ציונות סינתטית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הציונות הסינתטית (סינתטי פירושו משולב, כלומר, במקרה זה שילוב בין הציונות המדינית לציונות המעשית) היא זרם בציונות, שהתגבש בעקבות ביטול תוכנית אוגנדה והתגברות חילוקי הדעות בין תומכי הציונות המעשית לבין תומכי הציונות המדינית. הגישה החדשה לציונות ביקשה לאחד את הפעולה המדינית עם עבודה מעשית בארץ ישראל. בייסוד הזרם מונח הרעיון שאין להפריד בין הפעילות המעשית לפעילות המדינית. יש ליצור עובדות בשטח, להגשים את עקרונות הציונות המעשית לעלות לארץ ישראל וליישבה ולעבדה. עם זאת יש להמשיך בפעילות הדיפלומטית. שתי הפעולות קשורות זו בזו ותלויות זו בזו. העובדות הנוצרות בארץ ישראל יגדילו את הסיכוי להשגת הישגים דיפלומטיים ואילו ההישגים הדיפלומטיים יקלו על פיתוח פעולות התיישבות.

חיים ויצמן מראשיה של הציונות הסינתטית

המושג ציונות סינתטית קיבל ביטוי לראשונה בוועידה השלישית של ציוני רוסיה ב–1899. מטרתה של הוועידה הייתה להתוות דרכים חדשות לתנועה הציונית בהתאם לנסיבות הזמן - בפעילותה בארץ ישראל ובגולה. בוועידה דובר על כך שתורת הצ'רטר שבה דגל הרצל, שהתוותה את השגת המטרה הסופית של הציונות על ידי מבצע דיפלומטי בלבד – אינה עולה בקנה אחד עם הרצוי והדגישו את חשיבותו המכרעת של תכנון ההתיישבות בארץ ישראל שמטרתה היא להכשיר את הקרקע לקליטת עלייה המונית. בוויכוחים בוועידה הדגישו שאין הם רוצים לשנות את תוכנית בזל מיסודה, אך בהסכמת המעצמות הם רואים לא את התחלת הדרך אלא את סופה.

בהחלטותיה קבעה הוועידה שפיתוח מלא של עמדות התנועה הציונית בארץ ישראל וכן הכשרה שיטתית של הארץ (עלייה, רכישת קרקעות וכדומה) מהווים בהתאם לסעיף א' של תוכנית בזל יסוד בתפיסה הציונות המדינית ושצפייה באפס מעשה בשטח זה עלולה להשפיע לרעה על יציבותה ויעילותה של התנועה הציונית ואשר ללא השגת תוצאות ממשיות יהיה המאבק הדיפלומטי לחינם. בקונגרס הציוני השמיני (1907) השמיע חיים ויצמן את התביעה להעביר את מרכז הכובד של פעולת ההסתדרות הציונית לארץ ישראל.

ויצמן טען שאומנם יש לשאוף להשגת הצ'רטר אבל שאיפה זו תצליח אך ורק בשילוב המאמצים בארץ - גם אם הממשלות יתנו את הצ'רטר המבוקש, לא יהיה אלא רק פיסת נייר בלא עבודה מעשית בארץ ישראל. באותו קונגרס פירש ויצמן את המונח ציונות סינתטית כמזיגה של הציונות המעשית והמדינית. ראוי לזכור כי ויצמן היה כימאי שעסק בסינתיזה באופן מדעי, וכי השימוש במטאפורות אלה היה טבעי לדידו.

כתוצאה מהחלטות אילו הוקם ב–1908 המשרד הציוני הארצישראלי שתפקידו היה לפתח את ההתיישבות בארץ ישראל על ידי רכישת קרקעות ויישובן.

אנשי הציונות הסינתטית ויצמן ומרטין בובר יצאו גם מקרב הפרקציה (סיעה) הדמוקרטית, אלו התנגדו לחיזוק השפעתם של הדתיים וראו בחילוניות את מהות התנועה. בנוסף זעמו על מנהיגותו המוחלטת של הרצל בתנועה, כמו כן התנגדו לפנייתו לעשירי עולם ותמכו דווקא בהדגשת פעילות חינוך ותרבות, שילוב ערכי התיישבות עם ערכי תרבות ובעד חיזוק הדמוקרטיה בתנועה ופנייה של המפלגה להמונים.