סטיבן קריין

סטיבן קריין
Stephen Crane

דיוקן רשמי של סטיבן קריין, בערך במרץ 1896
לידה	1 בנובמבר 1871 ניוארק, ארצות הברית
פטירה	5 ביוני 1900 (בגיל 28) באדנויילר, הדוכסות הגדולה של באדן, הקיסרות הגרמנית
מדינה	ארצות הברית
לאום	אמריקאי
מקום קבורה	בית הקברות אוורגרין
שם עט	Johnston Smith
עיסוק	סופר, עיתונאי
מקום לימודים	אוניברסיטת סירקיוז, קלאברק קולג', בית הספר פנינגטון
שפות היצירה	אנגלית
תחום כתיבה	ספרות, עיתונאות
זרם ספרותי	ספרות ריאליסטית
יצירות בולטות	התג האדום של האומץ
תקופת הפעילות	מ-1886
חתימה

סְטִיבְן קְרֵיין (באנגלית: Stephen Crane;‏ 1 בנובמבר 1871 – 5 ביוני 1900) היה משורר וסופר אמריקאי. כותב פורה לאורך חייו הקצרים, הוא כתב יצירות בולטות במסורת הריאליסטית וכן דוגמאות מוקדמות של נטורליזם אמריקאי ואימפרסיוניזם . הוא מוכר על ידי המבקרים המודרניים כאחד הסופרים החדשניים ביותר בדורו.

קריין היה הילד התשיעי ששרד להורים מתודיסטים. הוא החל לכתוב בגיל ארבע ופרסם מספר מאמרים בגיל 16. משום שהלימודים באוניברסיטה לא גרמו לו עניין, אף על פי שהיה פעיל באחווה, הוא עזב את אוניברסיטת סירקיוז ב-1891 כדי לעבוד בתור כתב וסופר. הרומן הראשון של קריין היה סיפור המתרחש בשכונת באורי בניו יורק משנת 1893 "מגי: נערת הרחוב" (Maggie: A Girl of the Streets), שנחשב בדרך כלל על ידי המבקרים ליצירה הראשונה של הנטורליזם הספרותי האמריקאי. הוא זכה להערכה בינלאומית בשנת 1895 על רומן מלחמת האזרחים שלו "התג האדום של האומץ ", שכתב ללא ניסיון קרבי.

בשנת 1896 התמודד קריין עם שערורייה מתוקשרת מאוד לאחר שהופיע כעד במשפטה של חשודה בזנות, מכרה בשם דורה קלארק. בסוף אותה שנה הוא נענה להצעה לנסוע לקובה ככתב צבאי. בזמן שהוא חיכה בג'קסונוויל בפלורידה, למעבר, הוא פגש את קורה טיילור , איתה החל מערכת יחסים מתמשכת. בדרך לקובה, הספינה של קריין, ספינת הקיטור קומודור , טבעה מול חופי פלורידה, והותירה אותו ואחרים להיטלטל בגלים במשך 30 שעות בסירת הצלה. קריין תיאר את החוויה הקשה בסיפור "הסירה הפתוחה" (The Open Boat). במהלך השנים האחרונות לחייו, הוא סיקר עימותים ביוון (בליווי קורה, שהוכרה ככתבת הצבאית הראשונה) ולאחר מכן חי איתה באנגליה. הוא התיידד עם סופרים כמו ג'וזף קונרד והרברט ג'ורג' ולס. סובל מקשיים כלכליים ומבריאות לקויה, קריין מת משחפת בסנטוריום ביער השחור בגרמניה בגיל 28.

בזמן מותו נחשב קריין לדמות חשובה בספרות האמריקאית. לאחר שכמעט נשכח במשך שני עשורים, המבקרים החיו את העניין בחייו וביצירתו. כתיבתו של קריין מאופיינת בעוצמה חיה, בדיאלקטים ייחודיים ובאירוניה. נושאים נפוצים כוללים פחד, משברים רוחניים ובידוד חברתי. אף על פי שהוא מוכר בעיקר בזכות "התג האדום של האומץ", שהפך לקלאסיקה אמריקאית, קריין ידוע גם בשל שיריו, מאמרי עיתונות וסיפורים קצרים כמו "הסירה הפתוחה", "המלון הכחול", "הכלה מגיעה לשמים צהובים", ו"המפלצת". כתיבתו עשתה רושם עמוק על סופרים מהמאה ה-20, שהבולט שבהם הוא ארנסט המינגוויי, והוא נחשב כמי שהיווה השראה למודרניסטים ולאימג'יסטים.

קורות חיים

שנותיו הראשונות

סטיבן קריין נולד ב-1 בנובמבר 1871 בניוארק שבניו ג'רזי, לג'ונתן טאונלי קריין , כומר בכנסייה האפיסקופלית המתודיסטית , ולמרי הלן פק קריין , בתו של איש הדת, ג'ורג' פק . הוא היה הילד הארבעה עשר והאחרון שנולד לבני הזוג. בגיל 45, הלן קריין סבלה ממותם המוקדם של ארבעת ילדיה הקודמים, שכל אחד מהם מת תוך שנה אחת מהלידה. הוא זכה לכינוי "סטיבי" על ידי המשפחה, והוא הצטרף לשמונה אחים ואחיות ששרדו - מרי הלן, ג'ורג' פק, ג'ונתן טאונלי, ויליאם האו , אגנס אליזבת', אדמונד ביירן, וילבור פיסק ולותר.

בני משפחת קריין היו צאצאים של ג'ספר קריין (Jaspar Crane), מייסד מושבת ניו הייבן , שהיגר לשם מאנגליה ב-1639. סטיבן נקרא על שמו של המייסד לכאורה של אליזבת'טאון בניו ג'רזי, שעל פי המסורת המשפחתית, הגיע מאנגליה או מוויילס בשנת 1665, וכן על שם סבא רבא שלו סטיבן קריין (1709–1780), פטריוט מלחמת העצמאות של ארצות הברית ששימש כנציג ניו ג'רזי בקונגרס הקונטיננטלי הראשון בפילדלפיה. מאוחר יותר כתב קריין שלאביו, ד"ר קריין, "היה שכל ישר, גדול ומעולה", שכתב מספר חיבורים על תאולוגיה. אף על פי שאימו הייתה דוברת פופולרית של איגוד הנשים הנוצריות בעד התנזרות מאלכוהול ואישה דתייה מאוד, קריין כתב שהוא לא מאמין ש"היא צרת אופקים כמו רוב חבריה או משפחתה". את סטיבן הצעיר גידלה בעיקר אחותו אגנס (Agnes), שהייתה מבוגרת ממנו ב-15 שנים. המשפחה עברה לפורט ג'רוויס בניו יורק, בשנת 1876, שם ד"ר קריין הפך לכומר של הכנסייה המתודיסטית של דרו (Drew Methodist Church), תפקיד שבו התמיד עד מותו.

בילדותו היה קריין חולני ולעיתים קרובות סובל מהצטננות מתמדת. כשהילד היה כמעט בן שנתיים, כתב אביו ביומנו כי בנו הצעיר נעשה "כל כך חולה שאנחנו חרדים לו". למרות אופיו השברירי, היה קריין ילד אינטליגנטי שלימד את עצמו לקרוא לפני גיל ארבע. השאלות הידועות הראשונות שלו, שנרשמו על ידי אביו, עסקו בכתיבה; בגיל שלוש, בעודו מחקה את כתיבתו של אחיו טאונלי, הוא שאל את אימו, "איך מאייתים O"? בדצמבר 1879, קריין כתב שיר על כך שהוא רוצה כלב לחג המולד. שכותרתו "מעדיף לקבל -", זהו שירו הראשון ששרד. סטיבן לא נרשם באופן קבוע לבית הספר עד ינואר 1880, אך לא היה לו קושי לסיים שתי כיתות בשישה שבועות. כשנזכר בהישג הזה, הוא כתב שזה "נשמע כמו שקר של אמא אהובה במסיבת תה, אבל אני זוכר שהתקדמתי מהר מאוד ואבא היה מאוד מרוצה ממני".

ד"ר קריין נפטר ב-16 בפברואר 1880, בגיל 60; סטיבן היה בן שמונה. כ-1,400 אנשים התאבלו על ד"ר קריין בהלווייתו, יותר מכפול מגודל קהילתו. לאחר מות בעלה, עברה גברת קריין לרוזוויל (Roseville), כיום שכונה בניוארק, והותירה את סטיבן לטיפולו של אחיו הגדול אדמונד, איתו התגורר הילד הצעיר עם בני דודים במחוז סאסקס . לאחר מכן הוא התגורר עם אחיו ויליאם, עורך דין, בפורט ג'רוויס במשך כמה שנים.

אחותו הגדולה הלן לקחה אותו לאזברי פארק בניו ג'רזי כדי להיות עם אחיו טאונלי ואשתו פאני. טאונלי היה עיתונאי מקצועי; הוא עמד בראש מחלקת לונג בראנץ' של ה-New-York Tribune ו-Associated Press, וגם שימש כעורך של העיתון Asbury Park Shore Press. אגנס, אחות נוספת של קריין, הצטרפה לאחים בניו ג'רזי. היא קיבלה תפקיד בחטיבת הביניים של אזברי פארק ועברה לגור עם הלן כדי לטפל בסטיבן הצעיר.

בתוך כמה שנים, ספגה משפחת קריין עוד אבדות. ראשית, טאונלי ואשתו איבדו את שני ילדיהם הקטנים. אשתו פאני נפטרה ממחלת ברייט בנובמבר 1883. אגנס קריין חלתה ומתה ב-10 ביוני 1884 מדלקת קרום המוח בגיל 28.

לימודים

קריין כתב את סיפורו הידוע הראשון, "הדוד ג'ייק וידית הפעמון" (Uncle Jake and the Bell Handle), כשהיה בן 14. בסוף 1885, הוא נרשם לסמינר פנינגטון , פנימייה ממוקדת בכמורה, 11 קילומטרים צפונית לטרנטון. אביו היה המנהל שם מ-1849 עד 1858. זמן קצר לאחר שבנה הצעיר עזב לבית הספר, החלה גברת קריין לסבול ממה שדיווח העיתון "Asbury Park Shore Press" כ"סטייה זמנית של התודעה". ככל הנראה היא החלימה בתחילת 1886, אך מאוחר יותר באותה שנה, בנה, לותר קריין בן ה-23, מת לאחר שנפל מול רכבת מתקרבת בזמן שעבד כדגלן של חברת הרכבת אירי . זה היה המוות הרביעי בשש שנים בקרב משפחתו הקרובה של סטיבן.

צוער קריין במדים בגיל 17

לאחר שנתיים, קריין עזב את פנינגטון לקלאוורק קולג' , בית ספר צבאי למחצה. מאוחר יותר הוא הסתכל אחורה על תקופתו בקלאוורק כ"תקופה המאושרת בחיי אף על פי שלא הייתי מודע לכך". חבר לכיתה זכר אותו כתלמיד יודע קרוא וכתוב אך לא יציב, בר מזל לעבור בחינות במתמטיקה ומדעים, ובכל זאת "הרבה לפני חבריו הסטודנטים בידע שלו בהיסטוריה וספרות", המקצועות האהובים עליו. בעוד שהוא החזיק בשיא מרשים במגרש האימונים ובבייסבול, קריין בדרך כלל לא הצטיין בכיתה. בהיעדר שם אמצעי, כמקובל בקרב תלמידים אחרים, הוא החל לחתום בשמו "סטיבן טי. קריין" כדי "לזכות בהכרה כתלמיד רגיל". קריין נתפס כידידותי, אך גם נוטה למצבי רוח ומרדן. לפעמים דילג על שיעור כדי לשחק בייסבול, משחק בו כיכב כתופס. הוא גם התעניין מאוד בתוכנית האימונים הצבאית של בית הספר. הוא טיפס במהירות במעלה הדרגות של גדוד הסטודנטים. חבר אחד לכיתה תיאר אותו כ"אכן מושך מבחינה פיזית מבלי להיות יפה תואר", אבל הוא היה מרוחק, מאופק ולא פופולרי בדרך כלל בקלאוורק. אף על פי שהוא היה חלש מבחינה אקדמית, קריין צבר ניסיון בקלאוורק שסיפק רקע (וכנראה כמה אנקדוטות מוותיקי מלחמת האזרחים בסגל) שהוכיח שימושי בבואו לכתוב את "התג האדום של האומץ".

סטיבן קריין (שורה ראשונה, במרכז) יושב עם חברי קבוצת הבייסבול על מדרגות היכל השפות באוניברסיטת סירקיוז, 1891. (התמונה באדיבות מרכז המחקר לאוספים מיוחדים של האוניברסיטה)

באמצע 1888, קריין הפך לעוזרו של אחיו טאונלי בלשכת חדשות של חוף ניו ג'רזי, ועבד שם מדי קיץ עד 1892. הפרסום הראשון של קריין תחת שמו היה מאמר על המסע המפורסם של החוקר הנרי מורטון סטנלי למצוא את המיסיונר הסקוטי דייוויד ליווינגסטון באפריקה. הוא הופיע בפברואר 1890 ב-Cleverack College Vidette. תוך מספר חודשים, קריין שוכנע על ידי משפחתו לוותר על קריירה צבאית ולעבור ללאפייט קולג' באיסטון בפנסילבניה, על מנת להמשיך לתואר בהנדסת כרייה. הוא נרשם בלאפייט ב-12 בספטמבר, והתערב מיד בפעילויות מחוץ לבית הספר; הוא חזר לבייסבול והצטרף לאחווה הגדולה ביותר, דלתא אופסילון (Delta Upsilon). הוא גם הצטרף לשתי האגודות הספרותיות היריבות, על שם (ג'ורג') וושינגטון ו (בנג'מין) פרנקלין. קריין השתתף לעיתים רחוקות בשיעורים וסיים את הסמסטר עם ציונים לארבעה מתוך שבעת הקורסים שלמד.

לאחר סמסטר אחד, קריין עבר לאוניברסיטת סירקיוז, שם נרשם כמועמד ללא קבלת תואר בקולג' לאומנויות ליברליות הוא לן בבית האחווה דלתא אופסילון והצטרף לקבוצת הבייסבול. הוא השתתף בשיעור אחד בלבד (ספרות אנגלית) במהלך הטרימסטר האמצעי, הוא נשאר ללון במגורים בזמן שלא לקח אף קורס בסמסטר השלישי.

קריין התרכז בכתיבה, והחל להתנסות בטון ובסגנון תוך ניסוי של נושאים שונים. הוא פרסם את סיפורו הבדיוני, "חרקים גדולים של אונונדגה" (Great Bugs of Onondaga), בו זמנית ב-Syracuse Daily Standard וב-New York Tribune. בהכרזה על הקולג' כ"בזבוז זמן", קריין החליט להיות סופר ועיתונאי במשרה מלאה. הוא השתתף בפגישה של אחוות דלתא אופסילון ב-12 ביוני 1891, אך זמן קצר לאחר מכן עזב את הקולג' סופית.

סופר במשרה מלאה

בקיץ 1891 הקים קריין מחנה לעיתים קרובות עם חברים באזור הסמוך של מחוז סאליבן בניו יורק, שם אחיו אדמונד התגורר בבית שהושג כחלק מעסקאות הקרקע של אחיהם ויליאם. הוא השתמש באזור זה כרקע גאוגרפי למספר סיפורים קצרים, אשר פורסמו לאחר מותו באוסף תחת הכותרת "סטיבן קריין: סיפורים וסקיצות של מחוז סאליבן" (Stephen Crane: Sullivan County Tales and Sketches). קריין הראה שנים מסיפורים אלו לעורך הטריביון ויליס פלטשר ג'ונסון , ידיד המשפחה, שקיבל אותן לפרסום. "לצוד כלבי פרא" (Hunting Wild Dogs) ו"אחרון המוהיקנים" (The Last of the Mohicans) היו הראשונים מתוך 14 סקיצות וסיפורים במחוז סאליבן שפורסמו, ללא קרדיט, בטריבון בין פברואר ליולי 1892. קריין גם הראה לג'ונסון טיוטה מוקדמת של הרומן הראשון שלו, "מגי: נערת הרחוב" (Maggie: A Girl of the Streets).

מאוחר יותר באותו קיץ, קריין פגש והתיידד עם הסופר המלין גרלנד , שהרצה במקום על ספרות אמריקאית ואומנויות אקספרסיביות; ב-17 באוגוסט הוא נשא הרצאה על הסופר ויליאם דין האולס , אותה כתב קריין עבור הטריבון. גרלנד הפך למנטור ומקדם של הסופר הצעיר, שכנותו האינטלקטואלית הרשימה אותו. עם זאת, מערכת היחסים שלהם נפגעה בשנים מאוחרות יותר, משום שגרלנד הסתייג מחוסר המוסריות לכאורה של קריין, הקשור לאורח החיים שלו, זוגיות עם אישה נשואה לגבר אחר.

סטיבן עבר לגור בביתו של אחיו אדמונד בלייקוויו (Lakeview), פרבר של פטרסון בניו ג'רזי, בסתיו 1891. משם ערך נסיעות תכופות לעיר ניו יורק, כתב ודיווח, במיוחד על שכונות הדיירים בשכירות העניים שלה. קריין התמקד במיוחד בבאורי , שכונה קטנה ופעם משגשגת בחלק הדרומי של מנהטן. לאחר מלחמת האזרחים, החנויות והאחוזות של באורי פינו את מקומם למסבאות, אולמות ריקודים, בתי בושת ומשכנות עוני, שאת כולם פקד קריין. מאוחר יותר אמר שהוא עשה זאת לצורך מחקר. הוא נמשך לטבע האנושי שמצא בשכונות העוני, ראה בו "גלוי ופשוט, ללא שום דבר מוסתר". מכיוון שהאמין ששום דבר הגון ולא סנטימנטלי נכתב על הבאורי, נעשה קריין נחוש לעשות זאת בעצמו; זה היה הרקע של הרומן הראשון שלו. ב-7 בדצמבר 1891 נפטרה אימו של קריין בגיל 64, ובנה בן ה-20 מינה את אדמונד לאפוטרופוס שלו.

למרות היותו שברירי, סובל מתת-תזונה ומשיעול יבש, שלא מנע ממנו לעשן סיגריות, באביב 1892 החל קריין ברומן עם לילי ברנדון מונרו (Lily Brandon Munroe), אישה נשואה שנפרדה מבעלה. אף על פי שמונרו אמרה מאוחר יותר שקריין "לא היה גבר יפה תואר", היא התפעלה מ"עיניו האפורות המדהימות בצורת שקד". הוא התחנן בפניה שתברח איתו על מנת להתחתן, אך משפחתה התנגדה לזיווג כי קריין היה חסר כסף וסיכויים, והיא סירבה. פגישתם האחרונה התרחשה ככל הנראה באפריל 1898, כאשר הוא שוב ביקש ממנה לברוח איתו והיא שוב סירבה.

מכלול כזה של גברים מפושקי רגליים ממעמד הביניים, שידיהם מעוקמות וכתפיהם כפופות מלחפור ולבנות, מעולם לא הופיע לקהל הקיץ של אזברי פארק, והאחרון היה משועשע במעומעם.

— סטיבן קריין, תיאור של מצעד JOUAM כפי שהופיע ב"טריביון"

בין 2 ביולי ל-11 בספטמבר 1892 פרסם קריין לפחות עשרה דיווחים בחדשות על ענייני אזברי פארק. אף על פי שעמית מטריביון הצהיר כי קריין "לא היה בולט במיוחד על פני כל נער אחר בן עשרים שצבר מוניטין של אומר וכותב דברים מבריקים", באותו קיץ הדיווח שלו קיבל טון ספקני יותר, מוציא את האוויר מבלון הצביעות. סערה של מחלוקת פרצה על דו"ח שכתב על מצעד יום אמריקה (American Day Parade) של המסדר הזוטר של מכונאים אמריקאים מאוחדים (בראשי תיבות JOUAM), שכותרתו "מצעדים ובידורים". הדו"ח, שפורסם ב-21 באוגוסט, מעמיד זה מול זה את הגברים הצועדים "שזופים, שמוטי כתפיים וגסי רוח" "מלוכלכים באבק" ואת הצופים לבושים ב"שמלות קיץ, שמשיות תחרה, מכנסי טניס, כובעי קש וחיוכים אדישים". בהאמינם שהם ספגו לעג, חלק מצועדי JOUAM זעמו וכתבו לעורך. הבעלים של הטריבון, וייטלאו רייד , היה המועמד הרפובליקני לסגן נשיא ארצות הברית באותה שנה, וזה כנראה הגביר את הרגישות של הנהלת העיתון לנושא. אף על פי שטאונלי כתב מאמר עבור Asbury Park Daily Press להגנת אחיו, הטריבון התנצל במהירות בפני קוראיו, וכינה את המאמר של סטיבן קריין "קצת התכתבות אקראית, שהתקבלה מבלי משים על ידי עורך הגיליון". המלין גרלנד והביוגרף ג'ון בארי (John Barry) העידן שקריין אמר להם שהוא פוטר מהטריביון. אף על פי שוויליס פלטשר ג'ונסון הכחיש זאת מאוחר יותר, העיתון לא פרסם אף אחת מעבודותיו של קריין לאחר 1892.

חיים בניו יורק

רכבת קיטור בשדרה השלישית מעל הבאורי ב-1896

קריין נאבק להתפרנס כסופר עצמאי, תרם סקיצות ומאמרים לעיתונים שונים בניו יורק. באוקטובר 1892, הוא עבר להתגורר במעון במנהטן שדייריו היו קבוצה של סטודנטים לרפואה. במהלך תקופה זו, הוא הרחיב או עיבד לחלוטין את "מגי: נערת הרחוב", העוסק בנערה ש"פורחת בשלולית בוץ" והופכת לקורבן מעורר רחמים של הנסיבות. בחורף 1893, לקח קריין את כתב היד של מגי לריצ'רד ווטסון גילדר , במטרה שיפרסם אותו ב-The Century Magazine , אבל גילדר דחה אותו.

קריין החליט לפרסם את הרומן באופן פרטי, בכסף שירש מאמו. הרומן ראה אור בסוף פברואר או בתחילת מרץ 1893 על ידי בית דפוס קטן שהדפיס בדרך כלל ספרי רפואה ומסות דתיות. בעמוד השער המודפס במכונת כתיבה של יישום זכויות היוצרים של ספריית הקונגרס נכתב בפשטות: "נערה מהרחובות, / סיפור של ניו יורק. / — מאת —/סטיבן קריין." השם "מגי" נוסף לכותרת מאוחר יותר. קריין השתמש בשם הבדוי "ג'ונסטון סמית'" (Johnston Smith) למהדורה הראשונה של הרומן, מאוחר יותר אמר לחבר והאמן קורווין נאפ לינסון (Corwin Knapp Linson) ששם העט הוא "השם הנפוץ ביותר שיכולתי לחשוב עליו. היה לי חבר עורך בשם ג'ונסון, והכנסתי את ה-"ט", ואף אחד לא יכול היה למצוא אותי באספסוף של סמית'ים". המלין גרלנד סקר את היצירה בגיליון יוני 1893 של כתב העת The Arena , וכינה אותה "המחקר הכי נכון והבלתי נדוש של שכונות העוני שקראתי עד כה, אף שהוא מקוטע". על אף השבח המוקדם הזה, קריין נעשה מדוכא וחסר כל משום שהוציא 869 דולר עבור 1,100 עותקים של רומן שלא נמכר; בסופו של דבר הוא חילק מאה עותקים. מאוחר יותר הוא יזכור "כמה ציפיתי לפרסום ודמיינתי את התחושה שחשבתי שזה יעשה. זה נכשל. נראה שאף אחד לא שם לב לזה או התייחס לזה... מגי המסכנה! היא הייתה אחת האהבות הראשונות שלי".

במרץ 1893, קריין שהה שעות בבטלה בסטודיו של לינסון בזמן שהאחרון צייר את דיוקנו. הוא הוקסם מהגיליונות של The Century Magazine שהוקדשו במידה רבה לקרבות מפורסמים ולמנהיגים צבאיים ממלחמת האזרחים האמריקנית. מתוסכל מהסיפורים הכתובים ביובש, קריין הצהיר, "אני תוהה שחלק מהחברים האלה לא מספרים איך הם הרגישו בכתבות האלה. הם פולטים מספיק ממה שהם עשו, אבל הם חסרי רגש כמו סלעים". קריין חזר למגזינים הללו במהלך הביקורים הבאים בסטודיו של לינסון, ובסופו של דבר הרעיון לכתוב רומן מלחמה השתלט עליו. מאוחר יותר הוא יטען שהוא "חיבר באופן לא מודע את הפרטים של הסיפור במשך רוב שנות ילדותו" ודמיין "סיפורי מלחמה מאז שנגמל מהניקרבוקרס". רומן זה יהפוך בסופו של דבר ל"התג האדום של האומץ ".

נהר, בגוון ענבר בצל גדותיו, מתפתל לרגלי הצבא; ובלילה, כשהנחל הפך לשחור עגום, אפשר היה לראות מעברו השני את הבוהק האדום דמוי העין של מדורות עוינות שנדלקו בפסגות הנמוכות של גבעות רחוקות.

— סטיבן קריין, "התג האדום של האומץ"

מלכתחילה, קריין ביקש להראות איך זה מרגיש להיות במלחמה על ידי כתיבת "תיאור פסיכולוגי של פחד". הגה את סיפורו מנקודת מבטו של טוראי צעיר שבתחילה מלא בחלומות נעורים על תהילת המלחמה ולאחר מכן מתפכח במהירות מהמציאות של המלחמה, קריין שאל את שם המשפחה של הטוראי, "פלמינג", משם הנעורים של גיסתו. מאוחר יותר אמר שהפסקאות הראשונות הגיעו אליו עם "כל מילה במקום, כל פסיק, כל נקודה קבועה". כשהוא עבד בעיקר בלילות, הוא כתב מסביבות חצות עד ארבע או חמש בבוקר. מכיוון שלא יכול היה להרשות לעצמו מכונת כתיבה, הוא כתב בקפידה בדיו על גיליונות נייר, רק לעיתים רחוקות מוחק מילה או כותב בין השורות. אם הוא אכן היה צריך לשנות משהו, הוא היה כותב מחדש את כל העמוד.

בזמן שעבד על הרומן השני שלו, קריין המשיך להיות פורה, והתרכז בפרסום סיפורים כדי להקל מעט על עוניו; "ניסוי באומללות" (An Experiment in Misery), המבוסס על חוויותיו של קריין בבאורי, הודפס בעיתון New York Press. הוא גם כתב חמישה או שישה שירים ביום. בתחילת 1894, הוא הראה כמה משיריו או "שורות" כפי שהוא כינה אותם, להמלין גרלנד, שאמר שקרא "בערך שלושים בסך הכל" ב"פליאה גוברת". אף על פי שגרלנד וויליאם דין האולס עודדו אותו לפרסם את שיריו, החריזה החופשית של קריין הייתה בלתי קונבנציונלית מדי עבור רוב האנשים. לאחר התלבטויות קצרות בין המשורר למוציא לאור, קיבלו קופלנד אנד דיי (Copeland & Day) את ספר השירים הראשון של קריין, "הרוכבים השחורים ושורות אחרות" (The Black Riders and Other Lines), אם כי הוא לא יתפרסם אלא לאחר הפרסום של "התג האדום של האומץ". הוא קיבל תמלוגים של 10 אחוזים והמו"ל הבטיח לו שהספר יהיה בצורה "קלאסית חמורה יותר מכל ספר שיצא לאור אי פעם באמריקה".

באביב 1894 קריין הציע את כתב היד הגמור של "התג האדום של האומץ" למגזין McClure's , שהפך למגזין המוביל לספרות מלחמת האזרחים. בעוד McClure's התמהמה לתת לו תשובה על הרומן שלו, הם הציעו לו משימה לכתוב על מכרות הפחם של פנסילבניה. "במעמקי מכרה פחם" (In the Depths of a Coal Mine), סיפור עם איורים של לינסון, זכה לפרסום של McClure's במספר עיתונים, תוך עריכה משמעותית. על פי הדיווחים, קריין נגעל מהקיצוצים, ושאל את לינסון, "למה לעזאזל שלחו אותי לשם אז? האם הם רוצים שהציבור יחשוב שמכרות הפחם הם אולמות נשפים מוזהבים כשהכורים אוכלים גלידה כשהם לבושים בחולצות שחזיתן מעומלנת"?

מקורות מדווחים כי בעקבות מפגש עם זונה ממין זכר באותו אביב, קריין החל ברומן בנושא בשם "פרחי אספלט" (Flowers of Asphalt), אותו נטש מאוחר יותר. כתב היד מעולם לא התגלה.

לאחר שגילה ש-McClure's לא יכול היה להרשות לעצמו לשלם לו, קריין לקח את רומן המלחמה שלו לאירווינג באצ'לר מסינדיקט העיתונים באצ'לר-ג'ונסון (Bacheller-Johnson Newspaper Syndicate), שהסכים לפרסם את "התג האדום של האומץ" כסדרה. בין 3 ל-9 בדצמבר 1894 פורסם "התג האדום של האומץ" בכחצי תריסר עיתונים בארצות הברית. אף על פי שהוא קוצץ מאוד עבור הסינדיקציה, באצ'לר העיד על כך שהוא גרם לסערה, ואמר "איכותו [הורגשה] מיד וזוהתה". במאמר המערכת הראשי בעיתון The Philadelphia Press מ-7 בדצמבר נכתב כי קריין "הוא שם חדש עכשיו ולא ידוע, אבל כולם ידברו עליו אם הוא ימשיך כפי שהתחיל".

מסעות ותהילה

פרט שנלקח מדיוקן משנת 1894 של קריין על ידי החבר והצלם קורווין נאפ לינסון. לינסון אמר שהפרופיל של המחבר מזכיר לו "את נפוליאון הצעיר — אבל לא כל כך קשה, סטיב".

בסוף ינואר 1895, קריין יצא למה שהוא כינה "טיול עיתונים פתלתל וארוך מאוד" למערב. בזמן שכתב מאמרים עבור סינדיקט באצ'לר, הוא נסע לסנט לואיס במיזורי, נברסקה, ניו אורלינס, גלווסטון בטקסס ולאחר מכן למקסיקו סיטי. אירווינג באצ'לר יצהיר מאוחר יותר כי הוא "שלח את קריין למקסיקו כדי לקבל צבע חדש", שהמחבר מצא בצורת חיי שכונות עוני מקסיקניות. בעוד שמצא את המעמד הנמוך בניו יורק מעורר רחמים, הוא התרשם מ"העליונות" של שביעות הרצון של האיכרים המקסיקנים ו"אפילו סירב לרחם עליהם".

כשחזר לניו יורק חמישה חודשים מאוחר יותר, קריין הצטרף למועדון הפנס (Lantern, לסירוגין "לנתם" (Lanthom) או "לנטהורן" (Lanthorne)) שאורגן על ידי קבוצה של סופרים ועיתונאים צעירים. המועדון, שהיה ממוקם על גג בית ישן ברחוב ויליאם ליד גשר ברוקלין, שימש כפאב ועוצב כדי להיראות כמו תא בספינה. שם קריין אכל ארוחה טובה אחת ביום, אף על פי שחברים היו מוטרדים מ"עישון מתמיד, יותר מדי קפה, מחסור באוכל ושיניים גרועות", כפי שניסח זאת נלסון גרין (Nelson Greene). לאחר שחי כמעט כעני מרוד ומצפה מאוד לפרסום ספריו, החל קריין לעבוד על שני רומנים נוספים: "הסיגלית השלישית" (The Third Violet) ו"אימו של ג'ורג'" (George's Mother).

"הרוכבים השחורים" פורסם בהוצאת קופלנד אנד דיי זמן קצר לפני שובו לניו יורק במאי, אך הוא זכה בעיקר לביקורת שלילית, אם לא התעללות, על הסגנון הלא שגרתי של השירים והשימוש בחריזה חופשית. מאמר ב-Bookman כינה את קריין "אוברי בירדסלי של השירה", ופרשן מהעיתון Chicago Inter Ocean קבע כי "אין שורה של שירה מהפתיחה ועד עמוד הסיום. "עלי עשב " של ויטמן היו בהירים בהשוואה. טירוף פואטי יהיה שם טוב יותר לספר". ביוני, הניו יורק טריביון דחה את הספר כ"כל כך הרבה זבל". קריין היה מרוצה מכך שהספר "יוצר קצת מהומה".

בניגוד לקבלת הפנים לשירתו של קריין, "התג האדום של האומץ" התקבל בברכה לאחר הוצאתו לאור על ידי D. Appleton & Company בספטמבר 1895. במשך ארבעת החודשים הבאים, היה הספר בששת המקומות הראשונים ברשימות רבי המכר השונות ברחבי הארץ. הוא הגיע לזירה הספרותית "כמו הבזק של ברק מתוך שמי חורף צלולים", על פי ה. ל. מנקן, שהיה אז כבן 15. הרומן הפך פופולרי גם בבריטניה; ג'וזף קונרד, חבר לעתיד של קריין, כתב שהרומן "התפוצץ... בהשפעה ובכוח של פגז בגודל 12 אינץ' טעון בחומר נפץ גבוה מאוד". הוצאת אפלטון פרסמה שניים, אולי שלושה, מהדורות ב-1895 ועוד אחת עשרה ב-1896. אף על פי שחלק מהמבקרים ראו את היצירה כגרפית מדי וגסה, היא זכתה לפרסום נרחב בזכות התיאור הריאליסטי שלה של המלחמה וסגנון הכתיבה הייחודי. Detroit Free Press הכריז כי "התג האדום" יעניק לקוראים "תמונה כל כך חיה של הרגשות והזוועות של שדה הקרב, שתתפללו שעיניכם לעולם לא יביטו במציאות".

מתוך רצון לנצל את הצלחת "התג האדום", הציע סינדיקט McClure לקריין חוזה לכתיבת סדרה על שדות הקרב של מלחמת האזרחים. מכיוון שזו הייתה משאת נפשו "לבקר בשדה הקרב - שאותו הייתי מתאר - בתקופה של השנה בה נלחמו", הסכים קריין לקחת את המשימה. בביקור בשדות קרב בצפון וירג'יניה, כולל פרדריקסברג, הוא ייצר לימים עוד חמישה סיפורי מלחמת אזרחים: "שלושה חיילים מופלאים" (Three Miraculous Soldiers), "יוצא הצבא" (The Veteran), "מערכה באינדיאנה" (An Indiana Campaign), "אפיזודה של מלחמה" (An Episode of War) ו"הגדוד הקטן" (The Little Regiment).

שערורייה

בגיל 24, קריין, שהתענג על הצלחתו, הסתבך בפרשה מתוקשרת מאוד שבה מעורבת חשודה בזנות בשם דורה קלארק (Dora Clark). בשעה 2 לפנות בוקר ב-16 בספטמבר 1896, הוא ליווה שתי בנות מקהלה ואת קלארק מ"ברודוויי גארדן" (Broadway Garden) בניו יורק, "אתר נופש" פופולרי שבו הוא ראיין את הנשים לסדרה שכתב. בעוד קריין ליווה אישה אחת בבטחה לחשמלית, שוטר בלבוש אזרחי בשם צ'ארלס בקר עצר את השתיים האחרות בגין שידול לזנות; קריין אוים במעצר כשניסה להפריע. אחת הנשים שוחררה לאחר שקריין אישר את טענתה השגויה שהיא אשתו, אך קלארק הואשמה ונלקחה למשטרת הרובע. בניגוד לעצת הסמל שביצע את המעצר, קריין מסר הצהרה המאשרת את חפותה של דורה קלארק, וקבע כי "אני יודע רק שבזמן שאיתי היא פעלה בכבוד, ושההאשמה של השוטר הייתה שקרית". קלארק שוחררה על בסיס עדותו של קריין. התקשורת פרסמה את הסיפור בהרחבה; חדשות התפשטו לפילדלפיה, בוסטון ומעבר לה, עם עיתונים המתמקדים באומץ שהפגין קריין. סיפור סטיבן קריין, כפי שנודעה הפרשה, הפך במהרה למקור ללעג; ה-Chicago Dispatch ציין כי "בכבוד רב אנו מודיעים לסטיבן קריין שהקשר עם נשים בארגמן אינו בהכרח 'תג אדום של אומץ'".

כמה שבועות לאחר משפטה, קלארק הגישה כתב אישום של מעצר שווא נגד השוטר שעצר אותה. למחרת, השוטר תקף פיזית את קלארק בנוכחות עדים על כך שהגישה נגדו כתב אישום. קריין, שנסע בתחילה לזמן קצר לפילדלפיה כדי להימלט מלחץ הפרסום, חזר לניו יורק כדי למסור עדות במשפטו של בקר למרות העצה שניתנה לו על ידי תאודור רוזוולט, שהיה מפכ"ל משטרת ניו יורק באותה תקופה ומכר חדש של קריין. ההגנה שמה לה למטרה לתקוף את קריין: המשטרה פשטה על דירתו וראיינה אנשים שהכירו אותו, בניסיון למצוא ראיות מפלילות על מנת להפחית את השפעת עדותו. התקיימה חקירה נגדית נמרצת שביקשה להציג את קריין כאדם בעל מוסר מפוקפק; בעוד שההגנה הוכיחה שהוא פקד בתי הבושת, קריין טען שזה היה למטרות מחקר בלבד. לאחר שהמשפט הסתיים ב-16 באוקטובר, השוטר שביצע את המעצר זוכה, והמוניטין של קריין נהרס.

קורה טיילור והספינה הטרופה "קומודור"

איש מהם לא ידע את צבע השמים. עיניהם הביטו נכוחה והיו נעוצות בגלים ששטפו לעברם. הגלים האלה היו בגוון של צפחה, מלבד ראשיהם, שהיו בלבן מוקצף, וכל האנשים ידעו את צבעי הים.

— סטיבן קריין, "הסירה הפתוחה"

לאחר שקיבל 700 דולר בזהב ספרדי מסינדיקט באצ'לר-ג'ונסון לעבוד ככתב צבאי בקובה בזמן שמלחמת ארצות הברית–ספרד עמדה בפתח, קריין בן ה-25 עזב את ניו יורק ב-27 בנובמבר 1896 ברכבת לכיוון ג'קסונוויל, בפלורידה. עם הגעתו לג'קסונוויל, הוא נרשם במלון סנט ג'יימס תחת השם סמואל קרלטון כדי לשמור על אנונימיות תוך כדי חיפוש מעבר לקובה. בזמן שהמתין לספינה, הוא סייר בעיר וביקר בבתי הבושת המקומיים. תוך ימים ספורים הוא פגש את קורה טיילור בת ה-31, הבעלים של מוסד מפוקפק במרכז העיר "מלון החלום" (Hotel de Dream). טיילור (ששמה החוקי היה קורה אתל סטיוארט) נולדה למשפחה מכובדת מבוסטון, וכבר נישאה פעמיים למשך זמן קצר; בעלה הראשון, וינטון מרפי, התגרש ממנה בעילה של ניאוף. ב-1889 היא נישאה לקפטן הבריטי דונלד ויליאם סטיוארט (Donald William Stewart). היא עזבה אותו ב-1892 למען גבר אחר, אך עדיין הייתה נשואה כחוק. עד שהגיע קריין, טיילור התגוררה בג'קסונוויל במשך שנתיים. היא חיה באורח חיים בוהמייני, היה בבעלותה מלון לפגישות אוהבים, והייתה דמות מקומית ידועה ומוערכת. השניים בילו זמן רב יחד בזמן קריין המתין להפלגה. לבסוף הוא קיבל אישור לצאת לנמל הקובני של סיינפואגוס בערב השנה החדשה על סיפון ספינת הקיטור קומודור .

ספינת הקיטור קומודור במעגן

הספינה הפליגה מג'קסונוויל עם 27 או 28 איש ומטען של אספקה ותחמושת עבור המורדים הקובנים. בזמן ששטה על נהר סנט ג'ונס במרחק של פחות מ-3 קילומטרים מג'קסונוויל, הקומודור פגעה בשרטון בערפל סמיך תוך גרימת נזק לגוף הספינה. אף על פי שנגררה מהשרטון למחרת, היא עלתה על החוף שוב במאיפורט ושוב ניזוקה. באותו ערב החלה דליפה בחדר הדוודים, וכתוצאה ממשאבות לא תקינות, הספינה נעצרה כ-16 מייל (26 קילומטרים) ממפרץ היתושים (Mosquito Inlet). כשמים חדרו לספינה יותר ויותר, קריין תיאר את חדר המכונות כדומה ל"סצנה בזמן הזה שנלקחה מהמטבח האמצעי של האדס". סירות ההצלה של הקומודור הורדו בשעות הבוקר המוקדמות ב-2 בינואר 1897, והספינה טבעה בסופו של דבר ב-7 בבוקר. קריין היה מהאחרונים שעזבו את הספינה בדוגית באורך 3 מטרים. בחוויה הקשה שסיפר עליה בסיפור הקצר "הסירה הפתוחה", קריין ושלושה גברים נוספים (כולל קברניט הספינה) הטלטלו מול חופי פלורידה במשך יום וחצי לפני שניסו להנחית את הדוגית בדייטונה ביץ'. הסירה הקטנה התהפכה בגלים הנשברים לחוף, מה שאילץ את הגברים המותשים לשחות לחוף; אחד מהם מת. לאחר שאיבד את הזהב שניתן לו עבור מסעו, קריין שלח מברק לקורה טיילור לעזרה. היא נסעה לדייטונה וחזרה לג'קסונוויל עם קריין למחרת, ארבעה ימים בלבד לאחר שעזב על הקומודור.

על האסון דווח בעמודים הראשונים של עיתונים ברחבי הארץ. נפוצו שמועות רבות על כך שהייתה חבלה בספינה אך השמועה מעולם לא הוכחה. קריין, שהוצג בצורה חיובית והרואית על ידי העיתונות, יצא מהניסיון עם המוניטין שלו מתוקן, אם לא משוקם, לאחר הנזק שספג בפרשת דורה קלארק. בינתיים, הרומן של קריין עם טיילור פרח.

שלוש עונות של חקירה ארכאולוגית נערכו בשנים 2002–2004 כדי לבחון ולתעד את השרידים החשופים של ספינה טרופה ליד העיירה פונסה אינלט בפלורידה, שעל פי ההערכות הם אלו של ספינת הקיטור קומודור . הנתונים שנאספו, וראיות אחרות שהצטברו, הוכיחו לבסוף את זיהוי הקומודור מעבר לכל ספק סביר.

מלחמת יוון-טורקיה

למרות שביעות רצון בג'קסונוויל והצורך במנוחה לאחר החוויה הקשה שלו, קריין הפך לחסר מנוחה. הוא עזב את ג'קסונוויל ב-11 בינואר לעיר ניו יורק, שם ביקש דרכון לקובה, מקסיקו ואיי הודו המערבית. בילה שלושה שבועות בניו יורק, הוא השלים את "הסירה הפתוחה" וביקר מעת לעת בפורט ג'רוויס כדי לראות את המשפחה. עם זאת, בשלב זה נחסמו הנמלים לאורך חופי פלורידה כאשר המתיחות עלתה עם ספרד, וקריין הגיע למסקנה שלעולם לא יוכל לנסוע לקובה. הוא מכר את "הסירה הפתוחה" ל-Scribner's תמורת 300 דולר בתחילת מרץ. קריין, נחוש לעבוד ככתב צבאי, חתם עם העיתון "ניו יורק ג'ורנל" של ויליאם רנדולף הרסט כדי לסקר את המלחמה היוונית-עות'מאנית הממשמשת ובאה. הוא הביא איתו את טיילור, שמכרה את "מלון החלום" כדי ללכת בעקבותיו.

קריין מצולם על אביזר בצורת סלע לצילום סטודיו באתונה, 1897

ב-20 במרץ הפליגו תחילה לאנגליה, שם קריין התקבל בחום. הם הגיעו לאתונה בתחילת אפריל; בין 17 באפריל (כאשר טורקיה הכריזה מלחמה על יוון) ל-22 באפריל, כתב קריין את הדו"ח הראשון שלו על המלחמה, "התרשמות מה'קונצרט'". כשעזב לאפירוס בצפון מערב טיילור נשארה באתונה, שם הפכה לכתבת הראשונה של מלחמת יוון. היא כתבה תחת השם הבדוי "אימוג'ין קרטר" (Imogene Carter) עבור ה"ניו יורק ג'ורנל", עבודה שקריין הבטיח לה. הם כתבו תדיר, טיילו ברחבי הארץ בנפרד וביחד. הקרב הגדול הראשון שקריין היה עד לו היה הסתערות הטורקים על הכוחות היווניים של גנרל קונסטנטינוס סמולנסקיס בקרב ולסטינו . קריין כתב, "זה דבר נהדר לסקר את צבא האויב. רק היכן וכיצד הוא גורם לך להתעודד קשה לתאר". במהלך הקרב הזה, קריין נתקל ב"גור כלבים שמן ומדדה" שהוא תבע מיד לעצמו, כינה אותו "ולסטינו, כלב העיתון". יוון וטורקיה חתמו על שביתת נשק ב-20 במאי, שסיימה את המלחמה בת 30 הימים; קריין וטיילור עזבו את יוון לאנגליה, ולקחו איתם שני אחים יוונים כמשרתים ואת ולסטינו הכלב.

מלחמת ספרד-ארצות הברית

לאחר ששהו בלימפספילד , סארי, במשך כמה ימים, קריין וטיילור התיישבו ברוונסברוק, וילת לבנים פשוטה באוקסטד . בהתייחסם לעצמם כמר וגברת קריין, בני הזוג חיו בגלוי באנגליה, אך קריין הסתיר את הקשר מחבריו ומשפחתו בארצות הברית. קריין, שזכה להערצה באנגליה, חשב שהוא מותקף במולדתו: "נראה שיש כל כך הרבה מהם באמריקה שרוצים להרוג, לקבור ולשכוח אותי אך ורק מתוך רוע לב וקנאה – ואם תרצה, תחושת חוסר הערך שלי", כך כתב. ולסטינו הכלב חלה ומת זמן קצר לאחר הגעתם לאנגליה, ב-1 באוגוסט. קריין, שאהב מאוד כלבים, כתב מכתב נרגש לחבר שעה לאחר מותו של הכלב, וקבע כי "במשך אחד עשר ימים נלחמנו במוות למענו, ולא חשבנו על שום דבר מלבד חייו". אזור לימפספילד-אוקסטד היה ביתם של חברי האגודה הפביאנית הסוציאליסטית ואבן שואבת לסופרים כמו אדמונד גוס , פורד מדוקס פורד ואדוארד גארנט . קריין פגש גם את הסופר יליד פולין ג'וזף קונרד באוקטובר 1897, איתו יהיה לו מה שקריין כינה "ידידות חמה ואינסופית".

אף על פי שקריין היה בטוח בעצמו בקרב עמיתים, ביקורות שליליות מאוד על הספר "הסיגלית השלישית" שפורסם זמן קצר לפני כן גרמו למוניטין הספרותי שלו להיפגע. המבקרים מתחו ביקורת רבה גם על מאמרי המלחמה של קריין, וטענו שבהם הוא שם את עצמו במרכז. אף על פי ש"התג האדום של האומץ" כבר הודפס בארבע-עשרה מהדורות בארצות הברית ושש באנגליה, לקריין נגמר הכסף. כדי לשרוד כלכלית, הוא עבד בקדחתנות, וכתב רבות עבור השוק האנגלי והאמריקאי. הוא כתב ברצף מהיר סיפורים כמו "המפלצת" (The Monster), "הכלה מגיעה לשמים צהובים" (The Bride Comes to Yellow Sky), "המוות והילד" (Death and the Child) ו"המלון הכחול" (The Blue Hotel). קריין החל לצרף תגי מחיר ליצירות הסיפורת החדשות שלו, בתקווה ש"הכלה", למשל, תניב 175 דולר.

עם תום 1897, המשבר הכספי של קריין החמיר. איימי לזלי , כתבת משיקגו ומאהבת לשעבר, תבעה אותו בסכום של 550 דולר. הניו יורק טיימס דיווח שלזלי נתנה לו 800 דולר בנובמבר 1896, אך הוא החזיר לה רק רבע מהסכום. בפברואר הוא זומן לענות לטענתה של לזלי. התביעה נידונה ככל הנראה מחוץ לבית המשפט, משום שלא קיים תיעוד של פסיקה. בינתיים, קריין הרגיש "שקוע בצרות" ו"נלחץ אל הקיר" בשל הוצאות. הוא הודה לסוכנו שהוא חייב 2,000 דולר, אבל שהוא "יתגבר על כך" עם יותר תפוקה ספרותית.

זמן קצר לאחר התפוצצות ספינת המלחמה מיין בנמל הוואנה ב-15 בפברואר 1898, בנסיבות חשודות, הוצעה לקריין מקדמה של 60 ליש"ט על ידי Blackwood's Magazine עבור מאמרים "מאזור המלחמה במקרה שתפרוץ מלחמה" בין ארצות הברית וספרד. בריאותו כשלה, ומאמינים שהתגלו סימנים לשחפת שלו, שאולי חלה בה בילדותו. מכיוון שכמעט לא הגיע עוד כסף מהסיפורים שכתב, קריין קיבל את המשימה ועזב את אוקסטד לניו יורק. טיילור ושאר בני הבית נשארו מאחור כדי להתמודד עם נושים מקומיים. קריין פנה לקבל דרכון ועזב את ניו יורק לקי וסט יומיים לפני שהקונגרס של ארצות הברית הכריז מלחמה על ספרד. בתחילה בזמן שלפני שפרצו קרבות, הוא ראיין אנשים והפיק מדי פעם מאמר.

בתחילת יוני, הוא צפה בהקמת בסיס אמריקאי בקובה כאשר הנחתים השתלטו על מפרץ גואנטנמו. הוא עלה לחוף עם הנחתים, בתכנון "לאסוף רשמים ולכתוב אותם כשהנפש נרגשת". אף על פי שכתב בכנות על הפחד שלו בקרב, אחרים הבחינו בשלוותו ובקור הרוח שלו. מאוחר יותר הוא יזכור את "הטרגדיה הממושכת הזו של הלילה" בסיפור המלחמה "נחתים מאותתים תחת אש בגואנטנמו"(Marines Signaling Under Fire at Guantanamo). לאחר שהראה נכונות לשרת במהלך הלחימה בקוסקו, קובה, על ידי העברת הודעות למפקדי הפלוגות, קריין זכה לציון לשבח רשמית בשל "הסיוע החומרי שלו במהלך הפעולה".

הוא המשיך לדווח על קרבות שונים ועל החמרה בתנאים הצבאיים ושיבח את גדוד הפרשים המתנדבים בפיקודו של תאודור רוזוולט המכונים Rough Riders , למרות המתיחות בעבר עם מפכ"ל משטרת ניו יורק. בתחילת יולי נשלח קריין לארצות הברית לקבלת טיפול רפואי בשל חום גבוה. הוא אובחן כחולה בקדחת צהובה ולאחר מכן במלריה. עם הגעתו לאולד פוינט קומפורט בווירג'יניה, הוא שהה כמה שבועות במנוחה במלון. אף על פי שקריין שלח יותר מעשרים מברקים בשלושת החודשים שבהם סיקר את המלחמה, מנהל העסקים של העיתון World's האמין שהעיתון לא קיבל את התמורה לכספו ופיטר אותו. כנקמה, קריין חתם ב"ניו יורק ג'ורנל" של הרסט במטרה לחזור לקובה. הוא הפליג תחילה לפוארטו ריקו ואחר כך להוואנה. בספטמבר החלו להתפשט שמועות כי קריין, שעבד בעילום שם, נהרג או נעלם. הוא שלח באופן ספורדי מברקים וסיפורים; הוא כתב על מצב הרוח בהוואנה, על מדרכות העיר הצפופות ועל נושאים אחרים, אבל עד מהרה שוב היה נואש לכסף. גם טיילור, שנותרה לבדה באנגליה, הייתה בלא כל מקור הכנסה. היא נעשתה מטורפת מדאגה לגבי מקום הימצאו של אהובה; הם לא היו בקשר ישיר עד סוף השנה. קריין עזב את הוואנה והגיע לאנגליה ב-11 בינואר 1899.

מוות

דמי השכירות ברוונסברוק לא שולמו במשך שנה. עם שובו לאנגליה, קריין השיג עורך דין שישמש כערב לחובותיהם, ולאחר מכן עברו קריין וטיילור לברד פלייס (Brede Place). אחוזה זו בסאסקס, המתוארכת למאה ה-14, שלא בה היה חשמל ולא מים זורמים, הוצעה להם על ידי חברים בדמי שכירות צנועים. נראה שהמעבר חולל תקווה לקריין, אבל הבעיות הכספיות שלו נמשכו. הוא החליט שהוא לא יכול להרשות לעצמו יותר לכתוב עבור עיתונים אמריקאים, הוא התרכז בפרסום במגזינים באנגלית.

קריין דחק את עצמו לכתוב בקדחתנות במהלך החודשים הראשונים בברד; הוא אמר למו"ל שלו שהוא "עושה יותר עבודה עכשיו ממה שעשיתי בכל תקופה אחרת בחיי". בריאותו החמירה, ובסוף 1899 הוא שאל חברים על אתרי בריאות. "המפלצת וסיפורים אחרים" (The Monster and Other Stories) הודפס ו"מלחמה היא טובת לב" (War Is Kind), אוסף השירים השני שלו, פורסם בארצות הברית במאי. אף אחד מהספרים שלו אחרי "התג האדום של האומץ" לא נמכר היטב, והוא קנה מכונת כתיבה כדי לזרז את התפוקה. "בשירות פעיל" (Active Service), נובלה המבוססת על ניסיונו של קריין ככתב צבאי, פורסמה באוקטובר. המבקר של הניו יורק טיימס שאל "האם המחבר של 'שירות פעיל' עצמו באמת רואה משהו יוצא דופן בגיבור העיתון שלו?".

מצבת קברו של קריין בבית הקברות "אוורגרין"

בדצמבר 1899 ערכו בני הזוג מסיבת חג מולד מושקעת בברד, בהשתתפות קונרד, הנרי ג'יימס, הרברט ג'ורג' ולס וחברים נוספים; היא נמשכה מספר ימים. ב-29 בדצמבר סבל קריין מדימום ריאתי חמור. בינואר 1900 הוא התאושש מספיק כדי לעבוד על רומן חדש, "The O'Ruddy", והשלים 25 מתוך 33 הפרקים. תכננו שייסע ככתב לגיברלטר כדי לכתוב סקיצות מסנט הלנה, מקום ששימש כלא לבורים, אך בסוף מרץ ובתחילת אפריל הוא סבל משני שטפי דם נוספים. טיילור השתלטה על רוב התכתובות של קריין בזמן שהיה חולה, וכתבה לחברים בבקשה לסיוע כספי. בני הזוג תכננו לטייל באירופה אבל קונרד, בביקורו האחרון של קריין, ציין כי "הפרצוף החולה של חברו הספיק כדי לומר לי שזו האומללה ביותר מכל התקוות".

ב-28 במאי 1900 הגיעו בני הזוג לבאדנוויילר בגרמניה, ספא בריאות בקצה היער השחור. למרות מצבו החלש, קריין המשיך להכתיב פרקים מקוטעים להשלמת "The O'Ruddy". הוא מת ב-5 ביוני 1900, בגיל 28. בצוואתו השאיר הכל לטיילור, שלקחה את גופתו לקבורה בניו ג'רזי. קריין נקבר בבית הקברות אוורגרין (Evergreen Cemetery) בהילסייד (Hillside), סמוך לניוארק בניו ג'רזי.

סיפורת ושירה

סגנון וטכניקה

הסיפורת של סטיבן קריין מסווגת בדרך כלל כמייצגת של נטורליזם, ריאליזם אמריקאי , אימפרסיוניזם או תערובת של השלושה. המבקר האיטלקי סרג'יו פרוזה (Sergio Perosa), למשל, כתב במאמרו "סטיבן קריין בין נטורליזם לאימפרסיוניזם" (Stephen Crane fra naturalismo e impressionismo), שהיצירה מציגה "סימביוזה" של אידיאלים נטורליסטיים ושיטות אימפרסיוניסטיות. כשנשאל אם הוא יכתוב אוטוביוגרפיה ב-1896 או לא, השיב קריין כי הוא "לא מעז לומר שאני ישר. אני רק אומר שאני ישר כמעט כפי שמנגנון נפשי חלש יאפשר". קווי דמיון בין טכניקות סגנוניות בכתיבתו של קריין ובציור האימפרסיוניסטי - כולל השימוש בצבע וקיארוסקורו - מצוטטים לעיתים קרובות כדי לתמוך בתאוריה שלפיה קריין היה לא רק אימפרסיוניסט, אלא גם הושפע מהתנועה. ה.ג. וולס העיר על "ההשפעה הגדולה של הסטודיו" על עבודתו של קריין, וציטט כדוגמה קטע מתוך "התג האדום של האומץ: "עם רדת הלילה נשבר הטור לרסיסים גדודיים, והשברים נכנסו לשדות למחנה. אוהלים צצו כמו צמחים מוזרים. מדורות מחנה, כמו פריחות אדומות ומוזרות, נקדו את הלילה... מהמרחק הקטן הזה, המדורות הרבות, עם הצורות השחורות של גברים העוברים הלוך ושוב לפני קרני הארגמן, יצרו השפעות מוזרות ושטניות". אף על פי שלא קיימות ראיות ישירות לכך שקריין ניסח תאוריה מדויקת של מלאכתו, הוא דחה בתוקף את הסנטימנטליות, וטען כי "סיפור צריך להיות הגיוני בפעולתו ונאמן לדמות. הצמדות לאמת לחיים עצמם הייתה המבחן היחיד, האמנים הגדולים ביותר היו הפשוטים ביותר, ופשוטים כי הם היו אמיתיים".

קרב צ'נסלורוויל מאת קורץ ואליסון; התיאור הריאליסטי של קריין למלחמה זיכה אותו בהכרה מצד מבקרים וחוקרים רבים לאורך השנים.

המשורר והביוגרף ג'ון ברימן טען שיש שלוש וריאציות בסיסיות, או "נורמות", בסגנונו הסיפורי של קריין. הראשונה, בהיותה "גמישה, מהירה, פתאומית ועצבנית", מודגמת בצורה הטובה ביותר ב"תג האדום של האומץ", בעוד שהשנייה ("תפארת גמישה") מתייחסת ל"הסירה הפתוחה", והשלישית ("הרבה יותר סגורה, נסיבתית ו'נורמלית' בהרגשה ובתחביר") מתייחסת ליצירות מאוחרות יותר כמו "המפלצת". עם זאת, לא ניתן לקבוע את עבודתו של קריין לפי סגנון רק על בסיס הכרונולוגיה. לא רק שהסיפורת שלו אינה מתרחשת באזור מסוים עם דמויות דומות, אלא שהיא משתנה בין טון רציני לכתיבה דיווחית וסיפורת קלילה. כתיבתו של קריין, הן ספרותית והן עיונית, מונעת באופן עקבי על ידי מיידיות והיא בעת ובעונה אחת מרוכזת, חיה ואינטנסיבית. הרומנים והסיפורים הקצרים מכילים מאפיינים פואטיים כמו פרוזה קצרצרה, מֻשָּׁאוּת, שינויים בפרספקטיבה ושלוש נקודות בין המשפטים ובתוכם. באופן דומה, השמטה משחקת חלק גדול ביצירתו של קריין; השמות של גיבוריו כמעט ואינם מוזכרים, ולפעמים הם אינם קרויים בשם כלל.

קריין ספג לעיתים קרובות ביקורת על ידי מבקרים בתחילת דרכו על שילובו התכוף של דיבור יומיומי בדיאלוג, תוך חיקוי המבטאים האזוריים של הדמויות שלו בסגנונות דיבוריים. זה ניכר ברומן הראשון שלו, שבו קריין התעלם מהגישה הרומנטית והסנטימנטלית של ספרות שכונות עוני; במקום זאת, הוא התרכז באכזריות ובהיבטים המזוהמים של העוני, המתבטאים על ידי החוצפה של הדיאלקט הגס וניבולי הפה של שכונת באורי, שבהם השתמש בשפע. הניב המובהק של דמויות הבאורי שלו ניכר בתחילת הטקסט; הדמות הראשית מזהירה את אחיה ואומרת: "'תה יודע שזה מטרף את אמא כש'תה חוזר הביתה חצי מת, וזה כאילו כולנו נחטוף מכות'"

נושאים עיקריים

עבודתו של קריין מונעת לעיתים קרובות מבחינה נושאית על ידי דאגות נטורליסטיות וריאליסטיות, כולל אידיאלים מול מציאות, משברים רוחניים ופחד. נושאים אלו ניכרים במיוחד בשלושת הרומנים הראשונים של קריין, "מגי: נערה מהרחוב", "התג האדום של האומץ" ו"אימו של ג'ורג'". שלוש הדמויות הראשיות מחפשות דרך להגשים את חלומותיהן, אך סובלות בסופו של דבר ממשברי זהות. קריין היה מוקסם ממלחמה ומוות, כמו גם מאש, עיוותים גופניים, פחד ואומץ, כל אלה נתנו לו השראה לכתוב יצירות רבות המבוססות על מושגים אלה. ב"תג האדום של האומץ", הדמות הראשית כמה לגבורת הקרב אך בסופו של דבר חושש מכך, ומדגים את הדיכוטומיה של אומץ ופחדנות. הוא חווה את איום המוות, האומללות ואובדן העצמי.

בידוד קיצוני מהחברה ומהקהילה ניכר גם בעבודתו של קריין. במהלך סצנות הקרב האינטנסיביות ביותר ב"תג האדום של האומץ", למשל, ההתמקדות של הסיפור היא בעיקר "בתגובות הפנימיות של עצמי שאינו מודע לאחרים". ב"סירה הפתוחה", ב"ניסוי באומללות" ובסיפורים נוספים, קריין משתמש באור, תנועה וצבע כדי לבטא דרגות של אי ודאות אפיסטמולוגית. בדומה לסופרים נטורליסטים אחרים, קריין בוחן בקפדנות את מצבו של האדם, שהיה מבודד לא רק מהחברה, אלא גם מאלוהים ומהטבע. הסיפור "הסירה הפתוחה", למשל, מתרחק מאופטימיות רומנטית ואישור מקומו של האדם בעולם על ידי התרכזות בבידוד הדמויות.

בעודו בחייו, סווג סטיבן קריין על ידי הקוראים הביקורתיים כריאליסט, נטורליסט, אימפרסיוניסט, סימבוליסט, אקספרסיוניסט ואירוני, חייו לאחר מותו הועשרו על ידי מבקרים שכינו אותו ניהיליסט, אקזיסטנציאליסט, נאו-רומנטיקן, סנטימנטליסט, פרוטומודרניסט, פוינטליסט, ויז'וניסט, אימג'יסט, ולפי הביוגרף האחרון שלו, "נטורליסט עגום". באמצע המאה ה-20 הוא היה "חסיד מוקדם של 'הביקורת החדשה'"; בסופו של דבר הוא היה "גיבור אנטי-אומן פרוטו-דהקונסטרוקציוניסטי" ש"דילג מעל המודרניזם, ונחת על קרקע פוסטמודרניסטית". או, כפי שכתב סרג'יו פרוזה ב-1964, "המבקר משוטט במבוך של אפשרויות, שכל תפנית חדשה שעוברת הסיפורת של קריין נראה כאילו מתפוצצת או מכחישה".

עובדה אחת שאין להכחישה על עבודתו של קריין, כפי שציין אנתוני ספלנדורה ב-2015, היא שהמוות רודף אותו; כמו ליקוי חמה מאיים הוא מאפיל על מיטב מאמציו, שכל אחד מהם מציג את סימן המוות של דמות ראשית. באופן אלגורי, "המלון הכחול", בשיא צורת הסיפור הקצר, עשוי להיות אפילו autothanatography, החצנה או החפצה מכוונת של המחבר, במקרה זה לצורך טיהור, של מותו הממשמש ובא. ניתן לקחת את ה"שוודי" של קריין בסיפור הזה, בעקבות התאוריה הפסיכואנליטית העדכנית, כתחליף קורבן שיש לטהר אותו.

מעבר ל"נסיבות האפלות של הקומפוזיציה" היו לקריין היה מטרה סופית ודחף מיוחדים ליצירתו: מעבר לטאוטולוגיות שכל אמנות היא שינוי ובמידה פורמלית חיקוי, קריין חיפש וברור שמצא "צורה של קתרזיס" בכתיבה. תפיסה זו מסבירה את ייחודו, בייחוד כפועל באמצעות ה"תיעוב" הידוע לשמצה שלו של דת משפחתו, "שירת התהילים הריקנית וחסרת התוחלת" שלהם. הספר האהוב עליו, למשל, היה "החיים על המיסיסיפי" (Life on the Mississippi) של מארק טוויין, שבו אלוהים מוזכר רק פעמיים - פעם אחת כאירוניה ופעם כ"הונאה". לא רק קריין קרא לאלוהים במיוחד בשורות "ובכן אז אני שונא אותך / דמות צדקנית" ב"הרוכבים השחורים" (1895), אבל אפילו ניצולי הספינה הטרופה מלאי התקווה שלו, כמו "החברות" של ניצולי "הסירה הפתוחה" שלו, אינם מזכירים את האלוהים, ומציינים רק "טבע אדיש". האנטי-תאיזם שלו בולט ביותר באפיון שלו את המין האנושי כ"כינים הנצמדות לפקעת אבודה בחלל", נאום המתקרב לשיאו ב"המלון הכחול", פרק שש. ייתכן כי קריין ניצל את המרחב הנפשי הפורמלי של הדת, שפתאום זמין כעת כתוצאה מ"מות האל" לאחרונה, כסביבה לאמנות הפיצוי שלו.

רומנים

החל מהפרסום של "מגי: נערת הרחוב" (Maggie: A Girl of the Streets) בשנת 1893, קריין הוכר על ידי המבקרים בעיקר כסופר. מגי נדחתה בתחילה על ידי מפרסמים רבים בגלל התיאורים הלא טיפוסיים והאמיתיים של מלחמת מעמדות, שהתנגשו עם הסיפורים הסנטימנטליים של אותה תקופה. במקום להתמקד בעשירים מאוד או במעמד הביניים, דמויות הרומן הן תושבי המעמד הנמוך של הבאורי בניו יורק. הדמות הראשית, מגי, יורדת לזנות לאחר שהולכה שולל על ידי אהובה. אף על פי שהעלילה של הרומן פשוטה, מצב הרוח הדרמטי שלו, הקצב המהיר ותיאור חיי באורי הפכו אותו לבלתי נשכח. מגי היא לא רק תיאור של חיי שכונות עוני, אלא גם מייצגת סמלים נצחיים. בטיוטה הראשונה שלו, קריין לא נתן לדמויות שלו שמות ראויים. במקום זאת, הם זוהו בכינויים: מגי, למשל, הייתה הילדה ש"פרחה בשלולית בוץ" ופיט, המפתה שלה, היה "אביר". הרומן נשלט על ידי אירוניה מרה וכעס, כמו גם מוסר הרסני וסנטימנט בוגדני. המבקרים יקראו מאוחר יותר לרומן "הפרח האפל הראשון של הנטורליזם האמריקאי" על מרכיביו הייחודיים של סיפורת נטורליסטית.

ארנסט המינגוויי (על ספינתו בסביבות 1950) האמין ש"התג האדום של האומץ" הוא "אחד הספרים הטובים ביותר בספרות [האמריקאית]"

"התג האדום של האומץ" נכתב שלושים שנה לאחר תום מלחמת האזרחים ולפני שקריין התנסה בעצמו בקרב, והיה חדשני מבחינה סגנונית וגם פסיכולוגית. לעיתים קרובות הספר מתואר כרומן מלחמה , הוא מתמקד פחות בקרב ויותר בנפשה של הדמות הראשית ובתגובותיו במלחמה. משערים כי קריין ביסס את הקרב הבדיוני ברומן על זה של קרב צ'נסלורוויל ; ייתכן שהוא גם ראיין את ותיקי גדוד חיל הרגלים המתנדבים ה-124 של ניו יורק , הידוע בכינויו "פריחת התפוזים", בפורט ג'רוויס בניו יורק. מסופר מנקודת מבט מוגבלת בגוף שלישי, הוא משקף את החוויה הפרטית של הנרי פלמינג, חייל צעיר שבורח מהקרב. התג האדום של האומץ בולט בתיאוריו העזים ובפרוזה מהוקצעת היטב, שניהם עוזרים ליצור מתח בתוך הסיפור. באופן דומה, על ידי החלפת כינויים בשמות הדמויות ("הנער", "החייל המרופט"), קריין מחדיר ליצירתו איכות אלגורית, מה שגורם לדמויותיו להצביע על מאפיין ספציפי של האדם. כמו הרומן הראשון של קריין, לתג האדום של האומץ יש גוון אירוני עמוק שמתגבר בחומרתו ככל שהרומן מתקדם. כותרת היצירה אירונית; הנרי מאחל "שגם לו יהיה פצע, תג אדום של אומץ", מהדהד משאלה להיפצע בקרב. הפצע שהוא כן מקבל (מקת הרובה של חייל נמלט מצבא האיחוד) אינו תג אומץ אלא תג בושה.

הרומן מבטא קשר חזק בין האנושות לטבע, עניין תדיר ובולט בסיפורת ובשירתו של קריין לאורך הקריירה שלו. בעוד שסופרים בני זמנו (ראלף וולדו אמרסון, נתניאל הות'ורן, הנרי דייוויד תורו) התמקדו בקשר אוהד בין שני היסודות, קריין כתב מנקודת המבט שהתודעה האנושית מרחיקה את בני האדם מהטבע. ב"תג האדום של האומץ", המרחק הזה משולב עם מספר רב של התייחסויות לבעלי חיים ולגברים בעלי מאפיינים חייתיים: אנשים "מייללים", "צווחים", "נוהמים" או "רוטנים".

מאז התעוררות הפופולריות של קריין בשנות העשרים של המאה העשרים נחשב "התג האדום של האומץ" לטקסט אמריקאי חשוב. הרומן הפיע באנתולוגיות מספר פעמים, כולל באוסף "גברים במלחמה: סיפורי המלחמה הטובים בכל הזמנים" (Men at War: The Best War Stories of All Time) משנת 1942, בעריכת ארנסט המינגוויי. בהקדמה כתב המינגוויי שהרומן "הוא אחד הספרים הטובים ביותר בספרות שלנו, ואני כולל אותו בשלמותו כי הוא כולו יצירה כמו שירה גדולה".

הרומנים המאוחרים של קריין לא כל כך זכו לשבחי המבקרים. לאחר הצלחתו של "התג האדום של האומץ", קריין כתב סיפור נוסף המתרחש בבאורי. "אימו של ג'ורג'" (George's Mother) הוא פחות אלגורי ואישי יותר משני הרומנים הקודמים שלו, והוא מתמקד בקונפליקט בין אישה המבקרת בכנסייה דרך קבע, ומתנזרת מאלכוהול (שמשערים שהתבססה על אימו של קריין) לבין בנה הרווק שנותר, שהוא חולם נאיבי. התגובה הביקורתית לרומן הייתה מעורבת. "הסיגלית השלישית" (The Third Violet), רומן שכתב במהירות לאחר פרסום "התג האדום של האומץ", נחשב בדרך כלל כניסיון של קריין לפנות לקהל פופולרי. קריין ראה בו "סיפור קטן ושקט". אף על פי שהוא הכיל פרטים אוטוביוגרפיים, הדמויות נחשבו לא אותנטיות וסטריאוטיפיות. הרומן לפני האחרון של קריין, "בשירות פעיל" (Active Service), סובב סביב מלחמת יוון-טורקיה של 1897, אותה הכיר המחבר. אף על פי שנודע בתפיסה הסאטירית שלו על היצירות המלודרמטיות והנלהבות ביותר שהיו פופולריות במאה התשע-עשרה, הרומן לא זכה להצלחה. מקובל על המבקרים שעבודתו של קריין סבלה בשלב זה בשל המהירות שכתב על מנת לעמוד בהוצאות המחייה הגבוהות שלו. את הרומן האחרון שלו, יצירה מותחת ופיקרסקית בשם "The O'Ruddy", סיים רוברט בר לאחר מותו של קריין, והוא פורסם ב-1903.

סיפורים קצרים

"זיכרונות מלחמה", שכתב קריין זמן קצר לפני מותו, מסתיים כך: "האפיזודה הסתיימה. ואתה יכול לסמוך על זה שלא אמרתי לך כלום בכלל, כלום, כלום, כלום".

קריין כתב סוגים רבים ושונים של יצירות בדיוניות קצרות תוך שהחיל עליהם ללא הבחנה מונחים כמו "סיפור", "אגדה" ו"סקיצה". מסיבה זו, גילו מבקרים שסיווג חד-משמעי של עבודתו של קריין בעייתי. בעוד ש"הסירה הפתוחה" (The Open Boat) ו"הכלה מגיעה לשמיים צהובים" (The Bride Comes to Yellow Sky) נחשבים לרוב לסיפורים קצרים, אחרים מזוהים באופן שונה.

בראיון משנת 1896 עם הרברט פ. ויליאמס, כתב ב"בוסטון הראלד ", אמר קריין כי "לא מצא שסיפורים קצרים שונים לחלוטין באופיים מסיפורת אחרת. נראה לי שסיפורים קצרים הם הדברים הקלים ביותר שאנו כותבים". במהלך הקריירה הספרותית הקצרה שלו, הוא כתב יותר ממאה סיפורים קצרים וסקיצות בדיוניות. הסיפורת המוקדמת של קריין התבססה על משלחות מחנאות בשנות העשרה שלו; סיפורים אלה נודעו בסופו של דבר בשם סיפורי מחוז סאליבן וסקיצות (The Sullivan County Tales and Sketches). הוא ראה ב"סקיצות" הללו, שהן ברובן הומוריסטיות ואינן מאותו שיעור קומה של עבודה כמו יצירותיו המאוחרות יותר, כ"מאמרים מסוגים רבים", בכך שהם חלקם בדיוני וחלקם עיתונאות.

הנושאים לסיפוריו היו מגוונים מאוד. הסקיצות המוקדמות שלו בעיר ניו יורק וסיפורי באורי תיארו במדויק את תוצאות התיעוש, ההגירה וצמיחת הערים ושכונות העוני שלהן. אוסף ששת הסיפורים הקצרים שלו "הגדוד הקטן" (The Little Regiment) כיסו בסיס מוכר עם מלחמת האזרחים האמריקנית, נושא שבגללו התפרסם עם "התג האדום של האומץ". אף על פי שהוא דומה לרומן הידוע של קריין, "הגדוד הקטן" חסר מרץ ומקוריות. כשהבין את מגבלות הסיפורים הללו, כתב קריין: "המצאתי את סכום ההמצאה שלי בנוגע למלחמה והסיפור הזה מחזיק אותי בייאוש פנימי".

"הסירה הפתוחה וסיפורים אחרים" (The Open Boat and Other Stories‏; 1898) מכיל אסופה של שבעה עשר סיפורים קצרים העוסקים בשלוש תקופות בחייו של קריין: ילדותו באזברי פארק , נסיעתו למערב ולמקסיקו ב-1895, וההרפתקאה הקובנית שלו ב-1897. אסופה זה התקבלה היטב וכללה כמה מיצירותיו המצליחות ביותר מבחינה ביקורתית. האוסף שלו "המפלצת וסיפורים אחרים" (The Monster and Other Stories) מ-1899 התקבל בצורה דומה.

שני אוספים שפורסמו לאחר מותו לא היו מוצלחים באותה מידה. באוגוסט 1900 פורסמו "סיפורי ויילומוויל" (The Whilomville Stories), אסופה של שלושה עשר סיפורים שכתב קריין במהלך השנה האחרונה לחייו. היצירה עוסקת כמעט אך ורק בילדות, והסיפורים שאובים מאירועים שהתרחשו בפורט ג'רוויס, שם חי קריין מגיל שש עד אחת עשרה. בהתמקדות בעיירה קטנה באמריקה, הסיפורים נוטים לרגשנות, אך נשארים חדי עין לגבי חייהם של ילדים. "פצעים בגשם" (Wounds in the Rain), שפורסם בספטמבר 1900, מכיל סיפורים בדיוניים המבוססים על דוחותיו של קריין עבור ה-World וה-Journal במהלך מלחמת ארצות הברית-ספרד. סיפורים אלה, שקריין כתב בעודו חולה נואש, כוללים את "מחיר הרתמה" (The Price of the Harness) ו"ההסתערות הבודדת של ויליאם ב. פרקינס" (The Lone Charge of William B. Perkins), והם דרמטיים, אירוניים ולפעמים הומוריסטיים.

למרות התפוקה הפורייה של קריין, רק ארבעה סיפורים - "הסירה הפתוחה", "המלון הכחול", "הכלה מגיעה לשמיים צהובים" ו"המפלצת" - זכו לתשומת לב רבה מצד חוקרים. ה. ג'. ולס ראה ב"הסירה הפתוחה" "ללא כל ספק, הכתר של כל יצירתו", והיא אחת היצירות של קריין הנדונות בתדירות הגבוהה ביותר.

שירה

Many red devils ran from my heart And out upon the page. They were so tiny The pen could mash them. And many struggled in the ink. It was strange To write in this red muck Of things from my heart.

Stephen Crane —

שיריו של קריין, אותם העדיף לכנות "שורות", בדרך כלל אינם זוכים לתשומת לב מלומדת כמו הסיפורת שלו; אף אנתולוגיה לא הכילה את החרוזים של קריין עד 1926. אף על פי שלא בטוח מתי קריין התחיל לכתוב שירה ברצינות, הוא אמר פעם שהמטרה הפואטית הכוללת שלו הייתה "לתת את הרעיונות שלי על החיים בכללותם, עד כמה שאני מכיר אותם". הסגנון הפואטי שנעשה בו שימוש בשני ספרי השירה שלו, "הרוכבים השחורים ושורות אחרות" (The Black Riders and Other Lines) ו"מלחמה היא טובת לב" (War is Kind), היה לא שגרתי לתקופה בכך שהוא נכתב בחריזה חופשית ללא חריזה, משקל או אפילו שמות ליצירות פרטניות. הם בדרך כלל קצרים; אף על פי שמספר שירים, כגון "אל תבכי, עלמה, כי מלחמה היא טובת לב" (Do not weep, maiden, for war is kind), משתמשים בבתים ובפזמון חוזר, רובם אינם עושים זאת. קריין גם נבדל מעמיתיו וממשוררים בדורות מאוחרים יותר בכך שיצירתו מכילה סיטואציות אלגוריות, דיאלקטיות ונרטיביות.

המבקרת רות מילר (Ruth Miller) טענה כי קריין כתב "שירה אינטלקטואלית ולא שירה המעוררת תחושה, שירה שמעוררת את המחשבה במקום שתעורר את הלב". בשירים המאורגנים בצורה המורכבת ביותר, המשמעות של מצבי הנפש או הרגשות היא מעורפלת, אך שיריו של קריין נוטים לאשר גישות, אמונות, דעות ועמדות אלמנטריות מסוימות כלפי אלוהים, האדם והיקום. "הרוכבים השחורים" בפרט הוא מושג דרמטי בעיקרו והשירים מספקים המשכיות בתוך המבנה הדרמטי. יש גם משחק גומלין דרמטי שבו יש לעיתים קרובות קול ראשי המדווח על אירוע שנראה ("במדבר / ראיתי יצור, עירום, חייתי") או מנוסה ("איש מלומד בא אלי פעם"). הקול השני או הקולות הנוספים מייצגים נקודת מבט שמתגלה כנחותה; כאשר אלה מתנגשים, נוצרת הגישה הדומיננטית.

מורשת

דיוקן של סטיבן קריין

בארבע שנים פרסם קריין חמישה רומנים, שני כרכים של שירה, שלושה אוספי סיפורים קצרים, שני ספרי סיפורי מלחמה ומספר רב של יצירות סיפורת קצרות ודיווחים. כיום הוא זכור בעיקר בזכות "התג האדום של האומץ", הנחשב לקלאסיקה אמריקאית. הרומן עובד מספר פעמים לקולנוע, כולל הגרסה של ג'ון יוסטון משנת 1951. עד מותו הפך קריין לאחד הסופרים הידועים ביותר בדורו. אורח חייו האקסצנטרי, הדיווחים התכופים בעיתונים, הקשר עם סופרים מפורסמים אחרים ומעמד הגולה שלו הפכו אותו לידוען בינלאומי במידת מה. אף על פי שרוב הסיפורים על חייו נטו לרומנטיות, השמועות על שימוש בסמים ואלכוהוליזם לכאורה נמשכו זמן רב לאחר מותו.

עד תחילת שנות ה-20 של המאה ה-20, קריין ויצירתו כמעט נשכחו. רק כשתומאס ביר (Thomas Beer) פרסם את הביוגרפיה שלו ב-1923, ואחריה "העבודה של סטיבן קריין" (The Work of Stephen Crane) של וילסון פולט (Wilson Follett‏; 1925–1927), הגיעה כתיבתו של קריין לידיעת קהל מלומדים. המוניטין של קריין התחזק אז על ידי תמיכה מחברים סופרים כמו ג'וזף קונרד, ה.ג'. ולס ופורד מדוקס פורד, שכולם פרסמו זיכרונות או הגיבו על תקופתם עם קריין. הביוגרפיה של ג'ון ברימן על קריין מ-1950 ביססה אותו עוד יותר כסופר אמריקאי חשוב. מאז 1951 ישנו שטף מתמיד של מאמרים, מונוגרפיות ומהדורות חוזרות בחקר קריין.

כיום קריין נחשב לאחד הסופרים החדשניים ביותר של שנות ה-90 של המאה ה-19. עמיתיו, כולל קונרד וג'יימס, כמו גם סופרים מאוחרים יותר כמו רוברט פרוסט, עזרא פאונד ווילה קאתר, היללו את קריין כאחת מהנפשות היצירתיות הטובות ביותר של זמנו. עבודתו תוארה על ידי ולס כ"ביטוי הראשון לפתיחת המחשבה של תקופה חדשה, או, לפחות, השלב המודגש המוקדם של יוזמה חדשה". ולס אמר כי "מעבר למחלוקת", קריין היה "הסופר הטוב ביותר בדורנו, ומותו בטרם עת היה אובדן בלתי הפיך לספרות שלנו". קונרד כתב כי קריין היה "אמן" ו"חוזה בעל כישרון להגדיר את המשמעותי על פני הדברים ועם תובנה שאין דומה לה לגבי רגשות פרימיטיביים". עבודתו של קריין הייתה השראה עבור סופרים עתידיים; לא רק שחוקרים שרטטו קווי דמיון בין ספרו של המינגוויי "הקץ לנשק" ו"התג האדום של האומץ", אלא שהספרות של קריין היוותה השראה חשובה עבור המינגוויי וחבריו המודרניסטים. ב-1936 כתב המינגוויי ב"הגבעות הירוקות של אפריקה" (Green Hills of Africa) כי "הכותבים הטובים הם הנרי ג'יימס, סטיבן קריין ומארק טוויין. זה לא הסדר שבו הם טובים. אין סדר לסופרים טובים". שירתו של קריין נחשבת כמבשרת את תנועת האימג'יזם, והסיפורים הקצרים שלו השפיעה גם על הספרות האמריקאית. "הסירה הפתוחה", "המלון הכחול", "המפלצת" ו"הכלה מגיעה לשמיים צהובים" נחשבים בדרך כלל על ידי המבקרים כדוגמאות ליצירתו הטובה ביותר של קריין.

כמה מוסדות ומקומות ניסו לשמור על מורשתו של קריין. באדנוויילר והבית שבו מת הפכו לאטרקציה תיירותית בגלל הקשר החולף שלו עם הסופר האמריקאי; אלכסנדר וולקוט העיד על כך שהרבה לאחר מותו של קריין, תיירים הופנו לחדר שבו הוא מת. ספריית הספרים והכתבים הנדירים של אוניברסיטת קולומביה מכילה אוסף של התכתבויות אישיות של קריין וטיילור בין השנים 1895–1908. ליד ביתו של של אחיו אדמונד במחוז סאליבן בניו יורק, שבו שהה קריין לזמן קצר, נקרא אגם על שמו. בית סטיבן קריין באזברי פארק, ניו ג'רזי, שבו התגורר המחבר עם אחיו במשך תשע שנים, מופעל כמוזיאון המוקדש לחייו וליצירתו. לאוניברסיטת סירקיוז יש סדרת הרצאות שנתית על שם סטיבן קריין בחסות קרן Dikaia.

אוניברסיטת קולומביה רכשה חלק גדול מהחומרים של סטיבן קריין שהחזיקה קורה קריין במותה. אוסף קריין הוא אחד הגדולים במדינה של החומרים שלו. באוניברסיטת קולומביה הייתה תערוכה: "'הצל המהיר הגבוה של ספינה בלילה': סטיבן וקורה קריין", 2 בנובמבר 1995 עד 16 בפברואר 1996, על חייהם של בני הזוג, הכוללת מכתבים ומסמכים אחרים ומזכרות.

כתבים נבחרים

• Maggie: A Girl of the Streets (1893)
• The Red Badge of Courage (1895)
• The Black Riders and Other Lines (1895)
• George's Mother (1896)
• The Open Boat and Other Tales of Adventure (1898)
• War Is Kind (1899)
• Active Service (1899)
• The Monster and Other Stories (1899)
• Wounds in the Rain (1900)
• Great Battles of the World (1901)
• The O'Ruddy (1903)

ספריו שתורגמו לעברית

• התג האדום של האומץ, הוצאת משרד הביטחון, 1983
• סיפורי ניו יורק, תרגמה הדס וייס, הוצאת אסטרולוג 2002
• מגי, נערת הרחוב / אמו של ג'ורג', תרגמה הדס וייס, הוצאת אסטרולוג 2002
• המלון הכחול, תרגם משה רון, הוצאת נהר, 2018

לקריאה נוספת

• Bassan, Maurice. 1967. "Introduction". Stephen Crane: A Collection of Critical Essays. Englewood Cliffs, N.J.: Prentice-Hall, Inc.
• Beer, Thomas. 1926. Stephen Crane (New York: Knopf)
• Beer, Thomas. 1972. Stephen Crane: A Study in American Letters. New York: Knopf. ISBN 0-374-90519-3.
• Benfey, Christopher. 1992. The Double Life of Stephen Crane. New York: Knopf. ISBN 0-394-56864-8.
• Bergon, Frank. 1975. Stephen Crane's Artistry. New York: Columbia University Press. ISBN 0-231-03905-0.
• Berryman, John. 1962. Stephen Crane. New York: Meridian.
• Bloom, Harold. 1996. Stephen Crane's The Red Badge of Courage. New York: Chelsea House Publishers. ISBN 978-0-585-25371-8.
• Bloom, Harold. 2002. Stephen Crane. New York: Chelsea House Publishers. ISBN 0-7910-6345-3.
• Cavitch, Max. 2008. "Stephen Crane's Refrain." ESQ, Vol. 54. 33–53.
• Cazemajou, Jean. 1969. Stephen Crane. Minneapolis: University of Minnesota Press. ISBN 0-8166-0526-2.
• Conrad, Joseph. 1967. "His War Book". Stephen Crane: A Collection of Critical Essays. Ed. Maurice Bassan. Englewood Cliffs, N.J.: Prentice-Hall, Inc.
• Davis, Linda H. 1998. Badge of Courage: The Life of Stephen Crane. New York: Mifflin. ISBN 0-89919-934-8.
• Delbanco, Nicholas. The Art of Youth: Crane, Carrington, Gershwin and the Nature of First Acts. New York: Houghton 2013
• Gibson, Donald B. 1988. The Red Badge of Courage: Redefining the Hero. Boston: Twayne Publishers. ISBN 0-8057-7961-2.
• Gibson, Donald B. 1968. The Fiction of Stephen Crane. Carbondale: Southern Illinois University Press.
• Gullason, Thomas A. 1961. "Thematic Patterns in Stephen Crane's Early Novels". Nineteenth-Century Fiction, Vol. 16, No. 1. Berkeley: University of California Press.
• Hoffman, Daniel. 1967. "Crane and Poetic Tradition". Stephen Crane: A Collection of Critical Essays. Ed. Maurice Bassan. Englewood Cliffs, N.J.: Prentice-Hall, Inc.
• Katz, Joseph. 1972. "Introduction". The Complete Poems of Stephen Crane. Ithaca, N.Y: Cornell University Press. ISBN 0-8014-9130-4.
• Knapp, Bettina L. 1987. Stephen Crane. New York: Ungar Publishing Co.
• Kwiat, Joseph J. 1987. "Stephen Crane, Literary-Reporter: Commonplace Experience and Artistic Transcendence". Journal of Modern Literature, Vol. 8, No. 1. Bloomington, Indiana: Indiana University Press.
• Linson, Corwin K. 1958. My Stephen Crane. Syracuse: Syracuse University Press.
• Nagel, James. 1980. Stephen Crane and Literary Impressionism. University Park: Pennsylvania State University Press. ISBN 0-271-00267-0.
• Perosa, Sergio. “Naturalism and Impressionism in Stephen Crane's Fiction,” Stephen Crane: A Collection of Critical Essays, ed. Maurice Bassan (Englewood Cliffs: Prentice-Hall 1966).
• Robertson, Michael. 1997. Stephen Crane, Journalism, and the Making of Modern American Literature. New York: Columbia University Press. ISBN 0-231-10969-5.
• Rogers, Rodney O. 1969. "Stephen Crane and Impressionism". Nineteenth-Century Fiction, Vol. 24, No. 3. Berkeley: University of California Press.
• Schaefer, Michael W. 1996. A Reader's Guide to the Short Stories of Stephen Crane. New York: G.K. Hall & Co. ISBN 0-8161-7285-4.
• Shulman, Robert. 1978. "Community, Perception, and the Development of Stephen Crane: From The Red Badge to 'The Open Boat'". American Literature, Vol. 50, No. 3. Duke, N.C.: Duke University Press.
• Sorrentino, Paul. 2006. Student Companion to Stephen Crane. Westport, Conn.: Greenwood Press. ISBN 0-313-33104-9.
• Sorrentino, Paul. 2014. Stephen Crane: A Life of Fire. Cambridge, MA: Belknap Press. ISBN 978-0674049536.
• Splendora, Anthony. "Book Review, Stephen Crane: A Life of Fire, by Paul Sorrentino," The Humanist, Vol. 75, No. 4 (July/August 2015), pp. 46–47
• Splendora, Anthony. "Dead Tilt: Playing for Keeps at 'The Blue Hotel,' the Prize and the Price," Janus Head, Vol. 14 Issue 2, pp. 135–157.
• Weatherford, Richard M. 1997. "Introduction". Stephen Crane: The Critical Heritage. New York: Routledge. ISBN 0-415-15936-9.
• Wertheim, Stanley. 1997. A Stephen Crane Encyclopedia. Westport, Connecticut: Greenwood Press. ISBN 0-313-29692-8.
• Wertheim, Stanley and Paul Sorrentino. 1994. The Crane Log: A Documentary Life of Stephen Crane, 1871–1900. New York: G. K. Hall & Co. ISBN 0-8161-7292-7.
• Wolford, Chester L. 1989. Stephen Crane: A Study of the Short Fiction. Boston: Twayne Publishers. ISBN 0-8057-8315-6.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא סטיבן קריין בוויקישיתוף

• כתבי סטיבן קריין בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• סטיבן קריין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• סטיבן קריין, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• סטיבן קריין, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

• Works by Stephen Crane in eBook form at Standard Ebooks
• Works by or about Stephen Crane at Internet Archive
• Works by Stephen Crane at LibriVox (public domain audiobooks)
• Finding aid to the Stephen Crane papers at Columbia University Rare Book & Manuscript Library
• Stephen Crane's collected journalism at The Archive of American Journalism
• The Stephen Crane Society
• The Red Badge of Courage Site
• "Syracuse and a Civil War Masterpiece," by Rick Burton
• SS Commodore Wreck Site
• Articles in Western American Literature on Stephen Crane
• Article on Stephen Crane in May 1895 edition of The Bookman (New York)