דב בר בורוכוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "בורוכוב" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו בורוכוב (פירושונים).
דב בר בורוכוב
קבר בר בורוכוב ואשתו ליובה בבית הקברות כנרת
מבט ממזרח על הצד הקדמי של המצבה המקורית של בר בורוכוב בסמינר אפעל ברמת אפעל.
המצבה הוקמה בקייב ב-1917, הועלתה לישראל עם ארונו של בורוכוב, הופקדה למשמרת בארכיון של מפלגת העבודה, והוצבה באפעל בטיפולו הנאמן של ישעיהו אברך.
על המצבה כתוב ביידיש:
בר בורוכוב
1917-1881
זולוטונושה-קייב
המפלגה הקומוניסטית-יהודית
(פועלי ציון)

דב בֶּר בורוכוביידיש: בער באָראָכאָװ; ברוסית: Бер Борохов) (ו' בתמוז ה'תרמ"א, 3 ביולי 1881[1]ב' בטבת ה'תרע"ח, 17 בדצמבר 1917) היה מאבות הציונות הסוציאליסטית, ממייסדי מפלגת פועלי ציון ומנהיגיה.

תורת בורוכוב ("בורוכוביזם") שנקראה "הפלטפורמה שלנו", התבססה על המהפכה התעשייתית השנייה שדחקה את התעשייה הזעירה. דחיקה זו במקביל לאנטישמיות, גרמה להגירת יהודים מרוסיה לאירופה ולארצות הברית. לצד היהודים היגרו גם בני לאומים אחרים. כתוצאה מכך, הפיצה ההגירה הכללית את "הבעיה היהודית" בעולם. פועלים יהודים עבדו אצל בעלי-הון יהודים, שלא הצליחו להתמודד מול מפעלים גדולים ומתקדמים יותר. פועלים יהודים נדחקו החוצה מהמפעלים הגדולים עקב אנטישמיות, תחרות ושכר רעב. מכאן לפי בורוכוב, שהיהודים צריכים להיות במקום שאינו קורץ למהגרים אחרים עקב נחשלותו המשקית. מקום זה הוא ארץ ישראל.

מבט מדרום על צד שמאל של מצבת בורוכוב. על המצבה כתוב ביידיש:
סוציאליזם מדעי, תרבות סוציאלית יהודית, חברה סוציאליסטית יהודית בפלסטינה, זהו בורוכוביזם.
מבט ממערב על הצד האחורי של מצבת בורוכוב. על המצבה כתוב ביידיש:
הוא לימד את עמו לכתוב. הדבר הראשון לכל עם הקם לתחייה, הוא להיות שולט בשפתו הוא.
מבט מצפון על צד ימין של המצבה המקורית של בורוכוב בסמינר אפעל. על המצבה כתוב ביידיש:
הרעיון היהודי - קומוניסטי, מחשל את "שרשרת הזהב" של הבורוכוביזם.
פסלו של בורוכוב בחזית בית התרבות של קיבוץ משמר הנגב הנושא את שמו.
תמונת בורוכוב בגיל 19 עם כתבי קאנט. תמונה זו הייתה מקור ההשראה לפסל במשמר הנגב.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דב בר בורוכוב נולד ב-3 ביולי 1881 בעיירה זולוטונושה (Zolotonosha) שבפלך פולטבה של האימפריה הרוסית, בתחום המושב היהודי (מאז 1991 באוקראינה). אביו משה אהרון, שהיה מורה עברי משכיל, ניסה להקים בעיר בית ספר, אך ללא הצלחה. חודשיים אחרי לידת דב בר, "בוריה" כפי שקראו לו במשפחתו, עברה המשפחה לבירת המחוז פולטבה, ושם גדל בוריה ולמד בבית ספר כללי.

בוריה נחשב לעילוי של פולטבה, והאב השקיע בלימודי בנו המחונן. האב דאג שבוריה ילמד יידיש שהייתה שפת הדיבור, ילמד עברית כשפת הלימוד בחדר בו למד חומש, וילמד רוסית כדי להכשירו ללימודים בגימנסיה. בגיל 8 החל בוריה ללמוד תלמוד, וכשהתקבל לגימנסיה החל להתעניין בלימודי מדעים, פילוסופיה והיסטוריה.

בהשפעת לימודי היהדות, יצא בורוכוב מביתו כשהיה בן תשע והלך ברגל לעבר ישראל, עד שמצאו אותו ידידי המשפחה והחזירוהו לביתו. על ניסיון זה חזר בורוכוב בגיל שש עשרה.[2]

בשל תפיסת עולמו הסוציאליסטית, הצטרף בורוכוב ב-1900 למפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית (רסדר"פ) עוד בשבתו על ספסל-הלימודים. בשנות 1901-1900, בשבתו ביקטרינוסלב (דניפרו), הוא פעל כמרצה בחוגי פועלים ותלמידים, אך יחסה של המפלגה הרוסית לבעיה היהודית לא הניח את דעתו. בורוכוב חתר למזיגה של סוציאליזם וציונות. לפי עדותו, ייסד עם שמעון דובין (שמעוני) את אחת האגודות הראשונות של "ציונים סוציאליסטים פועלי ציון" (מפלגת פועלי ציון), בה השתתפו כמאה חברים.
בשנה הראשונה לקיום המפלגה, לצד מטרת המפלגה לסייע בהגנה על זכויות העובד היהודי, היא אירגנה ביקטרינוסלב פלוגה להגנה יהודית עצמית מפני פרעות ופוגרומים, שהתנגשה עם כנופיות פורעים.
על דעותיו הציוניות הוצא בורוכוב מן המפלגה הרוסית הסוציאל-דמוקרטית.[3][4]

בשנת 1902 היגרה נדיה, אחותו של בורוכוב, לניו יורק בארצות הברית, וכתבה להוריה מכתבים בשם המשפחה Borough בגלל האוכרנה, המשטרה החשאית הצארית, שעקבה אחרי בורוכוב.[5] אחרי פרעות קישינב באפריל 1903, היגרו לניו יורק באוגוסט 1903 גם הורי בורוכוב ושאר אחיו, פרט לשני אחים שנשארו עם בורוכוב. באפריל 1904 היגרו לניו יורק גם שני האחים הנותרים,[6] ובורוכוב נשאר ברוסיה מטעמים אידיאולוגיים ואידיאולוגיים-מעשיים.[7]

בשנת 1903, לקח בורוכוב חלק בקונגרס הציוני השישי, ויחד עם מנחם אוסישקין היה בין המתנגדים הבולטים לתוכנית אוגנדה שהגה בנימין זאב הרצל.

ביוני 1906 חשפה המשטרה מחסן נשק להגנה עצמית של פועלי ציון בחצר ביתו של יצחק בן-צבי, תלמידו של בורוכוב.[8] בן-צבי לא נמצא אותו זמן בעיר, והמשטרה אסרה את הוריו, אחיו הצעיר אהרון, ואחותו שולמית. ההורים ואהרון נידונו לגלות בסיביר. אחרי גילוי הנשק, ערכה המשטרה חיפוש גם במערכת העיתון, ועצרה את בורוכוב ואת מזכיר המערכת בוריה ("הקטן") ריאפצ'ינסקי. הם הוחזקו בכלא עד דצמבר 1906. גם בכלא הרצה בורוכוב בפני האסירים, יהודים ולא-יהודים, על פילוסופיה, אמונה, משה רבנו ותלמוד. לפועלים הרצה בורוכוב הרצה על בעיות הכלכלה המדינית, לאיכרים - על בעיות הקרקע והשאלה האגררית, וגם על ישו הנוצרי והאבנגליון. בעקבות הרצאות אלו, שמו של בורוכוב נודע גם בין האיכרים האוקראיניים בכפריהם.
במפלגת פועלי ציון קינן חשש שגם בורוכוב צפוי לעונש כבד, כמו בני משפחתו של בן-צבי. בן-צבי וחברים נוספים עשו מאמצים גדולים לגייס את הסכום הדרוש לשיחרור בורוכוב בערבות, וליובה, אשתו של בורוכוב, הגיעה אל הכלא עם הכסף כדי להוציאו. כשבורוכוב שוחרר מהכלא, אצבעו הייתה חולה מכתיבת ראשי פרקים של "האתיקה הפרוליטארית" (שלא יצאה לאור בסופו של דבר),[9] ונעטפה בצמר גפן אחרי ניתוח אצבעו בכלא. מהכלא יצאו בר וליובה לבית הוריה, אכלו ארוחת ערב ואחר-כך יצאו בסתר לגליציה בתעודות לא להם.

בשנת 1907 השתתף בורוכוב כנציג 'פועלי ציון' של רוסיה, בוועידה העולמית של פועלי ציון בהאג, שהתקיימה במקביל לקונגרס הציוני ה-8. בוועידה זו הוקמה 'הברית העולמית של פועלי ציון', שנועדה לייצג בקונגרס הציוני את סניפי פועלי ציון ברחבי העולם, כאשר בורוכוב נבחר בוועידה לראש הלשכה המרכזית שלה, תפקיד בו כיהן עד פטירתו. ב-1907 השתתף בורוכוב גם בקונגרס הציוני ה-8 בהאג, שאחריו פרשו 'פועלי ציון' הרוסים מההסתדרות הציונית, נוכח חילוקי דעות בין הציונות המעשית לבין הציונות המדינית.

בשנים הבאות הקדיש בורוכוב את מרצו לחיזוק הברית העולמית של פועלי ציון, ובשנים 1914-1909 ערך את ביטאון המפלגה שהופיע בווינה. בורוכוב גילה התעניינות מיוחדת בפעילותם של הפועלים הציוניים בארץ ישראל, והתייחס באהדה לשאיפתם להפוך מפועלים שכירים לחברי משק קואופרטיבי. בורוכוב היה ממייסדיה ומנהליה של 'קופת פועלי ארץ ישראל' (קפא"י).

עם פרוץ המלחמה באירופה ב-1 באוגוסט 1914, נאלץ בורוכוב לעבור למילאנו באיטליה.[10] ב-16 בנובמבר 1914 הפליג בורוכוב עם אשתו ובתו מגנואה (ג'נובה), וב-1 בדצמבר 1914 הגיע לניו יורק,[11] שם התגורר בברונקס ואחר-כך בברוקלין עד לפרוץ המהפכה ברוסיה. עם פרוץ המהפכה ב-1917, חזר בורוכוב לרוסיה כדי לעצב את דרישות היהודים לתקופה שאחרי המהפכה, ולאחד את הזרמים השונים בקרב "פועלי ציון".

מייד אחרי מהפכת אוקטובר, בדצמבר 1917 (חנוכה תרע"ח), במהלך סיור מטעם "פועלי ציון", נפטר בורוכוב בקייב מדלקת ריאות, בגיל שלושים ושש בלבד.
בורוכוב הותיר אחריו אשה, ליובה, ושני ילדים, שושנה ודוד, שעלו לארץ ישראל ב-1925 והתגוררו בתל אביב.

באביב 1963 הועלו עצמותיו של בורוכוב לישראל[12] ונטמנו ב-3 באפריל 1963[13] בבית הקברות כנרת שבקבוצת כנרת, לצד אישים נוספים ממנהיגי תנועת העבודה ובהם ברל כצנלסון, נחמן סירקין ומשה הס.
מצבת הקבר המקורית הועתקה מקייב לסמינר אפעל אשר ברמת אפעל.

רחובות על שם בורוכוב נמצאים בערים חיפה, תל אביב, ירושלים, נהריה, חדרה, נתניה, הרצליה, רעננה, כפר סבא, פתח תקווה, רמלה, חולון, בת ים, אשדוד, אשקלון, באר שבע ועוד.
בשכונת אחוזה בחיפה, עומד מגרש השייך לקופ”ח, שהיה בו בית הבראה ”בורוכוב” של קופ”ח. במקום בית הבראה זה, נבנה בית חולים כרמל, שנחנך ב-1976.[14]
בגבעתיים נקראים על שם בורוכוב רחוב, שכונה, בית ספר יסודי וקן הנוער העובד משנות ה-20 של המאה ה-20. רחוב בורוכוב הוא רחובה הראשי של שכונת בורוכוב (שכונת הפועלים הראשונה בארץ ישראל). בשכונת בורוכוב שוכנים עד היום גם בית ספר בורוכוב, בית הספר הראשון בעיר, וקן בורוכוב, מוותיקי הקינים בתנועת הנוער העובד.

רעיונותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בורוכוב היה תאורטיקן, שהשפיע רבות על תנועת העבודה הציונית. תורתו, הקרויה גם "בורוכוביזם", התבססה על שילוב של ציונות עם סוציאליזם מרכסיסטי. אחד הרעיונות הבסיסיים של בורוכוב היה רעיון הפירמידה ההפוכה: התבססות יהודים בגולה במקצועות בלתי יצרניים, לצד התרכזותם בקהילות, בעוד שחלק היהודים במקצועות יצרניים היה הקטן ביותר, יחסית לשאר האוכלוסייה. חלק קטן זה היה פועל יוצא מהתחרות הלאומית מול היהודים.[15] כתוצאה מכך, נוצר ניכור מצד הסביבה כלפי היהודים, הטומן בחובו אסון. ניכור זה מחייב הגירה המונית של היהודים לארץ ישראל, שתתרחש מאליה באופן סוחף וספונטני כ"תהליך סטיכי", בשל התאמתה הכלכלית וההתפתחותית של ישראל לציבור המהגרים.

מאפיין לתורתו ניתן לראות בפגישתו עם לנין ב-1907 בעיר לייז' בבלגיה, לשם הגיע לנין לפני פרוץ המהפכה כדי להרצות בפני "קולוניה" גדולה של סטודנטים רוסיים. בסיום ההרצאה ניגש בורוכוב אל לנין והציג בפניו את רעיונותיו אודות הציונות הסוציאליסטית. לנין צחק ואמר: "גם כאן וגם שם! פירושו של דבר - לשבת על שני כיסאות בבת-אחת. וגם לא על שני כיסאות, אלא על הרווח הפנוי בין שני כיסאות", ושוב צחק. לאחר מכן הגיע ללייז' גם אנטולי לונצ'ארסקי, סופר ומדינאי סובייטי (1933-1875), כותב ערכים באנציקלופדיה הסובייטית הגדולה אחרי המהפכה. לונצ'ארסקי דיבר בהרצאתו על שאלת הדת, ובורוכוב התווכח גם איתו. המרצה היה מאוד הוגן אף שהיה בעד הדת, ובורוכוב היה נגד הדת. לארכיון העבודה מסרה אלמנת בורוכוב כתב-יד של בורוכוב: "חייו ומותו של רוח-הקודש", הפולמוס עם לונצ'ארסקי בשאלת הדת. בורוכוב רצה להדפיס מאמר זה ברוסיה, אך מסיבות שונות לא הדפיסו, והמאמר הופיע רק לאחר פטירתו.[16]

בורוכוב ראה בארץ ישראל קרקע בתולית מבחינה מעמדית, ומקום שניתן לבנות בו חברה צודקת ושיוויונית של פועלים יצרניים, לפי מודל הסוציאליזם האוטופי, מבלי לעבור את שלב המהפכה. רעיון זה, הנקרא "סוציאליזם קונסטרוקטיבי" (סוציאליזם עם דגש על ממלכתיות), אומץ על ידי תלמידו של בורוכוב, דוד בן-גוריון.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שושנה, ליובה ודוד

אשתו ליובה גדלה במשפחת רבנים מבוססת, למדה באותה כיתה בבית הספר בפולטבה עם המשוררת רחל, ואחר כך למדה שפות בהצטיינות באוניברסיטת מוסקבה. ליובה הייתה צעירה מדב בר, ופגשה אותו באסיפה ציונית כבן למשפחת משכילים המקורבת לחובבי ציון. ליובה נפטרה ב-29 באוגוסט 1976[17] ונקברה בבית הקברות כנרת, לצד בעלה.

בתו שושנה התאהבה בקצין בולשת בריטי, תומאס ג'יימס וילקין, והפכה לחברתו לחיים. ב-29 בספטמבר 1944, בלב ירושלים, הרגו אנשי הלח"י (יעקב בנאי (מזל), יהושע כהן, דוד שומרון ומתתיהו פלאי) את וילקין ביריות בגבו, כנקמה על מותו של אברהם שטרן (יאיר). לאחר מכן הכירה שושנה ניצול שואה בשם ארתור שטראוס, נישאה לו ונולדה להם בת אחת, רחל. שושנה נפטרה ב-2005 ונקברה במטולה.

בנו, דוד, היה ממייסדי קיבוץ גינוסר, שירת ב"הגנה", ובמלחמת העולם השנייה התגייס לצבא הבריטי. נפטר ב-2001 עקב תאונה.

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

'לשאלת ציון וטריטוריה',[18] כתבים א', עמ' 37-36:
היהודים בגולה תמיד נחשבו זרים, בעלי מאפיינים חברתיים, מחשבתיים ("פסיכיים" כלשון בורוכוב) ובעיקר פיזיים (מבטא, פנים, חזות, תנועות, אופן הליכה). הם היו חסרי נחלה וטריטוריה, והיחס אליהם היה על עצם היותם יהודים ולא על צד כלשהו שלהם ("עילה" לאהבה או שנאה). הרגשות האלה היו רגשות שאינם תלויים בדבר, ושנאת ישראל נתפסה כאיבה כלפי היהודי סתם ככה, ללא כל אשמה ואמתלה, שנבעה מתנאי החיים המשקיים, החומריים והכלליים של החברה. גם ההתקדמות האינטלקטואלית של אותן שכבות החברה החדורות שנאת ישראל לא החלישה את השנאה, אלא להיפך הגבירה אותה. ככל שהקידמה שיפרה את מצב האוכלוסייה, ביטלה את המחיצות השדרתיות, העניקה לתושבים זכות בחירה כללית, בתי דין של שופטים ומושבעים, וככל שנחלשו ההבדלים בין השכבות העליונות והתחתונות שבחברה, כך התמזגה שנאת ישראל מלמעלה עם שנאת ישראל מלמטה ומהצדדים, תוך הבלטת היהודים כהמון של זרים לעיני כל, והפיכתם לתלויים עוד יותר בשנאת ישראל ובחרם חברתי.

'לשאלת ציון וטריטוריה', עמ' 39-38:
בתקופת המשק הפיאודלי באירופה, אירגנו היהודים קשרי מסחר בין המחוזות המסוגרים שהיו נבדלים זה מזה, והועילו לסביבתם מבחינה כלכלית. עם התפתחות הקפיטליזם בארצות השונות, קמה בורגנות מקומית והתחרתה עם היהודים. האוכלוסייה המקומית, שהייתה תפוסה לשנאת ישראל, התחילה להחרים לאט-לאט את היהודים, בדרך תחיקתית או באורח בלתי מאורגן. תפקידי היהודים בחברה הלכו ונעשו מיותרים והכנסתם התמעטה, עד לגירושם על ידי השלטונות. כך רדף הקפיטליזם האירופי המנצח בעקבות היהודים ממערב למזרח, והמתח הגבוה ברדיפות היהודים חל לא במאה ה-12 בעת השיא של הקנאות הדתית, אלא במאה ה-14, בזמן שהבורגנות המסחרית התבצרה בכל מערב אירופה, הקימה גילדות ופיתחה בנקאות. ההתחרות הלאומית מצד הבורגנות גרמה שהמסחר היהודי, המלאכה ועסקי הריבית נעשו מיותרים בעת ההיא כמעט בכל מקום במערב אירופה, ושנאת ישראל באה לידי ביטוי בפוגרומים, מעשי-איבה אנטישמיים והסתה.

'הפלטפורמה שלנו', כתבים א', עמ' 202:
מלבד החרם מדעת, הן המאורגן והן הפרוע, פועלים כאן גם הגורמים המובנים, שמקורם באי-כושרו של הפועל היהודי להתחרות בלא-יהודי המבקש עבודה. הפועלים היהודיים באים אך ורק מהעיר, ואילו רוב מתחריהם הנוצרים באים מהכפר. הם בעלי שרירים בריאים, מסתפקים במועט, ומוכנים לקבל שכר קטן בהרבה, מהטעם שמגוריהם, לבושם ומחייתם עולים להם פחות, או שהם מקבלים זאת חינם מהמשק שנותר בכפר. מצד שני, הפועל היהודי, כעירוני מדורות, יותר מתמצא בשאלה הסוציאלית, ונכנס יותר מהר למאבק עם המעסיק לשם הגנת האינטרסים שלו מפני ניצול, כאשר פרט מיוחד נוסף הוא הזדקקותו של היהודי למנוחת השבת. ועדיין, אלה הם גורמים צדדים או אפילו זמניים, כי הגורם החשוב והמתמיד הוא ההתחרות הלאומית, שפעלה גם כאשר הפועלים היהודים היגרו לארצות אחרות. באמריקה, אנגליה ודרום אפריקה נתקלו היהודים בהמונים צפופים של מהגרים בני עמים אחרים, הבריאים גם-כן בגופם, מסוגלים לסבול יותר, פחות תרבותיים, או להיפך מנוסים ומומחים יותר מבחינה טכנית. עם הבשלת קונפליקטים לאומיים בארצות ההגירה, החריפה מאוד התחרות הלאומית, והביאה לידי חרם נמרץ מדעת, שהתבטא בפרסום חוקים להגבלת הכניסה לארץ. גם באנגליה וגם באמריקה הלכה והבשילה האנטישמיות, על כל קוויה ותעלוליה הריאקציוניים האופייניים.

'הפלטפורמה שלנו', עמ' 207:
היות שההגירה כשלעצמה לא פתרה את השאלה היהודית, בהותירה את היהודי חסר-ישע בארץ הזרה, פיתחה ההגירה היהודית דרך הסתגלות מיוחדת, שהתבטאה בהתרכזות ההגירה. התרכזות זו הקלה על המהגרים את תהליך ההסתגלות לתנאים החדשים, אבל יחד עם זה היא החישה את צמיחת ההתחרות הלאומית בארצות הקליטה והחריפה את ההתחרות הזאת. אילו היו 750 אלף המהגרים היהודים שהתרכזו בניו-יורק, 150 האלף אשר בפילדלפיה וכמספר הזה אשר בשיקגו, מתפזרים על פני הארץ, תחת להצטופף בכמה מרכזים בולטים, ספק אם הייתה קמה התחרות לאומית, אבל היהודים בפיזורם לא יכלו להתקיים בארץ החדשה. ההתרכזות שנועדה להקל על הסתגלות היהודים לתנאים שאינם רגילים בהם, היא שעוררה את פעולת הגורם המבדל, המשתק את ההסתגלות, כפי שהיה בארצות המוצא.

'תיאודור הרצל',[19] כתבים ב', עמ' 119-117:
היה זה אדם גדול של העולם הבורגני היהודי, שליח ציבור ומנהיג של זרמים חדשים ביהדות. היה זה בעל תשובה גדול של היהדות המתבוללת, רב פעלים, גדל אומץ ואמונה. היה זה כוכב בהיר ונוצץ, שדרך על הרקע האפל של הגלות נטולת הזכויות, המשועבדת והנכנעת.
ללכד ולארגן סביבו את העם המפורד, להחיות ולהפעים באמונה אמיצה את אבק האדם, ולהוליכו על פני חדרי ההמתנה של מיניסטרים וסולטנים.
בהיותו אוטופיסט טיפוסי הוא בטח לגמרי, כרבים ממבשרי רעיונות חדשים, בעצמו ובכוח השכנוע של תעמולתו, והנוהים אחריו - אף הם השליכו את כל יהבם עליו ועל עבודתו, ולאחר מותו של הרצל חש עצמו העולם הציוני-בורגני ביתמותו. הוא התגעגע אל המנהיג, לא כחברים שמתגעגעים אל חברם למאבק, אלא כילדים שמתגעגעים אל אימם.
כמשה באגדה, שנשמתו יצאה על סף הארץ היעודה, ואשר לא זכה לטעום את התענוג של משימת החיים שהושלמה, כך הרצל נרדם לנצח בעוד מבטו נטוי לעבר האידאל; נרדם לנצח הרחק מהאדמה המובטחת לו, זמן רב לפני תחילתה של תנועה ממשית, ולפני שהפציעו הקרניים הראשונות של שחר הניצחון.
הרי זה משום שתנועות היסטוריות הן סטיכיות[20] וממושכות, משום שלא מנהיגים עושים מהפכות, אלא ההמונים. זאת הבנו אנחנו, הציונים הפרוליטאריים, ומשום כך אין אצלנו מנהיגים ואבות. אצלנו יש רק חברים ושותפים למאבק.
אנו חולקים כבוד לגאון הציונות הבורגנית, כשם שאנו חולקים כבוד לכל גאוני הבורגנות, וכפי שאנו מעריצים מלומדים ופילוסופים, משוררים ואמנים, ממציאים ונביאים.
כל דבר נעלה ורב ערך שניתן כשי לאנושות, אנו הפרוליטאריים מקבלים אותו בהכרת תודה, משום שאנו חלק מהאנושות. כל דבר נעלה ובעל ערך שניתן לעם היהודי, מקבלים אנו, הפרוליטאריים היהודים, להוקירו ולשמרו.
כל הגדול והנצחי בפועלו של הרצל, אנו מקבלים ומנחילים להיסטוריה. כל החולף והארעי בהרצל, כל הצר והבורגני, הננו מציינים, רושמים ומוסרים לנשיה.
על קברו של האיש הגדול, הגאוני, הננו ניצבים דום רגע אחד, על מנת לשוב אל משימתנו, ולהמשיך בדרכנו ההיסטורית הנכונה.

'המן שביקש להרעיל את הרוח היהודית',[21] כתבים ג', עמ' 286-283:
נהפך עוד דף טרגי בתולדות צרות ישראל. קאסו, שר ההשכלה של רוסיה, המיניסטר של הצאר ניקולאי לבערות העם, מת.
דמיון העם ירקום אגדות קודרות חדשות סביב השם הזה, כשם שעשה בשמות פרעה, המן, אנטיוכוס, טיטוס, טורקוומדה, פובדונוסצב.[22]
מת המתועב בצוררי היהודים בזמננו, האיש שהיה צורר, עיקש ומסוכן יותר מרבים אחרים.
המן, טיטוס, טורקוומדה ופובדונוסצב רצו להמית אותנו מיתה חומרית, לכלות את גופנו, לבער את השם "יהודי" מקרב הארץ. בדרכיהם של אלה הלכו גם פורעי הפרעות, אבל קאסו, המולדאבי הבור, הגס והמגושם, בעל ההליכות של פריץ רוסי אמיתי, היטיב להבין את הנשמה היהודית, וכיוון את ארסו ליקר ליהודי מכל: לא אל הגוף, לא אל הרוח, לא אל הקיבה, אלא אל המוח היהודי. מידיהם של ההמנים והאנטיוכוסים אפשר להינצל בדרך נס, מידי פורעי הפרעות - על ידי הגנה עצמית בנשק, אבל מגזירותיו של קאסו לא הייתה להמוני היהודים שום הצלה, אלא לנוס לגרמניה, לשווייץ, לעבור את הים הגדול, ולברוח למקום בו יש מנוחה למוח היהודי, וההשכלה אינה אסורה עליו.
הנפטר כשלעצמו, אינו ראוי שנייחד עליו את הדיבור כאדם. הוא אינו ראוי לכך, כי כאדם פרטי היה אדם ללא עקרון וללא אידאלים, חוץ מהצלחה אישית גסה בלבד. מכל רגשותיו בא לידי גילוי רק אחד, יצרו המיני השפל, בו נכשל הביורוקרט הקפדן הזה אפילו בזקנתו בשערוריה עם אשה באה בימים, אם לבנים מבוגרים, כשהופתע על ידי בנה כשהתייחד איתה. בנה של הגברת המפותה ניסה תחילה לירות במפתה, ואחר-כך התאבד, כי לא היה יכול לשאת את חרפת אימו. אולם עניין מזעזע זה נגע לליבו של הקרייריסט היבש ממש כפי שנגעו לליבו ייסוריהם של הסטודנטים היהודים. הוא פשוט התעלם מכך. קאסו שנא את השכלת העם יותר מכל המיניסטרים שקדמו לו. הפרופסורים והסטודנטים נרדפו על ידיו באכזריות וללא כל בושה, יותר מכל שאר משרתיהם של אלכסנדר וניקולאי. אוניברסיטאות נחרבו, וטובי הפרופסורים נאלצו להסתלק ולפנות מקומם לגדולים בעמי הארצות, שנשאו חן לפני המיניסטר. אוניברסיטת מוסקבה ירדה בימי שלטונו של קאסו לדרגת בורסה של המאה השחורה. מוחו שהתטמטם היה מתייגע ללא הפוגה להמציא גזירות, פלפולים וחומרות חדשות לבקרים, כדי לכבול את הנוער היהודי השואף לחוכמה ותרבות. הוא נטפל בראש ובראשונה לאקסטרן היהודי, אותו טיפוס של הבחור החיוור, הצנום והרעב המתרוצץ בחיפושיו אחרי "שיעורים" בשכר רובל אחד לחודש, כדי לפרנס את עצמו ולהתכונן לתעודת בגרות. גזירת האקסטרנים שלו, שצימצמה את מספרם ל-15% מהמספר הכללי, חוללה תהפוכה של ממש בחיים הרוחניים של אחינו יהודי רוסיה, ונפסקה התפתחות רבת-שנים של הנוער היהודי. אולם קאסו לא אמר די בזה. הוא התאווה להשפיל את המוח היהודי ולהטיל עליו הכרעה מקרית של מנגנון פיס, לכן הנהיג "הגרלה" בין בחורי ישראל, הרוצים ללמוד באוניברסיטה. עד כה התקבלו לאוניברסיטה בני-הנעורים המוכשרים ביותר, המשכילים ביותר, ועתה מתקבלים רק המאושרים ביותר, אלה שהעלו במקרה את הטוב שבגורלות. [23]

בפברואר 1911 פורסמה "הבהרה" מטעם קאסו, לפיה התקנות הקובעות מיכסות לקבלת יהודים בבתי-ספר תיכוניים, חלות גם על בני מוצא יהודי הנבחנים כאקסטרנים. כלומר, לא די בכך שרק ב"אחוז מסוים" מתאפשרת קבלת יהודים לבתי-ספר תיכוניים, אלא שגם האפשרות לעמוד בבחינות בגרות תינתן ליהודים רק באחוז מסוים לעומת האקסטרנים הלא-יהודים העומדים לבחינה. רק מעטים מאוד מבין הלא-יהודים נזקקו ללימודים אקסטרניים, כי דלתות בתי-הספר היו פתוחות לפניהם. כך אם לגמנסיה אחת בתחום המושב היהודי פנו 7 רוסים ו-9 יהודים כדי להיבחן כאקסטרנים, הרי לפי מיכסת האחוזים (15% ממספרם של הלא-יהודים) יוכל רק יהודי אחד להיבחן. למיצוי משמעותה של הגזירה הזאת, בלי תעודת בגרות לא התקבלו יהודים רוסים באוניברסיטאות בחו"ל. לשיא ההתעללות הגיע קאסו בהנחייתו מ-7 בפברואר 1914, הידועה כ"חוזר מס' 6204 של שר ההשכלה", בה דאג למניעת "העדפת האחד לעומת קיפוח השני" בין צעירי ישראל, וכדי "למנוע מקריות" (כך במקור) הוא מצווה: לקבל יהודים כסטודנטים, בגבולות המכסה הקובעת, לא בדרך אחרת אלא לפי הגרלה (zherebʹevka ,жеребьевка). מאחורי ההנמקה הצבועה הזו בלטה הכוונה הזדונית למנוע את ההשכלה הגבוהה דווקא מהמוכשרים שבסטודנטים היהודים. לשם כך הומצאה "סלקציה הפוכה", לפיה גם בבחירת המעטים (בתחום המכסה) יקבעו המקרה העיוור והפיס, ולא השקידה והכשרון. ואמנם, על פי רוב, דווקא המצטיינים ביותר (ואף אלה שסיימו את בית הספר התיכון עם מדליית זהב), לא זכו בדרך כלל בהגרלה. למרות זאת, לא נחה דעת קאסו עליו, ובראשית 1914 הוא ביקש להפעיל את ההגרלה גם על קבלת יהודים בבתי הספר התיכוניים. כאן נקבע כי ההגרלה תופעל לא על מי שכבר נבחנו, אלא בין המועמדים לבחינות. כלומר, הזכייה בהגרלה איננה מבטיחה כניסה לבית הספר, אלא רק מעניקה זכות להיבחן! ההגרלה נקבעה לפעם אחת בשנה, כדי להבטיח שמקומו של נער יהודי שנכשל בבחינות לא ייתפס על ידי נער יהודי אחר, ואפילו המלחמה לא הביאה ליהודי רוסיה שום רווחה, כאשר קאסו נשאר על כנו עד שמת, לא לפני שנמלט מגרמניה באוניה בה היה שלום עליכם גם כן, עם בניו בפניהם סגר קאסו את שערי המדע הרוסי. קרה המקרה וירד גשם, והמיניסטר בחפזו שכח את מטרייתו. צורר היהודים נאלץ למצוא מחסה תחת מטרייתו של שלום עליכם, שלא חשב על "אחוזים" ו"הגרלות", אלא קיבל בנימוס את הגוי האלמוני, והוכיח שוב שלא רק מוח יש ליהודים, אלא גם לב.

מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

'על תנועת הפועלים היהודית', כתבים ג', עמ' 395:

רוסיה
(תחום המושב)
גליציה
ענף הייצור יהודים  % מהמועסקים בענף יהודים  % מהמועסקים בענף
I. פלחה, גננות, גידול בהמות 35,822 0.0 47,996 1.5
II. ייצור ראשי של התעשייה
מכרות ומחצבי מתכת 1,006 1.8 1,053 8.3
מחצבות אבן ומחצבות חימר 5,187 12.5 696 10.3
יערות וענפים צדדיים 3,200 12.4 928 10.6
סה"כ קבוצה II 9,393 7.7 2,677 9.5
III. שלב ביניים שני
תעשיית המתכת 40,082 21.2 4,410 15.9
תעשיית האריג 33,200 19.0 1,421 14.7
מלאכת הבניין 37,136 18.9 3,110 13.0
סה"כ קבוצה III 110,418 19.7 8,941 14.5
IV. שלב ביניים שלישי
תעשיית העץ 41,359 27.2 4,229 18.1
תעשייה כימית 6,514 34.1 1,430 37.9
עור ונייר 20,446 43.9 1,938 39.2
סה"כ קבוצה IV 68,319 31.3 7,597 23.7
V. שלב ייצור סופי
תעשיית מזון 44,797 34.8 11,036 48.9
משקאות וטבק 23,548 38.3 22,981 70.8
תעשיית בגדים וצרכי היגיינה 244,534 48.1 20,298 35.2
דברי אמנות ותעשיית דפוס 18,996 53.9 450 21.4
שעונים ומכשירי דיוק 5,240 66.5
סה"כ קבוצה V 337,115 45.5 54,765 47.7
לפי מפקד אוכלוסייה מ-1897
בתחום המושב
לפי מפקד אוכלוסייה מ-1900

חלקם של היהודים מכלל המועסקים בתעשייה היה 34.4% בתחום המושב, ו-31.2% בגליציה.

'סקירות', כתבים ג', עמ' 458:
סטטיסטיקה על מצב הקהילה היהודית בווינה: בשלושים השנים האחרונות של המאה ה-19 גדלה האוכלוסייה היהודית בווינה כמעט פי ארבעה. גידול זה אין מקורו בריבוי טבעי, אלא בעיקר בזרימתם של יהודים ממקומות אחרים באוסטריה-הונגריה, וסיפוח 10 רבעים חדשים ל-10 הרבעים הקודמים של וינה ב-1890. בשנות ה-90 של המאה ה-19 הואט הגידול במידה ניכרת, עקב החרם הכלכלי על היהודים, שהסתייע בתעמולה אנטישמית ומדיניות כלכלית אנטי-יהודית של עיריית וינה.

שנת 1869 שנת 1880 שנת 1890 שנת 1900
האוכלוסייה הכללית
של וינה
607,514 725,658 1,364,548 1,674,957
האוכלוסייה היהודית
בווינה
40,230 73,271 118,495 146,926
אחוז האוכלוסייה
היהודית
6.62 10.10 8.68 8.77

'סקירות', כתבים ג', עמ' 475-474:
ההשכלה היסודית והתיכונית בפרוסיה (מספר הלומדים):

שנת 1886 שנת 1891 שנת 1896 שנת 1901 שנת 1906
לא-יהודים יהודים לא-יהודים יהודים לא-יהודים יהודים לא-יהודים יהודים לא-יהודים יהודים
בתי"ס יסודיים 4,846,416 36,429 4,929,462 34,078 5,252,265 29,809 5,704,398 26,000 6,206,178 24,288
בתי"ס תיכוניים 186,250 16,850 194,847 17,291 208,650 16,847 268,605 18,367 309,234 19,053
בתי"ס גבוהים 141,290 14,823 145,588 14,870 153,731 14,266 180,015 15,120 225,482 15,762
סה"כ 5,173,956 68,102 5,269,897 66,239 5,614,646 60,922 6,153,018 59,487 6,740,894 59,103

אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות חייו האחרונות חל שינוי בדיעותיו של בורוכוב. הוא ראה באור חיובי את השאיפה לארץ ישראל בזכות הקשרים ההיסטוריים והרוחניים, ולא רק בזכות היותה בסיס אפשרי ליצירת פרולטריון יהודי עצמאי. בכך נטש בורוכוב חלק מעמדותיו המרקסיסטיות, כשראה ביישובה של ארץ ישראל תהליך המושתת על תהליכים היסטוריים ולאומיים, ולאו-דווקא על תהליכים מעמדיים.
בורוכוב תמך ברעיון ההתיישבות הקואופרטיבית של פועלים בארץ ישראל, למרות שבכך הפועלים יהפכו ל"בעלי בתים" באופן העלול לפגוע במאבק הבין-מעמדי.
בורוכוב הפסיק להשתמש במונח "פלשתינה" ועבר לדבר על "ארץ ישראל". במקום להסתמך על "הגירה סטיכית", עבר לתמוך ב"עליה חלוצית".
בורוכוב אף צידד בהשתלבות חוזרת של מפלגת פועלי ציון בהסתדרות הציונית, אחרי פרישת המפלגה מההסתדרות ב-1907 והקמת הברית העולמית של פועלי ציון.

בורוכוב הכיר אף באפשרות של התבססות יהודית אוטונומית בגולה כגירסת הבונד, אחרי שעמד מקרוב על כוחם של היהודים בארצות הברית. בורוכוב למד שהגירת היהודים לארצות הברית איננה סובלת מתחרות ודחיקה, ומכאן שלא מתרחשת ההטייה המאסיבית של נחשולי ההגירה של היהודים לארץ ישראל. יתרה מכך - ההגירה לארצות הברית ממצה את כל פוטנציאל ההגירה היהודי, ועוד ידה נטויה. בורוכוב התרשם מהמאבק העיקש לזכויות לאומיות ולאוטונומיה פרסונאלית של יהודי גליציה, ותמך בהחלטתה של ועידת צ'רנוביץ (1908), שגרסה כי היידיש היא שפתם הלאומית של היהודים ושיש לעשות הכול לנורמטיביזציה של הלשון. מיוני 1911 עד יוני 1917 עסק בורוכוב בבלשנות ובחקר מעמיק של שפת היידיש, וחיבר ספר דקדוק ביידיש הנמצא בשימוש עד היום. בשנת 1913 פרסם בורוכוב עבודה מקיפה על יסודותיה הבלשניים של היידיש, וכתב על שפת היידיש גם באנציקלופדיה היהודית-רוסית בעריכת יהודה לייב בנימין קצנלסון. עיסוק בורוכוב ביידיש מול העברית, ייצג יותר מכל את העימות בין הציונים לבין הבונד.

רעיונותיו החדשים של בורוכוב, והסכמתו לחיזוק האוטונומיה בגולה, הרחיקו אותו מ"שומרי הסף" האידאולוגיים במפלגת פועלי ציון ברוסיה, שקראו "להציל את הבורוכוביזם מבורוכוב".

מנגד, תנועת העבודה הארץ-ישראלית הושפעה בסופו של דבר, יותר מן הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי בנוסח נחמן סירקין, כפי שאומץ על ידי בן-גוריון, מאשר מן הסוציאליזם המרקסיסטי של בורוכוב, אך תרומתו החשובה של בורוכוב הייתה שרעיונותיו איפשרו לרבים מבני הנוער היהודי הציוני, שהזדהו עם עיקרי התורה המרקסיסטית, לשלב את הציונות עם המרקסיזם.
השינויים העיקריים שהתרחשו במדיניות המפלגה בארץ היו: העתקת הדגש הרעיוני ממלחמת המעמדות למאבק על עבודה עברית; מעבר מתמיכה בשימוש בשפת היידיש למאבק על השפה העברית; מעבר משלילת התיישבות הפועלים, למאבק על הקמתה של התיישבות עובדת.
'פועלי ציון' בארץ ישראל השתדלו להשפיע על המפלגה העולמית להקדיש מקום מרכזי יותר לעבודה החלוצית בארץ ישראל, וניסו להשתלב במערכת הפוליטית של האימפריה העות'מאנית, אך בתקופת מלחמת העולם הראשונה נחלשה פעילותה של המפלגה בארץ ישראל ומנהיגיה הוגלו מהארץ.

ברביע האחרון של 1917, העמיק הקרע בין בורוכוב ובין המפלגה ברוסיה, ובורוכוב עבר לתמוך באוקראינים בוועידת העמים.
לפי ספרו של מתתיהו מינץ, "זמנים חדשים, זמירות חדשות", ב-3 באפריל 1917 כתב בורוכוב שהמהפכה ברוסיה "היא עדיין פעוט מרטט".[24] רק בתחילת מאי 1917 החל להגיע לניו יורק מידע של ממש.
ב-22 ביוני 1917 נערך בקלינטון הול בניו-יורק, נשף פרידה פנים-מפלגתי מבורוכוב, יעקב זרובבל ואלכסנדר חשין (צבי אברבוך).[25] לנשף הוזמנו כל חברי המפלגה בניו-יורק.
ב-23 ביוני 1917 הפליגו בורוכוב ומשפחתו לרוסיה באוניה "ברגנספיורד". זרובבל מהמפלגה נסע איתו.[26] ב-6 ביולי האוניה עגנה בברגן ונוסעיה סיירו בעיר. בורוכוב וליובה לא החמיצו ביקור בביתו של איבסן. ב-7 לחודש ירדה החבורה כמתוכנן בכריסטיאניה, נסעה ברכבת לסטוקהולם והגיעה לשם באותו יום בערב. בסטוקהולם קיבלו את פניהם מרדכי יארבלום (מארק) וליאון חזנוביץ' (כתריאל) ממפלגת פועלי ציון. גם ד"ר נחום יעקב ניר תיכנן להגיע לסטוקהולם, אך תוכניתו לא נסתייעה.
לניר היה ויכוח עם פנחס רוטנברג. ניר רצה עלייה חופשית לארץ ישראל ("טריטוריאליזציה כלכלית" שהתבססה על ציונות מעשית), ורוטנברג רצה קודם לכונן רפובליקה בישראל ("טריטוריאליזציה פוליטית" שהתבססה על ציונות מדינית). בורוכוב היה בין שניהם.[27]

חזנוביץ' מהלשכה של מפלגת פועלי ציון אירגן הידברות בין משלחת של פועלי-ציון ובין הוועד ההולנדי-סקנדינבי של המפלגות הסוציאליסטיות, ההולנדית והסקנדינבית, כדי להציג את הבעיה היהודית, וביקש מבורוכוב להישאר בסטוקהולם כדי שגם שלמה קפלנסקי יהיה במשלחת זו. כאן רואים ירידה במעמדו של בורוכוב, לצד לבטי בורוכוב בעניין ליובה שהייתה צריכה ללדת (הבן דוד נולד ב-1 באוגוסט 1917).
כך כתב חזנוביץ' לקפלנסקי ב-12/07/1917: "עניין המשלחת אינו מסודר, שכן לגברת בורוכוב הדעה העיקרית. אם בורוכוב יישאר כאן עשרה ימים, היא לא תוכל עוד לנסוע לרוסיה... היום ניפגש עם רופא. אם התנאים כאן נוחים, היא תישאר, משמע הוא יישאר". בסטוקהולם גם היו הרבה נציגים של הגופים השמאליים המהפכניים, שבורוכוב היה יכול לבוא עימם במגע, וללמוד מפיהם על המצב ברוסיה לאשורו. בתקופת סטוקהולם, בורוכוב לא חיבר ולו מאמר אחד, וגם מכתביו מהתקופה ההיא לא נשתמרו, לבד ממכתב אחד לליובה, שנשלח ב-29 ביולי 1917 כשניסה לעשות דרכו לראשונה לרוסיה, ועוכב בגבול. העיכוב נגרם בשל איסור מפטרוגרד על כניסת זרים וגולים פוליטיים לרוסיה, ותוקפו היה עד 15 באוגוסט, עקב משבר יולי בין הממשלה הזמנית ברוסיה ובין הבולשביקים. בורוכוב כתב לליובה: "הממשלה הזמנית עוסקת בחשיפת קן צרעות של תעמולה צימרוולדית, בולשביקית, אבסורדית ווילהלמיסטית". ה"צימרוולדים" היו רדיקלים שהתכנסו בוועידת צימרוולד בין 8-4 בספטמבר 1915 על בסיס התנגדות למלחמת העולם הראשונה, ונצטיירו כתומכים בגרמניה (הקיסר וילהלם).[28]
בסיוע רוטנברג שהיה בסטוקהולם בתחילת אוגוסט 1917, התקבל היתר כניסה לרוסיה מאלכסנדר קרנסקי, ראש הממשלה הקואליציונית החדשה ברוסיה. בורוכוב קיבל הלוואה לזמן ארוך להבטחת קיומה של ליובה ממשה תרשיש, מזכיר הפדרציה הציונית הסקנדינבית, ויצא לדרך ביום שישי, 30/08/1917, לוועידת המפלגה שהתכנסה ב-08/09/1917. ב-2 בספטמבר דרכה שוב רגלו של בורוכוב על אדמת רוסיה.

אחרי שהוועידה הסתיימה בקייב, נסע בורוכוב לפולטבה כדי להיפגש עם בני המשפחה של ליובה ולבלות איתם את ראש השנה ה'תרע"ח ב-18-17 בספטמבר 1917. ב-19 בספטמבר חזר בורוכוב לקייב, לוועידת העמים האוקראינית שהתכנסה ב-27-21 בספטמבר, ונועדה לגבש את עמי המיעוט ולחזק את האוקראינים בעימותם עם הממשלה הזמנית בפטרוגרד. בורוכוב גיבש את הסעיף היהודי במשא ומתן בוועידת העמים, בשיתוף פעולה עם נחום סירקין (לא ד"ר נחמן סירקין) ויוסף שכטמן. בורוכוב קיים עוד פגישות בתאריכים נוספים, והמפלגה העלימה חלק ממסמכיו, כולל תגובות בורוכוב להצהרת בלפור ולכיבוש הבולשביקים את השלטון בפטרוגרד. בורוכוב תמך בהצהרת בלפור, וזעם על המהפכה הבולשביקית, שנראתה לו כטירוף חושים, בעוד שהמפלגה סלדה מהצהרת בלפור ותמכה במהפכה הבולשביקית.[29]

בעיתון "על המשמר" ("שערי המהפכה נפתחו", 06/11/1953, עמ' 3) תיאר זרובבל את מפגשיו עם ליובה ושושנה בסטוקהולם, את מכתבי בורוכוב שהתמעטו ולא בישרו טובות, ואת כניסת זרובבל לפטרוגרד ב-18 בדצמבר 1917, בה התפרעו חיילים ושיכורים. החיילים ניפצו את הבקבוקים בחנויות היין, והשיכורים ליקקו את היין מהמדרכה.
זרובבל כתב ב"על המשמר" גם על המברק שקיבל מהחבר ניר שהתגורר בפטרוגרד, בו כתב לו ניר: "אתמול נפטר בורוכוב".
זרובבל סיים את דבריו בכניסתו לפטרבורג, אליה לא היה רשאי להיכנס כשגר בתחום המושב היהודי, והליכתו בחוצות הקריה של מלכי רוסיה.

יש אי בהירויות סביב המועד בו נפל בורוכוב למשכב, שהיה בתחילת או באמצע נובמבר 1917. בעמ' 403-390 בספר "זמנים חדשים", כתב מינץ על פעילות בורוכוב בחודשיו האחרונים. פעילותו האחרונה הייתה בנובמבר 1917 מול האוקראינים, בהמשך לוועידת העמים שהשתתף בה בסוף ספטמבר. בזכות פעילות זו, האוקראינים רצו למנות אותו מטעמם למזכיר העבודה (שר העבודה) בממשלה הזמנית בפטרוגרד. מדובר בשר יהודי ראשון בממשלה רוסית, ומפלגת פועלי ציון לא שיתפה פעולה עם מדיניות זו של בורוכוב. הקרע נבע מחמת ההתמקדות הגוברת של בורוכוב בסוגיות היהודיות-אוקראיניות, ותמיכתו במדיניות יהודית אקטיבית להזדהות עם האינטרסים הלאומיים האוקראיניים לטווח ארוך.[30] הקרע התבטא גם בכך שליובה קיבלה הודעה על בורוכוב יום לפני פטירתו, ומינץ מעלה גם השערה שבורוכוב לא רצה לגרום לכך שליובה תפסיק לטפל בדוד, שהיה בן 3 חודשים, ותסעד את בורוכוב בחוליו במקום לגדל את דוד. ליובה מאוד כעסה על כך,[31] ודוד סיפר שליובה חייתה את חייה בתחושה שהמפלגה הביאה את קיצו של בורוכוב.
עם פטירת בורוכוב, נסע בן-צבי לניו יורק כדי להודיע על כך להורי בורוכוב, וחיה רחל, אימו של בורוכוב, קיבלה את הידיעה בצער נורא, כפי שתיארה נדיה בראיון שנערך עימה.
לאחר מכן, כשביקר בן-צבי את ליובה בתל אביב בעת כהונתו כנשיא המדינה, סירבה ליובה לקבל את פניו, ובן-צבי עלה אליה בחדר המדרגות בחליפתו המחויטת, כך לדברי דוד.

היעדר המסמכים מקשה לברר פרטים, ובכל מקרה מינץ לא כתב בספר "זמנים חדשים" על המועד בו חזרה ליובה לארצות הברית, משם עלתה כאמור ליובה לארץ ישראל עם שושנה ודוד ב-1925.

תאריך לידתו: לוח גרגוריאני מול יוליאני[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאריך לידתו של בורוכוב מצוין כאן לפי הלוח הגרגוריאני.
בערכים קודמים בוויקיפדיה (עד גירסת 25/01/2011 ועד בכלל) תאריך לידתו צויין לפי הלוח היוליאני, שהיה בשימוש ברוסיה עד 1918.
כך למשל, מהפכת אוקטובר החלה ב-7 בנובמבר 1917 לפי הלוח הגרגוריאני.
לייב לויטה ודניאל בן-נחום שערכו ופירסמו את כתבי בורוכוב בהוצאת הקיבוץ המאוחד וספריית פועלים (השומר הצעיר), היו מודעים היטב לשיבוש שנגרם על ידי ההבדלים בין הלוח הגרגוריאני ליוליאני, ופירסמו זאת בסוף המבוא לכרך הראשון של כתבי בורוכוב, בעמ' ח' שם:
"לוח המאורעות בכרך זה מקיף מאורעות יהודיים וכלליים משנת 1881 (שנת הולדתו של בורוכוב) עד לשנת 1906 ועד בכלל (בכרכים הבאים יושלם בהקבלה לשנים המתאימות)...
לוח המאורעות בא בדרך כלל לתת את פני התקופה ואת הרציפות ההיסטורית, בחיים הציבוריים ובחיי הרוח, בשנים שעוצבה דמותו של בורוכוב...
תוך כדי עריכת הלוח נתקלנו בשיבושים רבים שקנו להם שביתה בספרי הקורות של הציבוריות היהודית בזמננו. שיבושים אלה הם בחלקם הגדול פרי שגיאות בהתאמת התאריכים מן המניין העברי, היוליאני (שהיה מקובל ברוסיה עד 1918) והגריגוריאני (המקובל בעולם) ועירבובם. ניסינו - ככל שניתן הדבר - לתקן את הטעון תיקון ולהאחיד את התאריכים לפי הלוח המקובל בעולם.
המערכת
דצמבר 1954".

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דב בר בורוכוב בוויקישיתוף

מחיבוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מתתיהו מינץ, איגרות בר בורוכוב 1917-1897, אוניברסיטת תל אביב, הוצאת עם עובד, תשמ"ט-1989, עמ' 13.
  2. ^ מתתיהו מינץ, בר בורוכוב – המעגל הראשון (1906-1900), אוניברסיטת תל אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ז-1976, עמ' 281, הערה 43.
  3. ^ ב. בורוכוב, כתבים, כרך א', תל אביב: הקיבוץ המאוחד וספריית פועלים, תשט״ו-1955, עמ' ט', י'.
  4. ^ מ. מינץ, המעגל הראשון, עמ' 27, 30.
  5. ^ מ. מינץ, המעגל הראשון, עמ' 23, 68-67.
  6. ^ מ. מינץ, איגרות בר בורוכוב, מכתב 1904.3, עמ' 107.
  7. ^ מ. מינץ, המעגל הראשון, עמ' 63.
  8. ^ דבר, "ב. בורוכוב (למלאת עשר שנים למותו)", י. בן-צבי, 30/12/1927.
  9. ^ ליובה בורוכוב, "פרקים מיומן חיי", בהוצאת "בדרך", המכון לחקר תנועת הפועלים היהודית ע"ש ברוך לין, 1971, עמ׳ 39.
  10. ^ מ. מינץ, איגרות בר בורוכוב, עמ' 72; מכתב 1914.12, עמ' 604.
  11. ^ מ. מינץ, איגרות בר בורוכוב, מכתבים 1914.21-1914.20, עמ' 619- 620.
  12. ^ דבר, "עצמותיו של דב־בר בורוכוב בדרך מקייב לישראל, לקבורה בבית־העלמין בכנרת", 29/03/1963.
  13. ^ דבר, "בר בורוכוב למנוחות בכנרת", 04/04/1963.
  14. ^ שביל חיפה, מקטע 11: נחל אחוזה ומרכז שכונת אחוזה.
  15. ^ דב בר בורוכוב, "הפלטפורמה שלנו" [אפריל–יוני 1906], כתבים, כרך א', עמ׳ 193–310.
  16. ^ ליובה בורוכוב, "פרקים מיומן חיי", עמ׳ 25.
  17. ^ דבר, "מתה אלמנת דב בר בורוכוב", 30/08/1976.
  18. ^ נכתב בעיצומו של פולמוס אוגנדה, פורסם בירחון הציוני רוסי "יאברייסקאיה ז'יזן" בחודשי יוני-אוקטובר 1905 והוקדש לאשתו.
  19. ^ התפרסם בעיתון "פארווערט" ("אסור") בווילנה ב-14 ביולי 1907, לרגל יום השנה השלישי לפטירת הרצל.
  20. ^ מחויבות המציאות, בלתי מכוונות ומתקדמות ללא מעצור.
  21. ^ במקור התפרסם בעיתון "די ווארהייט" ("האמת") בארצות הברית ב-11 בדצמבר 1914, אחרי הידיעה על מות קאסו, שר ההשכלה של הצאר ניקולאי, בדצמבר 1914.
  22. ^ Pobedonostsev by repin.jpg
    קונסטנטין פובדונוסצב היה פרופסור למשפט וריאקציונר קיצוני, יועצו של הצאר אלכסנדר השלישי, ממנו קיבל סמכויות בלתי מוגבלות, ונקט בהן כדי לבטל את זכויות היהודים, ולכנס ועדות מקומיות לחקירת הגורמים לפרעות, שתמיד הגיעו למסקנה שהיהודים אשמים.
  23. ^ כתבים ג', עמ' 693-692.
  24. ^ מתתיהו מינץ, זמנים חדשים – זמירות חדשות (1914–1917), אוניברסיטת תל אביב, הוצאת עם עובד, תשמ"ח-1988, פרק "תמורות ואידיאולוגיה", עמ' 295.
  25. ^ מ. מינץ, זמנים חדשים, פרק "בהצטלצל פעמונים", עמ' 283.
  26. ^ מ. מינץ, זמנים חדשים, פרק "המסע לרוסיה - שטוקהולם", עמ' 303.
  27. ^ מ. מינץ, זמנים חדשים, פרק "גישושים באפילה", עמ' 327-325.
  28. ^ מ. מינץ, איגרות בר בורוכוב, מכתב 1917.10, עמ' 677-676.
  29. ^ מדיניות המפלגה פורסמה בעתון "יברייסקאיה ראבוצ'איה כרוניקה" (Еврейская Рабочая Хроника, כרוניקת הפועלים היהודים) בעריכת ניר, בו פורסמה קודם לכן הפלטפורמה של בורוכוב ב-1906. מ. מינץ, זמנים חדשים, עמ' 396, הערות 44-43.
  30. ^ מ. מינץ, זמנים חדשים, פרק "ועוד הוא נאלם והנה זה בא", עמ' 396.
  31. ^ מ. מינץ, זמנים חדשים, עמ' 399-398.