סימון ואן דר מיר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סימון ואן דר מיר (עומד בצד שמאל) ואשתו בפגישה עם מלכת הולנד ביאטריקס וקלאוס פון אמסברג ב-1985

סימון ואן דר מירהולנדית: Simon van der Meer; ‏24 בנובמבר 1925, האג, הולנד4 במרץ 2011, ז'נבה, שווייץ) היה פיזיקאי הולנדי, אשר עבד במאיץ החלקיקים ב-CERN שבשווייץ. זכה בשנת 1984, במשותף עם קרלו רוביה, בפרס נובל לפיזיקה על גילוי בוזוני W ו-Z.‏[1]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סימון ואן דר מיר נולד ב-1925 בעיר האג שבהולנד, בנם השלישי מתוך ארבעה של פיטר ואן דר מיר, מורה, ושל יאצקה כרונפלד. ואן דר מיר התחנך בראשית שנות ה-40 בגימנסיה של האג, ולאחר שסיים את לימודיו עבר ללימודי מדעי הרוח בגימנסיה במשך שנתיים.[3]

ב-1945, לאחר תום מלחמת העולם השנייה, נפתחו כל האוניברסיטאות בהולנד לאחר שהיו סגורות בתקופת הכיבוש הנאצי, וואן דר מיר החל ללמוד פיזיקה טכנית באוניברסיטה של הטכנולוגיה בדלפט, ורכש תואר שני בהנדסה ב-1952. ב-1956 החל ואן דר מיר לעבוד במרכז לחקר החלקיקים CERN שבז'נבה, שם השתקע עד מותו ב-2011.[2][5]

ואן דר מיר פגש את אשתו, קתרינה מ. קופמן, במהלך חופשת סקי בשווייץ ב-1966, והשניים התחתנו זמן קצר לאחר מכן. לזוג נולדו שני ילדים.[2]

סימון ואן דר מיר נפטר ב-4 במרץ 2011 בז'נבה.[6]

פעילות מדעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת דרכו של ואן דר מיר במעבדות CERN, עבודתו התמקדה בעיצוב טכני של חלקיקים יסודיים במאיץ הפרוטונים שב-CERN ובספקי הכוח שלהם. קשריו עם פיזיקאים מומחים עוררו אצל ואן דר מיר עניין בפיזיקה של החלקיקים. ב-1965 התנסה לראשונה במחקר פיזיקלי, כאשר בדק כחלק מצוות חריגות במומנט המגנטי של החלקיק מיואון. למרות חיבורו החדש למחקר האקדמי, חזר ואן דר מיר לעסוק בהיבטים טכניים בשנים 19691976, כאשר הפעם עבודתו התמקדה בסוגים חדשניים לאותה התקופה של ספקי כוח מגנטיים.[2]

ב-1976, לאחר שסיים את עבודתו בתחום המגנטים החדשניים, הצטרף ואן דר מיר לצוות חוקרים, ויחד איתם שכלל את תהליך הקירור של ספקי הכוח והפך אותו למהיר יותר מבעבר. ואן דר מיר המציא לשם כך טכניקה לקירור סטוכסטי (טכניקת קירור הנעשה באמצעות אלומה של אנטי-פרוטונים) בה השתמשו הפיזיקאים במאיצי החלקיקים מאז.[2]

הטכניקה שפיתח של ואן דר מיר תרמה לשכלול מאיץ החלקיקים, והובילה לגילוי המשמעותי ביותר שלו: הצפייה הראשונה בבוזוני Z  ו-W. בוזונים אלו הינם חלקיקים יסודיים, אשר נושאים את הכוח הגרעיני החלש, אחד מארבעת כוחות היסוד של הטבע. החל מ-1982 ביצע ואן דר מיר, במשותף עם הפיזיקאי קרלו רוביה, סדרת ניסויים במאיץ החלקיקים של CERN , אשר מטרתם הייתה לגלות חלקיקים אלו. בתחילת שנת 1983 הצליחו ואן דר מיר ורוביה לצפות, לראשונה בהיסטוריה, בבוזון W, ומספר חודשים מאוחר יותר השניים הצליחו לצפות לראשונה גם בבוזון Z. תגלית זו הייתה אישוש נוסף למודל הסטנדרטי של פיזיקת החלקיקים, לפיו כוחות היסוד של פיזיקת החלקיקים מועברים ממקום למקום על ידי בוזונים. הודות לגילוי בוזוני Z  ו-W, זכה ואן דר מיר במשותף עם רוביה בפרס נובל לפיזיקה בשנת 1984.[2]

לאחר זכייתו בפרס נובל המשיך ואן דר מיר לעבוד ב-CERN עד שיצא לגמלאות ב-1990.[2][4]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סימון ואן דר מיר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]