סתירות בין המדע להלכה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ביצה של כינת הראש. דבר שאינו קיים על פי פשטות דברי התלמוד.

סתירות בין המדע והמציאות לנאמר בחז"ל נידונו בספרות הפסיקה מאז ימי הראשונים, בדרך כלל מכנים הפוסקים מצבים אלו בשם נשתנו הטבעים - תיאוריה המניחה כי הטבע נתון לשינויים מזמן לזמן, ולכן לא תמיד אפשר להסיק כי המציאות הנראית בהווה התנהגה כך גם בעבר. בכך נחסך הצורך לקבוע כי חז"ל טעו בהבנת המציאות - טענה הנחשבת בעיני רבים כאפיקורסות.

הפוסקים דנו בהלכות רבות שהסיבות שניתנו להם בעבר אינן תואמות את המציאות שהתגלתה לאחר מכן. בחלק מהמקרים הכריעו כי ההלכה תשתנה בעקבות ההכרה במציאות השונה.

גישות שונות ביחסי מדע - הלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק מהראשונים התנגדו בתוקף לשינוי ההלכה על פי מחקר הטבע, והטילו ספק בתוצאות המחקרים. כך כתב הרשב"א בתשובה,[1] וכך גם דעת הריב"ש:

שאין לנו לדון בדיני תורתנו ומצוותיה, על פי חכמי הטבע והרפואה. שאם נאמין לדבריהם, אין תורה מן השמים, חלילה. כי כן הניחו הם במופתיהם הכוזבים. ואם תדין בדיני הטריפות על פי חכמי הרפואה, שכר הרבה תטול מן הקצבים, כי באמת ייהפכו רובם ממוות לחיים ומחיים למוות... וכמה וכמה אחרים שאנחנו אוסרים כגון הסירכות והמראות הפוסלות בריאה, והם מלעיגים עלינו, יוצק זהב רותח לתוך פיהם כי לא מפי הטבע והרפואה אנו חיין, ואנחנו על חכמינו ז"ל נסמוך אפילו יאמרו לנו על ימין שהוא שמאל, שהם קבלו האמת ופירושי המצוות איש מפי איש עד משה רבינו ע"ה. לא נאמין אל חכמי היוונים והישמעאלים שלא דברו רק מסברתם, ועל פי אי זה נסיון, מבלי שישגיחו על כמה ספקות יפלו בנסיון ההוא.

שו"ת הריב"ש סימן תמ"ז

עם זאת יש שפירשו את כוונתם של הרשב"א והריב"ש לדיני טריפות בלבד.[2]

בדורות מאוחרים יותר התקבלה הגישה כי ההסברים הטבעיים להלכות מסוימות אכן אינם תואמים למציאות, אך ההלכה אינה משתנה בשל כך. בספר מכתב מאליהו מובאים דברי הרב אליהו אליעזר דסלר בנושא:

ואמר אדמו"ר זצ"ל שבאלו ובכיוצא באלו לעולם אין הדין משתנה אף שלכאורה הטעם אינו מובן לנו, אלא יש לאחוז בדין בשתי ידים בין לחומרא בין לקולא. והטעם,... כי את ההלכה ידעו חז"ל בקבלה מדורי דורות, וגם ידעו מן הנסיון... אבל בענין ההסברים הטבעיים, לא ההסבר מחייב את הדין אלא להיפך, הדין מחייב הסבר, והטעם המוזכר בגמרא אינו הטעם היחידי האפשרי בעניין, ואם לפעמים נתנו הסברים שהם לפי ידיעת הטבע שבימיהם, חובה עלינו לחפש הסברים אחרים שבהם יתקיים הדין על מכונו לפי ידיעות הטבע שבימינו... וגם אם לא נמצא טעם הגון, נאמין באמונה שלמה שהדין דין אמת ואל ה' נייחל שיאיר עינינו למצוא הסבר מתאים.

מכתב מאליהו חלק ד' עמוד 355.

נשתנו הטבעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור תיאורית "נשתנו הטבעים" הוא עוד מימי הראשונים שמצאו סתירות בין דברי התלמוד למציאות בימיהם. בעלי התוספות כתבו על המשתמע מדברי הגמרא כי פרה אינה יולדת עד שתהיה בת שלוש שנים: ""ויש לתמוה דהא מעשה בכל יום דפרה בת שתי שנים יולדת. ויש לומר דודאי עתה נשתנה העת מכמו שהיה בדורות הראשונים"[3]"

בברית מילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשנה[4] נאמר כי מותר לרחוץ את הקטן לאחר ברית מילה ולחלל שבת בשביל כך. בשולחן ערוך[5] נפסק כי הדבר היה תקף רק "בזמן חכמי הגמרא" אך בזמן הזה אין היתר לחלל שבת בשביל לרחצו.

מאידך, לעניין מציצה בברית מילה, בתלמוד[6] מבואר כי המציצה מצילה את התינוק הנימול מסכנת חיים ולכן מותרת גם היא בשבת משום פיקוח נפש. ואף על פי ש"לפי מה שאומרים הרופאים עכשיו, אדרבה על ידי המציצה אפשר שיסתכן".[7] הכריעו הפוסקים כי יש להמשיך לקיים את המנהג גם תוך כדי חילול שבת. הרב ישראל ליפשיץ הסביר את החילוק בין מציצה לרחיצה, כי במציצה הרופאים מודים שישנה תועלת מסוימת אך ברחיצה אין תועלת כלל לאחר המילה.[7]

הריגת כינים בשבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד בבלי[8] נאמר כי מותר להרוג מאכולת (כינה) בשבת. התלמוד[9] מבאר שהסיבה לכך היא שהכינה אינה פרה ורבה מזיווג זכר ונקבה אלא "נעשה בראש מזיעת הגוף"[10] ולכן אין בכך איסור נטילת נשמה. כך נפסק גם בשולחן ערוך.[11]

האחרונים תמהו מהמציאות הנראית שרביית הכינה אכן באה מזיווג זכר ונקבה ומטילה ביצים. חלקם ביקשו לקבוע כי ההלכה תשתנה והריגת כינים בשבת תיאסר,[12] אחרים טענו כי ההלכה אינה משתנית גם אם התגלה שהמציאות השתנתה וסיבת ההיתר כבר לא קיימת,[13] יש שהסבירו כי דברי הגמרא לא נאמרו על סוג הכינים המוכר לנו אלא על סוג כינים שהיה בימיהם שהיו נולדות מזיעה,[14] ויש שהסבירו שמאחר וקשה לראות בעין רגילה את רביית הכינים, ההלכה אינה מתחשבת בכך.[15]

פגים שנולדו בחודש שמיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בן שמונה

על פי הרפואה המסורתית שהייתה רווחת בזמן התלמוד, עובר שנולד לפני השלמת תשעה חודשים מלאים להריון, אין לו סיכוי לחיות[16] הלכות רבות נקבעו על סמך הנחה זו, בהם: אסור לחלל שבת בכדי להצילו,[17] דמו אינו מכשיר לטומאה,[18] והפוצעו בשבת אינו חייב משום נטילת נשמה שהרי הוא כ"מחתך בבשר בעלמא".[19] הרשב"ש תמה על הדבר מהמציאות בימיו והכריע שגם בדבר זה "נשתנו הטבעים"[20] בנידון זה הסכמת כל הפוסקים כי ההלכה השתנתה וחובה לחלל שבת בכדי להציל "בן שמונה".[21]

בהלכות טריפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד נמנו סוגי חולי או פציעה בבהמה או אדם המחשיבים אותם כטרפה, התלמוד קובע כי "טריפה אינה חיה"[22] יותר משנים עשר חודשים.[23] בין הטריפות - נחתכה הרגל מן הארכובה ולמעלה.[24] במקרים מסוימים, עדים הרואים שאדם הגיע למצב זה יכולים להעיד עליו שמת ולהתיר את אשתו להינשא לאחר.[25] הפוסקים כתבו כי בימינו חלק מהטריפות המנויות בתלמוד ניתנות לריפוי ולכן אין להעיד על אדם שמת במקרים אלו,[26] אך בהמה שיש בה אחת מהטריפות באופן ודאי, אסורה אף שחיה יותר מ-12 חודשים.[27]

הרב אברהם ישעיהו קרליץ הגדיר את החילוק בדיני טריפה בין אדם לבהמה, וכתב כי דיני הטריפות בבהמה נקבעו לפי זמן חתימת התלמוד, וכל מחלה שלא הייתה ניתנת לריפוי באותם ימים, נחשבת כטריפה.

ואין לתמוה על זה, דבאמת נראה דברא הקב"ה רפואות אף לטריפות... אלא שלא נתגלו בכל דור ודור ובכל מקום ומקום ויש אשר נתגלו וחזרו ונשכחו... ונמסר לחכמים לקבוע הטריפות ע"פ רוח קדשם שהופיע עליהם. והנה היה צריך להקבע בב' אלפים תורה... דיני הטריפות לדורות... ואין לנו תורה חדשה אחריהם... ואותן המחלות שהיו פרוונקא דמלאכא דמותא בזמן ההוא... המה הטריפות שאסרתן התורה בין בזמן ההוא ובין בזמן של הדורות הבאים שמסר הקב"ה את משפטי התורה שלהן לחכמי הדורות ההם... ואפשר דהנתוחים שבזמנינו לא היו מועילים בימים הראשונים...

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נריה משה גוטל, השתנות הטבעים בהלכה מכון "יחדיו" ירושלים ה'תשנ"ה.לקריאה מקוונת באתר אוצר החכמה.(למנויים בלבד)
  • דניאל מלאך, השתנות הטבעים כפתרון לסתירות בין דת למדע תחומין יח' (ה'תשנ"ח) עמודים 371 - 383
  • יוסף זליכה, קביעת דיני התורה לפי חכמי הטבע קובץ "פעמי יעקב" עמודים לח - מט.
  • חיים דוד הלוי, האבחנות הרפואיות של חז"ל תחומין יז' (ה'תשנ"ז) עמודים 319 - 326
  • מרדכי הלפרין, הגדרה הלכתית ואבחנה רפואית מבוא לסוגיית בן שמונה, אסיא מה' מו' טבת ה'תשמ"ט, עמודים 92 - 96

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שו"ת הרשב"א חלק א' סימן צ"ח
  2. ^ השתנות הטבעים בהלכה, חטיבה ראשונה פרק ד'.
  3. ^ תוספות על תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף כד:
  4. ^ משנה, מסכת שבת, פרק ט', משנה ג'
  5. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן של"א, סעיף ט'
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קל"ג, עמוד ב'
  7. ^ 7.0 7.1 תפארת ישראל, בועז, שבת פרק יט משנה ב
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף י"ב, עמוד א'
  9. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ק"ז, עמוד ב'
  10. ^ חידושי הריטב"א שבת יב.
  11. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שט"ז, סעיף ט'
  12. ^ הרב יצחק למפרונטי בפחד יצחק מערכת צידה.
  13. ^ גביע הכסף שבת יב. בשם הרב בן-ציון אבא-שאול. מכתב מאליהו חלק ד' עמוד 355.
  14. ^ קובץ תורני אור תורה שע"ד סימן מ"ד. ארחות שבת פרק ארבעה עשר סעיף ל'.
  15. ^ דרך בינה עמוד יח' בשם הרב חיים קניבסקי.
  16. ^ בלשון התלמוד בבלי, מסכת נידה, דף ל"ח, עמוד א', "יולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין". בתלמוד ישנה דיעה חולקת, כמו כן מוסכם שאם נגמרו שערו וציפורניו אינו נחשב בן שמונה.
  17. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קל"ה, עמוד א'
  18. ^ משנה, מסכת מכשירין, פרק ו', משנה ז'
  19. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קל"ו, עמוד א'
  20. ^ שו"ת הרשב"ש סימן תקיג.
  21. ^ שמירת שבת כהלכתה פרק לו' אות יב'.
  22. ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף מ"ב, עמוד א'
  23. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר מאכלות אסורות, הלכות ד, פרק ח'
  24. ^ משנה, מסכת חולין, פרק ד', משנה ו'
  25. ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ק"כ, עמוד ב'
  26. ^ חזו"א יו"ד טריפות ה' ג'
  27. ^ שפתי כהן יו"ד ש"ה ט"ז

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.