דב בר בורוכוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דב בר בורוכוב
בר בורוכוב, וינה 1910
בר בורוכוב, וינה 1910
לידה 21 ביוני 1881 (יוליאני)
זולוטונושה, אוקראינה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 4 בדצמבר 1917 (יוליאני) (בגיל 36)
קייב, פלך קייב, הרפובליקה העממית של אוקראינה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה האימפריה הרוסית, הרפובליקה הרוסית, הרפובליקה העממית של אוקראינה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות כנרת עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה גימנסיה (1900) עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה פועלי ציון
דת יהודי
בת זוג ליובה בורוכוב
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
תמונת בורוכוב בגיל 19 עם כתבי קאנט, פולטבה 1900. תמונה זו הייתה השראה לפסל מרדכי כפרי
פסל בורוכוב מאת מרדכי כפרי בחזית בית התרבות של קיבוץ משמר הנגב, הנקרא בית בורוכוב
גרפיטי של דב בר בורוכוב ברחוב בורוכוב בשכונת בורוכוב, בגבעתיים

דב בר בורוכוב (3 ביולי 1881 – 17 בדצמבר 1917), היה מאבות הציונות הסוציאליסטית, ממייסדי מפלגת פועלי ציון שהייתה הציר המרכזי של תנועה זו וההוגה הבולט שלה. את תורתו ניסח במאמר "הפלטפורמה שלנו", שברבות הזמן היה מקווי היסוד של מפלגת מפא"י שצמחה מפועלי ציון, ושל מפלגות אחרות[1]. היה מהוגי הקמת הגדודים העבריים[2].

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בורוכוב נולד ב-3 ביולי 1881[3][א] בעיירה היהודית זולוטונושה שבפלך פולטבה של האימפריה הרוסית, בתחום המושב היהודי (כיום באוקראינה). הוא קיבל חינוך חילוני. אביו, משה אהרון, היה מורה שנמנה עם המשכילים של חיבת ציון, וביתו היה בית ועד לראשוני הבילויים ולחלוצי העלייה השנייה[1]. בפי משפחתו וידידיו בורוכוב כונה "בוריה".

אביו דאג שילמד יידיש שהייתה שפת הדיבור, עברית בחדר שבו למד חומש, ורוסית כדי להכשירו ללימודים בגימנסיה. בגיל שמונה החל ללמוד תלמוד, ובהשפעת לימודי היהדות שם פעמיו אל ארץ ישראל, עד שידידי המשפחה מצאו אותו והחזירו אותו לביתו[4]. הקשר לארץ ישראל ליווה אותו אחר כך כל חייו.

הוא למד באוניברסיטה הרוסית בפולטבה, וכאוטודידקט רכש ידע במספר שפות וכן בפילוסופיה, בכלכלה, ובסוציולוגיה. אף ששפת אמו הייתה רוסית, הוא הפך בבגרותו לאחד החוקרים הנודעים של יידיש[1].

1905–1900[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנעוריו תפיסת עולמו הייתה סוציאליסטית, ב-1900 הצטרף למפלגה הסוציאל-דמוקרטית הרוסית - מפלגתו של לנין - והרצה מטעמה ביקטרינוסלב (כיום דניפרו) בחוגי פועלים ותלמידים. אך לא השלים עם התעלמות המפלגה מהבעיה היהודית, ובסופו של דבר הוצא משורותיה בשל דעותיו הציוניות.

ב-19 באפריל 1903 פרץ הפוגרום בקישינב שהתחיל את פרעות קישינב. בעקבותיו היגרו הוריו ואחיו של בורוכוב לניו יורק, אך הוא עצמו נשאר ברוסיה כדי להמשיך את פעילותו הפוליטית.

באוגוסט 1903 התקיים הקונגרס הציוני העולמי השישי שבו העלה הרצל לראשונה את תוכנית אוגנדה, בגלל הצורך הדחוף במקלט טריטוריאלי ליהודים. באותה תקופה היו אגודות ציוניות שונות שכונו יחד חיבת ציון. אחת מאגודות אלה הייתה ציוני ציון בהנהגת מנחם אוסישקין. על אף חילוקי דעות אידאולוגיים ביניהם, הושפע בורוכוב מתמיכתו של אוסישקין בציונות המעשית והתנגד לתוכנית אוגנדה. הוא חבר לאוסישקין ונסע בתחום המושב ובפולין כדי להתמודד עם הטריטוריאליסטים שצידדו ביישוב יהודי מחוץ לארץ ישראל.

בעקבות זאת הוא חיבר סדרת מאמרים בכותרת "לשאלת ציון וטריטוריה"[5]. במאמרים הציג את מימוש הציונות בישראל כאידיאל המושלם, היחיד והנכסף לאומה היהודית, ואת ציון כמגלמת תחייה של תרבות ישראל, שיבה למולדת הקדומה, וגם יהודי שבע וחופשי שבטוח בחוסנו[1].

פעילותו הסוציאליסטית לא נעלמה מעיני האוכרנה - הבולשת הצארית, וב-18 ביולי 1904 הוא נעצר לראשונה[6].

ב-1905 התקיים בבזל הקונגרס הציוני העולמי השביעי, הראשון אחרי מותו של הרצל. תוכנית אוגנדה הייתה עדיין באוויר, ומטרת התנועות הציוניות הייתה להביא לביטולה. בקרב פועלי ציון היו פלגים שראו בתוכנית פתרון, קבוצה רעיונית שכונתה ה"ווזרוז'דנצים" (возрождение, "התחייה"), צידדה בפתרון הטריטוריאליסטי למען אוטונומיה ליהודים[7]. על בורוכוב הוטלה המשימה להבטיח את דבקותה של פועלי ציון בקו המדיני של אוסישקין ושל ציוני ציון, כנגד תוכנית אוגנדה. בורוכוב השתתף בקונגרס כצירם של ציוני פולטבה. תוכנית אוגנדה בוטלה סופית בקונגרס זה, גם לאור המסקנות של משלחת שיצאה לאזור ומצאה אותו בלתי מתאים להתיישבות.

בתום הקונגרס לא חזר בורוכוב לרוסיה אלא נסע ללימודים אקדמיים בברלין, יחד עם ליובה שאותה נשא לאישה לפני הקונגרס. בברלין כתב את מסתו על "המומנטים המעמדיים של השאלה הלאומית", שבה טען שהבדלי האינטרסים המעמדיים בין פועלים לבורגנים, שהם בליבה של התנועה הסוציאליסטית, הם משניים בחשיבותם לעומת האינטרס הלאומי שבליבה של התנועה הציונית[8]. מסה זו התקבעה כאחד מנכסי צאן הברזל של הגותו.

מהפכת 1905 ברוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מברלין חזר בורוכוב אל מפלגת פועלי ציון ברוסיה, שבה התחוללה מהפכת 1905. הניסיון של הסוציאליסטים והליברלים הרוסים להפיל את השלטון הצארי הפיח תקווה ביהודים, רבים מהתנועה הציונית ומחוצה לה תמכו במהפכה, ומפלגת הבונד היהודית הובילה את המהפכה בעיירות היהודיות. מפלגת פועלי ציון תמכה במהפכה אך לא השתתפה בה בצורה פעילה. המפלגה הייתה מפוצלת בגלל חילוקי הדעות – ה"טריטוריאליסטים" פרשו והקימו מפלגה עצמאית, וברוסיה ה"סיימיסטים" ביקשו להתארגן במסגרת המדינה הרוסית. בורוכוב עסק בארגון השינוי המבני במפלגה, ובהכנות לוועידת-היסוד של פועלי ציון בפולטבה. לאחר הוועידה הוא התחיל להוציא לאור את הביטאון ברוסית של פועלי ציון, 'כרוניקת הפועלים היהודית'[ב], שבו פורסמה סדרת המאמרים שלו בכותרת "הפלטפורמה שלנו", שפרשה את המשנה האידאולוגית של המפלגה.

המהפכה הביאה איתה גל של פוגרומים משום שיהודים היו שעיר לעזאזל לשני הצדדים, והיה צורך בנשק להגנה עצמית. עוד בשנה הראשונה לקיומה של פועלי ציון היא ארגנה ביקטרינוסלב פלוגה להגנה יהודית שהתנגשה עם כנופיות פורעים. ב-1906 חשפה בולשת האוכרנה מחסן נשק של פועלי ציון בחצר ביתו של יצחק בן-צבי, שהיה תלמידו של בורוכוב[9]. בן-צבי לא נמצא באותו זמן בעיר והמשטרה אסרה את הוריו, את אחיו הצעיר אהרון, ואת אחותו שולמית. ההורים והאח נידונו לגלות בסיביר. אחרי גילוי הנשק, ערכה האוכרנה חיפוש גם במערכת הביטאון, ועצרה את בורוכוב ואת מזכיר המערכת בוריה ("הקטן") ריאפצ'ינסקי, ביולי 1906. הם הוחזקו בכלא שישה חודשים. בכלא בורוכוב כתב טיוטה ל"האתיקה הפרולטרית" (שלא יצאה לאור בסופו של דבר). הוא הרבה עד כדי כך לכתוב שאצבעו נפגעה והוא נותח בכלא[10]. הוא הרצה לאסירים היהודים והלא-יהודים על פילוסופיה, אמונה, משה רבנו והתלמוד, על בעיות הכלכלה המדינית, וגם על ישו הנוצרי והאבנגליון.

במפלגת פועלי ציון קינן חשש שבורוכוב הכלוא צפוי לעונש כבד בדומה לבני משפחתו של בן-צבי. בן-צבי וחברים נוספים עשו מאמץ לגייס כסף, בעיקר בארצות הברית, כדי לשחרר אותו בערבות לפני המשפט. הסכום נאסף וליובה הגיעה אל הכלא עם הכסף כדי להוציאו. מיד לאחר ששוחרר בערבות, עזבו בני הזוג בורוכוב בסתר את פולטבה, ונסעו עם תעודות מזויפות למינסק ומשם לווילנה[11].

ב-1907 נסע בורוכוב לוועידת קרקוב שהתקיימה בעיר, ומשם יצא לקונגרס הציוני השמיני בהאג. לאחר מכן נסע לוועידת היסוד של "הברית העולמית של מפלגות פועלי ציון", שהוקמה כדי לתאם בין מפלגות פועלי ציון בעולם, והתנהלה בין 14 ל-20 באוגוסט[12].

1907 עד מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחשש למאסרו בורוכוב לא שב לרוסיה, והמפלגה הפקידה אותו על משלחתה בחו"ל וייעדה אותו לכתיבה תאורטית. ברם המפלגה לא הצליחה לעמוד בהתחייבויות הכספיות שלה אליו, והוא ואשתו נקלעו למצוקה כלכלית. הוא התפרנס בדוחק מהרצאות[13].

ב-1909 הוא השתקע בווינה ושימש ראש הלשכה המרכזית של פועלי ציון שם, תפקיד שבו כיהן עד פטירתו. הוצע שהוא יעבור לארץ ישראל, אך המפלגה בארץ נטתה להסתייג ממנו, ובורוכוב העדיף לעסוק במחקר ובכתיבה בווינה[13].

ב-1911 הוא התמסר למחקר של הלשון והספרות היידית. התלהבותו למחקר היידיש הייתה גדולה, והוא ערך מסע לחקר השפה בגרמניה ובאנגליה.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה עבר בורוכוב למילאנו ב-1914, אחרי שקצין המשטרה האוסטרית הבהיר לו שלא יהיה רשאי להמשיך בקשריו עם ארצות אחרות מווינה, ותיאסר עליו שליחת מכתבים ומאמרים[14].

בדצמבר 1914 אותה שנה הוא הגיע לניו יורק עם משפחתו. בארצות הברית הוא התקבל תחילה בהתלהבות ושוגר למסע הסברה במדינה, אך אחרי זמן מה התגלעו חילוקי דעות בינו לבין פועלי ציון שם. בורוכוב התייצב לצד האגודות שהיו אופוזיציה להנהגת מפלגת פועלי ציון האמריקנית, והיו קרובות יותר לגישה הסוציאליסטית של המפלגה הרוסית[15].

עם פרוץ מהפכת פברואר ברוסיה ב-1917 (מהפכה שקדמה למהפכת אוקטובר והסתיימה בתוך חודש כשהצאר ניקולאי השני ויתר על כס המלוכה) בורוכוב חזר לבדו לרוסיה כדי לאחד את הזרמים השונים בקרב פועלי ציון, ולעצב את דרישות היהודים לתקופה שאחרי המהפכה.

בדצמבר 1917 (חנוכה תרע"ח), במהלך מסע מטעם פועלי ציון, הוא חלה בדלקת ריאות ונפטר בן 36, הרחק ממשפחתו וממפלגתו. בורוכוב הותיר אחריו את ליובה אשתו ואת שני ילדיו שושנה ודוד, שעלו ב-1925 לארץ ישראל המנדטורית והתגוררו בתל אביב[16].

רעיונותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בורוכוב היה תאורטיקן, והגותו השפיעה על תנועת העבודה הציונית. תורתו, שכונתה "בורוכוביזם", התבססה על שילוב של ציונות עם סוציאליזם מרקסיסטי. אחד הרעיונות הבסיסיים בהגותו היה "הפירמידה ההפוכה": בעם נורמלי הרוב הוא פרולטריון שעוסק במקצועות יצרניים כמו חקלאות ותעשייה ורק המיעוט הוא בורגני ועוסק בבנקאות ומסחר. אבל אצל היהודים בגולה המצב הוא ההפוך, הרוב בורגני והמיעוט פרולטרי. פירמידה הפוכה זו יוצרת עוינות כלפי היהודים שטומנת בחובה אסון, ומחייבת הגירה של היהודים לארץ ישראל[17].

הוא תמך ברעיון ההתיישבות הקואופרטיבית של פועלים בארץ ישראל, אף על פי שבכך הפועלים יהפכו ל"בעלי בתים" באופן העלול לפגוע במאבק הבין-מעמדי. הוא הפסיק להשתמש במונח "פלשתינה" ועבר לדבר על "ארץ ישראל". במקום להסתמך על זרם הגירה ספונטני ולא מאורגן, עבר לתמוך ב"עליה חלוצית". הוא אף צידד בהשתלבות חוזרת של מפלגת פועלי ציון בהסתדרות הציונית, אחרי פרישת המפלגה מההסתדרות ב-1907 והקמת הברית העולמית של פועלי ציון.

הוא הכיר אף באפשרות של התבססות יהודית אוטונומית בגולה כגרסת הבונד, אחרי שעמד מקרוב על כוחם של היהודים בארצות הברית. בורוכוב למד שהגירת היהודים לארצות הברית איננה סובלת מתחרות ודחיקה, ומכאן שלא מתרחשת ההטייה המאסיבית של נחשולי ההגירה של היהודים לארץ ישראל. יתרה מכך – ההגירה לארצות הברית ממצה את כל פוטנציאל ההגירה היהודי, ועוד ידה נטויה.

בורוכוב ראה בארץ ישראל קרקע בתולית מבחינה מעמדית, ומקום שניתן לבנות בו חברה צודקת ושוויונית של פועלים יצרניים, לפי מודל הסוציאליזם האוטופי, מבלי לעבור את שלב המהפכה. רעיון זה, הנקרא "סוציאליזם קונסטרוקטיבי" (סוציאליזם עם דגש על ממלכתיות), אומץ על ידי תלמידו של בורוכוב, דוד בן-גוריון.

הנצחתו בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הבראה בורוכוב, חיפה 1935

באביב 1963 הועלו עצמותיו של בורוכוב לישראל[18] ונטמנו ב-3 באפריל 1963[19][20] בבית הקברות כנרת שבקבוצת כנרת. מצבת הקבר המקורית הועתקה מקייב לסמינר אפעל אשר ברמת אפעל. אלמנתו ליובה נפטרה ב-29 באוגוסט 1976[21] ונקברה לצדו.

ב-1937 נוסד "ארגון בורוכוב", קבוצה של עולים מפולין להקמת מושב בעמק יזרעאל. הם התיישבו בכפר הערבי טירה (כ-1 ק"מ מצפון לקיבוץ גזית) וישבו במקום מ-12 בדצמבר 1943 עד אוגוסט 1947[22].

בגבעתיים נקראו על שמו שכונת בורוכוב (שכונת הפועלים הראשונה בארץ ישראל) ובה נקראו על שמו גם הרחוב הראשי, בית הספר הראשון בעיר[דרוש מקור][מפני ש...] וקן מוותיקי הקינים בתנועת הנוער העובד.

בשכונת אחוזה בחיפה היה בית הבראה "בורוכוב" של קופת חולים כללית.

בקיבוץ משמר הנגב נבנה בית תרבות לזכרו[23].

רחובות על שם בורוכוב נמצאים בערים רבות בישראל.

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כתבי דב בר בורוכוב/לשאלת ציון וטריטוריה, נכתב על ידי בורוכוב בעיצומו של פולמוס אוגנדה, ופורסם בירחון הציוני רוסי "יאברייסקאיה ז'יזן" בחודשים יוני-אוקטובר 1905. כתבים, כרך א', עמודים 36–39.
  • כתבי דב בר בורוכוב/הפלטפורמה שלנו, נכתבה על ידי בורוכוב, והייתה פריסה מפורטת של המצע הרעיוני של המפלגה, שלובן במושב התאורטי של הנהגת המפלגה במרץ 1906 בסימפרופול. בורוכוב הקפיד על גרסתו שהפלטפורמה הייתה פועל יוצא של שיקול הדעת האידאולוגי של הצוות התאורטי המנחה שהתכנס בסימפרופול[24] כתבים כרך א', עמודים 202, 207.
  • כתבי דב בר בורוכוב/תיאודור הרצל, פורסם על ידי בורוכוב בעיתון 'פארווערט', גיליון 2 בווילנה ב-14 ביולי 1907 (ג' באב ה'תרס"ז), לרגל יום השנה השלישי לפטירת הרצל, ותורגם לראשונה לעברית בכתבים, כרך ב', עמודים 117–119.
  • כתבי דב בר בורוכוב/המן שביקש להרעיל את הרוח היהודית, פורסם בעיתון 'די ווארהייט' ("האמת") בארצות הברית ב-11 בדצמבר 1914, אחרי הידיעה על מות קאסו, שר ההשכלה של הצאר ניקולאי, בדצמבר 1914. כתבים כרך ג', עמודים 283–286.

מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כתבי דב בר בורוכוב/על תנועת הפועלים היהודית, פורסם על ידי בורוכוב בעיתון 'Die Freistatt',[ג] גיליון 9, 8 בדצמבר 1913. לפי הערת המערכת של העיתון, מאמר בורוכוב דן בהתחלותיה של תנועת הפועלים היהודית, במאבקי השכר בתחום המושב לפני מהפכת 1905, ובמאבקים הרעיוניים בקרב ציבור הפועלים היהודי. הטבלאות הסטטיסטיות היו נוסח ראשון של בורוכוב בכתיבתו על 'ההתפתחות בכלכלית של העם היהודי', שפורסמה ב'דער אידישע קעמפער'[ד] בארצות הברית, ביוני-אוגוסט 1916.
כתבים כרך ג', עמוד 395.
כתבים כרך ג', עמוד 458, עמודים 474–475.
עיזבון ניגר, ייווא, ניו-יורק.
מכתב זה עסק בפילולוגיה ובכתיב הפונטי של היידיש.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיבוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לפי הלוח היוליאני, שהיה נהוג באימפריה הרוסית במשך חייו, בורוכוב נולד ב-21 ביוני 1881 ונפטר ב-4 בדצמבר 1917. ב-1 בפברואר 1918, שונה התאריך ל-14 בפברואר, בהתאם ללוח הגרגוריאני
  2. ^ "יברייסקאיה ראבוצ'איה כרוניקה" Еврейская Рабочая Хроника
  3. ^ די פריישטאט, 'המקלט'
  4. ^ 'הלוחמים היהודים'

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 הלל זיידל, בורוכוב שב לאדמתו, הבוקר, 5 באפריל 1963
  2. ^ הגדודים העבריים: אגרות יצחק בן־צבי
  3. ^ לפי מתתיהו מינץ, אגרות בר בורוכוב 1897–1917, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, הוצאת עם עובד, תשמ"ט-1989, עמ' 13, נולד בורוכוב ב-3 ביולי. ראו צילום מהספר
  4. ^ מ. מינץ, המעגל הראשון, עמ' 281, הערה 43
  5. ^ ב. בורוכוב, כתבים, כרך א', עמ' 1–153
  6. ^ מ. מינץ, אגרות בר בורוכוב, מכתב 1904.5, עמ' 112–113; מ. מינץ, המעגל הראשון, עמ' 66–67
  7. ^ מכתב בורוכוב לאוסישקין, 1 במרץ 1906
  8. ^ מ. מינץ, המעגל הראשון, עמ' 186
  9. ^ י. בן-צבי, ב. ברוכוב (למלאת עשר שנים למותו), דבר, 30 בדצמבר 1927, המשך
  10. ^ ליובה בורוכוב, פרקים מיומן חיי, בהוצאת "בדרך", המכון לחקר תנועת הפועלים היהודית ע"ש ברוך לין, 1971, עמ' 39
  11. ^ מ. מינץ, אגרות בר בורוכוב, עמ' 169; עמ' 171, הערה 1
  12. ^ 'וועלט פארבאנד', האיגוד העולמי
    צביה בלשן,הקמת הברית העולמית של פועלי ציון ותקנונה,יח/6,י"ח, 1994, עמוד 91
    מ. מינץ, אגרות בר בורוכוב, עמ' 183, הערה 1
  13. ^ 1 2 זמן יהודי חדש, מתתיהו מינץ, עמ' 115
  14. ^ מ. מינץ, אגרות בר בורוכוב, עמ' 72; מכתב 1914.12, עמ' 604
    מתתיהו מינץ, זמנים חדשים – זמירות חדשות (1914–1917), תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, הוצאת עם עובד, תשמ"ח-1988, עמ' 14
  15. ^ מ. מינץ, אגרות בר בורוכוב, מכתבים 1914.20–1914.21, עמ' 619–620
  16. ^ ישראלה הלזנר, מתיה קם, דב בר בורוכוב, פרק "תולדות חייו", לקסיקון לתרבות ישראל
  17. ^ מתוך "לשאלת ציון וטריטוריה", יוני־אוקטובר 1905, בר בורוכוב, כתבים, כרך א', תל אביב: הקיבוץ המאוחד וספריית פועלים, תשט"ו־1955, עמודים 41–42
  18. ^ עצמותיו של דב־בר ברוכוב בדרך מקיוב לישראל, לקבורה בבית־העלמין בכנרת, דבר, 29 במרץ 1963, המשך
  19. ^ בר ברוכוב למנוחות בכנרת, דבר, 4 באפריל 1963, המשך
  20. ^ עצמותיו של דב בר בורוכוב נקברות בישראל, שנת 1963, ארכיון הסרטים הישראלי
  21. ^ מתה אלמנת דב בר בורוכוב, דבר, 30 באוגוסט 1976
  22. ^ תיאור ההתיישבות של גרעין "בורוכוב" בח'רבת טירה (1943 - 1947) באתר של קיבוץ גזית
  23. ^ אולפני הרצליה, הנחת אבן הפינה לבית בורוכוב במשמר הנגב, ארכיון הסרטים הישראלי, ‏7 בינואר 1954
  24. ^ אף על פי שהיה חתום על הפלטפורמה, הטעים בורוכוב שהוא רק הקנה לנוסחאות התאורטיות המשותפות מחלצות פורמליות ופילוסופיות קבילות. בן-צבי ואלכסנדר חשין (צבי אברבוך) הפקידו את האחריות הבלעדית למסמך בידי בורוכוב, כדי לבטא את הסתייגותם מחלק מהנוסחאות, והסתייגות זו הלכה וגברה ככל שהמציאות הרבתה לטפוח על עיקרי הפלטפורמה, ודרבנה את ההכרה שנוסח הפלטפורמה צריך תיקון והתאמה.