השתנות טבעים בהלכה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

סתירות בין המדע והמציאות לנאמר בחז"ל נידונו בספרות הפסיקה מאז ימי הראשונים. כאשר מדובר בעניינים הנוגעים לטבע האדם ועולם החי, ובמיוחד לרפואה, בדרך כלל מכנים הפוסקים מצבים אלו בשם נשתנו הטבעים - שינויים שחלו בבריות עם הזמן או בתלות בתנאים הסביבתיים, כך שדברי חז"ל התייחסו לטבעים שהכירו בזמנם בלבד.

הפוסקים דנו בהלכות רבות שהסיבות שניתנו להם בעבר אינן תואמות את המציאות שהתגלתה לאחר מכן. בחלק מהמקרים הכריעו כי ההלכה תשתנה בעקבות ההכרה במציאות השונה.

גישות שונות ביחסי מדע - הלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתייחס להלכות טריפות, כלומר בהמות שלפי התלמוד לא יוכלו לחיות במשך שנה, על פי כללים המובאים בתלמוד כהלכה למשה מסיני, חלק מהראשונים דחו את האפשרות של הניסיון לפרוך את דברי חז"ל. כך כתב הרשב"א[1], שהבהיר שאין מניעה לקבל את הניסיון כראיה לכך שפרשנות מסוימת של דברי חז"ל, היא הנכונה, וכך גם דעת הריב"ש.[2]

בעת החדשה, הרב אליהו דסלר גרס שהטעמים הטבעיים בהם תלו חז"ל הלכות שונות, אמנם נאמרו לפי ידיעת הטבע שבימיהם, אך אינם אלא ניסיון להסביר הלכות שהיו מקובלות מזה דורות. ההלכות עצמן מבוססות גם על ניסיון אמפירי שאינו תלוי בהסבר ספציפי, ואם ההסבר של חז"ל אינו תואם את ידיעת הטבע שבימינו, עלינו לחפש הסבר אחר, אך בכל מקרה הדין לא ישתנה.[3]

הרב משה שמואל גלזנר כתב שיש הלכות שנקבעו על בסיס ההיכרות המוגבלת של המציאות שהייתה באותו דור, ובדור משכיל יותר מן הדין היה לשנותם, "אבל מאחר שההכרח העצום הביא לידי כך לעשות לתושבע"פ קיום לדורות, אין לנו רשות לשנות אף כקוצו של יו"ד בהסכמתם והכרעתם". בכך כוונתו למיעוט הלומדים ולפיזורם בתקופת הגלות, שמחייבים קאנוניזציה של התורה שבעל פה לשמירת המסגרת ההלכתית.[4]

דוגמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תליית חוסר התאמה שנמצא בין דברי חז"ל לבין המציאות המוכרת - בשינויי הטבעים, התחילה בתקופת הראשונים.

גיל הפיריון של פרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעלי התוספות כתבו על המשתמע מדברי הגמרא כי פרה שגילה פחות משלוש אינה יולדת: "ויש לתמוה דהא מעשה בכל יום דפרה בת שתי שנים יולדת. ויש לומר דודאי עתה נשתנה העת מכמו שהיה בדורות הראשונים".[5] אומנם לפי שיטת הספירה שהייתה נהוגה בימי חז"ל, מי שנמצא בשנתו השלישית כבר קרוי בן שלוש.

בברית מילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשנה[6] נאמר כי רוחצים את התינוק ביום השלישי לאחר ברית מילה (גם) בשבת. בשולחן ערוך[7] נפסק כי "בזמן חכמי הגמרא" אם לא היו רוחצים את הולד במים חמים היה מסתכן, אך בזמן הזה לא נהגו ברחיצה כלל וממילא אין היתר לחלל שבת בשבילה. הרב דוקטור מרדכי הלפרין שיער שהרחיצה נועדה למנוע היפוקסיה במקרה שהתינוק סובל מסוג מסוים של היפוספדיאס שהיום הוא נדיר, אך לפי עדות של מוהל המובאת בתשובה של הרב יוסף חיים מבגדאד, כנראה שהיה נפוץ יותר בקרב יהודי בבל.[8]

מאידך, לעניין מציצה בברית מילה, בתלמוד[9] מבואר שהימנעות ממנה מסכנת את התינוק ולכן מותרת גם היא בשבת משום פיקוח נפש. הרב ישראל ליפשיץ כתב על כך ש"לפי מה שאומרים הרופאים עכשיו, אדרבה על ידי המציצה אפשר שיסתכן שע"י המציצה יתפרצו נקבי (הפארען) וישפעו דם אחר המילה. כמוצץ יין שבחבית [...] מיד היין שתחתיו ממילא פורץ ועולה אף אחר שפסק למצוץ [...] ואין לתמוה על זה שהוא נגד הגמ'. דבכמה דברים נשתנה הטבע". הרב ליפשיץ ממשיך ומבאר שאף על פי שלכאורה יש לקבל את המלצת הרופאים שלא למצוץ, שכן "הם בקיאים בחששת סכנה יותר ממנו", במקרה זה אין לסור מדברי חז"ל, שכן גם הרופאים מודים שהמציצה מגינה על התינוק מ"צביית הגיד", אלא שבארצות הצפון החשש ממנה קטן יותר והרופאים מציעים לה פיתרון אחר.[10]

הריגת כינים בשבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד[11] מבואר ששקצים ורמשים, לרבות פרעושים, אסור להרוג בשבת, אך לגבי כינים ישנה מחלוקת. ההבדל בין המינים מוסבר בכך שכינה "אינה פרה ורבה". האמורא אביי מקשה על הסבר זה ממקורות בהם מוזכרים "ביצי כינים", אולם קושיה זו נדחית באמירה שביצי כינים הם מין נפרד של בעלי חיים. הראשונים הסבירו שהכינים האמורות 'נעשות בראש מזיעת הגוף'[12]. ואף במשנה ברורה נכתב: "כנה דאינה באה מזכר ונקבה אלא באה מן הזיעה לא חשיבא בריה אבל פרעוש אע"פ שגם היא אינה פרה ורבה מ"מ כיון שהוייתה מן העפר יש בה חיות כאלו נברא מזכר ונקבה".[13]

בשולחן ערוך[14] נפסק שמותר להרוג כינים שבראש, אולם בדורות האחרונים תמהו על כך לאור המוסכמה המודרנית שכלל בעלי החיים נוצרים מפרייה ורבייה.[15] יש הגורסים כי דברי הגמרא לא נאמרו על סוג הכינים המוכר לנו אלא על סוג כינים שהיה בימי חז"ל שהיו נולדות מזיעה,[16] לפי גישה זו, דין הגמרא אינו שייך לימינו. מאידך יש שהסבירו שההלכה מתייחסת למציאות כפי שהיא נראית בראייה רגילה, ומאחר וקשה לראות את רביית הכינים, ההלכה אינה מתחשבת בה.[17] כאמור, יש גם המצדדים בכך שבכל מקרה דין הגמרא אינו משתנה.[18]

פגים שנולדו בחודש שמיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בן שמונה

על פי הרפואה המסורתית שהייתה רווחת בזמן התלמוד, עובר שנולד בחודש השמיני להריון, וציפורניו ושערו לא סיימו את התפתחותם, הוא נפל שאין לו סיכוי לשרוד. הלכות רבות נקבעו על סמך הנחה זו, בהם: אסור לחלל שבת בכדי להאריך את חייו,[19] דמו אינו מכשיר לטומאה,[20] והפוצעו בשבת אינו חייב משום נטילת נשמה שהרי הוא כמת.[21] בעקבות היכולת המשופרת של הרפואה המודרנית לטפל בפגים, הסכמת כל הפוסקים כי ההלכה השתנתה וחובה לחלל שבת בכדי להציל בן שמונה.[22]

בהלכות טריפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד נמנו סוגי חולי או פציעה בבהמות המחשיבים אותם כטרפה, שאינה יכולה לחיות יותר משנים עשר חודשים.[23] בין הטריפות - קטיעת הרגליים מן הארכובה ולמעלה.[24] גם אדם יכול להיעשות טרפה במקרים מסוימים, למשל אם נקטעה רגלו למעלה מהארכובה כשהוא בים.[25] הפוסקים כתבו כי בימינו חלק מהטריפות המנויות בתלמוד ניתנות לריפוי ולכן אין להעיד על אדם שמת במקרים אלו,[26] אך בהמה שיש בה אחת מהטריפות באופן ודאי, אסורה אף אם לאחר מכן היא חיה יותר מ-12 חודשים.[27]

הרב אברהם ישעיהו קרליץ כתב כי דיני הטריפות בבהמה נקבעים לפי 'אלפיים שנות תורה', אחת התקופות ההיסטוריות המוזכרת בתלמוד,[28] שהסתיימה בימי חז"ל, וכל מחלה שלא הייתה ניתנת לריפוי בזמנם, נחשבת כטריפה לדורות.[29]

שטיפת ידיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי ברייתא המובאת בתלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ע"ז, עמוד ב' יש לשטוף ידיים לפני שמאכילים פת לילד, ולצורך זה אף הותרה הדחת יד אחת ביום כיפור. לדברי האמורא אביי, טעם הדבר הוא משום "שיבתא". לפי הפירוש המקובל, מדובר ברוח רעה שבלי ההדחה עלולה להזיק לילד. הרמב"ם פסק בהלכות יום כיפור "מדיחה אשה ידה אחת במים ונותנת פת לתינוק",[30] אולם תוספות מעירים ש"מה שהעולם אין נזהרין עכשיו בזה לפי שאין אותה רוח רעה שורה באלו המלכיות", והשולחן ערוך השמיט דין זה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נריה משה גוטל, השתנות הטבעים בהלכה מכון "יחדיו" ירושלים ה'תשנ"ה. לקריאה מקוונת באתר אוצר החכמה. (חלק מהעמודים זמינים למנויים בלבד)
  • דניאל מלאך, השתנות הטבעים כפתרון לסתירות בין דת למדע תחומין יח' (ה'תשנ"ח) עמודים 371 - 383
  • יוסף זליכה, קביעת דיני התורה לפי חכמי הטבע קובץ "פעמי יעקב" עמודים לח - מט.
  • חיים דוד הלוי, האבחנות הרפואיות של חז"ל תחומין יז' (ה'תשנ"ז) עמודים 319 - 326
  • מרדכי הלפרין, הגדרה הלכתית ואבחנה רפואית מבוא לסוגיית בן שמונה, אסיא מה' מו' טבת ה'תשמ"ט, עמודים 92 - 96

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^

    ואם תשוב ומה נעשה וכבר ראינו בעינינו יתרת ברגל ששהתה שנים עשר חודש. זו היא שאמר רבי יהושע בן לוי לרבי יוסי בן נהוראי על דא את סמיך כלומר אי אפשר. וכאילו אתה מעיד על שאי אפשר שראית אותו בעיניך. או סבה אחרת יש. וכן בכאן אנו שואלין אותו שמעיד מאין אתה יודע ששהתה זו. שמא שכחת או שמא טעית או שמא נתחלף לך בזמן או שמא נתחלפה לך בהמה זו באחרת. שאי אפשר להעיד שתהא בהמה זו בין עיניו כל שנים עשר חודש. ואם יתחזק בטעותו ויאמר לא כי אהבתי דברים זרים והם אשר ראו עיניהם ואחריהם אלך. נאמר אליו להוציא לעז על דברי חכמים אי אפשר. ויבטל המעיד ואלף כיוצא בו ואל תבטל נקודה אחת ממה שהסכימו בו חכמי ישראל הקדושים הנביאים ובני נביאים ודברים שנאמרו למשה מסיני. ועוד אני אומר שלא אמרו שהיתרת זו אינה חיה. אלא כך אמרו שכך קבל משה מסיני שהיתרת כנטול. וכל שאילו ינטל אינו חי שנים עשר חודש אפילו מעתה שלא נטל טריפה כאילו נטל. ואף על פי שהוא מרבה כחול ימים עם יתרונו. וכן בחסר רגל אפילו חיה טריפה. שאילו לא נולדה כן אלא שלימה ונטל רגלה לא חיתה אף עכשיו טריפה. וסוף דבר מוטב נחזור אחר הטענות כדי לקיים דבריהם ולא שנדחה דבריהם המקודשים האמתיים המקויימים ונעמד ונקיים דברים בטלים של אלו.

    שו"ת הרשב"א חלק א' סימן צ"ח
  2. ^

    שאין לנו לדון בדיני תורתנו ומצוותיה, על פי חכמי הטבע והרפואה. שאם נאמין לדבריהם, אין תורה מן השמים, חלילה. כי כן הניחו הם במופתיהם הכוזבים. ואם תדין בדיני הטריפות על פי חכמי הרפואה, שכר הרבה תטול מן הקצבים, כי באמת ייהפכו רובם ממוות לחיים ומחיים למוות... וכמה וכמה אחרים שאנחנו אוסרים כגון הסירכות והמראות הפוסלות בריאה, והם מלעיגים עלינו, יוצק זהב רותח לתוך פיהם כי לא מפי הטבע והרפואה אנו חיין, ואנחנו על חכמינו ז"ל נסמוך אפילו יאמרו לנו על ימין שהוא שמאל, שהם קבלו האמת ופירושי המצוות איש מפי איש עד משה רבינו ע"ה. לא נאמין אל חכמי היוונים והישמעאלים שלא דברו רק מסברתם, ועל פי אי זה נסיון, מבלי שישגיחו על כמה ספקות יפלו בנסיון ההוא.

    שו"ת הריב"ש סימן תמ"ז
  3. ^

    ואמר אדמו"ר זצ"ל שבאלו ובכיוצא באלו לעולם אין הדין משתנה אף שלכאורה הטעם אינו מובן לנו, אלא יש לאחוז בדין בשתי ידים בין לחומרא בין לקולא. והטעם,... כי את ההלכה ידעו חז"ל בקבלה מדורי דורות, וגם ידעו מן הנסיון... אבל בענין ההסברים הטבעיים, לא ההסבר מחייב את הדין אלא להיפך, הדין מחייב הסבר, והטעם המוזכר בגמרא אינו הטעם היחידי האפשרי בעניין, ואם לפעמים נתנו הסברים שהם לפי ידיעת הטבע שבימיהם, חובה עלינו לחפש הסברים אחרים שבהם יתקיים הדין על מכונו לפי ידיעות הטבע שבימינו... וגם אם לא נמצא טעם הגון, נאמין באמונה שלמה שהדין דין אמת ואל ה' נייחל שיאיר עינינו למצוא הסבר מתאים.

    מכתב מאליהו חלק ד' עמוד 355.
  4. ^ הקדמה לחיבור "דור רביעי" על מסכת חולין, לפי הציטוט כאן
  5. ^ תוספות על תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף כ"ד, עמוד ב'
  6. ^ משנה, מסכת שבת, פרק ט', משנה ג'
  7. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן של"א, סעיף ט'
  8. ^ הרב ד"ר מרדכי הלפרין, "מציצה ורחיצה בחמין לאחר ברית מילה"
  9. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קל"ג, עמוד ב'
  10. ^ תפארת ישראל, בועז, שבת פרק יט משנה ב
  11. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ק"ז, עמוד ב'
  12. ^ חידושי הריטב"א שבת יב.
  13. ^ שולחן_ערוך_אורח_חיים_שטז_ט, וראו דיון ערוך בביאור הלכה שם.
  14. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שט"ז, סעיף ט'
  15. ^ הרב יצחק למפרונטי בפחד יצחק מערכת צידה.
  16. ^ קובץ תורני אור תורה שע"ד סימן מ"ד. ארחות שבת פרק ארבעה עשר סעיף ל'.
  17. ^ הרב שלמה זלמן אוירבך, ודרך בינה עמוד יח' בשם הרב חיים קניבסקי.
  18. ^ גביע הכסף שבת יב. בשם הרב בן-ציון אבא-שאול. מכתב מאליהו חלק ד' עמוד 355.
  19. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קל"ה, עמוד א'
  20. ^ משנה, מסכת מכשירין, פרק ו', משנה ז'
  21. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קל"ו, עמוד א'
  22. ^ שמירת שבת כהלכתה פרק לו' אות יב'.
  23. ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף מ"ב, עמוד א'
    משנה תורה לרמב"ם, ספר מאכלות אסורות, הלכות ד, פרק ח'
  24. ^ משנה, מסכת חולין, פרק ד', משנה ו'
  25. ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ק"כ, עמוד ב'
  26. ^ חזו"א יו"ד טריפות ה' ג'
  27. ^ שפתי כהן יו"ד ש"ה ט"ז
  28. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צ"ז, עמוד א'
  29. ^

    ואין לתמוה על זה, דבאמת נראה דברא הקב"ה רפואות אף לטריפות... אלא שלא נתגלו בכל דור ודור ובכל מקום ומקום ויש אשר נתגלו וחזרו ונשכחו... ונמסר לחכמים לקבוע הטריפות ע"פ רוח קדשם שהופיע עליהם. והנה היה צריך להקבע בב' אלפים תורה... דיני הטריפות לדורות... ואין לנו תורה חדשה אחריהם... ואותן המחלות שהיו פרוונקא דמלאכא דמותא בזמן ההוא... המה הטריפות שאסרתן התורה בין בזמן ההוא ובין בזמן של הדורות הבאים שמסר הקב"ה את משפטי התורה שלהן לחכמי הדורות ההם... ואפשר דהנתוחים שבזמנינו לא היו מועילים בימים הראשונים...

  30. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שביתת עשור, הלכות ג, פרק ב'

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.