דב בר בורוכוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Gnome-colors-edit-find-replace.svg
יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: נראה כמו ספר זיכרון ולא כמו ערך, מלא מידע טפל וסופרלטיבים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
דב בר בורוכוב
Ber Borochov.jpg
בר בורוכוב, וינה 1910
לידה 3 ביולי 1881
זולוטונושה, אוקראינה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 17 בדצמבר 1917 (בגיל 36)
קייב, פלך קייב, הרפובליקה העממית של אוקראינה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה האימפריה הרוסית, הרפובליקה העממית של אוקראינה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות כנרת עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה גימנסיה (1900) עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק בלשן, פילוסוף עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה פועלי ציון
דת יהודי
בת זוג ליובה בורוכוב
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
תמונת בורוכוב בגיל 19 עם כתבי קאנט, פולטבה 1900. תמונה זו הייתה השראה לפסל מרדכי כפרי
פסל בורוכוב מאת מרדכי כפרי בחזית בית התרבות של קיבוץ משמר הנגב, הנקרא בית בורוכוב

דב בר בורוכוב (ז' בתמוז ה'תרמ"א, 3 ביולי 1881ב' בטבת ה'תרע"ח, 17 בדצמבר 1917) היה מאבות הציונות הסוציאליסטית, ממייסדי מפלגת פועלי ציון וממנהיגיה, ויוזם הקמת הגדודים העבריים.

תורת בורוכוב (שכונתה "בורוכוביזם", ובאופן רשמי, "הפלטפורמה שלנו")[1], התבססה על המהפכה התעשייתית השנייה, שדחקה את התעשייה הזעירה. דחיקה זו, במקביל לאנטישמיות, גרמה להגירת יהודים מרוסיה לאירופה וליבשת אמריקה, בעיקר לארצות הברית ולארגנטינה. לצד היהודים היגרו גם בני לאומים אחרים, וכתוצאה מכך, הפיצה ההגירה ההמונית הכללית את "הבעיה היהודית" בעולם. פועלים יהודים נדחקו החוצה מהמפעלים הגדולים עקב אנטישמיות, תחרות ושכר רעב, ולכן עבדו אצל בעלי מפעלים יהודים שלא הצליחו להתמודד מול מפעלים גדולים ומתקדמים יותר. מכאן לפי בורוכוב, שהיהודים צריכים להיות במקום שעקב נחשלותו המשקית אינו קורץ למהגרים. מקום זה הוא ארץ ישראל.

חייו

דב בר בורוכוב נולד ב-3 ביולי 1881[2] בעיירה זולוטונושה שבפלך פולטבה של האימפריה הרוסית, בתחום המושב היהודי (מאז 1991 באוקראינה). אביו משה אהרון, שהיה מורה עברי משכיל וחובב ציון. חודשיים אחרי לידת דב בר, עברה המשפחה לבירת המחוז פולטבה, אביו עסק בהסתר בפעילות של חובבי ציון[3].

בורכוב נחשב לאדם מוכשר[4] ורכש ידיעות בעברית, יידיש, רוסית, סנסקריט, לטינית, יוונית, צרפתית, גרמנית ואלגברה[5], בגימנסיה החל ללמוד מדעים, פילוסופיה והיסטוריה. בהשפעת לימודי היהדות, יצא בורוכוב מביתו כשהיה בן תשע והלך ברגל לעבר ארץ ישראל, עד שמצאו אותו ידידי המשפחה והחזירוהו לביתו. על ניסיון זה חזר בגיל שש עשרה[6].

בשל תפיסת עולמו הסוציאליסטית, הצטרף בורוכוב ב-1900 למפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית (רסדר"פ) עוד בשבתו על ספסל הלימודים. בשנים 1900–1901, בשבתו ביקטרינוסלב (דניפרו), הוא פעל כמרצה בחוגי פועלים ותלמידים, אך יחסה של המפלגה הרוסית לבעיה היהודית לא הניח את דעתו. בורוכוב חתר למיזוג של סוציאליזם וציונות.

בשל דעותיו הציוניות הוצא בורוכוב מן המפלגה הרוסית הסוציאל-דמוקרטית[7][8].

לאחר פרעות קישינב באפריל 1903, היגרו לניו יורק באוגוסט 1903 הורי בורוכוב ואחיו[9], ובורוכוב נשאר ברוסיה מטעמים אידאולוגיים[10].

אחרי החלטות הקונגרס הציוני העולמי השישי שהתקיים באוגוסט 1903 על תוכנית אוגנדה שהגה בנימין זאב הרצל, יצא בורוכוב בחודש מרץ 1904 במאמר להגנת הציונות המקורית[11], ולקראת ספטמבר 1904 חבר אל מנחם אוסישקין כמסביר ציוני, ונסע בתחום המושב ובפולין כדי להתמודד עם הטריטוריאליסטים. בורוכוב התנגד לפתרון אוגנדה, משום שסבר שהיה קשה מדי ליהודים, והאמין שבאירופה הם לא יוכלו להישאר. משום כך תמך בורוכוב ביישוב היהודים בפלשתינה, שהייתה ארץ חצי מפותחת[12]. בתקופה זו חיבר בורוכוב את מאמריו "לשאלת התאוריה הציונית" ו"לשאלת ציון וטריטוריה"[13]. מאמר 'לשאלת ציון וטריטוריה' משקף היטב את האני-מאמין של בורוכוב בתקופת זיקתו לאוסישקין ולמחנה ציוני ציון, ועיקרו היה התגייסות העילית האידיאליסטית-אינטלקטואלית של הנוער היהודי כדי להניע את מפעל ההתיישבות היהודית בארץ ישראל.

ב-18 ביולי 1904 נעצר לראשונה בורוכוב על ידי האוכרנה בחשד לפעילות סוציאל-דמוקרטית. כשנעצר בורוכוב, הוא הועבר ליקטרינוסלב וחקירתו התחילה ב-20 ביולי. ב-22 ביולי חתם ראש הנהלת הז'נדרמריה על גיליון החקירה[14], בורוכוב הוחזר מיקטרינוסלב לפולטבה ב-5 באוגוסט 1904, ושוחרר בו ביום או למחרת, כשסיבת השיחרור הייתה: "החקירה נתבטלה"[15]. אחרי שחרור בורוכוב, הוא כתב להוריו ב-7 באוגוסט 1904, ותירץ את אי-כתיבתו לפני-כן בכך שנפל ונקע את כף ידו הימנית, אך בהמשך מכתב זה כתב בורוכוב להוריו: ""אם אינני כותב, הרי זה משום שמהלך החיים הרגיל, השגרתי, בפולטבה מוכר לכם היטב גם ללא מכתבי; משעמם היה לכם לקרוא את תיאורי החיים האלה, ולי עוד יותר משעמם לכתוב על-אודותם"." משפט אחד אחרי זה, הכחיש בורוכוב שמועות בדבר מאסרו[16], אך במכתבו להוריו מינואר 1907, עם סיום מאסרו השני, ציין בורוכוב גם את מאסרו הראשון במילים אלו: ""החומר שסימנו 1[17] נאסף ונרשם על ידי החל ממאי 1902 וכלה ביולי 1904 – משמע עד למעצרי הראשון בבית הסוהר"[18]." השתתפות בורוכוב בקונגרס הציוני השביעי ב-1905 הביאה אותו לבזל כצירם של ציוני פולטבה. בסמוך לפתיחת הקונגרס היה בורוכוב מעורב בתהליכי ארגון סודיים של ציוני ציון, שנועדו להבטיח את ניצחונם בקונגרס ואת דחייתה של תוכנית אוגנדה. על בורוכוב הוטלה המשימה להבטיח את נאמנותה של מפלגת פועלי ציון לאוסישקין, לציוני ציון ולקו המדיני שלהם בקונגרס. פעילות זו נועדה לסכל את השפעת הווזרוז'דנצים (возрождение, התחיה), שהיו חברי קבוצה רעיונית שהתגבשה בקרב אינטלקטואלים מפועלי ציון[19] על רקע משבר אוגנדה, וראו סיכוי לטריטוריאליזציה במאבק למען אוטונומיה פרסונאלית במדינות רבות לאומים.

בתום הקונגרס לא חזר בורוכוב לרוסיה, אלא עבר ללימודים אקדמיים בברלין עם ליובה, שאותה נשא לאשה לפני הקונגרס השביעי. לצד לימודי בורוכוב, תכנן אוסישקין לצרף אותו לוועד הפועל הציוני המצומצם בברלין, אך תוכנית זו לא יצאה לפועל. בברלין כתב בורוכוב את מסתו על "המומנטים המעמדיים של השאלה הלאומית"[20], מסה שהתקבלה כאחד מנכסי צאן הברזל של ההגות הפועלי-ציונית של בורוכוב, והיא מבליטה את דומיננטיות הניגודים הלאומיים (בין עמים) על-פני הניגודים המעמדיים (בין הפועלים לבורגנים).

מברלין חזר בורוכוב אל פועלי ציון ברוסיה עקב מהפכת 1905, שיצרה ממד חדש לתקוות הדמוקרטיות ווהעניקה מהימנות לפרוגרמות הסוציאל-דמוקרטיות, לצד עליית הפרולטריון היהודי בזכות עוצמתו הייחודית כעם, מודעותו הסוציאלית ותחכומו האידאולוגי, שהכשירו את הפרולטריון היהודי למלא פונקציות חשובות בתהליכי השינוי הקרובים.

מעצרו השני של בורוכוב אירע עם פיזור הדומה הראשונה בתחילת יולי 1906. האוכרנה חשפה מחסן נשק להגנה עצמית של פועלי ציון בחצר ביתו של יצחק בן-צבי, תלמידו של בורוכוב[21]. בן-צבי לא נמצא אותו זמן בעיר, והמשטרה אסרה את הוריו, את אחיו הצעיר אהרון, ואת אחותו שולמית. ההורים והאח נידונו לגלות בסיביר. אחרי גילוי הנשק, ערכה האוכרנה חיפוש גם במערכת העיתון, ועצרה את בורוכוב ואת מזכיר המערכת בוריה ("הקטן") ריאפצ'ינסקי ב-22 ביולי 1906. הם הוחזקו בכלא עד 31 בדצמבר 1906. גם בכלא הרצה בורוכוב בפני האסירים, יהודים ולא-יהודים, על פילוסופיה, אמונה, משה רבנו ותלמוד. לפועלים הרצה בורוכוב על בעיות הכלכלה המדינית, לאיכרים – על בעיות הקרקע והשאלה האגררית, וגם על ישו הנוצרי והאבנגליון. בעקבות הרצאות אלו, שמו של בורוכוב נודע גם בין האיכרים האוקראיניים בכפריהם.

במפלגת פועלי ציון קינן חשש שגם בורוכוב צפוי לעונש כבד, כמו בני משפחתו של בן-צבי. בן-צבי וחברים נוספים עשו מאמצים גדולים לגייס את הסכום הדרוש לשיחרור בורוכוב בערבות עד משפטו, בעיקר מארצות הברית, וליובה הגיעה אל הכלא עם הכסף כדי להוציאו. כשבורוכוב שוחרר מהכלא, אצבעו הייתה חולה מכתיבת ראשי פרקים של "האתיקה הפרולטרית" (שלא יצאה לאור בסופו של דבר)[22], ונעטפה בצמר גפן אחרי ניתוח אצבעו בכלא. מיד עם שחרורו מהכלא בינואר 1907 יצאו בני הזוג בסתר מפולטבה למינסק, בתעודות לא להם, ומשם לווילנה[23].

במחצית 1907 יצא בורוכוב לגליציה כדי להשתתף כנציג פועלי ציון בוועידה השנייה מן המניין של מפלגת פועלי ציון הרוסית שהתקיימה בקרקוב ב-2 עד 11 באוגוסט 1907. משם נסע בורוכוב לקונגרס הציוני השמיני בהאג, ולוועידת היסוד של 'הברית העולמית של מפלגות פועלי ציון'[24][25], שהתנהלה לסירוגין בין 14 ל-20 באוגוסט, וייצגה את הסניפים של פועלי ציון ברחבי העולם[26]. בוועידה זו נבחר בורוכוב לראש הלשכה המרכזית שלה בווינה, תפקיד שבו כיהן עד פטירתו, אך לא חזר לרוסיה מחשש למאסרו. אחרי הקונגרס השמיני בהאג, פרשו פועלי ציון הרוסיים מההסתדרות הציונית, נוכח חילוקי דעות בין הציונות המעשית לבין הציונות המדינית, ומפלגת פועלי ציון הפקידה את בורוכוב על ניסוח מחדש של 'הפלטפורמה' לפי מצע המפלגה המעודכן שאושר בוועידת קרקוב[27], אך בורוכוב עבר ללייז' בבלגיה, משום שתנאי המחיה בה נראו לו עדיפים על פני עיר גדולה. בקיץ 1909 חזרה ליובה לפולטבה באופן זמני, ובורוכוב נשאר בלייז' עד ספטמבר 1909, כאשר במועד זה ביקשה המפלגה מבורוכוב לעבור לווינה. בורוכוב השתתף בוועידה של מפלגת פועלי ציון הרוסית שהתקיימה בווינה בספטמבר 1909, ונשא הרצאה פרוגרמטית על לקחי המהפכה של 1905.

בשנים הבאות הקדיש בורוכוב את מרצו לחיזוק הברית העולמית של פועלי ציון, ובשנים 1909–1914 ערך את ביטאון המפלגה שהופיע בווינה. בורוכוב גילה התעניינות מיוחדת בפעילותם של הפועלים הציוניים בארץ ישראל, התייחס באהדה לשאיפתם להפוך מפועלים שכירים לחברי משק קואופרטיבי, והיה ממייסדיה וממנהליה של 'קופת פועלי ארץ ישראל' (קפא"י) שהייתה שייכת לברית העולמית של פועלי ציון. במהלך 1910 נדונה ההצעה שבורוכוב יעלה לארץ ישראל וישתלב במערכת האחדות, אך תוכנית זו לא יצאה לפועל עקב חששות בורוכוב שמעברו יביא קץ למחקריו בפילוסופיה ובכלכלה היהודית, עקב חסרונן של ספריות בארץ ישראל, וגם עקב עמדת בורוכוב על ניתוק מהקונגרס הציוני. ביולי 1910 חברה ליובה אל בורוכוב, והם החליטו יחד לדחות את נסיעתם לארץ ישראל עקב תחילת לימודיה של ליובה באוניברסיטה בווינה[28].

עם פרוץ המלחמה באירופה ב-1 באוגוסט 1914, נאלץ בורוכוב לעבור למילאנו באיטליה[29], אחרי שאיש המשטרה האוסטרית אמר לבורוכוב: "העולם השתגע", והסביר לבורוכוב שלא יהיה רשאי להמשיך בקשריו עם ארצות אחרות מווינה, ותיאסר עליו כל שליחה של מכתבים, מאמרים וכתבות[30]. ב-16 בנובמבר 1914 הפליג בורוכוב עם אשתו ובתו מגנואה, וב-1 בדצמבר 1914 הגיע לניו יורק[31], שם התגורר ברובע הברונקס ואחר-כך בברוקלין עד לפרוץ המהפכה ברוסיה. עם פרוץ המהפכה ב-1917, חזר בורוכוב לרוסיה כדי לעצב את דרישות היהודים לתקופה שאחרי המהפכה, ולאחד את הזרמים השונים בקרב פועלי ציון.

מייד אחרי מהפכת אוקטובר, בדצמבר 1917 (חנוכה תרע"ח), במהלך סיור מטעם פועלי ציון, נפטר בורוכוב בקייב מדלקת ריאות, בגיל 36.

בורוכוב הותיר אחריו את אשתו, ליובה, ושני ילדיו, שושנה ודוד, שעלו לארץ ישראל המנדטורית ב-1925 והתגוררו בתל אביב[32].

רעיונותיו

בורוכוב היה תאורטיקן, שהשפיע רבות על תנועת העבודה הציונית. תורתו, הקרויה בורוכוביזם, התבססה על שילוב של ציונות עם סוציאליזם מרקסיסטי. אחד הרעיונות הבסיסיים של בורוכוב היה רעיון הפירמידה ההפוכה: התבססות יהודים בגולה במקצועות בלתי יצרניים, לצד התרכזותם בקהילות, בעוד שחלק היהודים במקצועות יצרניים היה הקטן ביותר, יחסית לשאר האוכלוסייה. חלק קטן זה היה פועל יוצא מהתחרות הלאומית מול היהודים[33]. כתוצאה מכך, נוצר ניכור מצד הסביבה כלפי היהודים, הטומן בחובו אסון. ניכור זה מחייב הגירה המונית של היהודים לארץ ישראל, שתתרחש מאליה באופן סוחף וספונטני כ"תהליך סטיכי", בשל התאמתה הכלכלית וההתפתחותית של ישראל לציבור המהגרים.

על פי גישת בורוכוב, שהתבססהתבנית:דרוש הבהרה על הפילוסופים ריכארד אוונאריוס (1845–1896), ארנסט מאך (1838–1916), ואלכסנדר בוגדנוב (1873–1928, מתנגדו של לנין מ-1908), השכל היהודי חותר למוניזם מוחלט, מלשון "מונו" – יחיד[34].

לפי בורוכוב, היהודים אינם מסתכלים על המציאות בעיניים אובייקטיביות, אלא קובעים אידיאל אחד כמטרה, ומכופפים את המציאות כדי להגשים אידיאל זה. ההגות היהודית מצטיינת באחדות המבנה, בעקביות מפליאה ובהיעדר יכולת לפשרה[35].

לפי בורוכוב, בניגוד לפילוסופיה היוונית[36], הרוח היהודית איננה מתייחסת אל העולם כפי שהוא ואיננה מקבלת הוכחה במישרין, אלא מתייחסת אל העולם כפי שהוא צריך להיות: מוניזם סובייקטיבי – ad absurdum (אבסורד). הגניוס היהודי חותר לכפות את חזונו על המציאות ההיסטורית בכוח רצונו. לכך יש שתי השלכות על האופי היהודי: השלכה ראשונה היא הנטייה "התלמודית" לפילפול לוגי, שמטרתו ליישב את המציאות העובדתית עם ציפיות החזון, והשלכה שנייה היא הרצון להוכיח את אמיתות החזון על ידי הגשמתו בפועל, בכוח רצון אידיאליסטי ובנכונות להקרבה עצמית של יחידים למען עמם[37].

בורוכוב התייחס אל המוניזם כאל תכונה מכשילה שחייבים להתגבר עליה, כדי להציל את העם מגורל גלותו. העם מוכרח לראות את המציאות ההיסטורית המבליטה גורמים מאיימים, ולהתמודד איתה. עם זאת, כיהודי אמיתי, הזדהה בורוכוב עם האידיאל החותר לקביעת הלכה ולהגשמתה במציאות, וקיבל עליו את החובה להוכיח את טענתו האידיאליסטית במעשיו[37].

את תנועת האידיאליסטים לארץ ישראל, שצריכה להיות לפני תנועת ההמונים המתבצעת מכוח אינטרס כלכלי ישיר, הגדיר בורוכוב כתנועה תרפויטית (מרפאת), כשהוא נסמך על תורת בוגדנוב, שקרא להנהיג תיקונים אקטיביים בתפיסת הסביבה, אמפיריוקריטיציזם[א] כלשון אוונאריוס. כמו בוגדנוב, הבחין בורוכוב בשלושה סוגים של תגובות האדם או הציבור לסביבה: תגובות אוטומטיות, מהירות ובלתי-אמצעיות, שאין בהן תחכום; תגובות מתוך הרגל, שהן מורכבות יותר, שמרניות פחות, פחות אוטומטיות ופחות בלתי-אמצעיות; ותגובות פלסטיות, שהן התגובות המורכבות ביותר, ותובעות תחכום, מיומנות אינטלקטואלית וכוח רצון. בוגדנוב החיל את התגובה הפלסטית על מלחמת המעמדות הפרולטרית, בעוד שבורוכוב ראה את התנועה התרפויטית כמשימה התובעת תגובה פלסטית מעולה ומתוחכמת יותר מהתגובה הפלסטית הכרוכה במלחמת המעמדות. התנועה התרפויטית מחייבת לשקוד על תודעה ואידאולוגיה, משום שפעילות כזו כרוכה בשינוי כל תנאי החיים של העם היהודי. התראפויטיקה חורגת מהמרקם החברתי המצוי, מהסביבה החברתית והטריטוריאלית הנתונה, וצריכה להיות כפופה לתוכנית ערוכה לפרטיה, שאותה מגשימים גורמים מתקדמים ביותר. במילים אחרות, הציונות תקום ותיפול על הכוחות האלה, משום שהעם בהמוניו אינו מסוגל לתפוס את עוצמת המאמץ הנדרש למשימה כזאת.

בורוכוב ראה בארץ ישראל קרקע בתולית מבחינה מעמדית, ומקום שניתן לבנות בו חברה צודקת ושוויונית של פועלים יצרניים, לפי מודל הסוציאליזם האוטופי, מבלי לעבור את שלב המהפכה. רעיון זה, הנקרא "סוציאליזם קונסטרוקטיבי" (סוציאליזם עם דגש על ממלכתיות), אומץ על ידי תלמידו של בורוכוב, דוד בן-גוריון.

אחרית דבר

קבר בר בורוכוב ואשתו ליובה בבית הקברות כנרת
המצבה הוקמה בקייב ב-1917, הועלתה לישראל עם ארונו של בורוכוב, הופקדה למשמרת בארכיון של מפלגת העבודה, והוצבה באפעל בטיפולו של ישעיהו אברך. על המצבה כתוב ביידיש:
בר בורוכוב, 1881–1917, זולוטונושה-קייב, המפלגה הקומוניסטית-יהודית, (פועלי ציון)
סוציאליזם מדעי, תרבות סוציאלית יהודית, חברה סוציאליסטית יהודית בפלסטינה, זהו בורוכוביזם
הוא לימד את עמו לכתוב. הדבר הראשון לכל עם הקם לתחייה, הוא להיות שולט בשפתו הוא
הרעיון היהודי-קומוניסטי, מחשל את "שרשרת הזהב" של הבורוכוביזם

בשנות חייו האחרונות חל שינוי בדעותיו של בורוכוב. הוא ראה באור חיובי את השאיפה לארץ ישראל בזכות הקשרים ההיסטוריים והרוחניים, ולא רק בזכות היותה בסיס אפשרי ליצירת פרולטריון יהודי עצמאי. בכך נטש בורוכוב חלק מעמדותיו המרקסיסטיות, כשראה ביישובה של ארץ ישראל תהליך המושתת על תהליכים היסטוריים ולאומיים, ולאו-דווקא על תהליכים מעמדיים.

בורוכוב תמך ברעיון ההתיישבות הקואופרטיבית של פועלים בארץ ישראל, אף על פי שבכך הפועלים יהפכו ל"בעלי בתים" באופן העלול לפגוע במאבק הבין-מעמדי. הוא הפסיק להשתמש במונח "פלשתינה" ועבר לדבר על "ארץ ישראל". במקום להסתמך על "הגירה סטיכית", עבר לתמוך ב"עליה חלוצית". הוא אף צידד בהשתלבות חוזרת של מפלגת פועלי ציון בהסתדרות הציונית, אחרי פרישת המפלגה מההסתדרות ב-1907 והקמת הברית העולמית של פועלי ציון.

בורוכוב הכיר אף באפשרות של התבססות יהודית אוטונומית בגולה כגרסת הבונד, אחרי שעמד מקרוב על כוחם של היהודים בארצות הברית. בורוכוב למד שהגירת היהודים לארצות הברית איננה סובלת מתחרות ודחיקה, ומכאן שלא מתרחשת ההטייה המאסיבית של נחשולי ההגירה של היהודים לארץ ישראל. יתרה מכך – ההגירה לארצות הברית ממצה את כל פוטנציאל ההגירה היהודי, ועוד ידה נטויה.

בורוכוב התרשם מהמאבק העיקש לזכויות לאומיות ולאוטונומיה פרסונאלית של יהודי גליציה, ותמך בהחלטתה של ועידת צ'רנוביץ (1908), שגרסה כי היידיש היא שפתם הלאומית של היהודים ושיש לעשות הכול לנורמטיביזציה של הלשון. מפברואר 1911 עד יוני 1917 עסק בורוכוב בבלשנות ובחקר מעמיק של שפת היידיש, קשר קשרים עם שמואל ניגר ועם הקבוצה האינטלקטואלית-האידאולוגית שהייתה סביבו. עם מינוי ניגר לעורך העיתון 'די יודישע וועלט',[ב] שלא היה עיתון ציוני, התחיל בורוכוב להשתתף בעיתון בדרך קבע, וחיבר ספר דקדוק ביידיש הנמצא בשימוש עד היום. בשנת 1913 פרסם בורוכוב עבודה מקיפה על יסודותיה הבלשניים של היידיש[38], וכתב על שפת היידיש גם באנציקלופדיה היהודית-רוסית. עיסוק בורוכוב ביידיש מול העברית, ייצג יותר מכל את העימות בין הציונים לבין הבונד.

רעיונותיו החדשים של בורוכוב והסכמתו לחיזוק האוטונומיה בגולה, הרחיקו אותו מ"שומרי הסף" האידאולוגיים במפלגת פועלי ציון ברוסיה, שקראו "להציל את הבורוכוביזם מבורוכוב".

מנגד, תנועת העבודה הארץ-ישראלית הושפעה בסופו של דבר, יותר מן הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי בנוסח נחמן סירקין מאשר מן הסוציאליזם המרקסיסטי של בורוכוב, אך תרומתו החשובה של בורוכוב הייתה שרעיונותיו איפשרו לרבים מבני הנוער היהודי הציוני, שהזדהו עם עיקרי התורה המרקסיסטית, לשלב את הציונות עם המרקסיזם[39]. לפי מתתיהו מינץ בספרו "זמנים חדשים, זמירות חדשות", ב-3 באפריל 1917 כתב בורוכוב שהמהפכה ברוסיה "היא עדיין פעוט מרטט"[40]. רק בתחילת מאי 1917 החל להגיע לניו יורק מידע של ממש על המהפכה ברוסיה.

ב-22 ביוני 1917 נערך בקלינטון הול[ג] נשף פרידה פנים-מפלגתי מבורוכוב, זרובבל וחשין[41]. לנשף הוזמנו כל חברי המפלגה בניו-יורק. ב-23 ביוני 1917 הפליגו בורוכוב ומשפחתו לרוסיה באוניה ברגנספיורד (אנ'). זרובבל מהמפלגה נסע איתו[42]. ב-6 ביולי עגנה האוניה בברגן ונוסעיה סיירו בעיר. בורוכוב וליובה לא החמיצו ביקור בביתו של הנריק איבסן. ב-7 לחודש ירדה החבורה כמתוכנן בכריסטיאניה, נסעה ברכבת לסטוקהולם והגיעה לשם באותו יום בערב. בסטוקהולם קיבלו את פניהם מרדכי יארבלום (מארק) וליאון חזנוביץ' (כתריאל) ממפלגת פועלי ציון. גם ד"ר נחום יעקב ניר תכנן להגיע לסטוקהולם, אך תוכניתו לא הסתייעה. חזנוביץ' מהלשכה של מפלגת פועלי ציון ארגן הידברות בין משלחת של פועלי ציון ובין הוועד ההולנדי-סקנדינבי של המפלגות הסוציאליסטיות, ההולנדית והסקנדינבית, כדי להציג את הבעיה היהודית, וביקש מבורוכוב להישאר בסטוקהולם כדי שגם קפלנסקי יהיה במשלחת זו. כאן נראית ירידה במעמדו של בורוכוב[43].

ה'צימרוולדים' היו רדיקלים שהתכנסו בוועידת צימרוולד בין 4–8 בספטמבר 1915 על בסיס התנגדות למלחמת העולם הראשונה, והצטיירו כתומכים בגרמניה (הקיסר וילהלם)[44]. קודם לכן, ב-16 ביולי 1917 שלחה מפלגת פועלי ציון הרוסית מברק ממוסקבה לבורוכוב בסטוקהולם, שבו ביקשה המפלגה הרוסית מבורוכוב, ראש הלשכה של הברית העולמית, לייצג את המפלגה בוועידת צימרוולד בסטוקהולם, כפי שכתב חזנוביץ' לקפלנסקי ב-24 ביולי 1917[45]. על מברק זה הגיב בורוכוב כי בשום פנים ואופן לא יילך לוועידה זו, וכי לא היה נוסע לרוסיה[ד] לו ידע שהמפלגה שם דבקה בנקודת הראות הצימרוולדית[45].

יש אי-בהירויות סביב המועד בו נפל בורוכוב למשכב, שהיה בתחילת או באמצע נובמבר 1917. בעמודים 390–403 בספר "זמנים חדשים", כתב מינץ על פעילות בורוכוב בחודשיו האחרונים. פעילותו האחרונה הייתה בנובמבר 1917 מול האוקראינים, בהמשך לוועידת העמים שהשתתף בה בסוף ספטמבר. בזכות פעילות זו, האוקראינים רצו למנות אותו מטעמם למזכיר העבודה (שר העבודה) בממשלה הזמנית בפטרוגרד. מדובר בשר יהודי ראשון בממשלה רוסית, ומפלגת פועלי ציון לא שיתפה פעולה עם מדיניות זו של בורוכוב. הקרע נבע מחמת ההתמקדות הגוברת של בורוכוב בסוגיות היהודיות-אוקראיניות, ותמיכתו במדיניות יהודית אקטיבית להזדהות עם האינטרסים הלאומיים האוקראיניים לטווח ארוך[46].

הנצחתו בישראל

בית הבראה בורוכוב, חיפה 1935

באביב 1963 הועלו עצמותיו של בורוכוב לישראל[47] ונטמנו ב-3 באפריל 1963[48][49] בבית הקברות כנרת שבקבוצת כנרת. מצבת הקבר המקורית הועתקה מקייב לסמינר אפעל אשר ברמת אפעל. אלמנתו ליובה נפטרה ב-29 באוגוסט 1976[50] ונקברה לצדו.

ב-1937 נוסד "ארגון בורוכוב", קבוצה של עולים מפולין להקמת מושב בעמק יזרעאל. הם התיישבו בכפר הערבי טירה (כ-1 ק"מ מצפון לקיבוץ גזית) וישבו במקום מ-12 בדצמבר 1943 עד אוגוסט 1947[51].

בגבעתיים נקראו על שמו שכונת בורוכוב (שכונת הפועלים הראשונה בארץ ישראל) ובה גם הרחוב הראשי, בית הספר הראשון בעיר[דרוש מקור][מפני ש...] וקן מוותיקי הקינים בתנועת הנוער העובד.

בשכונת אחוזה בחיפה היה בית הבראה ”בורוכוב” של קופת חולים.

בקיבוץ משמר הנגב נבנה בית תרבות לזכרו[52].

רחובות על שם בורוכוב נמצאים בערים רבות בישראל.

כתביו

  • כתבי דב בר בורוכוב/לשאלת ציון וטריטוריה, נכתב על ידי בורוכוב בעיצומו של פולמוס אוגנדה, ופורסם בירחון הציוני רוסי "יאברייסקאיה ז'יזן" בחודשים יוני-אוקטובר 1905. כתבים, כרך א', עמודים 36–39.
  • כתבי דב בר בורוכוב/הפלטפורמה שלנו, נכתבה על ידי בורוכוב, והייתה פריסה מפורטת של המצע הרעיוני של המפלגה, שלובן במושב התאורטי של הנהגת המפלגה במרץ 1906 בסימפרופול. בורוכוב הקפיד על גרסתו שהפלטפורמה הייתה פועל יוצא של שיקול הדעת האידאולוגי של הצוות התאורטי המנחה שהתכנס בסימפרופול.

[53][27]. כתבים כרך א', עמודים 202, 207.

מחקריו

  • כתבי דב בר בורוכוב/על תנועת הפועלים היהודית, פורסם על ידי בורוכוב בעיתון 'Die Freistatt',[ה] גיליון 9, 8 בדצמבר 1913. לפי הערת המערכת של העיתון, מאמר בורוכוב דן בהתחלותיה של תנועת הפועלים היהודית, במאבקי השכר בתחום המושב לפני מהפכת 1905, ובמאבקים הרעיוניים בקרב ציבור הפועלים היהודי. הטבלאות הסטטיסטיות היו נוסח ראשון של בורוכוב בכתיבתו על 'ההתפתחות בכלכלית של העם היהודי', שפורסמה ב'דער אידישע קעמפער'[ו] בארצות הברית, ביוני-אוגוסט 1916.
כתבים כרך ג', עמוד 395.
כתבים כרך ג', עמוד 458, עמודים 474–475.
עיזבון ניגר, ייווא, ניו-יורק.
מכתב זה עסק בפילולוגיה ובכתיב הפונטי של היידיש.


ביאורים

  1. ^ אמפיריוקריטיציזם (Empiriocriticism): צורת תפיסה טבעית של העולם המבוססת על חוויה וניסיון טהורים, ללא היבטים של אפריוריזם, מטאפיזיקה ודואליזם
  2. ^ העולם היהודי
  3. ^ קלינטון הול בניו יורק
  4. ^ נסיעת בורוכוב מארצות הברית לסטוקהולם הייתה חלק גדול ממסעו לרוסיה
  5. ^ די פריישטאט, 'המקלט'
  6. ^ 'הלוחמים היהודים'

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

חיבוריו

הערות שוליים

  1. ^ הלזנר ישראלה, מתיה קם, דב בר בורוכוב, באתר "תרבות•il"
  2. ^ לפי מתתיהו מינץ, אגרות בר בורוכוב 1897–1917, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, הוצאת עם עובד, תשמ"ט-1989, עמ' 13, נולד בורוכוב ב-3 ביולי. ראו צילום מהספר;
    לפי הלוח היוליאני, שהיה נהוג באימפריה הרוסית במועדי לידתו ופטירתו, נולד בורוכוב ב-21 ביוני 1881 ונפטר ב-4 בדצמבר 1917. ב-1 בפברואר 1918, שונה התאריך ל-14 בפברואר, בהתאם ללוח הגרגוריאני
  3. ^ מתתיהו מינץ, בר בורוכוב – המעגל הראשון (1900–1906), תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ז-1976, עמ' 21
  4. ^ אליהו צ'ריקובר, ליטערארישע בלעטער (דפים ספרותיים) 1927 נומ' (מספר) 51, 'בער באראכאוו – ווי איך קען אים (כפי שאני מכיר אותו), א קאפיטל זכרונות (פרק זכרונות), עמ' 999. מובא גם אצל חיים פינקעלשטיין, 'דער גאון פון פאלטאווע, בוענאס איירעס, 1967, עמ' 6 ואילך
  5. ^ מ. מינץ, המעגל הראשון, עמ' 17–18;
    Nadia Borochov, My Brother Ber Borochov, Jewish Liberation Journal, No. 10, Summer 1971
  6. ^ מ. מינץ, המעגל הראשון, עמ' 281, הערה 43
  7. ^ בר בורוכוב, כתבים, כרך א', תל אביב: הקיבוץ המאוחד וספריית פועלים, תשט״ו-1955, עמ' ט'-י'
  8. ^ מ. מינץ, המעגל הראשון, עמ' 27, 30
  9. ^ מ. מינץ, אגרות בר בורוכוב, מכתב 1904.3, עמ' 107
  10. ^ מ. מינץ, המעגל הראשון, עמ' 63
  11. ^ מ. מינץ, אגרות בר בורוכוב, סוף מכתב 1904.1, עמ' 106: "אני כעת עסוק בכתיבת מאמר על הציונות"
  12. ^ אמנון לורד, ריאיון עם יהודה הראל באתר מידה, 14/06/2016
  13. ^ ב. בורוכוב, כתבים, כרך א', עמ' 1–153
  14. ^ מ. מינץ, המעגל הראשון, עמ' 294–295, הערות 70,65
  15. ^ מ. מינץ, המעגל הראשון, עמ' 295, הערה 71
  16. ^ מ. מינץ, אגרות בר בורוכוב, מכתב 1904.5, עמ' 112–113; מ. מינץ, המעגל הראשון, עמ' 66–67
  17. ^ חטיבת ההגיגים הראשונה, שנתחברה בשנים 1902–1904, ושמורה באוסף בורוכוב בארכיון העבודה בתל אביב
  18. ^ מ. מינץ, אגרות בר בורוכוב, מכתב 1907.1, עמ' 178
  19. ^ מכתב בורוכוב לאוסישקין, 1 במרץ 1906
  20. ^ מ. מינץ, המעגל הראשון, עמ' 186
  21. ^ י. בן-צבי, ב. ברוכוב (למלאת עשר שנים למותו), דבר, 30 בדצמבר 1927, המשך
  22. ^ ליובה בורוכוב, פרקים מיומן חיי, בהוצאת "בדרך", המכון לחקר תנועת הפועלים היהודית ע"ש ברוך לין, 1971, עמ' 39
  23. ^ מ. מינץ, אגרות בר בורוכוב, עמ' 169; עמ' 171, הערה 1
  24. ^ 'וועלט פארבאנד', האיגוד העולמי
  25. ^ צביה בלשן, ‏הקמת הברית העולמית של פועלי ציון ותקנונה, הציונות י"ח, 1994, עמוד 91
  26. ^ מ. מינץ, אגרות בר בורוכוב, עמ' 183, הערה 1
  27. ^ 1 2 מתתיהו מינץ, ועידת קרקוב של מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקראטית היהודית פועלי ציון ברוסיה (אוגוסט 1907): תעודות, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, תש"ם-1979, עמ' 70–71, עמ' 84–85
  28. ^ מ. מינץ, אגרות בר בורוכוב, עמ' 64; מכתב 1910.11, עמ' 360
  29. ^ מ. מינץ, אגרות בר בורוכוב, עמ' 72; מכתב 1914.12, עמ' 604
  30. ^ מתתיהו מינץ, זמנים חדשים – זמירות חדשות (1914–1917), תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, הוצאת עם עובד, תשמ"ח-1988, עמ' 14
  31. ^ מ. מינץ, אגרות בר בורוכוב, מכתבים 1914.20–1914.21, עמ' 619–620
  32. ^ ישראלה הלזנר, מתיה קם, דב בר בורוכוב, פרק "תולדות חייו", לקסיקון לתרבות ישראל
  33. ^ דב בר בורוכוב, 'הפלטפורמה שלנו' [אפריל-יוני 1906], כתבים, כרך א', עמ' 193–310
  34. ^ בר בורוכוב, 'על אופי השכל היהודי', האלמנך הציוני, קרמנצ'וג דצמבר 1902 Б. Борохов, О характере еврейского ума, Иллюстрированный сионистский альманах, Кременчуг
  35. ^ מ. מינץ, המעגל הראשון, עמ' 49
  36. ^ מ. מינץ, המעגל הראשון, עמ' 47
  37. ^ 1 2 אליעזר שביד, תולדות פילוסופיית הדת היהודית בזמן החדש – חלק שלישי: מול משבר ההומניזם – כרך א': על פרשת הדרכים ההיסטורית, רעננה: הוצאת עם עובד, תשס"ג-2003, עמ' 292
  38. ^ 'די אויפגאבן פון דער יידישער פילאלאגיע', תפקידה של הפילולוגיה היהודית
  39. ^ השינויים העיקריים שהתרחשו במדיניות המפלגה בארץ היו: העתקת הדגש הרעיוני ממלחמת המעמדות למאבק על עבודה עברית; מעבר מתמיכה בשימוש בשפת היידיש למאבק על השפה העברית; מעבר משלילת ההתיישבות של הפועלים, למאבק על הקמת התיישבות עובדת. פועלי ציון בארץ ישראל השתדלו להשפיע על המפלגה העולמית להקדיש מקום יותר מרכזי לעבודה החלוצית בארץ ישראל, וניסו להשתלב במערכת הפוליטית של האימפריה העות'מאנית, אך בתקופת מלחמת העולם הראשונה נחלשה פעילותה של המפלגה בארץ ישראל ומנהיגיה הוגלו מהארץ.
  40. ^ מ. מינץ, זמנים חדשים, פרק 'תמורות ואידאולוגיה', עמ' 295
  41. ^ מ. מינץ, זמנים חדשים, פרק 'בהצטלצל פעמונים', עמ' 283
  42. ^ מ. מינץ, זמנים חדשים, פרק 'המסע לרוסיה – סטוקהולם', עמ' 303
  43. ^ מ. מינץ, זמנים חדשים, פרק 'המסע לרוסיה – סטוקהולם', עמ' 313, הערה 48
  44. ^ מ. מינץ, אגרות בר בורוכוב, מכתב 1917.10, עמ' 676–677
  45. ^ 1 2 מ. מינץ, זמנים חדשים, עמ' 314, הערה 52
  46. ^ מ. מינץ, זמנים חדשים, הפרק "ועוד הוא נאלם והנה זה בא", עמ' 396
  47. ^ עצמותיו של דב־בר ברוכוב בדרך מקיוב לישראל, לקבורה בבית־העלמין בכנרת, דבר, 29 במרץ 1963, המשך
  48. ^ בר ברוכוב למנוחות בכנרת, דבר, 4 באפריל 1963, המשך
  49. ^ עצמותיו של דב בר בורוכוב נקברות בישראל, שנת 1963, ארכיון הסרטים הישראלי
  50. ^ מתה אלמנת דב בר בורוכוב, דבר, 30 באוגוסט 1976
  51. ^ תיאור ההתיישבות של גרעין "בורוכוב" בח'רבת טירה (1943 - 1947) באתר של קיבוץ גזית
  52. ^ אולפני הרצליה, הנחת אבן הפינה לבית בורוכוב במשמר הנגב, ארכיון הסרטים הישראלי, ‏7 בינואר 1954
  53. ^ אף על פי שהיה חתום על הפלטפורמה, הטעים בורוכוב שהוא רק הקנה לנוסחאות התאורטיות המשותפות מחלצות פורמליות ופילוסופיות קבילות. בן-צבי ואלכסנדר חשין (צבי אברבוך) הפקידו את האחריות הבלעדית למסמך בידי בורוכוב, כדי לבטא את הסתייגותם מחלק מהנוסחאות, והסתייגות זו הלכה וגברה ככל שהמציאות הרבתה לטפוח על עיקרי הפלטפורמה, ודרבנה את ההכרה שנוסח הפלטפורמה צריך תיקון והתאמה.