פיכט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פיכט
בהולנדית: Kamp Vught, בגרמנית: KZ Herzogenbusch
Kamp Vught 1945.jpg
מחנה פיכט ב-1945
סוג מחנה מעבר, מחנה עבודה
מדינה הולנד עריכת הנתון בוויקינתונים
מחוז פיכט עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך הקמה 5 בינואר 1943
תאריך סגירה 5-6 בספטמבר 1944
מפקדי המחנה אדם גרינֶוואלד, האנס היטיג
צבא משחרר הדיוויזיה הקנדית המשוריינת הרביעית של בעלות הברית
השתייכות האסירים יהודים צוענים, אסירים פוליטיים ולוחמי מחתרת הולנדים ובלגים, עדי יהוה, הומוסקסואלים, נוודים ועבריינים, כגון סוחרים בשוק השחור.
מספר הנספים 749
שימור היסטורי חלקי
קואורדינטות 51°39′57″N 5°15′24″E / 51.665833°N 5.256667°E / 51.665833; 5.256667 קואורדינטות: 51°39′57″N 5°15′24″E / 51.665833°N 5.256667°E / 51.665833; 5.256667 
www.nmkampvught.nl
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
מפת מחנות ריכוז והשמדה באירופה (לחצו להגדלה)

מחנה פיכטהולנדית: Kamp Vught, בגרמנית: KZ Herzogenbusch על שם העיר הסמוכה 'ס הרטוחנבוס) היה אחד מחמשת מחנות הריכוז שפעלו בשטח הולנד במלחמת העולם השנייה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבניית המחנה הוחל בשנת 1942, והוא נבנה במתכונת דומה למחנות הריכוז הגרמניים. כשהגיעו האסירים הראשונים ממחנה אמרספורט עדיין לא היה המחנה מוכן, והם אולצו לבנות אותו בעצמם. המחנה נפתח ב-5 בינואר 1943 בפיקודו של אס-אס-אונטרשטורמפיהרר קרל כְּמילבסקי.

בסך הכול נכלאו במחנה כ-31,000 אסירים, בהם 15,000 יהודים והשאר אסירים פוליטיים, צוענים, לוחמי מחתרת, עדי יהוה, הומוסקסואלים, נוודים, פושעים וסוחרים בשוק השחור. ידוע על 749 בני אדם לפחות שמתו במחנה, ו-329 מביניהם הוצאו להורג באתר הוצאה להורג סמוך למחנה. כ-12,000 אסירים יהודים עברו במחנה בדרכם למחנות השמדה בפולין. רוב האסירים היו הולנדים, ביניהם גם חסיד אומות העולם ופעיל המחתרת ההולנדית יאן סחפ, ומקצתם בלגים.

במחנה היו סדנאות של חברת פיליפס והאסירים עבדו בהן עבודת כפייה. על כל פנים, הנהלת החברה השתדלה להקל על תנאי העבודה במקום, והצליחה לשכנע את המפקדים הנאצים לאפשר לאסירים הפסקות תכופות יותר. היא גם סיפקה לאסירים מזון נוסף, בגדים ואפילו מוזיקה שנוגנה במחנה, ואנשי החברה הגנו על העובדים (שנקראו "פיליפס-קומנדו") מפני התנכלויותיהם של הקאפואים. ב-5 ביוני 1943 נודע שעל כל הילדים היהודים במחנה לעזוב את המחנה, לכאורה למגורים במחנה ילדים מיוחד בקרבת מקום. לאמיתו של דבר נשלחו הילדים למחנה הריכוז וסטרבורק ומשם לסוביבור, שם נרצחו כולם.

לאחר שכמה נשים במחנה מחו על התנאים הקשים, ציווה אס-אס-האופטשטורמפיהרר אדם גרינֶוואלד, שהיה מפקד המחנה מאז אוקטובר 1943, לכלוא 74 נשים בתא מספר 115 למשך ארבע-עשרה שעות. שטח התא היה תשעה מטרים רבועים, ולא היו בו פתחים לאוורור. עשר נשים נהרגו כך. כשהגיעה הידיעה על כך לעיתונות ההולנדית, נשפט גרינוואלד על ידי האס-אס ונידון ל-15 שנות מאסר, אך עונשו הומתק: הוא הורד בדרגה והוצב בחזית המזרחית, שם הוא נהרג בקרב. לצידו של כמילבסקי (שהורשע על ידי הנאצים בהתעללות באסירים ובגניבת יהלומים, וסופו שנכלא על ידי הנאצים במחנה דכאו) הוא אחד הבודדים - מאות ספורות בלבד מכל סגל המחנות - שעמדו לדין בגרמניה הנאצית על חריגה מפקודות שהביאה למות אסירים.[1] החל מפברואר 1944 החליף אותו בתפקיד אס-אס-אונטרשטורמפיהרר האנס היטיג, עד לפינוי המחנה בספטמבר אותה השנה. במהלך תקופה זו הורה היטיג על הוצאתם להורג של 329 אסירים.

ב-5 וב-6 בספטמבר 1944 פינו הגרמנים את המחנה לנוכח התקדמות בעלות הברית, והאסירים נשלחו לזכסנהאוזן. ב-26 באוקטובר 1944, שחררה הדיוויזיה הקנדית המשוריינת הרביעית שחררה את המחנה, לאחר קרב עם יחידת משמר של ה-SS שנשארה לשמור על המחנה שכמעט פונה לחלוטין. באותה עת נותרו במחנה כ-500-600 אסירים שנותרו בחיים, ונותרו להיות מוצאים להורג באותו אחר הצהריים. כ-500 גופות של אסירים נתגלו בערימות ליד השערים, לאחר שנרצחו בבוקר היום בו שוחרר המחנה.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתר ההנצחה בתחילת המאה ה-21

בשנים הראשונות לאחר מלחמת העולם השנייה, שימש המחנה כמחנה מעצר לגרמנים, אנשי אס-אס הולנדים, אנשים שהואשמו בשיתוף פעולה עם הנאצים יחד עם ילדיהם, ופושעי מלחמה.

כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתר ההוצאה להורג ליד המחנה הוא כיום אנדרטה לאומית עם קיר המכיל את שמות כל הנרצחים במקום. האתר סבל ממספר מספר מעשי וונדליזם.

המחנה נהרס בחלקו לאחר המלחמה. במקום הוקם מוזיאון חינוכי בשם Nationaal Monument Kamp Vught. כמו כן יש במקום בית כלא, שיכון מהגרים לפליטים מאיי מאלוקו ומחנות צבא.

ב-1996 קיבל נציג משפחת פיליפס אות חסיד אומות העולם.[2]

תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פיכט בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תום שגב, חיילי הרשע (הוצאת דומינו, ללא שנת הוצאה), עמ' 29, 121.
  2. ^ שולמית קיסרי, פיליפס, באתר ynet, 5 באוקטובר 2000