הספר הלבן הראשון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
צ'רצ'יל בביקורו בארץ, לצד הנציב העליון הרברט סמואל, 1921

הספר הלבן הראשון, הנקרא גם הספר הלבן של צ'רצ'ילאנגלית: Churchill White Paper), הוא ספר לבן שפורסם בחודש יוני 1922 על ידי שר המושבות של בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, ותיאר את הכוונות המדיניות של בריטניה בנוגע לעתידה של ארץ ישראל תחת שלטון המנדט הבריטי. ב-24 ביולי 1922 קיבלה מועצת חבר הלאומים את נוסח כתב המנדט המתוקן - הספר הלבן הראשון, ובכך היה למסמך בינלאומי מחייב.

שמו של הספר נגזר מכינויו באנגלית: "White paper" - כינוי למסמך המוצג בפני הפרלמנט, לשם אישור המדיניות המפורטת בו. את התואר "ראשון" קנה לו הספר הלבן מפאת היותו הראשון מבין שלושה מסמכים אשר פורסמו בנושא.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנות העשרים של המאה ה-20 גברה ההתנגדות בקרב ערביי ארץ ישראל לשלטון המנדט הבריטי וליחס המועדף כראייתם אל תושביה היהודים של הארץ. התסיסה בקרב ערביי הארץ הגיעה לשיאה בחודש מאי של שנת 1921 עם פרוץ מאורעות תרפ"א לאחר ביקורו של צ'רצ'יל באזור, ביקור בו דרשו הערבים לבטל את הצהרת בלפור ולהפסיק את עליית היהודים לארץ. הבריטים, שנחפזו לשגר כוחות צבא להחזרת הסדר אל כנו, חיפשו פתרון קבע למצב הבעייתי באזור אחריותם. הספר הלבן הראשון מהווה למעשה התייחסות פרטנית לארץ ישראל, התייחסות המהווה חלק מתוכנית שלמה להסדר פוליטי חדש במזרח התיכון. כחלק מהסדר זה התכוון צ'רצ'יל להעניק את עיראק של ימינו לאמיר ההאשמי פייסל איבן חוסיין בעוד בארץ ישראל המזרחית - עבר הירדן המזרחי, תוקם מדינה ערבית אותה יקבל אחיו של פייסל עבדאללה.

תוכן המסמך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר הלבן הראשון מובאות מספר נקודות עיקריות:

  1. בריטניה ממשיכה לתמוך בעקרונות הצהרת בלפור בדבר הקמת "בית לאומי" ליהודים בתחומי ארץ ישראל. צ'רצ'יל מדגיש בספר כי לראייתה של בריטניה היהודים נשארו בעלי זכות על הארץ וישוכנו בה "בזכות ולא בחסד". בהתייחסו לחשש כי בריטניה תיסוג מהעקרונות שהובעו בהצהרה, נכתב: "הכרח, אפוא, להכריז פעם נוספת שחששות אלה בלתי מבוססים, ושההצהרה שבנידון, שאושררה על ידי מדינות ההסכמה בעקרונות ועידת סן רמו ושוב בהסכם סוור, אינה מיועדת להשתנות".
  2. כדי לפייס את הערבים החרדים מיישום הצהרת בלפור הוסיף צ'רצ'יל כי זכותם כתושבי הארץ לא תיפגע וכי בכוונתו לקצוב את השטח בו יוקם הבית הלאומי היהודי לתחומים מוגבלים בארץ ישראל ולא על כלל שטחה. לצורך כך אף ציטט מהחלטת הקונגרס הציוני העולמי ה-12 שקבעה כי "רצונו המוחלט של העם היהודי לחיות עם הערבים בתנאים של אחדות וכבוד הדדי ולהפוך ביחד איתו את המולדת המשותפת לארץ פורחת שבניינה יבטיח לכל אחד מעמיה התפתחות לאומית באין מפריע".[1]
  3. בעקבות טענות ערביות על פגיעה בפרנסתם כתוצאה מהמוני העולים היהודיים לארץ, קבע צ'רצ'יל כי העלייה היהודית לארץ ישראל תוגבל למכסה אותה תהיה מסוגלת הארץ לקלוט מבחינה כלכלית, מבלי שהדבר יהפך לעול על כתפי תושבי הארץ הקיימים.
  4. ארץ ישראל המזרחית - עבר הירדן המזרחי, תופרד מארץ ישראל המערבית ותחת שתשמש עתודה קרקעית לבית הלאומי של העם היהודי, תוקם בשטחו ממלכה ערבית אשר מלכה יהיה עבדאללה. למעשה מדובר כאן על נסיגה בריטית ראשונה מכתב מנדט חבר הלאומים - הגושפנקא הבינלאומית לשלטונה של בריטניה בארץ ישראל. צעדו זה של צ'רצ'יל בא בעקבות הבטחתו לחוסיין בן עלי מנהיג ערביי חצי האי ערב ומלך החיג'אז בדבר מתן טריטוריה עצמאית לבנו עבדאללה. גורם נוסף אשר תרם להחלטה היה רצונו של צ'רצ'יל לעצור את רעיון הקמת "סוריה הגדולה" בעבר הירדן המזרחי על ידי קביעת עובדות בשטח.

התגובות לספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני אישור המסמך בפרלמנט, העבירו אותו הבריטים לאישור ראשי ההסתדרות הציונית וכן לידיה של משלחת מנהיגים ערבים אשר שהו באותה העת בלונדון. מנהיגי ההסתדרות, ובראשם הדוקטור חיים ויצמן, התחבטו בינם לבין עצמם על אישור המסמך אשר "גוזל" חלק מהאדמה אשר הובטחה ליהודים. מטעמים אלה התנגד זאב ז'בוטינסקי לספר הלבן ואף ביקר בחומרה את הנטייה של ההסתדרות הציונית לאשרו. אישור הספר הלבן אף היה אחד הגורמים המרכזיים לפרישתו ולהקמת ברית הציונים הרוויזיוניסטים[2].

היישוב היהודי הגיב לספר הלבן בהרחיבו את ארגון "ההגנה" מארגון מקומי של יודעי סוד לארגון כלל-ארצי אשר משתף נציגים מכל רחבי הקשת הפוליטית ואשר ישמש כמעין נציגות רשמית ליישוב היהודי בארץ ישראל. מתוקף כך הקימו אנשי היישוב את ועד ההגנה הארצי - "מרכז ההגנה" אשר שימש כמכלול הנציגים של הארגון המורחב. פעולה נוספת שננקטה בקרב היהודים בארץ היא תחילתן של הכנות צבאיות מקיפות אשר כללו אגירת נשק והסלקתו וקיום אימונים צבאיים, וזאת לאחר שהבינו כי בדעת הערבים להשיג את מבוקשם באמצעות פרעות קשות ביהודים.

הערבים, מצידם, לא הסכימו להתפשר על רעיון מתן חלקת ארץ ליהודים והחזירו אותו לבריטים תוך שהם משיבים את המשלחת חזרה אל המזרח התיכון.

נוסח המנדט, מיולי 1922 כלל התייחסות לכך כי עבר הירדן המזרחי ינוהל בנפרד שלא במסגרת המנדט (סעיף 25 בכתב המנדט [1]).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 119.
  2. ^ Peleg, Ilan. "The Zionist right and constructivist realism: Ideological persistence and tactical readjustment", Israel Studies, 10.3 (2005), 127