לדלג לתוכן

דיני נזיקין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף עוולה נזיקית)

בחוק בישראל, לב לבם של דיני הנזיקין הם חלק מן המשפט האזרחי (להבדיל מהמשפט הפלילי, המשפט החוקתי, המשפט המנהלי, דיני המעמד האישי ותחומי משפט נוספים), העוסקים בחיובים לא רצוניים, בעקבות נזק שנגרם (זאת בניגוד לדיני החוזים למשל, העוסקים בחיובים רצוניים). ישנה שורה של מצבים שבהם נגרם נזק לאדם, בין לגופו ובין לרכושו, ובגין הנזק מבקש אותו אדם פיצוי מהמזיק: תאונות (כגון תאונות דרכים, תאונות עבודה), רשלנות (כגון: רשלנות רפואית), תקיפה, לשון הרע, מטרד (כגון: רעש, זיהום אוויר), גנבת עין ועוד.

ההיסטוריה של דיני הנזיקין במדינת ישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיני הנזיקין של מדינת ישראל הם ירושה מהמנדט הבריטי. פקודת הנזיקין, כנובע משמה, היא חיקוק מנדטורי (חיקוקים מנדטוריים נקראים "פקודה", להבדיל מחוק, שאותו חוקקה הכנסת). עם השנים פיתח בית המשפט העליון פרשנות ישראלית מקורית לפקודה ויצק בה תוכן משלו, עד כדי התנתקות מוחלטת מהפרשנות על פי המשפט המקובל האנגלי. אך עדיין, ניסוחה של הפקודה הוא ברובו ירושת המנדט הבריטי. בשלבי חקיקה ראשונים נמצא תזכיר חוק דיני ממונות, שאמור לאגד את כל דיני החיובים – הרצוניים והבלתי רצוניים.

רקע היסטורי של פקודת הנזיקין

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תחילתו של המנדט הבריטי החליט המחוקק הבריטי כי תושבי האזור אינם מסוגלים להתמודד עם דיני הנזיקין הבריטיים והותיר על כנו את המשפט הנזיקי העות'מאני. בפסק דין דנוביץ' משנת 1942 אף קבע בית המשפט העליון המנדטורי, כי דיני הנזיקין הבריטיים לא יועתקו למשפט המנדטורי, על אף הוראת סימן 46 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, המתיר החלת משפט אנגלי בשטח המנדט אם הדבר נדרש. בשנת 1944 החליט המחוקק הבריטי להחיל את דיני הנזיקין הבריטיים, באמצעות העתקת חוק הנזיקין הקפריסאי ויצירת פקודת הנזיקין המנדטורית. בשנת 1947 הורה הנציב העליון בצו, על כניסתה לתוקף של פקודת הנזיקין. השהות שבין יצירת הפקודה למתן הצו נועדה לאפשר לציבור ללמוד את תוכן החוק.

עד היום, לצורכי פרשנות מונחי הפקודה, יש לפנות לפסיקה באנגליה – וזאת לאור סעיף 1 לפקודת הנזיקין (סעיף זה לא הושמט על אף קיומו של סעיף 16 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, אשר נחקק על ידי מועצת המדינה הזמנית, לפיו המשפט במדינת ישראל אינו כפוף עוד להוראות פרשניות מנדטוריות).

היקפם של דיני הנזיקין

[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיני הנזיקין עוסקים בסיטואציה שבה נגרם נזק על ידי גורם שניתן להטיל עליו חבות במשפט בגין אותו הנזק. הם דנים בשתי שאלות עיקריות:

  • האם קיימת אחריות של גורם הנזק?
  • מהו הסעד לו זכאי הניזוק מאת המזיק?

הסעד העיקרי והשכיח ביותר הוא סעד הפיצויים. המדובר בסכום כסף שיש בו כדי לפצות על הנזק שנגרם. סוגיית אופן הערכת גובה הפיצוי היא שאלה סבוכה ומורכבת וקיימים כללים רבים שנועדו לסייע במתן מענה לה. סעדים נוספים הם צו עשה או צו מניעה (צו לא תעשה).

שאלת האחריות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

את קיומה או אי קיומה של האחריות בנזיקין יש לבחון לפי מספר אלמנטים. ראשית – משטר האחריות הנוהג – מהי רמת האחריות של המזיק לתוצאות מעשיו, כמה הוא יכול לשלוט בתוצאות. דיני הנזיקין מכירים בסקאלה של משטרי אחריות, החל מהאחריות המוחלטת, שפירושה הוא כי ניתן לחייב אדם אף שלא הייתה לו כל מודעות למעשה המזיק או שליטה בתוצאותיו האפשריות, דרך הרשלנות, המהווה "אשמה חברתית", דהיינו סטייה מסטנדרט ההתנהגות הסביר, ועד לדרישת כוונה ומודעות בפועל. אם נקבע כי לאדם אחריות לביצוע עוולה מסוימת, יש לבדוק לעיתים גם קיומו של אשם תורם מצד הניזוק, העשוי להפחית את מידת האחריות ובעקבותיה את סכום החיוב הכספי כפיצוי.

יכולת המזיק והניזוק לשלוט בנזק היא שיקול חשוב אבל לא בלעדי בקביעת משטר האחריות. ייתכן שהמזיק לא יכול כלל לשלוט בנזק ולא יכול למנוע אותו ומסיבות אחרות, למשל רצון להפחית עלויות תאונה משניות, יחויב בנזיקין.

דוגמה למשטר אחריות המבוסס על אחריות מוחלטת, גם במקרים בהם לא יכול המזיק לשלוט על מעשיו, מצויה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. על-פיו, במקרה של אדם שנפגע בתאונת דרכים, כשלרכב הפוגע פוליסת ביטוח שהפרמיה בה שולמה (ובהתקיים עוד תנאים שאינם מן העניין כאן), זכאי הנפגע לקבל פיצוי על פי החוק, ואין זה משנה מהי רשלנותו של הפוגע או מה מידת האשם התורם של הנפגע. במקרה של תאונה שבה נפגע הולך רגל, תפצה חברת הביטוח של הנהג את הולך הרגל על כל נזקי הגוף שלו. אם הנהג לא החזיק בפוליסת ביטוח, בניגוד לחוק, הוא עצמו לא יקבל פיצוי על נזקיו והולך הרגל יקבל פיצוי מתאגיד סטטוטורי (מכוח חוק) בשם "קרנית".

דוגמה למשטר אחריות המבוסס על רשלנות מצויה בפקודת הנזיקין. עוולת הרשלנות, בניגוד לעוולות ספציפיות, היא עוולת מסגרת כללית, שאינה מפרטת התנהגות אסורה, אלא קובעת חובת זהירות כללית. אם אדם הפר את חובת הזהירות, קרי התרשל, והתרשלותו קשורה בקשר סיבתי לנזק שגרם – הרי שהתקיימו יסודות עוולת הרשלנות:

בית-המשפט משווה את התנהגות המזיק להתנהגותו ההיפותטית של האדם הסביר, ומתוך כך מסיק האם התרשל המזיק. התנהגות האדם הסביר נקבעת לפי קנה מידה אובייקטיבי, כלומר לא לפי שיקול-דעתו של המזיק הספציפי, אלא לפי צורכי החברה.
  • חובת זהירות המוטלת על המזיק כלפי הניזוק:
המשפט דן בהרחבה בעקרון חובת הזהירות, ככלי לסינון הטלת אחריות על מזיקים. פקודת הנזיקין קובעת את המודל הענייני, לפיו אדם שהתנהג בצורה שחורגת מהתנהגות האדם הסביר וגרם נזק, הריהו רשלן. הפסיקה הרחיבה כלל זה לשני סוגים של חובת זהירות – חובה מושגית וחובה קונקרטית: חובה מושגית – האם על סוג מסוים של מזיקים להזהר ביחס לסוג מסוים של ניזוקים (למשל, האם על קבלני פיגומים לדאוג לרשת את הפיגומים כדי שחפצים לא יפלו על עוברים ושבים), וחובה קונקרטית – האם במקרה ספציפי היה על מזיק ספציפי לצפות את הנזק, והאם הייתה לו אפשרות טכנית לעשות זאת. אם התשובה לשאלות אלו היא חיובית, אזי יש התרשלות, וניתן לבדוק את קיומם של יתר יסודות העילה.
  • קשר סיבתי – (ליתר נכון באנלוגיה לפי דיני העונשין = מודעות סוביקטייבית מאחד מרכבי היסוד העובדתי) קיום נזק לניזוק בעטיה של התרשלות המזיק: בבחינת הקשר הסיבתי יש להבחין בין קשר סיבתי עובדתי לבין קשר סיבתי משפטי:
    • קשר סיבתי עובדתי – האם ההתנהגות המזיקה היא הגורם מבלעדיו אין לקרות הנזק? למשל: אדם שתפקידו לזווד מטוסים שכח לשים במטוס קל מצנח. אירעה תאונה, והמטוס התרסק, הטייס לא הצליח להיחלץ, ונפגע. עד כמה הייתה התנהגותו של האדם ששכח לצייד את המטוס במצנח הגורם מבלעדיו אין לפגיעה בטייס? לעיתים מבחן ה"גורם בלעדיו אין" לא מעניק תשובה מספקת לשאלת קיומו או היעדרו של קשר סיבתי.
    • קשר סיבתי משפטי – האם מדובר בקשר סיבתי שאנחנו מעוניינים להטיל עליו אחריות? האם המזיק צריך היה לצפות שהנזק יגרם בעקבות ההתנהגות? מדובר בשאלה נורמטיבית ולא בשאלה עובדתית.

שאלה נוספת היא שאלת ריחוק הנזק. השאלה עוסקת בתחום עליו משתרעת אחריות המזיק, משזו נקבעה. האם אחראי המזיק גם לנזקים עקיפים? ועד כמה עקיפים? למשל: מישהו פגע במכוניתי, וגרם לכיפוף בפגוש, שעלות תיקונו אלף ש"ח. כיוון שלא הייתה לי מכונית, כי היא שהתה במוסך, לא יכולתי לאסוף את דודי העשיר שהגיע מארצות הברית, וביקש שאחכה לו בשדה התעופה. דודי התרגז, ושינה לרעה את הצוואה שבה היה אמור להוריש לי מיליון דולר, ובמקום זאת הוריש אותם למוסד לחתולים עזובים. לאחר מכן, קיבל התקף לב ומת. האם הנהג שפגע במכוניתי חייב לשלם לי בנוסף לדמי התיקון גם מיליון דולר?

תחום חשוב במסגרת דיני הנזיקין הוא שאלת האשם התורם של הניזוק. לשאלה זו קיימת חשיבות מכרעת בעת בחינת מידת הרשלנות אותה יש לייחס למזיק והערכת הפיצויים שייפסקו לניזוק בגין הנזק האמור. הגנות חשובות נוספות במסגרת דיני הנזיקין הן הגנת "ההסתכנות מרצון" ונטל הקטנת הנזק המוטלת על הניזוק.

כן עולות שאלות הנוגעות לאחריות מעוולים במשותף (כמה אנשים האחראים ביחד לתוצאה מזיקה אחת), אחריותו של מעביד למעשי עובדו או אחריות מעסיק קבלן למעשיו של קבלן ששכר, אחריות המדינה בנזיקין, כללי נטל הראיה (כגון הכלל "הדבר מדבר בעדו"), ושאלות רבות נוספות.

הסעדים בדיני הנזיקין

[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנקבעו החבות ושיעור החבות, יש לדון בסעדים העולים מכך. הסעד העיקרי בדיני הנזיקין הוא פיצוי כספי.[1] מטרתו היא בדרך כלל להשיב את הניזוק למצב בו היה אילולא אירע האירוע המזיק (פיצויים רסטוטיביים), אך במקרים מסוימים המטרה היא עונשית (פיצוי עונשי או פיצוי ללא הוכחת נזק כגון במקרה של חוק לשון הרע, או חוק עוולות מסחריות). פיצוי זה נפסק בדרך כלל לפי ראשי נזק[2][3]:

  • ראשי נזק ממוניים. לדוגמה:
    • הוצאות בעבר ובעתיד (הוצאות רפואיות, דמי נסיעה, עזרת צד ג');
    • הפסדי השתכרות בעבר ובעתיד.
  • ראשי נזק לא ממוניים:
    • כאב וסבל (לרבות ההיבט הסובייקטיבי של אובדן הנאות החיים);
    • קיצור תוחלת החיים.

במקרה של אחריות מוחלטת יש בדרך כלל הגבלות על סכום הפיצוי. כך לדוגמה, בפיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – לא ניתן לדרוש הפסד השתכרות בסכום העולה על פי שלושה מהשכר הממוצע החודשי במשק. כן מוגבל הפיצוי בגין כאב וסבל לפי חישוב מסוים המופיע בחוק, והמבוסס על אחוזי נכות, ימי אשפוז וגיל הנפגע.

בנוסף לפיצוי, או לצדו, ישנם מגוון סעדים שהנפגע בנזיקין יכול לדרוש. המדובר בצווי מניעה, צווי עשה, וצווים ספציפיים הנוגעים לחיקוקים ספציפיים. כך לדוגמה, במקרה של עוולה מסחרית המבוצעת באמצעות נכס מסוים (לדוגמה שלט שעליו מופיע כיתוב המהווה עוולה מסחרית), יכול הנפגע לדרוש את השמדת הנכס.

החיקוקים בדיני הנזיקין

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פקודת הנזיקין

[עריכת קוד מקור | עריכה]

החיקוק העיקרי בדיני הנזיקין הוא פקודת הנזיקין [נוסח חדש], הדנה בסעיפיה בשאלות שהועלו למעלה – היקף האחריות, היקף הפיצוי וכיוצא בזה, וכן היא דנה בעוולות.

עוולה היא הכלי המשפטי בו יש לדון על מנת לקבוע חבות בנזיקין. מעשה שאינו מהווה עוולה אינו יכול להקים חבות בנזיקין (ולכן יש להוכיח את כל היסודות של העוולה המופיעים בחוק – אחרת אין עוולה). העוולות מפורטות בפקודת הנזיקין, וכן בשורת דינים נוספים. העוולות שבהן דנה פקודת הנזיקין מתחלקות לשתי עוולות מסגרת – עוולת הרשלנות ועוולת הפרת חובה חקוקה, ולצדן עוולות ספציפיות, הנוגעות להתנהגות מסוימת. עוולת הרשלנות ועוולת הפרת חובה חקוקה הן עוולות מסגרת המתמלאות בתוכן במגוון רחב של התנהגויות המהוות רשלנות או הפרת חובה חקוקה. העוולות המסוימות, המתייחסות להתנהגות מסוימת, הן:

חיקוקים נוספים הנכללים בדיני הנזיקין

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסקאות נזיקיות בחוקים אחרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקים רבים עוסקים בעניינים הרחוקים מענייני הנזיקין, אך קובעים כי התנהגות מסוימת תהווה עוולה נזיקית ותחייב בפיצויים. לדוגמה:

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • ויקיטקסט פקודת הנזיקין [נוסח חדש], באתר ויקיטקסט
  • הערות שוליים

    [עריכת קוד מקור | עריכה]


    הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.