דב בר בורוכוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "בורוכוב" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו בורוכוב (פירושונים).
דב בר בורוכוב
קבר בר בורוכוב ואשתו ליובה בבית הקברות כנרת
מבט ממזרח על הצד הקדמי של המצבה המקורית של בר בורוכוב בסמינר אפעל ברמת אפעל.
המצבה הוקמה בקייב ב-1917, הועלתה לישראל עם ארונו של בורוכוב, הופקדה למשמרת בארכיון של מפלגת העבודה, והוצבה באפעל בטיפולו הנאמן של ישעיהו אברך.
על המצבה כתוב ביידיש:
בר בורוכוב
1917-1881
זולוטונושה-קייב
המפלגה הקומוניסטית-יהודית
(פועלי ציון)

דב בֶּר בורוכוביידיש: בער באָראָכאָװ; ברוסית: Бер Борохов) (ו' בתמוז ה'תרמ"א, 3 ביולי 1881[1]ב' בטבת ה'תרע"ח, 17 בדצמבר 1917) היה מאבות הציונות הסוציאליסטית, ממייסדי מפלגת פועלי ציון ומנהיגיה.

תורת בורוכוב ("בורוכוביזם") שנקראה "הפלטפורמה שלנו", התבססה על המהפכה התעשייתית השנייה שדחקה את התעשייה הזעירה. דחיקה זו במקביל לאנטישמיות, גרמה להגירת יהודים מרוסיה לאירופה ולארצות הברית. לצד היהודים היגרו גם בני לאומים אחרים. כתוצאה מכך, הפיצה ההגירה הכללית את "הבעיה היהודית" בעולם. פועלים יהודים עבדו אצל בעלי-הון יהודים, שלא הצליחו להתמודד מול מפעלים גדולים ומתקדמים יותר. פועלים יהודים נדחקו החוצה מהמפעלים הגדולים עקב אנטישמיות, תחרות ושכר רעב. מכאן לפי בורוכוב, שהיהודים צריכים להיות במקום שאינו קורץ למהגרים אחרים עקב נחשלותו המשקית. מקום זה הוא ארץ ישראל.

מבט מדרום על צד שמאל של מצבת בורוכוב. על המצבה כתוב ביידיש:
סוציאליזם מדעי, תרבות סוציאלית יהודית, חברה סוציאליסטית יהודית בפלסטינה, זהו בורוכוביזם.
מבט ממערב על הצד האחורי של מצבת בורוכוב. על המצבה כתוב ביידיש:
הוא לימד את עמו לכתוב. הדבר הראשון לכל עם הקם לתחייה, הוא להיות שולט בשפתו הוא.
מבט מצפון על צד ימין של המצבה המקורית של בורוכוב בסמינר אפעל. על המצבה כתוב ביידיש:
הרעיון היהודי - קומוניסטי, מחשל את "שרשרת הזהב" של הבורוכוביזם.
פסלו של בורוכוב בחזית בית התרבות של קיבוץ משמר הנגב הנושא את שמו.
תמונת בורוכוב בגיל 19 עם כתבי קאנט. תמונה זו הייתה מקור ההשראה לפסל במשמר הנגב.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דב בר בורוכוב נולד ב-3 ביולי 1881 בעיירה זולוטונושה (Zolotonosha) שבפלך פולטבה של האימפריה הרוסית, בתחום המושב היהודי (כיום באוקראינה). אביו משה אהרון, שהיה מורה עברי משכיל, ניסה להקים בעיר בית ספר, אך ללא הצלחה. חודשיים אחרי לידת דב בר, "בוריה" כפי שקראו לו במשפחתו, עברה המשפחה לבירת המחוז פולטבה, ושם גדל בוריה ולמד בבית ספר כללי.

בוריה נחשב לעילוי של פולטבה, והאב השקיע בלימודי בנו המחונן. האב דאג שבוריה ילמד יידיש שהייתה שפת הדיבור, ילמד עברית כשפת הלימוד בחדר בו למד חומש, וילמד רוסית כדי להכשירו ללימודים בגימנסיה. בגיל 8 החל בוריה ללמוד תלמוד, וכשהתקבל לגימנסיה החל להתעניין בלימודי מדעים, פילוסופיה והיסטוריה.

בהשפעת לימודי היהדות, יצא בורוכוב מביתו כשהיה בן תשע והלך ברגל לעבר ישראל, עד שמצאו אותו ידידי המשפחה והחזירוהו לביתו. על ניסיון זה חזר בורוכוב בגיל שש עשרה.‏[2]

בשל תפיסת עולמו הסוציאליסטית, הצטרף בורוכוב ב-1900 למפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית (רסדר"פ) עוד בשבתו על ספסל-הלימודים. בשנות 1901-1900, בשבתו ביקטרינוסלב (כיום דניפרופטרובסק), הוא פעל כמרצה בחוגי פועלים ותלמידים, אך יחסה של המפלגה הרוסית לבעיה היהודית לא הניח את דעתו. בורוכוב חתר למזיגה של סוציאליזם וציונות. לפי עדותו, ייסד עם שמעון דובין (שמעוני) את אחת האגודות הראשונות של "ציונים סוציאליסטים פועלי ציון" (מפלגת פועלי ציון), בה השתתפו כמאה חברים.
בשנה הראשונה לקיום המפלגה, לצד מטרת המפלגה לסייע בהגנה על זכויות העובד היהודי, היא אירגנה ביקטרינוסלב פלוגה להגנה יהודית עצמית מפני פרעות ופוגרומים, שהתנגשה עם כנופיות פורעים.
על דעותיו הציוניות הוצא בורוכוב מן המפלגה הרוסית הסוציאל-דמוקרטית.‏[3][4]

בשנת 1903, לקח בורוכוב חלק בקונגרס הציוני השישי, ויחד עם מנחם אוסישקין היה בין המתנגדים הבולטים לתוכנית אוגנדה שהגה בנימין זאב הרצל.

ביוני 1906 חשפה המשטרה מחסן נשק להגנה עצמית של פועלי ציון בחצר ביתו של יצחק בן-צבי, תלמידו של בורוכוב.‏[5] בן-צבי לא נמצא אותו זמן בעיר, והמשטרה אסרה את הוריו, אחיו הצעיר אהרון, ואחותו שולמית. ההורים ואהרון נידונו לגלות בסיביר. אחרי גילוי הנשק, ערכה המשטרה חיפוש גם במערכת העיתון, ועצרה את בורוכוב ואת מזכיר המערכת בוריה ("הקטן") ריאפצ'ינסקי. הם הוחזקו בכלא עד דצמבר 1906. גם בכלא הרצה בורוכוב בפני האסירים, יהודים ולא-יהודים, על פילוסופיה, אמונה, משה רבנו ותלמוד. לפועלים הרצה בורוכוב הרצה על בעיות הכלכלה המדינית, לאיכרים - על בעיות הקרקע והשאלה האגררית, וגם על ישו הנוצרי והאבנגליון. בעקבות הרצאות אלו, שמו של בורוכוב נודע גם בין האיכרים האוקראיניים בכפריהם.
במפלגת פועלי ציון קינן חשש שגם בורוכוב צפוי לעונש כבד, כמו בני משפחתו של בן-צבי. בן-צבי וחברים נוספים עשו מאמצים גדולים לגייס את הסכום הדרוש לשיחרור בורוכוב בערבות, וליובה, אשתו של בורוכוב, הגיעה אל הכלא עם הכסף כדי להוציאו. כשבורוכוב שוחרר מהכלא, אצבעו הייתה חולה מכתיבת ראשי פרקים של "האתיקה הפרוליטארית" (שלא יצאה לאור בסופו של דבר),‏[6] ונעטפה בצמר גפן אחרי ניתוח אצבעו בכלא. מהכלא יצאו בר וליובה לבית הוריה, אכלו ארוחת ערב ואחר-כך יצאו בסתר לגליציה בתעודות לא להם.

בשנת 1907 השתתף בורוכוב כנציג 'פועלי ציון' של רוסיה, בוועידה העולמית של פועלי ציון בהאג, שהתקיימה במקביל לקונגרס הציוני ה-8. בוועידה זו הוקמה 'הברית העולמית של פועלי ציון', שנועדה לייצג בקונגרס הציוני את סניפי פועלי ציון ברחבי העולם, כאשר בורוכוב נבחר בוועידה לראש הלשכה המרכזית שלה, תפקיד בו כיהן עד פטירתו. ב-1907 השתתף בורוכוב גם בקונגרס הציוני ה-8 בהאג, שאחריו פרשו 'פועלי ציון' הרוסים מההסתדרות הציונית, נוכח חילוקי דעות בין הציונות המעשית לבין הציונות המדינית.

בשנים הבאות הקדיש בורוכוב את מרצו לחיזוק הברית העולמית של פועלי ציון, ובשנים 1910-1907 ערך את ביטאון המפלגה שהופיע בווינה. בורוכוב גילה התעניינות מיוחדת בפעילותם של הפועלים הציוניים בארץ ישראל, והתייחס באהדה לשאיפתם להפוך מפועלים שכירים לחברי משק קואופרטיבי. בורוכוב היה ממייסדיה ומנהליה של 'קופת פועלי ארץ ישראל' (קפא"י).

עם פרוץ המלחמה באירופה ב-1 באוגוסט 1914, נסע בורוכוב עם אשתו ובתו לארצות הברית בנובמבר 1914, שם שהה עד לפרוץ המהפכה ברוסיה. עם פרוץ המהפכה ב-1917, חזר בורוכוב לרוסיה כדי לעצב את דרישות היהודים לתקופה שאחרי המהפכה, ולאחד את הזרמים השונים בקרב "פועלי ציון".

מייד אחרי מהפכת אוקטובר, בדצמבר 1917 (חנוכה תרע"ח), במהלך סיור מטעם "פועלי ציון", נפטר בורוכוב בקייב מדלקת ריאות, בגיל שלושים ושש בלבד.
בורוכוב הותיר אחריו אשה, ליובה, ושני ילדים, שושנה ודוד, שעלו לארץ ישראל ב-1925 והתגוררו בתל אביב.

באביב 1963 הועלו עצמותיו של בורוכוב לישראל‏[7] ונטמנו ב-3 באפריל 1963‏[8] בבית הקברות כנרת שבקבוצת כנרת, לצד אישים נוספים ממנהיגי תנועת העבודה ובהם ברל כצנלסון, נחמן סירקין ומשה הס.
מצבת הקבר המקורית הועתקה מקייב לסמינר אפעל אשר ברמת אפעל.

רחובות על שם בורוכוב נמצאים בערים חיפה, תל אביב, ירושלים, נהריה, חדרה, נתניה, הרצליה, רעננה, כפר סבא, פתח תקווה, רמלה, חולון, בת ים, אשדוד, אשקלון, באר שבע ועוד.
בשכונת אחוזה בחיפה, עומד מגרש השייך לקופ”ח, שהיה בו בית הבראה ”בורוכוב” של קופ”ח. במקום בית הבראה זה, נבנה בית חולים כרמל, שנחנך ב-1976.‏[9]
בגבעתיים נקראים על שם בורוכוב רחוב, שכונה, בית ספר יסודי וקן הנוער העובד משנות ה-20 של המאה ה-20. רחוב בורוכוב הוא רחובה הראשי של שכונת בורוכוב (שכונת הפועלים הראשונה בארץ ישראל). בשכונת בורוכוב שוכנים עד היום גם בית ספר בורוכוב, בית הספר הראשון בעיר, וקן בורוכוב, מוותיקי הקינים בתנועת הנוער העובד.

רעיונותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בורוכוב היה תאורטיקן, שהשפיע רבות על תנועת העבודה הציונית. תורתו, הקרויה גם "בורוכוביזם", התבססה על שילוב של ציונות עם סוציאליזם מרכסיסטי. אחד הרעיונות הבסיסיים של בורוכוב היה רעיון הפירמידה ההפוכה: התבססות יהודים בגולה במקצועות בלתי יצרניים, לצד התרכזותם בקהילות, בעוד שחלק היהודים במקצועות יצרניים היה הקטן ביותר, יחסית לשאר האוכלוסייה. חלק קטן זה היה פועל יוצא מהתחרות הלאומית מול היהודים.‏[10] כתוצאה מכך, נוצר ניכור מצד הסביבה כלפי היהודים, הטומן בחובו אסון. ניכור זה מחייב הגירה המונית של היהודים לארץ ישראל, שתתרחש מאליה באופן סוחף וספונטני כ"תהליך סטיכי", בשל התאמתה הכלכלית וההתפתחותית של ישראל לציבור המהגרים.

מאפיין לתורתו ניתן לראות בפגישתו עם לנין ב-1907 בעיר לייז' בבלגיה, לשם הגיע לנין לפני פרוץ המהפכה כדי להרצות בפני "קולוניה" גדולה של סטודנטים רוסיים. בסיום ההרצאה ניגש בורוכוב אל לנין והציג בפניו את רעיונותיו אודות הציונות הסוציאליסטית. לנין צחק ואמר: "גם כאן וגם שם! פירושו של דבר - לשבת על שני כיסאות בבת-אחת. וגם לא על שני כיסאות, אלא על הרווח הפנוי בין שני כיסאות", ושוב צחק. לאחר מכן הגיע ללייז' גם אנטולי לונצ'ארסקי, סופר ומדינאי סובייטי (1933-1875), כותב ערכים באנציקלופדיה הסובייטית הגדולה אחרי המהפכה. לונצ'ארסקי דיבר בהרצאתו על שאלת הדת, ובורוכוב התווכח גם איתו. המרצה היה מאוד הוגן אף שהיה בעד הדת, ובורוכוב היה נגד הדת. לארכיון העבודה מסרה אלמנת בורוכוב כתב-יד של בורוכוב: "חייו ומותו של רוח-הקודש", הפולמוס עם לונצ'ארסקי בשאלת הדת. בורוכוב רצה להדפיס מאמר זה ברוסיה, אך מסיבות שונות לא הדפיסו, והמאמר הופיע רק לאחר פטירתו.‏[11]

בורוכוב ראה בארץ ישראל קרקע בתולית מבחינה מעמדית, ומקום שניתן לבנות בו חברה צודקת ושיוויונית של פועלים יצרניים, לפי מודל הסוציאליזם האוטופי, מבלי לעבור את שלב המהפכה. רעיון זה, הנקרא "סוציאליזם קונסטרוקטיבי" (סוציאליזם עם דגש על ממלכתיות), אומץ על ידי תלמידו של בורוכוב, דוד בן-גוריון.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שושנה, ליובה ודוד

אשתו ליובה גדלה במשפחת רבנים מבוססת, למדה באותה כיתה בבית הספר בפולטבה עם המשוררת רחל, ואחר כך למדה שפות בהצטיינות באוניברסיטת מוסקבה. ליובה הייתה צעירה מדב בר, ופגשה אותו באסיפה ציונית כבן למשפחת משכילים המקורבת לחובבי ציון. ליובה נפטרה ב-29 באוגוסט 1976[12] ונקברה בבית הקברות כנרת, לצד בעלה.

בתו שושנה התאהבה בקצין בולשת בריטי, תומאס ג'יימס וילקין, והפכה לחברתו לחיים. ב-29 בספטמבר 1944, בלב ירושלים, הרגו אנשי הלח"י (יעקב בנאי (מזל), יהושע כהן, דוד שומרון ומתתיהו פלאי) את וילקין ביריות בגבו, כנקמה על מותו של אברהם שטרן (יאיר). לאחר מכן הכירה שושנה ניצול שואה בשם ארתור שטראוס, נישאה לו ונולדה להם בת אחת, רחל. שושנה נפטרה ב-2005 ונקברה במטולה.

בנו, דוד, היה ממייסדי קיבוץ גינוסר, שירת ב"הגנה", ובמלחמת העולם השנייה התגייס לצבא הבריטי. נפטר ב-2001 עקב תאונה.

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

'לשאלת ציון וטריטוריה',‏[13] כתבים א', עמ' 37-36:
היהודים בגולה תמיד נחשבו זרים, בעלי מאפיינים חברתיים, מחשבתיים ("פסיכיים" כלשון בורוכוב) ובעיקר פיזיים (מבטא, פנים, חזות, תנועות, אופן הליכה). הם היו חסרי נחלה וטריטוריה, והיחס אליהם היה על עצם היותם יהודים ולא על צד כלשהו שלהם ("עילה" לאהבה או שנאה). הרגשות האלה היו רגשות שאינם תלויים בדבר, ושנאת ישראל נתפסה כאיבה כלפי היהודי סתם ככה, ללא כל אשמה ואמתלה, שנבעה מתנאי החיים המשקיים, החומריים והכלליים של החברה. גם ההתקדמות האינטלקטואלית של אותן שכבות החברה החדורות שנאת ישראל לא החלישה את השנאה, אלא להיפך הגבירה אותה. ככל שהקידמה שיפרה את מצב האוכלוסייה, ביטלה את המחיצות השדרתיות, העניקה לתושבים זכות בחירה כללית, בתי דין של שופטים ומושבעים, וככל שנחלשו ההבדלים בין השכבות העליונות והתחתונות שבחברה, כך התמזגה שנאת ישראל מלמעלה עם שנאת ישראל מלמטה ומהצדדים, תוך הבלטת היהודים כהמון של זרים לעיני כל, והפיכתם לתלויים עוד יותר בשנאת ישראל ובחרם חברתי.

'לשאלת ציון וטריטוריה', עמ' 39-38:
בתקופת המשק הפיאודלי באירופה, אירגנו היהודים קשרי מסחר בין המחוזות המסוגרים שהיו נבדלים זה מזה, והועילו לסביבתם מבחינה כלכלית. עם התפתחות הקפיטליזם בארצות השונות, קמה בורגנות מקומית והתחרתה עם היהודים. האוכלוסייה המקומית, שהייתה תפוסה לשנאת ישראל, התחילה להחרים לאט-לאט את היהודים, בדרך תחיקתית או באורח בלתי מאורגן. תפקידי היהודים בחברה הלכו ונעשו מיותרים והכנסתם התמעטה, עד לגירושם על ידי השלטונות. כך רדף הקפיטליזם האירופי המנצח בעקבות היהודים ממערב למזרח, והמתח הגבוה ברדיפות היהודים חל לא במאה ה-12 בעת השיא של הקנאות הדתית, אלא במאה ה-14, בזמן שהבורגנות המסחרית התבצרה בכל מערב אירופה, הקימה גילדות ופיתחה בנקאות. ההתחרות הלאומית מצד הבורגנות גרמה שהמסחר היהודי, המלאכה ועסקי הריבית נעשו מיותרים בעת ההיא כמעט בכל מקום במערב אירופה, ושנאת ישראל באה לידי ביטוי בפוגרומים, מעשי-איבה אנטישמיים והסתה.

'הפלטפורמה שלנו', כתבים א', עמ' 202:
מלבד החרם מדעת, הן המאורגן והן הפרוע, פועלים כאן גם הגורמים המובנים, שמקורם באי-כושרו של הפועל היהודי להתחרות בלא-יהודי המבקש עבודה. הפועלים היהודיים באים אך ורק מהעיר, ואילו רוב מתחריהם הנוצרים באים מהכפר. הם בעלי שרירים בריאים, מסתפקים במועט, ומוכנים לקבל שכר קטן בהרבה, מהטעם שמגוריהם, לבושם ומחייתם עולים להם פחות, או שהם מקבלים זאת חינם מהמשק שנותר בכפר. מצד שני, הפועל היהודי, כעירוני מדורות, יותר מתמצא בשאלה הסוציאלית, ונכנס יותר מהר למאבק עם המעסיק לשם הגנת האינטרסים שלו מפני ניצול, כאשר פרט מיוחד נוסף הוא הזדקקותו של היהודי למנוחת השבת. ועדיין, אלה הם גורמים צדדים או אפילו זמניים, כי הגורם החשוב והמתמיד הוא ההתחרות הלאומית, שפעלה גם כאשר הפועלים היהודים היגרו לארצות אחרות. באמריקה, אנגליה ודרום אפריקה נתקלו היהודים בהמונים צפופים של מהגרים בני עמים אחרים, הבריאים גם-כן בגופם, מסוגלים לסבול יותר, פחות תרבותיים, או להיפך מנוסים ומומחים יותר מבחינה טכנית. עם הבשלת קונפליקטים לאומיים בארצות ההגירה, החריפה מאוד התחרות הלאומית, והביאה לידי חרם נמרץ מדעת, שהתבטא בפרסום חוקים להגבלת הכניסה לארץ. גם באנגליה וגם באמריקה הלכה והבשילה האנטישמיות, על כל קוויה ותעלוליה הריאקציוניים האופייניים.

'הפלטפורמה שלנו', עמ' 207:
היות שההגירה כשלעצמה לא פתרה את השאלה היהודית, בהותירה את היהודי חסר-ישע בארץ הזרה, פיתחה ההגירה היהודית דרך הסתגלות מיוחדת, שהתבטאה בהתרכזות ההגירה. התרכזות זו הקלה על המהגרים את תהליך ההסתגלות לתנאים החדשים, אבל יחד עם זה היא החישה את צמיחת ההתחרות הלאומית בארצות הקליטה והחריפה את ההתחרות הזאת. אילו היו 750 אלף המהגרים היהודים שהתרכזו בניו-יורק, 150 האלף אשר בפילדלפיה וכמספר הזה אשר בשיקגו, מתפזרים על פני הארץ, תחת להצטופף בכמה מרכזים בולטים, ספק אם הייתה קמה התחרות לאומית, אבל היהודים בפיזורם לא יכלו להתקיים בארץ החדשה. ההתרכזות שנועדה להקל על הסתגלות היהודים לתנאים שאינם רגילים בהם, היא שעוררה את פעולת הגורם המבדל, המשתק את ההסתגלות, כפי שהיה בארצות המוצא.

'תיאודור הרצל',‏[14] כתבים ב', עמ' 119-117:
היה זה אדם גדול של העולם הבורגני היהודי, שליח ציבור ומנהיג של זרמים חדשים ביהדות. היה זה בעל תשובה גדול של היהדות המתבוללת, רב פעלים, גדל אומץ ואמונה. היה זה כוכב בהיר ונוצץ, שדרך על הרקע האפל של הגלות נטולת הזכויות, המשועבדת והנכנעת.
ללכד ולארגן סביבו את העם המפורד, להחיות ולהפעים באמונה אמיצה את אבק האדם, ולהוליכו על פני חדרי ההמתנה של מיניסטרים וסולטנים.
בהיותו אוטופיסט טיפוסי הוא בטח לגמרי, כרבים ממבשרי רעיונות חדשים, בעצמו ובכוח השכנוע של תעמולתו, והנוהים אחריו - אף הם השליכו את כל יהבם עליו ועל עבודתו, ולאחר מותו של הרצל חש עצמו העולם הציוני-בורגני ביתמותו. הוא התגעגע אל המנהיג, לא כחברים שמתגעגעים אל חברם למאבק, אלא כילדים שמתגעגעים אל אימם.
כמשה באגדה, שנשמתו יצאה על סף הארץ היעודה, ואשר לא זכה לטעום את התענוג של משימת החיים שהושלמה, כך הרצל נרדם לנצח בעוד מבטו נטוי לעבר האידאל; נרדם לנצח הרחק מהאדמה המובטחת לו, זמן רב לפני תחילתה של תנועה ממשית, ולפני שהפציעו הקרניים הראשונות של שחר הניצחון.
הרי זה משום שתנועות היסטוריות הן סטיכיות‏[15] וממושכות, משום שלא מנהיגים עושים מהפכות, אלא ההמונים. זאת הבנו אנחנו, הציונים הפרוליטאריים, ומשום כך אין אצלנו מנהיגים ואבות. אצלנו יש רק חברים ושותפים למאבק.
אנו חולקים כבוד לגאון הציונות הבורגנית, כשם שאנו חולקים כבוד לכל גאוני הבורגנות, וכפי שאנו מעריצים מלומדים ופילוסופים, משוררים ואמנים, ממציאים ונביאים.
כל דבר נעלה ורב ערך שניתן כשי לאנושות, אנו הפרוליטאריים מקבלים אותו בהכרת תודה, משום שאנו חלק מהאנושות. כל דבר נעלה ובעל ערך שניתן לעם היהודי, מקבלים אנו, הפרוליטאריים היהודים, להוקירו ולשמרו.
כל הגדול והנצחי בפועלו של הרצל, אנו מקבלים ומנחילים להיסטוריה. כל החולף והארעי בהרצל, כל הצר והבורגני, הננו מציינים, רושמים ומוסרים לנשיה.
על קברו של האיש הגדול, הגאוני, הננו ניצבים דום רגע אחד, על מנת לשוב אל משימתנו, ולהמשיך בדרכנו ההיסטורית הנכונה.

'המן שביקש להרעיל את הרוח היהודית',‏[16] כתבים ג', עמ' 286-283:
נהפך עוד דף טרגי בתולדות צרות ישראל. קאסו, שר ההשכלה של רוסיה, המיניסטר של הצאר ניקולאי לבערות העם, מת.
דמיון העם ירקום אגדות קודרות חדשות סביב השם הזה, כשם שעשה בשמות פרעה, המן, אנטיוכוס, טיטוס, טורקוומדה, פובדונוסצב.‏[17]
מת המתועב בצוררי היהודים בזמננו, האיש שהיה צורר, עיקש ומסוכן יותר מרבים אחרים.
המן, טיטוס, טורקוומדה ופובדונוסצב רצו להמית אותנו מיתה חומרית, לכלות את גופנו, לבער את השם "יהודי" מקרב הארץ. בדרכיהם של אלה הלכו גם פורעי הפרעות, אבל קאסו, המולדאבי הבור, הגס והמגושם, בעל ההליכות של פריץ רוסי אמיתי, היטיב להבין את הנשמה היהודית, וכיוון את ארסו ליקר ליהודי מכל: לא אל הגוף, לא אל הרוח, לא אל הקיבה, אלא אל המוח היהודי. מידיהם של ההמנים והאנטיוכוסים אפשר להינצל בדרך נס, מידי פורעי הפרעות - על ידי הגנה עצמית בנשק, אבל מגזירותיו של קאסו לא הייתה להמוני היהודים שום הצלה, אלא לנוס לגרמניה, לשווייץ, לעבור את הים הגדול, ולברוח למקום בו יש מנוחה למוח היהודי, וההשכלה אינה אסורה עליו.
הנפטר כשלעצמו, אינו ראוי שנייחד עליו את הדיבור כאדם. הוא אינו ראוי לכך, כי כאדם פרטי היה אדם ללא עקרון וללא אידאלים, חוץ מהצלחה אישית גסה בלבד. מכל רגשותיו בא לידי גילוי רק אחד, יצרו המיני השפל, בו נכשל הביורוקרט הקפדן הזה אפילו בזקנתו בשערוריה עם אשה באה בימים, אם לבנים מבוגרים, כשהופתע על ידי בנה כשהתייחד איתה. בנה של הגברת המפותה ניסה תחילה לירות במפתה, ואחר-כך התאבד, כי לא היה יכול לשאת את חרפת אימו. אולם עניין מזעזע זה נגע לליבו של הקרייריסט היבש ממש כפי שנגעו לליבו ייסוריהם של הסטודנטים היהודים. הוא פשוט התעלם מכך. קאסו שנא את השכלת העם יותר מכל המיניסטרים שקדמו לו. הפרופסורים והסטודנטים נרדפו על ידיו באכזריות וללא כל בושה, יותר מכל שאר משרתיהם של אלכסנדר וניקולאי. אוניברסיטאות נחרבו, וטובי הפרופסורים נאלצו להסתלק ולפנות מקומם לגדולים בעמי הארצות, שנשאו חן לפני המיניסטר. אוניברסיטת מוסקבה ירדה בימי שלטונו של קאסו לדרגת בורסה של המאה השחורה. מוחו שהתטמטם היה מתייגע ללא הפוגה להמציא גזירות, פלפולים וחומרות חדשות לבקרים, כדי לכבול את הנוער היהודי השואף לחוכמה ותרבות. הוא נטפל בראש ובראשונה לאקסטרן היהודי, אותו טיפוס של הבחור החיוור, הצנום והרעב המתרוצץ בחיפושיו אחרי "שיעורים" בשכר רובל אחד לחודש, כדי לפרנס את עצמו ולהתכונן לתעודת בגרות. גזירת האקסטרנים שלו, שצימצמה את מספרם ל-15% מהמספר הכללי, חוללה תהפוכה של ממש בחיים הרוחניים של אחינו יהודי רוסיה, ונפסקה התפתחות רבת-שנים של הנוער היהודי. אולם קאסו לא אמר די בזה. הוא התאווה להשפיל את המוח היהודי ולהטיל עליו הכרעה מקרית של מנגנון פיס, לכן הנהיג "הגרלה" בין בחורי ישראל, הרוצים ללמוד באוניברסיטה. עד כה התקבלו לאוניברסיטה בני-הנעורים המוכשרים ביותר, המשכילים ביותר, ועתה מתקבלים רק המאושרים ביותר, אלה שהעלו במקרה את הטוב שבגורלות.

'הערות', כתבים ג', עמ' 693-692:
בפברואר 1911 פורסמה "הבהרה" מטעם קאסו, לפיה התקנות הקובעות מיכסות לקבלת יהודים בבתי-ספר תיכוניים, חלות גם על בני מוצא יהודי הנבחנים כאקסטרנים. כלומר, לא די בכך שרק ב"אחוז מסוים" מתאפשרת קבלת יהודים לבתי-ספר תיכוניים, אלא שגם האפשרות לעמוד בבחינות בגרות תינתן ליהודים רק באחוז מסוים לעומת האקסטרנים הלא-יהודים העומדים לבחינה. כאן יש לציין כי למעשה רק מעטים מאוד מבין הלא-יהודים נזקקו ללימודים אקסטרניים, כי דלתות בתי-הספר היו פתוחות לפניהם. כך אם לגמנסיה אחת בתחום המושב היהודי פנו 7 רוסים ו-9 יהודים כדי להיבחן כאקסטרנים, הרי לפי מיכסת האחוזים (15% ממספרם של הלא-יהודים) יוכל רק יהודי אחד להיבחן. למיצוי משמעותה של הגזירה הזאת, יש לציין כי בלי תעודת בגרות לא התקבלו יהודים רוסים באוניברסיטאות בחו"ל. לשיא ההתעללות הגיע קאסו בהנחייתו מ-7 בפברואר 1914, הידועה כ"חוזר מס' 6204 של שר ההשכלה", בה דאג למניעת "העדפת האחד לעומת קיפוח השני" בין צעירי ישראל, וכדי "למנוע מקריות" (כך במקור!) הוא מצווה: לקבל יהודים כסטודנטים, בגבולות המכסה הקובעת, לא בדרך אחרת אלא לפי הגרלה (zherebʹevka ,жеребьевка). מאחורי ההנמקה הצבועה הזו בלטה הכוונה הזדונית למנוע את ההשכלה הגבוהה דווקא מהמוכשרים שבסטודנטים היהודים. לשם כך הומצאה "סלקציה הפוכה", לפיה גם בבחירת המעטים (בתחום המכסה) יקבעו המקרה העיוור והפיס, ולא השקידה והכשרון. ואמנם, על פי רוב, דווקא המצטיינים ביותר (ואף אלה שסיימו את בית הספר התיכון עם מדליית זהב), לא זכו בדרך כלל בהגרלה. למרות זאת, לא נחה דעת קאסו עליו, ובראשית 1914 הוא ביקש להפעיל את ההגרלה גם על קבלת יהודים בבתי הספר התיכוניים. כאן נקבע כי ההגרלה תופעל לא על מי שכבר נבחנו, אלא בין המועמדים לבחינות. כלומר, הזכייה בהגרלה איננה מבטיחה כניסה לבית הספר, אלא רק מעניקה זכות להיבחן! ההגרלה נקבעה לפעם אחת בשנה, כדי להבטיח שמקומו של נער יהודי שנכשל בבחינות לא ייתפס על ידי נער יהודי אחר, ואפילו המלחמה לא הביאה ליהודי רוסיה שום רווחה, כאשר קאסו נשאר על כנו עד שמת, לא לפני שנמלט מגרמניה באוניה בה היה שלום עליכם גם כן, עם בניו בפניהם סגר קאסו את שערי המדע הרוסי. קרה המקרה וירד גשם, והמיניסטר בחפזו שכח את מטרייתו. צורר היהודים נאלץ למצוא מחסה תחת מטרייתו של שלום עליכם, שלא חשב על "אחוזים" ו"הגרלות", אלא קיבל בנימוס את הגוי האלמוני, והוכיח שוב שלא רק מוח יש ליהודים, אלא גם לב.

מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

'על תנועת הפועלים היהודית', כתבים ג', עמ' 395:

רוסיה
(תחום המושב)
גליציה
ענף הייצור יהודים  % מהמועסקים בענף יהודים  % מהמועסקים בענף
I. פלחה, גננות, גידול בהמות 35,822 0.0 47,996 1.5
II. ייצור ראשי של התעשייה
מכרות ומחצבי מתכת 1,006 1.8 1,053 8.3
מחצבות אבן ומחצבות חימר 5,187 12.5 696 10.3
יערות וענפים צדדיים 3,200 12.4 928 10.6
סה"כ קבוצה II 9,393 7.7 2,677 9.5
III. שלב ביניים שני
תעשיית המתכת 40,082 21.2 4,410 15.9
תעשיית האריג 33,200 19.0 1,421 14.7
מלאכת הבניין 37,136 18.9 3,110 13.0
סה"כ קבוצה III 110,418 19.7 8,941 14.5
IV. שלב ביניים שלישי
תעשיית העץ 41,359 27.2 4,229 18.1
תעשייה כימית 6,514 34.1 1,430 37.9
עור ונייר 20,446 43.9 1,938 39.2
סה"כ קבוצה IV 68,319 31.3 7,597 23.7
V. שלב ייצור סופי
תעשיית מזון 44,797 34.8 11,036 48.9
משקאות וטבק 23,548 38.3 22,981 70.8
תעשיית בגדים וצרכי היגיינה 244,534 48.1 20,298 35.2
דברי אמנות ותעשיית דפוס 18,996 53.9 450 21.4
שעונים ומכשירי דיוק 5,240 66.5
סה"כ קבוצה V 337,115 45.5 54,765 47.7
לפי מפקד אוכלוסייה מ-1897
בתחום המושב
לפי מפקד אוכלוסייה מ-1900

יש לציין כי חלקם של היהודים מכלל המועסקים בתעשייה היה 34.4% בתחום המושב, ו-31.2% בגליציה.


'סקירות', כתבים ג', עמ' 458:
סטטיסטיקה על מצב הקהילה היהודית בווינה: בשלושים השנים האחרונות של המאה ה-19 גדלה האוכלוסייה היהודית בווינה כמעט פי ארבעה. גידול זה אין מקורו בריבוי טבעי, אלא בעיקר בזרימתם של יהודים ממקומות אחרים באוסטריה-הונגריה, וסיפוח 10 רבעים חדשים ל-10 הרבעים הקודמים של וינה ב-1890. בשנות ה-90 של המאה ה-19 הואט הגידול במידה ניכרת, עקב החרם הכלכלי על היהודים, שהסתייע בתעמולה אנטישמית ומדיניות כלכלית אנטי-יהודית של עיריית וינה.

שנת 1869 שנת 1880 שנת 1890 שנת 1900
האוכלוסייה הכללית
של וינה
607,514 725,658 1,364,548 1,674,957
האוכלוסייה היהודית
בווינה
40,230 73,271 118,495 146,926
אחוז האוכלוסייה
היהודית
6.62 10.10 8.68 8.77


'סקירות', כתבים ג', עמ' 475-474:
ההשכלה היסודית והתיכונית בפרוסיה (מספר הלומדים):

שנת 1886 שנת 1891 שנת 1896 שנת 1901 שנת 1906
לא-יהודים יהודים לא-יהודים יהודים לא-יהודים יהודים לא-יהודים יהודים לא-יהודים יהודים
בתי"ס יסודיים 4,846,416 36,429 4,929,462 34,078 5,252,265 29,809 5,704,398 26,000 6,206,178 24,288
בתי"ס תיכוניים 186,250 16,850 194,847 17,291 208,650 16,847 268,605 18,367 309,234 19,053
בתי"ס גבוהים 141,290 14,823 145,588 14,870 153,731 14,266 180,015 15,120 225,482 15,762
סה"כ 5,173,956 68,102 5,269,897 66,239 5,614,646 60,922 6,153,018 59,487 6,740,894 59,103

תאריך לידתו: לוח גרגוריאני מול יוליאני[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאריך לידתו של בורוכוב מצוין כאן לפי הלוח הגרגוריאני.
בערכים קודמים בוויקיפדיה (עד גירסת 25/01/2011 ועד בכלל) תאריך לידתו צויין לפי הלוח היוליאני, שהיה בשימוש ברוסיה עד 1918.
כך למשל, מהפכת אוקטובר החלה ב-7 בנובמבר 1917 לפי הלוח הגרגוריאני.
לייב לויטה ודניאל בן-נחום שערכו ופירסמו את כתבי בורוכוב בהוצאת הקיבוץ המאוחד וספריית פועלים (השומר הצעיר), היו מודעים היטב לשיבוש שנגרם על ידי ההבדלים בין הלוח הגרגוריאני ליוליאני, ופירסמו זאת בסוף המבוא לכרך הראשון של כתבי בורוכוב, בעמ' ח' שם:
"לוח המאורעות בכרך זה מקיף מאורעות יהודיים וכלליים משנת 1881 (שנת הולדתו של בורוכוב) עד לשנת 1906 ועד בכלל (בכרכים הבאים יושלם בהקבלה לשנים המתאימות)...
לוח המאורעות בא בדרך כלל לתת את פני התקופה ואת הרציפות ההיסטורית, בחיים הציבוריים ובחיי הרוח, בשנים שעוצבה דמותו של בורוכוב...
תוך כדי עריכת הלוח נתקלנו בשיבושים רבים שקנו להם שביתה בספרי הקורות של הציבוריות היהודית בזמננו. שיבושים אלה הם בחלקם הגדול פרי שגיאות בהתאמת התאריכים מן המניין העברי, היוליאני (שהיה מקובל ברוסיה עד 1918) והגריגוריאני (המקובל בעולם) ועירבובם. ניסינו - ככל שניתן הדבר - לתקן את הטעון תיקון ולהאחיד את התאריכים לפי הלוח המקובל בעולם.
המערכת
דצמבר 1954".

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דב בר בורוכוב בוויקישיתוף

מחיבוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מתתיהו מינץ, אגרות בר בורוכוב 1917-1897, אוניברסיטת תל אביב, הוצאת עם עובד, תשמ"ט-1989, עמ' 13.
  2. ^ מתתיהו מינץ, בר בורוכוב – המעגל הראשון (1906-1900), אוניברסיטת תל אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ז-1976, עמ' 281, הערה 43.
  3. ^ ב. בורוכוב, כתבים, כרך א', תל אביב: הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים, תשט״ו-1955, עמ' ט', י'.
  4. ^ מ. מינץ, בר בורוכוב – המעגל הראשון, עמ' 27, 30.
  5. ^ דבר, "ב. בורוכוב (למלאת עשר שנים למותו)", י. בן-צבי, 30/12/1927.
  6. ^ ליובה בורוכוב, "פרקים מיומן חיי", בהוצאת "בדרך", המכון לחקר תנועת הפועלים היהודית ע"ש ברוך לין, 1971, עמ׳ 39.
  7. ^ דבר, "עצמותיו של דב־בר בורוכוב בדרך מקייב לישראל, לקבורה בבית־העלמין בכנרת", 29/03/1963.
  8. ^ דבר, "בר בורוכוב למנוחות בכנרת", 04/04/1963.
  9. ^ שביל חיפה, מקטע 11: נחל אחוזה ומרכז שכונת אחוזה.
  10. ^ דב בר בורוכוב, "הפלטפורמה שלנו" [אפריל–יוני 1906], כתבים, כרך א', תל אביב: הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים, תשט״ו-1955, עמ׳ 193–310.
  11. ^ ליובה בורוכוב, "פרקים מיומן חיי", עמ׳ 25.
  12. ^ דבר, "מתה אלמנת דב בר בורוכוב", 30/08/1976.
  13. ^ נכתב בעיצומו של פולמוס אוגנדה, פורסם בירחון הציוני רוסי "יאברייסקאיה ז'יזן" בחודשי יוני-אוקטובר 1905 והוקדש לאשתו.
  14. ^ התפרסם בעיתון "פארווערט" ("אסור") בווילנה ב-14 ביולי 1907, לרגל יום השנה השלישי לפטירת הרצל.
  15. ^ מחויבות המציאות, בלתי מכוונות ומתקדמות ללא מעצור.
  16. ^ במקור התפרסם בעיתון "די ווארהייט" ("האמת") בארצות הברית ב-11 בדצמבר 1914, אחרי הידיעה על מות קאסו, שר ההשכלה של הצאר ניקולאי, בדצמבר 1914.
  17. ^ Pobedonostsev by repin.jpg
    קונסטנטין פובדונוסצב היה פרופסור למשפט וריאקציונר קיצוני, יועצו של הצאר אלכסנדר השלישי, ממנו קיבל סמכויות בלתי מוגבלות, ונקט בהן כדי לבטל את זכויות היהודים, ולכנס ועדות מקומיות לחקירת הגורמים לפרעות, שתמיד הגיעו למסקנה שהיהודים אשמים.