סטיבן ויינברג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סטיבן ויינברג
Steven Weinberg
Steven weinberg 2010.jpg
לידה 3 במאי 1933
ניו יורק, ניו יורק, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 23 ביולי 2021 (בגיל 88)
אוסטין, טקסס, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי פיזיקה
מקום מגורים ארצות הברית
מקום לימודים
מנחה לדוקטורט סם טריימן עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות
תלמידי דוקטורט John Preskill, Bernard David Barkan Roth, Scott Steven Willenbrock, Ubirajara Lourencao Van Kolck, Jun Liu, Todd Hunter West, Mark G. Raizen, W. Vincent (Wensheng) Liu, Kanokkuan Chaicherdsakul, Fernando Quevedo, Lay Nam Chang, Rafael Atilio Lopez-Mobilia, Edward Tryon, Clifford Peter Burgess, Orlando Alvarez, Bob Holdom, Claude William Bernard, John M. LoSecco, Raphael Manfred Flauger עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
בן או בת זוג Louise Weinberg (1954) עריכת הנתון בוויקינתונים
מספר צאצאים 1 עריכת הנתון בוויקינתונים
תרומות עיקריות
שילוב בין הכוח האלקטרומגנטי לכוח הגרעיני החלש, והגילוי בדבר קיומו של הכוח האלקטרו-חלש.
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

סטיבן ויינברגאנגלית: Steven Weinberg;‏ 3 במאי 193323 ביולי 2021) היה פיזיקאי יהודי אמריקאי. זכה בפרס נובל לפיזיקה בשנת 1979 (יחד עם עבדוס סלאם ושלדון גלשאו) על עבודתו בנושא השילוב בין הכוח האלקטרומגנטי לבין כוח הגרעיני החלש ותרם בכך לגילוי הכוח האלקטרו-חלש.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויינברג נולד בשנת 1933, לזוג הורים יהודים. בשנת 1950 סיים לימודיו בתיכון ברונקס למדעים, באותו מחזור עם שלדון גלאשו. בשנת 1954 סיים תואר ראשון מאוניברסיטת קורנל. הוא למד שנה ב"מכון נילס בוהר" בקופנהגן, שאחריה חזר לארצות הברית, שם סיים לימודי דוקטורט באוניברסיטת פרינסטון בשנת 1957.

עבודתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהשלים את הדוקטורט שלו, עבד ויינברג כחוקר פוסט-דוקטורט באוניברסיטת קולומביה (1957-1959) ובאוניברסיטת קליפורניה בברקלי (1959), ואחר כך קודם לעבודה בפקולטה של ברקלי (1960-1966). הוא ערך מחקרים במגוון נושאים בפיזיקת חלקיקים.

ב-1966 עזב ויינברג את ברקלי והתקבל למשרת מרצה באוניברסיטת הרווארד. ב-1967 היה פרופסור אורח ב-MIT, שם גם הציע את המודל שלו המאחד בין אלקטרומגנטיות והכוח הגרעיני החלש, כאשר המסות של חלקיקים נושאי הכוח החלש שבאינטראקציה הוסברה באמצעות שבירת סימטריה ספונטנית. אחד מההיבטים הבסיסיים שבמודל שלו היה חיזוי קיומו של בוזון היגס. המאמר שבו הציע ויינברג את המודל שלו, שידוע כיום כתאוריית האיחוד האלקטרו-חלש ("Electroweak Unification theory"), הוא בין העבודות התאורטיות המצוטטות ביותר בפיזיקת חלקיקים, נכון לשנת 2009.[1] לאחר עבודה זו המשיך לעבוד בתחומים רבים של פיזיקת חלקיקים, תורת השדות הקוונטית, כבידה, סופר-סימטריה, תורת העל-מיתר וקוסמולוגיה, כמו גם בתאוריה שנקראת טכניקולור (Technicolor).

בשנים שלאחר 1967, המודל הסטנדרטי המשיך להתפתח הודות לעבודותיהם של תורמים רבים, ובהם ויינברג, עבדוס סלאם ושלדון גלאשו, אשר איחדו את האינטראקציות החלשות והאלקטרומגנטיות.

ב-1979 הביא לפריצת דרך בראייה המודרנית על אספקט הרנורמליזציה של תורת השדות הקוונטית, ששינתה לחלוטין את נקודת המבט על עבודות קודמות (לרבות זו שלו מ-1967).

באותה שנה זכה ויינברג בפרס נובל לפיזיקה, יחד עם עבדוס סלאם ושלדון גלאשו, שהציעו בנפרד תאוריה של איחוד אלקטרו-חלש.

ב-1982 עבר לאוניברסיטת טקסס באוסטין.

השפעתו של ויינברג וחשיבותו מודגמים על ידי העובדה שהוא מוזכר לעיתים תכופות כאחד מגדולי המדענים, וכן על ידי ציוניו הגבוהים ב-h-index ומדד היצירתיות.[2]

בשנת 2021 זכה בפרס פריצת הדרך בפיזיקה יסודית.

דעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויינברג התבלט כפובליציסט בנושאים מדעיים, והוא כתב ספרים ומאמרים רבים (שביניהם רבים תורגמו לעברית) בנושאי מדע פופולרי.

היה ידוע כתומך במדינת ישראל והחזיק עמדה ייחודית שיצאה להגנת הרעיון הציוני מהכיוון הליברלי. רעיונות אלה התבטאו במאמרו "ציונות ויריביה התרבותיים".

ויינברג היה אתאיסט.[3]

נפטר ב-23 ביולי 2021.

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סטיבן ויינברג בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ המאמרים המצוטטים ביותר בכל הזמנים, מהדורת 2009
  2. ^ ב-2006 היה ויינברג בעל הציון השני הגבוה ביותר במדד היצירתיות בין כל הפיזיקאים[1]
  3. ^ ראו מאמרו "ללא אלוהים"