרש שדהר בין שורות חיילי אויב ומצא לא אחת את מותו בעקבות התהפכות סוסו.
הכשרה של סוסים אשר שימשו בלוחמת מרכבות לא הסתיימה בהכנה לשדה הקרב, שכן מרכבה הורכבה לרוב מצוות של שניים עד ארבעה סוסים, ועל הסוס היה מוטל ללמוד לפעול בצפיפות ולצד סוסים אחרים בצורה מתואמת. תנועות רכיבה מסוימות שנלמדות כיום בבתי ספר לרכיבה, היו במקור תמרונים ששימשו את הפרשים וסוסיהם בשדה הקרב האמיתי.
המצאות לשליטה על הסוס[עריכת קוד מקור | עריכה]
הכלים המוקדמים ביותר ששימשו לשליטה על סוסים היו רתמות מסוגים שונים שהומצאו כנראה מיד עם ביות הסוס. עדות לכך נמצאה בסימנים על שיני סוסים שנמצאו בחפירות ארכאולוגיות של תרבות בוטאי בצפון קזחסטן המתוארכות ל-3,000 עד 3,500 שנים לפנה"ס. בטרם המצאת הרתמות, האדם השתמש כנראה במקלות כדי לכוון את הסוס בהליכתו על פי שרטוטים על סלעים וכלי חרס שבהם נראו בני אדם צועדים לצד בעל חיים דמוי סוס.
במרכבות[עריכת קוד מקור | עריכה]
המצאת הגלגל הייתה חידוש טכנולוגי גדול שהוליד את לוחמת המרכבות. בתחילה, זוג סוסים או פראים נרתמו לעגלות דו-גלגליות באמצעות עול של שוורים על צווארם, אולם מאחר שהעול אינו מותאם לאנטומיה של הסוס ומגביל את הניידות שלו, ההמצאה של רתמה משופרת יותר הייתה עניין של זמן. בפסיפסים מפלישת החיקסוס למצרים העתיקה בסביבות 1,600 לפנה"ס, נראים לראשונה סוסים אשר מושכים מרכבות באמצעות רתמה משופרת שאפשרה לסוס לנוע מהר יותר ולמשוך משקל כבד יותר.
גם לאחר שהמרכבה הפכה לכלי מלחמה מיושן, עדיין היה צורך בפיתוחים חדשים של רתמות עבור הסוסים, שכן הם היו נחוצים כדי למשוך משאות כבדים של אספקה ונשק לשדה הקרב. ההמצאה של הקולר בסין במהלך המאה ה-5 לספירה (ההשושלות הדרומיות והצפוניות), הקלה עוד יותר על הסוס למשוך משקל כבד יותר. הקולר הגיע לאירופה במהלך המאה ה-9, והשימוש בו היה נרחב החל מהמאה ה-12.
ברכיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שני החידושים העיקריים שהובילו למהפכה האפקטיבית של לוחמים הרכובים על סוסים, היו האוכף והארכוף. רוכבי הסוסים למדו במהירות לרפד את הגב של הסוס כדי להגן על עצמם מהשדרה הקשה של הסוס והשכמות, ובמשך מאות שנים, הם נלחמו על גב הסוס כאשר הציוד שלהם הורכב משמיכה פשוטה או כרית על גב הסוס, ורסן בסיסי. כדי לפזר את משקל הרוכב על פני גוף הסוס ולהגן על גבו, תרבויות רבות מילאו את לוחות האוכף בריפוד בדומה לאוכפים המודרניים. הסקיתים והאשורים השתמשו ברצועות עור עבות שהקיפו את צלעות הסוס ונקשרו בבטנו ובצידי האוכף כדי להגביר את יציבות האוכף וביטחון הרוכב שסבל מאי יציבות עקב תזוזות האוכף. המצביא קסנופון הזכיר בחיבורו את השימוש במטלית מרופדת על זרועות הפרש במהלך המאה ה-4 לפנה"ס כדי שלא ישתפשפו בגוף הסוס. אוכפים עם מסגרת מוצקה מעץ שהומצאו על ידי הרומאים, הגנו על סוס מפני אי שיווי משקלו של הרוכב ובו זמנית סיפקו לרוכב יציבות, והם החלו להיות נפוצים החל מהמאה ה-2.
ההמצאה שהפכה את הפרשים ליעילים במיוחד הייתה המצאת הארכוף שבאה בתקופה מאוחרת יחסית. תחילתו בלולאה לבוהן שהייתה בשימוש בהודו כ-500 שנים לפנה"ס, ומאוחר יותר בארכוף יחיד ששימש ככלי עזר ליציבות הרוכב. סט הארכוף הראשון עם שני צדדים, הומצא בסין בסביבות 322 לספירה בשושלת ג'ין. ההמצאה הובילה למהפכה של ממש בקרב הרוכבים, שכן החל מאותו רגע היציבות שלהם השתפרה לעין ארוך, הם יכלו לשאת סוגים שונים של נשק לאחר שידיהם היו פנויות, והתאפשר להם להחזיק את הנשק בזוויות שונות שלא התאפשרו קודם לכן. הנוודים המונגולים ששוטטו ברחבי ערבות אסיה היו הראשון שאמצו את הארכוף, ובעקבות כך הם פיתחו יתרון צבאי מכריע. עד המאה ה-7, הארכוף התפשט ברחבי אסיה ולאחר מכן לאירופה בעקבות מסע הכיבושים האדיר של הפולשים המונגולים. למרות שהארכוף היה ידוע במהלך המאה ה-8 באירופה, אזכורים בספרות או בציור מראים שהשימוש בה החל רק מהמאה ה-9; השימוש הנרחב בארכוף בצפון אירופה, כולל אנגליה, נזקף לזכות הויקינגים שהפיצו אותה בארצות הצפוניות במאה ה-9 והמאה ה-10 במהלך הפשיטות שלהם על הארצות הללו.
טקטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
העדויות הארכאולוגיות הראשונות על השימוש בסוסים במלחמה שמתוארכות ל-3,000 עד 4,000 נמצאו בערבות העשב של מזרח אירופה, בשטחים של המדינות המודרניות אוקראינה, הונגריה ורומניה. באותה תקופה, ממצאים מראים שאנשים באזורים הללו החלו להתקבץ ולחיות יחדיו בערים מבוצרות כדי להיות מוגנים מפשיטה של לוחמים על סוסים, אשר השתמשו בטקטיקה של תקוף וברח בצורה שמנעה מהמותקפים לרדוף אחריהם היות שלא היו ברשותם סוסים או שלא היו מאומנים ברכיבה. אותם רוכבים נוודים שפשטו על יישובים למטרות ביזה, הפיצו אט אט את השפות ההודו-אירופאיות במערב היבשת לאחר שכבשו שבטים ששכנו שם. נראה אם כן, שזו הייתה הטקטיקה העיקרית שבה השתמשו רוכבי הסוסים בתחילה.
לוחמת מרכבות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מרכבה (רכב)
התיעוד המוקדם ביותר בהיסטוריה של ניצול בני משפחת הסוסיים למלחמה מאורגנת, הוא לוח המלחמה בנס המלכותי של אור המתוארך ל-2,500 לפנה"ס, ובו נראים לוחמים שומרים על מרכבות מלחמה בעלות 2 גלגלים ורתומות לחמורים או פראים, כשהם חמושים בגרזנים או בחניתות ורומסים עם המרכבות את לוחמי האויב. "מרכבות" מוקדמות אלו, הסיעו לקרב צוותים אשר הורכבו מלוחם משליך כידונים בעודו עומד בירכתי הקרון ואוחז בכתפיו של הנהג. המרכבות השומריות זכו להתפתחות משמעותית במיתני באלף ה-2 לפנה"ס, ובהדרגה נפוצו בכל המזרח התיכון והגיעו עד מצרים העתיקה וממלכת החתים.
התיאור העתיק ביותר אודות מרכבת מלחמה במזרח הקדום, נמצא בכתבי אניתש החתי מהמאה ה-18 לפנה"ס, אשר בהם מצוין על שימוש ב-40 צמדי סוסים לצורך מצור על העיר סאלאטיווארה שבאנטוליה, ואכן החתים נודעו היטב בעולם העתיק בלוחמת המרכבות. למעשה, החתים היו העם הראשון שלמד את תורת הברזל, וחיל הרכב החתי היה מהגדולים, אם לא הגדול, שבחילות הרכובים בעולם העתיק. השימוש הנרחב של מרכבות הסוסים בלוחמה נעשה בעיקר בתקופת הברונזה ותקופת הברזל המוקדמת, וחפף באופן כללי להתפתחות הקשת מורכבת שהומצאה בסביבות 1,600 לפנה"ס. פלישת החיקסוס למצרים העתיקה במאה ה-16, הביאה איתה את המרכבה אשר הפכה לאחד מכלי הנשק העיקריים של הצבא המצרי (אך עדיין משנית לחיל הרגלים). במהלך 1,350 לפנה"ס, נכתב המדריך המפורט הראשון אודות אימון הסוסים ללוחמת מרכבות עבור הצבא של האימפריה החתית. למרות הקשיים בנהיגה במרכבה, יתרונותיה עלו על החסרונות בזמנים בהם שימשה לקרבות. בתקופה העתיקה לא היה ציוד עזר הולם ללוחמה מעל סוסים - הרוכב ישב על כיסוי עור פשוט שהיה מאוד לא נוח. לפיכך, המרכבה הייתה אמצעי התחבורה המהיר היחיד שעמד להכשרת חילות הרכב של הצבאות בסהר הפורה ובשאר העולם.
על מנת למקסם את יעילותה של המרכבה בשדה הקרב היה דרוש איזון בין שתי דרישות סותרות - מהירות ועוצמה. צרכים סותרים אלו יצרו טווח רחב של כלי רכב קרביים מסוגים שונים, זאת מכיוון שמבנה המרכבה השפיע במידה רבה על הטקטיקה הקרבית. מרכבה כבדה יכלה לשאת יותר לוחמים ותחמושת אל שדה הקרב, או אף לשמש כלי ממוגן להסתערות ישירה אל תוך שורות האויב - אך הוגבלה במהירות וביכולות התימרון. מאידך, מרכבה קלה איפשרה מהירות ותמרון גבוהים בשדה הקרב - אך "זריזותה" של המרכבה הקלה גבתה את המחיר בכמות החימוש, ובעיקר המיגון, שיכלה לשאת לקרב והמרכבות הקלות שימשו לרוב כפלטפורמות גבוהות וניידות לירי חיצים - מורמות משדה הקרב הרגלי וככל שהתאפשר הדבר - מרוחקות ממנו. יחידות "רצים" שליוו לעיתים את המרכבות הקלות מעידות על הצורך בחיפוי רגלי, בשל הפגיעות הרבה שנובעת מהמיגון הקל. במהלך הקרב, יכלו המרכבות לשמש לפינוי פצועים או למיגור יחידות אויב נמלטות. אחד הקרבות המוקדמים המפורסמים שבהם בלט יתרונן של שני סוגי המרכבות, היה קרב קדש שבו המצרים השתמשו במרכבות קלות והחתים במרכבות כבדות. טקטיקה אחרת הראויה לציון היא מרכבת חרמש - מרכבה בעלת להבים על גלגליה. מרכבה זו נועדה לקצור בשורות האויב.
חיל פרשים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – חיל פרשים
בסביבות המאה ה-8 לפנה"ס פלש למזרח התיכון עם של נוודים - הקימרים, שרובם ככולם היו רכובים על סוסים. הפרשים הראשונים התקשו מאוד לשלוט בסוסים, ונעדרו ציוד רכיבה בסיסי כאוכף וארכופים. ככלל, החיל לא היה יעיל במיוחד, אך לפרשים היה יתרון על פני המרכבות המסורבלות בגמישותם הרבה. בשל הקושי לשלוט בסוסים, היו הפרשים הראשונים חמושים בדרך כלל בנשק קל דוגמת חץ וקשת וכידוני הטלה כי שימוש בנשק כבד היה מוציא את הפרש משיווי משקל והוא היה מסתכן בנפילה מהסוס.
אף שהקימרים היו הראשונים שהשתמשו בחיל פרשים, התיעוד המוקדם ביותר של טקטיקה כזאת מגיע דווקא מאויביהם האשורים. תבליטים מתקופת שלטונם של אשורנצירפל השני ושלמנאסר השלישי, מראים לוחמים רכובים על סוסים ואוחזים בקשתות או בחניתות. האשורים פיתחו את חיל הפרשים שלהם בתגובה לפלישות של שבטי הנוודים מהצפון ובכללם הקימרים, שהשתלטו על חלקי אוררטו בתקופת שלטונו של סרגון השני, כ-721 לפני הספירה. עם זאת, הפרשים התמקמו אחרי חיל הרגלים בשל היציבות הרעועה שלהם, ולרוב הסוסים עמדו ללא נוע והוחזקו על ידי לוחם אחר בזמן שחברו הפרש ירה באמצעות הקשת. לפיכך, הפרשים הללו היו בעצם סוג של חיל רגלים רכוב מאשר חיל פרשים אמיתי. הצורך בשותף נעלם כאשר השתפר ציוד הרכיבה של הפרש ואיפשר לו לשלוט בסוס באמצעות רגליו.
במאה ה-8 לפנה"ס הצליחו האשורים להשביח גזע של סוס מספיק גדול על מנת לשאת פרש על כתפיו הגבוהות (ולא על גבו האחורי, כמו שנעשה קודם לכן). מי שהיטיבו לנצל את ההשבחה שביצעו האשורים לסוס היו הסקיתים, עם פרשים שמוצאם מערבות איראן, שעשו שמות באימפריה הבבלית והאשורית, ואף הטרידו את האימפריה הפרסית. הסקיתים היו לוחמים רכובים מעולים ביותר שהשפיעו השפעה מכרעת על האזור במהלך המאה ה -7 לפנה"ס; רוב הפרשים הסקיתים היו קשתים רכובים, המוגנים רק בשריון עור. כוח המחץ הסקיתי הורכב מפרשים כבדים שגם סוסיהם היו מוגנים בשריון. הטקטיקה הסקיתית כללה הטרדת האויב במטר חצים באמצעות הפרשים הרכובים והתשתו. כששורות האויב נפגעו ממטר החצים, דהרו לתוכן הפרשים הכבדים במטרה להכריע את מערכי האויב. לאחר שבירת האויב והברחתו, נהגו הסקיתים לנהל מרדף בעזרת הפרשים הקלים על מנת למוטטו סופית. אף שהסקיתים נעלמו במאה ה-1 לפנה"ס, שיטות הלחימה שלהם לא נשכחו, ואומצו בידי שאר עמי האזור. בתקופת שלטונו של אשורבניפל בשנת 669 לפנה"ס, האשורים למדו לשבת קדימה על סוסיהם בתנוחת הרכיבה הקלאסית ואפשר לומר שהם היו הפרשים הקלים הראשונים. בעת המודרנית, הפרשים הקלים היו מצוידים בחרבות, חניתות או אקדחים.
הפרשים הכבדים, פותחו על ידי הממלכה האחמנית, או על ידי הסרמטים. מעט לפני תקופתו של דריווש הראשון, הטקטיקה הצבאית הפרסית הייתה מבוססת על פרש וסוס משוריינים לחלוטין, אשר הוביל להעדפה של סוסים שריריים שיכלו לשאת את המשקל הכבד ולהשבחה סלקטיבית של זני הסוסים. ביוון העתיקה, פיליפוס השני, מלך מוקדון פיתח טקטיקה המאפשרת הסתערות פרשים כבדים צפופה. יחידות הפרשים הכבדים המפורסמות ביותר היו הטיירוי של אלכסנדר מוקדון. הפרש הכבד ביותר בעת העתיקה, הומצא על ידי הפרתים במאה ה-3 לפנה"ס. פרשיהם הכבדים המכונים קטפרקטים היו מוגנים בשריון שרשראות ארוך, לראשם קסדה וחימושם כלל רומח פרשים כבד וחרב; ייעודם היה למוטט את מערך האויב בהסתערות רבתית. הפרשים היו בשימוש נרחב בסין במהלך תקופת המדינות הלוחמות (המאה ה-4), וכן בתקופת שושלת האן נגד פשיטות של נוודים מצפון מערב סין. הפרשים לא היה בשימוש נרחב על ידי הרומאים בתקופת הרפובליקה הרומית, ורק בתקופת האימפריה הרומית, נעשה שימוש בפרשים כבדים. עם זאת, עמוד השדרה של הצבא הרומאי היה חיל הרגלים ולא הפרשים.
סוסי ארטילריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר המצאת אבק השרפה, השימוש העיקר בסוסים היה בתור בהמת משא לגרירת ארטילריה כבידה לשדה הקרב או תותחים. הראשון שהקים יחידות מסודרות כאלו, היה מפקד צבא שוודיה במהלך מלחמת שלושים השנים שהתרחשה במאה ה-17 - לנארט תורסטנסון. כמות הסוסים שנדרשה עבור תותח, עגלת אספקה או ציוד אחר נקבעה בהתאם למשקל, ונעה מסוס אחד עבור תותח קטן עד ל-200 סוסים עבור סוללות תותחים כבדות. הפיקוד על היחידות הללו היה כפוף בדרך כלל לחיל הפרשים, אם כי בקרבות מסוימים כגון בקרב ווטרלו, גדודי הארטילריה שימשו ככוח תגובה מהיר כאשר הם הדפו התקפות וסייעו לחיל הרגלים. בתחילת המאה ה-18, הצבא הרוסי הקים גדודי פרשים עם יחידות ארטילריה קטנות המצוידות בתותחים ומרגמות ניידות, ואלו הסבו אבדות כבדות לחיילים הפרוסים. עד המאה ה-20, סוסי ארטילריה היו נפוצים בכל הצבאות האירופאים והאמריקנים. הסוסים האידיאליים עבור גרירת ארטילריה היו גבוהים, חזקים ומהירים.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- MLA de Czege, Huba Wass. War Horse: A History of the Military Horse and Rider Military Review 89.3 (2009): 121.
