דב בר בורוכוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "בורוכוב" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו בורוכוב (פירושונים).
דב בר בורוכוב
קבר בר בורוכוב ואשתו ליובה בבית הקברות כנרת
מבט ממזרח על הצד הקדמי של המצבה המקורית של בר בורוכוב בסמינר אפעל ברמת אפעל.
המצבה הוקמה בקייב ב-1917, הועלתה לישראל עם ארונו של בורוכוב, הופקדה למשמרת בארכיון של מפלגת העבודה, והוצבה באפעל בטיפולו הנאמן של ישעיהו אברך.
על המצבה כתוב ביידיש:
בר בורוכוב
1881–1917
זולוטונושה-קייב
המפלגה הקומוניסטית-יהודית
(פועלי ציון)

דב בֶּר בורוכוביידיש: בער באָראָכאָװ; ברוסית: Бер Борохов) (ו' בתמוז ה'תרמ"א, 3 ביולי[1] יוליאני: 21 ביוני 1881ב' בטבת ה'תרע"ח, 17 בדצמבר יוליאני: 4 בדצמבר 1917) היה מאבות הציונות הסוציאליסטית, ממייסדי מפלגת פועלי ציון וממנהיגיה.

תורת בורוכוב (שכונתה "בורוכוביזם", ובאופן רשמי, "הפלטפורמה שלנו")[2], התבססה על המהפכה התעשייתית השנייה שדחקה את התעשייה הזעירה. דחיקה זו במקביל לאנטישמיות, גרמה להגירת יהודים מרוסיה לאירופה ולארצות הברית. לצד היהודים היגרו גם בני לאומים אחרים. כתוצאה מכך, הפיצה ההגירה הכללית את 'הבעיה היהודית' בעולם. פועלים יהודים עבדו אצל בעלי-הון יהודים, שלא הצליחו להתמודד מול מפעלים גדולים ומתקדמים יותר. פועלים יהודים נדחקו החוצה מהמפעלים הגדולים עקב אנטישמיות, תחרות ושכר רעב. מכאן לפי בורוכוב, שהיהודים צריכים להיות במקום שאינו קורץ למהגרים אחרים עקב נחשלותו המשקית. מקום זה הוא ארץ ישראל.

מבט מדרום על צד שמאל של מצבת בורוכוב. על המצבה כתוב ביידיש:
סוציאליזם מדעי, תרבות סוציאלית יהודית, חברה סוציאליסטית יהודית בפלסטינה, זהו בורוכוביזם.
מבט ממערב על הצד האחורי של מצבת בורוכוב. על המצבה כתוב ביידיש:
הוא לימד את עמו לכתוב. הדבר הראשון לכל עם הקם לתחייה, הוא להיות שולט בשפתו הוא.
מבט מצפון על צד ימין של המצבה המקורית של בורוכוב בסמינר אפעל. על המצבה כתוב ביידיש:
הרעיון היהודי-קומוניסטי, מחשל את "שרשרת הזהב" של הבורוכוביזם.
פסלו של בורוכוב בחזית בית התרבות של קיבוץ משמר הנגב הנושא את שמו.
תמונת בורוכוב בגיל 19 עם כתבי קאנט. תמונה זו הייתה מקור ההשראה לפסל במשמר הנגב.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דב בר בורוכוב נולד ב-3 ביולי 1881 בעיירה זולוטונושה (Zolotonosha) שבפלך פולטבה של האימפריה הרוסית, בתחום המושב היהודי (מאז 1991 באוקראינה). אביו משה אהרון, שהיה מורה עברי משכיל וחובב ציון, ניסה להקים בעיר בית ספר, אך ללא הצלחה. חודשיים אחרי לידת דב בר, 'בוריה' כפי שקראו לו במשפחתו, עברה המשפחה לבירת המחוז פולטבה, ושם גדל בוריה ולמד בבית ספר כללי, כאשר אביו עסק בהסתר בפעילות של חובבי ציון, עקב היותו מורה הכפוף במישרין לשלטונות החינוך, ובתור שכזה היה חייב להיות בחזקת אדם מהימן פוליטית, ומתנגדם של יסודות הקמים על הסדר הקיים[3].

בוריה נחשב לעילוי של פולטבה, והאב השקיע בלימודי בנו המחונן. האב דאג שבוריה ילמד יידיש שהייתה שפת הדיבור, ילמד עברית כשפת הלימוד בחדר בו למד חומש, וילמד רוסית כדי להכשירו ללימודים בגימנסיה. בגיל שמונה החל בוריה ללמוד תלמוד, וכשהתקבל לגימנסיה החל להתעניין בלימודי מדעים, פילוסופיה והיסטוריה. בהשפעת לימודי היהדות, יצא בוריה מביתו כשהיה בן תשע והלך ברגל לעבר ישראל, עד שמצאו אותו ידידי המשפחה והחזירוהו לביתו. על ניסיון זה חזר בוריה בגיל שש עשרה[4].

בשל תפיסת עולמו הסוציאליסטית, הצטרף בורוכוב ב-1900 למפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית (רסדר"פ) עוד בשבתו על ספסל-הלימודים. בשנים 1900–1901, בשבתו ביקטרינוסלב (דניפרו), הוא פעל כמרצה בחוגי פועלים ותלמידים, אך יחסה של המפלגה הרוסית לבעיה היהודית לא הניח את דעתו. בורוכוב חתר למזיגה של סוציאליזם וציונות. לפי עדותו, ייסד עם שמעון דובין (שמעוני) את אחת האגודות הראשונות של 'ציונים סוציאליסטים פועלי ציון' (מפלגת פועלי ציון), בה השתתפו כמאה חברים.

בשנה הראשונה לקיום המפלגה, לצד מטרתה לסייע בהגנה על זכויות העובד היהודי, אירגנה המפלגה ביקטרינוסלב פלוגה להגנה יהודית עצמית מפני פרעות ופוגרומים, שהתנגשה עם כנופיות פורעים.
על דעותיו הציוניות הוצא בורוכוב מן המפלגה הרוסית הסוציאל-דמוקרטית[5][6].

בשנת 1902 היגרה נדיה, אחותו של בורוכוב, לניו יורק בארצות הברית, וכתבה להוריה מכתבים בשם המשפחה Borough בגלל האוכרנה, המשטרה החשאית הצארית, שעקבה אחרי בורוכוב[7]. על כך[8] כתבה אלמנתו ליובה בורוכוב:

"בפולטבה כמעט אין משפחה, שלא שלחה לאמריקה את אחד הבנים או הבנות. ויש משפחות שלמות המהגרות לארצות הברית".

לאחר פרעות קישינב באפריל 1903, היגרו לניו יורק באוגוסט 1903 גם הורי בורוכוב ושאר אחיו, פרט לשני אחים שנשארו עם בורוכוב. באפריל 1904 היגרו לניו יורק גם שני האחים הנותרים[9], ובורוכוב נשאר ברוסיה מטעמים אידאולוגיים ואידאולוגיים-מעשיים[10].

אחרי החלטות הקונגרס הציוני העולמי השישי שהתקיים באוגוסט 1903 בתוכנית אוגנדה שהגה בנימין זאב הרצל, יצא בורוכוב במרץ 1904 במאמר להגנת הציונות המקורית[11], ולקראת ספטמבר 1904 חבר אל מנחם אוסישקין כמסביר ציוני, ונסע בתחום המושב ובפולין כדי להתמודד עם הטריטוריאליסטים. בתקופה זו חיבר בורוכוב את מאמריו "לשאלת התאוריה הציונית" ו"לשאלת ציון וטריטוריה"[12]. מאמר 'לשאלת ציון וטריטוריה' משקף היטב את האני-מאמין של בורוכוב בתקופת זיקתו לאוסישקין ולמחנה ציוני ציון, ועיקרו היה התגייסות העילית האידאליסטית-אינטלקטואלית של הנוער היהודי כדי להניע את מפעל ההתיישבות היהודית בארץ ישראל.

ב-18 ביולי 1904 לפי הלוח הגרגוריאני, נעצר לראשונה בורוכוב על ידי האוכרנה בחשד לפעילות סוציאל-דמוקרטית. מעצר זה אינו מוזכר על ידי הביוגרפים של בורוכוב, ואין על כך ידיעות לא אצל יעקב זרובבל, לא אצל יצחק בן-צבי, ואף ליובה איננה זוכרת את אירועי יולי 1904[13]. מסמכי האוכרנה אינם מגלים איך אותר בורוכוב, ששינה את כתובתו והחליף את מגוריו לעתים קרובות. ככל הנראה, הבחינה האוכרנה בבורוכוב כשעקבה אחרי הפעילות הבלתי ליגאלית של אגודת ההגנה העצמית היהודית במאי 1904, כאשר חיילי המילואים הגויים זעמו על בריחת היהודים לחוץ לארץ במקום התגייסות היהודים לצד הגויים במלחמת רוסיה-יפן, ושוטר הקריא להמון בשוק מכתב מזויף בדבר מוקש שהניחו יהודים תחת רכבת שנסעו בה חיילים, כפי שכתב בורוכוב להוריו ב-18 ביוני 1904[14].
כשנעצר בורוכוב, הוא הועבר ליקטרינוסלב וחקירתו התחילה ב-20 ביולי. ב-22 ביולי חתם ראש הנהלת הז'נדרמריה על גיליון החקירה[15], בורוכוב הוחזר מיקטרינוסלב לפולטבה ב-5 באוגוסט 1904, ושוחרר בו ביום או למחרת, כשסיבת השיחרור הייתה: "החקירה נתבטלה"[16].
אחרי שיחרור בורוכוב, הוא כתב להוריו ב-7 באוגוסט 1904, ותירץ את אי-כתיבתו לפני-כן בכך שנפל ונקע את כף ידו הימנית, אך בהמשך מכתב זה כתב בורוכוב להוריו:

"אם אינני כותב, הרי זה משום שמהלך החיים הרגיל, השגרתי, בפולטבה מוכר לכם היטב גם ללא מכתבי; משעמם היה לכם לקרוא את תיאורי החיים האלה, ולי עוד יותר משעמם לכתוב על-אודותם".

משפט אחד אחרי זה, הכחיש בורוכוב שמועות בדבר מאסרו[17], אך במכתבו להוריו מינואר 1907, עם סיום מאסרו השני, ציין בורוכוב גם את מאסרו הראשון במילים אלו:

"החומר שסימנו 1[18] נאסף ונרשם על ידי החל ממאי 1902 וכלה ביולי 1904 – משמע עד למעצרי הראשון בבית הסוהר[19]".

השתתפות בורוכוב בקונגרס הציוני השביעי ב-1905 הביאה אותו לבזל כצירם של ציוני פולטבה. בסמוך לפתיחת הקונגרס היה בורוכוב מעורב בתהליכי ארגון סודיים של ציוני ציון, שנועדו להבטיח את ניצחונם בקונגרס ואת דחייתה של תוכנית אוגנדה. על בורוכוב הוטלה המשימה להבטיח את נאמנותה של מפלגת פועלי ציון לאוסישקין, לציוני ציון ולקו המדיני שלהם בקונגרס. פעילות זו נועדה לסכל את השפעת הווזרוז'דנצים (возрождение, התחיה), שהיו חברי קבוצה רעיונית שהתגבשה בקרב אינטלקטואלים מ'פועלי ציון' על רקע משבר אוגנדה, וראתה סיכוי לטריטוריאליזציה במאבק למען אוטונומיה פרסונאלית במדינות רבות לאומים. אחרי הקונגרס, הווזרוז'דנצים הניחו את היסוד למפלגת הפועלים היהודית הסוציאליסטית, הסיימיסטים[א].
בתום הקונגרס, לא חזר בורוכוב לרוסיה, אלא עבר ללימודים אקדמיים בברלין עם ליובה, אותה נשא לאשה לפני הקונגרס השביעי, לצד תוכניות אוסישקין לצרף את בורוכוב לוועד הפועל הציוני המצומצם בברלין, שלא יצאו אל הפועל. בברלין כתב בורוכוב את מסתו על "המומנטים המעמדיים של השאלה הלאומית"[20], מסה שהתקבלה כאחד מנכסי צאן הברזל של ההגות הפועלי-ציונית של בורוכוב, והיא מבליטה את הדומיננטיות של הניגודים הלאומיים על-פני הניגודים המעמדיים.

מברלין חזר בורוכוב אל פועלי ציון עקב מהפכת 1905, שהקנתה ממדים בל ישוערו לתקוות הדמוקרטיות, והעניקה אותנטיות לפרוגרמות הסוציאל-דמוקרטיות, לצד עליית הפרולטריון היהודי בזכות עוצמה הסגולית יוצאת מן הכלל, רמת מודעות סוציאלית ותחכום אידאולוגי, המכשירים אותו למלא פונקציות חשובות בתהליכי התמורה הקרובים.
גם על כך[8] כתבה ליובה:

"עם שנת 1906 מתחילות ההכנות לוועידת-היסוד של פועלי ציון בפולטבה. כמעט כל עבודת ההכנה הטכנית נעשית בידי בוריה..."

עם סיום הוועידה, ניצח בורוכוב על הופעת הבטאון 'כרוניקת הפועלים היהודית'[ב], שבו פורסמה 'הפלטפורמה שלנו'.

מעצרו השני של בורוכוב אירע עם פיזור הדומה הראשונה בתחילת יולי 1906. האוכרנה חשפה מחסן נשק להגנה עצמית של פועלי ציון בחצר ביתו של יצחק בן-צבי, תלמידו של בורוכוב[21]. בן-צבי לא נמצא אותו זמן בעיר, והמשטרה אסרה את הוריו, את אחיו הצעיר אהרון, ואת אחותו שולמית. ההורים והאח נידונו לגלות בסיביר.
אחרי גילוי הנשק, ערכה האוכרנה חיפוש גם במערכת העיתון, ועצרה את בורוכוב ואת מזכיר המערכת בוריה ("הקטן") ריאפצ'ינסקי ב-22 ביולי 1906 (לוח גרגוריאני). הם הוחזקו בכלא עד 31 בדצמבר 1906 (לוח גרגוריאני). גם בכלא הרצה בורוכוב בפני האסירים, יהודים ולא-יהודים, על פילוסופיה, אמונה, משה רבנו ותלמוד. לפועלים הרצה בורוכוב על בעיות הכלכלה המדינית, לאיכרים – על בעיות הקרקע והשאלה האגררית, וגם על ישו הנוצרי והאבנגליון. בעקבות הרצאות אלו, שמו של בורוכוב נודע גם בין האיכרים האוקראיניים בכפריהם.
במפלגת פועלי ציון קינן חשש שגם בורוכוב צפוי לעונש כבד, כמו בני משפחתו של בן-צבי. בן-צבי וחברים נוספים עשו מאמצים גדולים לגייס את הסכום הדרוש לשיחרור בורוכוב בערבות עד משפטו, בעיקר מארצות הברית, וליובה הגיעה אל הכלא עם הכסף כדי להוציאו. כשבורוכוב שוחרר מהכלא, אצבעו הייתה חולה מכתיבת ראשי פרקים של "האתיקה הפרולטרית" (שלא יצאה לאור בסופו של דבר)[22], ונעטפה בצמר גפן אחרי ניתוח אצבעו בכלא. מהכלא יצאו בורוכוב וליובה לבית הוריה, אכלו ארוחת ערב ואחר-כך יצאו בסתר מפולטבה למינסק בתעודות לא להם, ומשם לווילנה[23].

במחצית 1907 יצא בורוכוב לגליציה כדי להשתתף כנציג פועלי ציון בוועידה הראשונה מן המניין של מפלגת פועלי ציון הרוסית שהתקיימה בקרקוב ב-2 עד 11 באוגוסט 1907. משם נסע בורוכוב לקונגרס הציוני השמיני בהאג, ולוועידת היסוד של 'הברית העולמית של מפלגות פועלי ציון'[24], שהתנהלה לסירוגין בין ה-14 ל-20 באוגוסט, ונועדה לייצג את סניפי פועלי ציון ברחבי העולם[25]. בוועידה זו נבחר בורוכוב לראש הלשכה המרכזית שלה בווינה, תפקיד בו כיהן עד פטירתו, אך לא חזר לרוסיה מחשש למאסרו. אחרי הקונגרס השמיני בהאג, פרשו 'פועלי ציון' הרוסיים מההסתדרות הציונית, נוכח חילוקי דעות בין הציונות המעשית לבין הציונות המדינית, ומפלגת פועלי ציון הפקידה את בורוכוב על ניסוח מחדש של 'הפלטפורמה' לפי מצע המפלגה המעודכן שאושר בוועידת קרקוב[26], אך בורוכוב עבר ללייז' בבלגיה, משום שתנאי המחיה בה נראו לו עדיפים על פני עיר גדולה. בקיץ 1909 חזרה ליובה לפולטבה באופן זמני, ובורוכוב נשאר בלייז' עד ספטמבר 1909, כאשר במועד זה ביקשה המפלגה מבורוכוב לעבור לווינה. בורוכוב השתתף בוועידה של מפלגת פועלי ציון הרוסית שהתקיימה בווינה בספטמבר 1909, ונשא הרצאה פרוגרמטית על לקחי המהפכה של 1905.

בשנים הבאות הקדיש בורוכוב את מרצו לחיזוק הברית העולמית של פועלי ציון, ובשנים 1909–1914 ערך את ביטאון המפלגה שהופיע בווינה. בורוכוב גילה התעניינות מיוחדת בפעילותם של הפועלים הציוניים בארץ ישראל, התייחס באהדה לשאיפתם להפוך מפועלים שכירים לחברי משק קואופרטיבי, והיה ממייסדיה וממנהליה של 'קופת פועלי ארץ ישראל' (קפא"י) שהייתה שייכת לברית העולמית של פועלי ציון. במהלך 1910 נדונה ההצעה שבורוכוב יעקור לארץ ישראל וישתלב במערכת האחדות, אך תוכנית זו לא יצאה לפועל עקב חששות בורוכוב שמעברו יביא קץ למחקריו בפילוסופיה ובכלכלה היהודית, עקב חסרונן של ספריות בארץ ישראל, וגם עקב עמדת בורוכוב על ניתוק מהקונגרס הציוני. ביולי 1910 חברה ליובה אל בורוכוב, והם החליטו יחד לדחות את נסיעתם לארץ ישראל עקב תחילת לימודיה של ליובה באוניברסיטה בווינה[27].

עם פרוץ המלחמה באירופה ב-1 באוגוסט 1914, נאלץ בורוכוב לעבור למילאנו באיטליה[28], אחרי שאיש המשטרה האוסטרית אמר לבורוכוב: "העולם השתגע", והסביר לבורוכוב שלא יהיה רשאי להמשיך בקשריו עם ארצות אחרות מווינה, ותיאסר עליו כל שליחה של מכתבים, מאמרים וכתבות[29]. ב-16 בנובמבר 1914 הפליג בורוכוב עם אשתו ובתו מגנואה (ג'נובה), וב-1 בדצמבר 1914 הגיע לניו יורק[30], שם התגורר בברונקס ואחר-כך בברוקלין עד לפרוץ המהפכה ברוסיה. עם פרוץ המהפכה ב-1917, חזר בורוכוב לרוסיה כדי לעצב את דרישות היהודים לתקופה שאחרי המהפכה, ולאחד את הזרמים השונים בקרב 'פועלי ציון'.

מייד אחרי מהפכת אוקטובר, בדצמבר 1917 (חנוכה תרע"ח), במהלך סיור מטעם 'פועלי ציון', נפטר בורוכוב בקייב מדלקת ריאות, בגיל שלושים ושש בלבד.

בורוכוב הותיר אחריו אשה, ליובה, ושני ילדים, שושנה ודוד, שעלו לארץ ישראל ב-1925 והתגוררו בתל אביב.

באביב 1963 הועלו עצמותיו של בורוכוב לישראל[31] ונטמנו ב-3 באפריל 1963[32] בבית הקברות כנרת שבקבוצת כנרת, לצד אישים נוספים ממנהיגי תנועת העבודה ובהם ברל כצנלסון, נחמן סירקין ומשה הס.
מצבת הקבר המקורית הועתקה מקייב לסמינר אפעל אשר ברמת אפעל.

רחובות על שם בורוכוב נמצאים בערים חיפה, תל אביב, ירושלים, נהריה, חדרה, נתניה, הרצליה, רעננה, כפר סבא, פתח תקווה, רמלה, חולון, בת ים, אשדוד, אשקלון, באר שבע ועוד.
בשכונת אחוזה בחיפה, עומד מגרש השייך לקופת חולים, שהיה בו בית הבראה ”בורוכוב” של קופת חולים. במקום בית הבראה זה, נבנה בית חולים כרמל, שנחנך ב-1976[33].
בגבעתיים נקראים על שם בורוכוב רחוב, שכונה, בית ספר יסודי וקן הנוער העובד משנות ה-20 של המאה ה-20. רחוב בורוכוב הוא רחובה הראשי של שכונת בורוכוב (שכונת הפועלים הראשונה בארץ ישראל). בשכונת בורוכוב שוכנים עד היום גם בית ספר בורוכוב, בית הספר הראשון בעיר, וקן בורוכוב, מוותיקי הקינים בתנועת הנוער העובד.

רעיונותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בורוכוב היה תאורטיקן, שהשפיע רבות על תנועת העבודה הציונית. תורתו, הקרויה בורוכוביזם, התבססה על שילוב של ציונות עם סוציאליזם מרכסיסטי. אחד הרעיונות הבסיסיים של בורוכוב היה רעיון הפירמידה ההפוכה: התבססות יהודים בגולה במקצועות בלתי יצרניים, לצד התרכזותם בקהילות, בעוד שחלק היהודים במקצועות יצרניים היה הקטן ביותר, יחסית לשאר האוכלוסייה. חלק קטן זה היה פועל יוצא מהתחרות הלאומית מול היהודים[34]. כתוצאה מכך, נוצר ניכור מצד הסביבה כלפי היהודים, הטומן בחובו אסון. ניכור זה מחייב הגירה המונית של היהודים לארץ ישראל, שתתרחש מאליה באופן סוחף וספונטני כ"תהליך סטיכי", בשל התאמתה הכלכלית וההתפתחותית של ישראל לציבור המהגרים.

על פי גישת בורוכוב, שהתבססה על הפילוסופים ריכארד אוונאריוס (1845–1896), ארנסט מאך (1838–1916), ואלכסנדר בוגדנוב (1873–1928, מתנגדו של לנין מ-1908), השכל היהודי חותר למוניזם מוחלט, מלשון "מונו" – יחיד[35]. נטייה זו מתבטאת במונותיאיזם הדתי של משה, במחשבה הפילוסופית של הרמב"ם ושל שלמה אבן גבירול, ובעת החדשה ניסה ברוך שפינוזה לגבש פילוסופיה מוניסטית מחמירה.

לפי בורוכוב, היהודים אינם מסתכלים על המציאות בעיניים אובייקטיביות, אלא קובעים אידאל אחד כמטרה, ומכופפים את המציאות כדי להגשים אידאל זה. ההגות היהודית מצטיינת באחדות המבנה, בעקביות מפליאה ובהיעדר יכולת לפשרה.

בניגוד לפילוסופיה היוונית, הרוח היהודית איננה מתייחסת אל העולם כפי שהוא, אלא מתייחסת אל העולם כפי שהוא צריך להיות (מוניזם סובייקטיבי), ולכך יש שתי השלכות על האופי היהודי: השלכה ראשונה היא הנטייה "התלמודית" לפילפול לוגי, שמטרתו ליישב את המציאות העובדתית עם ציפיות החזון, והשלכה שנייה היא הרצון להוכיח את אמיתות החזון על ידי הגשמתו בפועל, בכוח רצון אידאליסטי ובנכונות להקרבה עצמית של יחידים למען העם.

בורוכוב התייחס אל המוניזם כאל תכונה שחייבים להתגבר עליה, משום שהתעלמות העם היהודי מהמציאות הריאלית מסכנת את היהודים בכך שאינם רואים את הסכנה הנוראה שבגלות. עם זאת, בורוכוב הזדהה עם הנכונות להקרבה עצמית כדי לממש את החזון.

את תנועת האידאליסטים לארץ ישראל, שצריכה להיות לפני תנועת ההמונים המתבצעת מכוח אינטרס כלכלי ישיר, הגדיר בורוכוב כתנועה תרפויטית (מרפאת), כשהוא נסמך על תורת בוגדנוב, שקרא להנהיג תיקונים אקטיביים בתפיסת הסביבה, אמפיריוקריטיציזם[ג] כלשון אוונאריוס. כמו בוגדנוב, הבחין בורוכוב בשלושה סוגים של תגובות האדם או הציבור לסביבה: תגובות אוטומטיות, מהירות ובלתי-אמצעיות, שאין בהן תחכום; תגובות מתוך הרגל, שהן מורכבות יותר, שמרניות פחות, פחות אוטומטיות ופחות בלתי-אמצעיות; ותגובות פלסטיות, שהן התגובות המורכבות ביותר, ותובעות תחכום, מיומנות אינטלקטואלית וכוח רצון. בוגדנוב החיל את התגובה הפלסטית על מלחמת המעמדות הפרולטרית, בעוד שבורוכוב ראה את התנועה התרפויטית כמשימה התובעת תגובה פלסטית מעולה ומתוחכמת יותר מהתגובה הפלסטית הכרוכה במלחמת המעמדות. התנועה התרפויטית מחייבת לשקוד על תודעה ואידאולוגיה, משום שפעילות כזו כרוכה בשינוי כל תנאי החיים של העם היהודי. התראפויטיקה חורגת מהמרקם החברתי המצוי, מהסביבה החברתית והטריטוריאלית הנתונה, וצריכה להיות כפופה לתוכנית ערוכה לפרטיה, שאותה מגשימים גורמים מתקדמים ביותר. במילים אחרות, הציונות תקום ותיפול על הכוחות האלה, משום שהעם בהמוניו אינו מסוגל לתפוס את עוצמת המאמץ הנדרש למשימה כזאת.

לצד בורוכוב, נבחר ללשכת הברית העולמית של 'פועלי ציון' גם שלמה קפלנסקי, שהעריך מאוד את הרצל ולא נמנע מלחלוק על בורוכוב. בניגוד לסוציאליזם הציוני של בורוכוב, שראה את הציונות בעיקר כהגדרה לאומית של הפועל היהודי במלחמתו לשיפור עתידו בארץ ישראל, היה קפלנסקי בעד ציונות סוציאליסטית, דהיינו בעד הכנת עתידו של העובד היהודי בארץ ישראל על יסוד משטר סוציאליסטי, אך בלי להתעלם מצרכי הפועל היהודי בתנאי ההווה במקומות מגוריו בגולה[36].

מאפיין לתורת בורוכוב ניתן לראות בפגישת בורוכוב עם לנין ב-1907 בעיר לייז' בבלגיה, לשם הגיע לנין לפני פרוץ המהפכה כדי להרצות בפני "קולוניה" גדולה של סטודנטים רוסיים. בסיום ההרצאה ניגש בורוכוב אל לנין והציג בפניו את רעיונותיו אודות הציונות הסוציאליסטית. לנין צחק ואמר: "גם כאן וגם שם! פירושו של דבר – לשבת על שני כיסאות בבת-אחת. וגם לא על שני כיסאות, אלא על הרווח הפנוי בין שני כיסאות", ושוב צחק. לאחר מכן הגיע ללייז' גם אנטולי לונצ'ארסקי, סופר ומדינאי סובייטי (1875–1933)[37], כותב ערכים באנציקלופדיה הסובייטית הגדולה אחרי מהפכת אוקטובר. לונצ'ארסקי דיבר בהרצאתו על שאלת הדת, ובורוכוב התווכח גם איתו. המרצה היה מאוד הוגן אף שהיה בעד הדת, ובורוכוב היה נגד הדת. לארכיון העבודה מסרה אלמנת בורוכוב כתב-יד של בורוכוב: "חייו ומותו של רוח-הקודש", הפולמוס עם לונצ'ארסקי בשאלת הדת. בורוכוב רצה להדפיס מאמר זה ברוסיה, אך מסיבות שונות לא הדפיסו, והמאמר הופיע רק לאחר פטירתו[38].

בורוכוב ראה בארץ ישראל קרקע בתולית מבחינה מעמדית, ומקום שניתן לבנות בו חברה צודקת ושיוויונית של פועלים יצרניים, לפי מודל הסוציאליזם האוטופי, מבלי לעבור את שלב המהפכה. רעיון זה, הנקרא "סוציאליזם קונסטרוקטיבי" (סוציאליזם עם דגש על ממלכתיות), אומץ על ידי תלמידו של בורוכוב, דוד בן-גוריון.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שושנה, ליובה ודוד
רחל ינאית בן-צבי פוגשת את דוד בורוכוב בטקס הנחת אבן הפינה למלון בגינוסר, נובמבר 1962[39]

אשתו ליובה גדלה במשפחת רבנים מבוססת, למדה באותה כיתה בבית הספר בפולטבה עם המשוררת רחל, ואחר כך למדה שפות בהצטיינות באוניברסיטת מוסקבה. ליובה הייתה צעירה מדב בר, ופגשה אותו באסיפה ציונית כבן למשפחת משכילים המקורבת לחובבי ציון. ליובה נפטרה ב-29 באוגוסט 1976[40] ונקברה בבית הקברות כנרת, לצד בעלה.

בתו שושנה התאהבה בקצין בולשת בריטי, תומאס ג'יימס וילקין, והפכה לחברתו לחיים. ב-29 בספטמבר 1944, בלב ירושלים, הרגו אנשי הלח"י (יעקב בנאי (מזל), יהושע כהן, דוד שומרון ומתתיהו פלאי) את וילקין ביריות בגבו, כנקמה על מותו של אברהם שטרן (יאיר). לאחר מכן הכירה שושנה ניצול שואה בשם ארתור שטראוס, נישאה לו ונולדה להם בת אחת, רחל. שושנה נפטרה ב-2005 ונקברה במטולה.

בנו, דוד, היה ממייסדי קיבוץ גינוסר, נכנס לקיבוץ בשנת 1937 והתחתן בשנת 1938, שירת ב"הגנה", ובמלחמת העולם השנייה התגייס לצבא הבריטי. ב-2001 נפטר עקב תאונה.

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתבים, כרך א', עמודים 36–39.
  • כתבי דב בר בורוכוב/הפלטפורמה שלנו, נכתבה על ידי בורוכוב, והייתה פריסה מפורטת של המצע הרעיוני של המפלגה, שלובן במושב התאורטי של הנהגת המפלגה במרץ 1906 בסימפרופול. בורוכוב הקפיד על גירסתו שהפלטפורמה הייתה פועל יוצא של שיקול הדעת האידאולוגי של הצוות התאורטי המנחה שהתכנס בסימפרופול.
אף על פי שהיה חתום על הפלטפורמה, הטעים בורוכוב שהוא רק הקנה לנוסחאות התאורטיות המשותפות מחלצות פורמליות ופילוסופיות קבילות. בן-צבי ואלכסנדר חשין (צבי אברבוך) הפקידו את האחריות הבלעדית למסמך בידי בורוכוב, כדי לבטא את הסתייגותם מחלק מהנוסחאות, והסתייגות זו הלכה וגברה ככל שהמציאות הרבתה לטפוח על עיקרי הפלטפורמה, ודירבנה את ההכרה שנוסח הפלטפורמה צריך תיקון והתאמה[26].
כתבים כרך א', עמודים 202, 207.
  • כתבי דב בר בורוכוב/תיאודור הרצל, פורסם על ידי בורוכוב בעיתון 'פארווערט' (לא 'פארווערטס'), גיליון 2 בווילנה ב-14 ביולי 1907 (ג' באב ה'תרס"ז), לרגל יום השנה השלישי לפטירת הרצל, ותורגם לראשונה לעברית בכתבים, כרך ב', עמודים 117–119.
כתבים כרך ג', עמודים 283–286.

מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כתבי דב בר בורוכוב/על תנועת הפועלים היהודית, פורסם על ידי בורוכוב בעיתון 'Die Freistatt' [ד], גיליון 9, 8 בדצמבר 1913. לפי הערת המערכת של העיתון, מאמר בורוכוב דן בהתחלותיה של תנועת הפועלים היהודית, במאבקי השכר בתחום המושב לפני מהפכת 1905, ובמאבקים הרעיוניים בקרב ציבור הפועלים היהודי. הטבלאות הסטטיסטיות היו נוסח ראשון של בורוכוב בכתיבתו על 'ההתפתחות בכלכלית של העם היהודי', שפורסמה ב'דער אידישע קעמפער'[ה] בארצות הברית, ביוני-אוגוסט 1916.
כתבים כרך ג', עמוד 395.
כתבים כרך ג', עמוד 458, עמודים 474–475.
עיזבון ניגר, ייווא, ניו-יורק.
מכתב זה עסק בפילולוגיה ובכתיב הפונטי של היידיש.

אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות חייו האחרונות חל שינוי בדיעותיו של בורוכוב. הוא ראה באור חיובי את השאיפה לארץ ישראל בזכות הקשרים ההיסטוריים והרוחניים, ולא רק בזכות היותה בסיס אפשרי ליצירת פרולטריון יהודי עצמאי. בכך נטש בורוכוב חלק מעמדותיו המרקסיסטיות, כשראה ביישובה של ארץ ישראל תהליך המושתת על תהליכים היסטוריים ולאומיים, ולאו-דווקא על תהליכים מעמדיים.

בורוכוב תמך ברעיון ההתיישבות הקואופרטיבית של פועלים בארץ ישראל, אף על פי שבכך הפועלים יהפכו ל"בעלי בתים" באופן העלול לפגוע במאבק הבין-מעמדי. הוא הפסיק להשתמש במונח "פלשתינה" ועבר לדבר על "ארץ ישראל". במקום להסתמך על "הגירה סטיכית", עבר לתמוך ב"עליה חלוצית". הוא אף צידד בהשתלבות חוזרת של מפלגת פועלי ציון בהסתדרות הציונית, אחרי פרישת המפלגה מההסתדרות ב-1907 והקמת הברית העולמית של פועלי ציון.

בורוכוב הכיר אף באפשרות של התבססות יהודית אוטונומית בגולה כגירסת הבונד, אחרי שעמד מקרוב על כוחם של היהודים בארצות הברית. בורוכוב למד שהגירת היהודים לארצות הברית איננה סובלת מתחרות ודחיקה, ומכאן שלא מתרחשת ההטייה המאסיבית של נחשולי ההגירה של היהודים לארץ ישראל. יתרה מכך – ההגירה לארצות הברית ממצה את כל פוטנציאל ההגירה היהודי, ועוד ידה נטויה. בורוכוב התרשם מהמאבק העיקש לזכויות לאומיות ולאוטונומיה פרסונאלית של יהודי גליציה, ותמך בהחלטתה של ועידת צ'רנוביץ (1908), שגרסה כי היידיש היא שפתם הלאומית של היהודים ושיש לעשות הכול לנורמטיביזציה של הלשון. מפברואר 1911 עד יוני 1917 עסק בורוכוב בבלשנות ובחקר מעמיק של שפת היידיש, קשר קשרים עם שמואל ניגר ועם הקבוצה האינטלקטואלית-האידאולוגית שהייתה סביבו. עם מינוי ניגר לעורך העיתון 'די יודישע וועלט'[ו], שלא היה עיתון ציוני, התחיל בורוכוב להשתתף בעיתון בדרך קבע, וחיבר ספר דקדוק ביידיש הנמצא בשימוש עד היום. בשנת 1913 פרסם בורוכוב עבודה מקיפה על יסודותיה הבלשניים של היידיש[41], וכתב על שפת היידיש גם באנציקלופדיה היהודית-רוסית. עיסוק בורוכוב ביידיש מול העברית, ייצג יותר מכל את העימות בין הציונים לבין הבונד.

רעיונותיו החדשים של בורוכוב, והסכמתו לחיזוק האוטונומיה בגולה, הרחיקו אותו מ"שומרי הסף" האידאולוגיים במפלגת פועלי ציון ברוסיה, שקראו "להציל את הבורוכוביזם מבורוכוב".

על בורוכוביזם כתב לראשונה בורוכוב לליובה בספטמבר 1917:

"את ז'יטלובסקי[ז] אין צורך להזמין; הוא לא יישאר אצלנו, אלא יילך מייד ל'מפלגה הסוציאליסטית היהודית המאוחדת' [...], ואילו האנשים שלנו הם בורוכוביסטים שרופים, ולז'יטלובסקי יהיה משעמם אצלנו, ולא ינעם לו להכריז על עצמו כ"תלמיד" שלי[42]".

מנגד, תנועת העבודה הארץ-ישראלית הושפעה בסופו של דבר, יותר מן הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי בנוסח נחמן סירקין, כפי שאומץ על ידי בן-גוריון, מאשר מן הסוציאליזם המרקסיסטי של בורוכוב, אך תרומתו החשובה של בורוכוב הייתה שרעיונותיו איפשרו לרבים מבני הנוער היהודי הציוני, שהזדהו עם עיקרי התורה המרקסיסטית, לשלב את הציונות עם המרקסיזם.

השינויים העיקריים שהתרחשו במדיניות המפלגה בארץ היו: העתקת הדגש הרעיוני ממלחמת המעמדות למאבק על עבודה עברית; מעבר מתמיכה בשימוש בשפת היידיש למאבק על השפה העברית; מעבר משלילת התיישבות הפועלים, למאבק על הקמתה של התיישבות עובדת.

"פועלי ציון" בארץ ישראל השתדלו להשפיע על המפלגה העולמית להקדיש מקום מרכזי יותר לעבודה החלוצית בארץ ישראל, וניסו להשתלב במערכת הפוליטית של האימפריה העות'מאנית, אך בתקופת מלחמת העולם הראשונה נחלשה פעילותה של המפלגה בארץ ישראל ומנהיגיה הוגלו מהארץ.

לפי מתתיהו מינץ בספרו "זמנים חדשים, זמירות חדשות", ב-3 באפריל 1917 כתב בורוכוב שהמהפכה ברוסיה "היא עדיין פעוט מרטט"[43]. רק בתחילת מאי 1917 החל להגיע לניו יורק מידע של ממש.

ב-22 ביוני 1917 נערך בקלינטון הול[ח] נשף פרידה פנים-מפלגתי מבורוכוב, זרובבל וחשין[44]. לנשף הוזמנו כל חברי המפלגה בניו-יורק.
ב-23 ביוני 1917 הפליגו בורוכוב ומשפחתו לרוסיה באוניה 'ברגנספיורד'. זרובבל מהמפלגה נסע איתו[45]. ב-6 ביולי האוניה עגנה בברגן ונוסעיה סיירו בעיר. בורוכוב וליובה לא החמיצו ביקור בביתו של איבסן. ב-7 לחודש ירדה החבורה כמתוכנן בכריסטיאניה, נסעה ברכבת לסטוקהולם והגיעה לשם באותו יום בערב. בסטוקהולם קיבלו את פניהם מרדכי יארבלום (מארק) וליאון חזנוביץ' (כתריאל) ממפלגת פועלי ציון. גם ד"ר נחום יעקב ניר תיכנן להגיע לסטוקהולם, אך תוכניתו לא נסתייעה.

חזנוביץ' מהלשכה של מפלגת פועלי ציון אירגן הידברות בין משלחת של פועלי ציון ובין הוועד ההולנדי-סקנדינבי של המפלגות הסוציאליסטיות, ההולנדית והסקנדינבית, כדי להציג את הבעיה היהודית, וביקש מבורוכוב להישאר בסטוקהולם כדי שגם קפלנסקי יהיה במשלחת זו. כאן רואים ירידה במעמדו של בורוכוב, לצד לבטי בורוכוב בעניין ליובה שהייתה צריכה ללדת (הבן דוד נולד ב-1 באוגוסט 1917).
כך כתב חזנוביץ' לקפלנסקי ב-12 ביולי 1917:

"עניין המשלחת אינו מסודר, שכן לגברת בורוכוב הדעה העיקרית. אם בורוכוב יישאר כאן עשרה ימים, היא לא תוכל עוד לנסוע לרוסיה. [...] היום ניפגש עם רופא. אם התנאים כאן נוחים, היא תישאר, משמע הוא יישאר[46]".

בסטוקהולם גם היו הרבה נציגים של הגופים השמאליים המהפכניים, שבורוכוב היה יכול לבוא עימם במגע, וללמוד מפיהם על המצב ברוסיה לאשורו. בתקופת סטוקהולם, בורוכוב לא חיבר ולו מאמר אחד, וגם מכתביו מהתקופה ההיא לא נשתמרו, לבד ממכתב אחד לליובה, שנשלח ב-29 ביולי 1917 כשניסה לעשות דרכו לראשונה לרוסיה, ועוכב בגבול. העיכוב נגרם בשל איסור מפטרוגרד על כניסת זרים וגולים פוליטיים לרוסיה, ותוקפו היה עד 15 באוגוסט, עקב משבר יולי בין הממשלה הזמנית ברוסיה ובין הבולשביקים. בורוכוב כתב לליובה:

"הממשלה הזמנית עוסקת בחשיפת קן צרעות של תעמולה צימרוולדית, בולשביקית, אבסורדית ווילהלמיסטית".

ה'צימרוולדים' היו רדיקלים שהתכנסו בוועידת צימרוולד בין 4–8 בספטמבר 1915 על בסיס התנגדות למלחמת העולם הראשונה, והצטיירו כתומכים בגרמניה (הקיסר וילהלם)[47]. קודם לכן, ב-16 ביולי 1917 שלחה מפלגת 'פועלי ציון' הרוסית מברק ממוסקבה לבורוכוב בסטוקהולם, שבו ביקשה המפלגה הרוסית מבורוכוב, ראש הלשכה של הברית העולמית, לייצג את המפלגה בוועידת צימרוולד בסטוקהולם, כפי שכתב חזנוביץ' לקפלנסקי ב-24 ביולי 1917[48]. על מברק זה הגיב בורוכוב כי בשום פנים ואופן לא יילך לוועידה זו, וכי לא היה נוסע לרוסיה[ט] לו ידע שהמפלגה שם דבקה בנקודת הראות הצימרוולדית[48].
מעבר לכך לניר, איש המפלגה ברוסיה, היה ויכוח עם פנחס רוטנברג, איש שלומו של אלכסנדר קרנסקי, ראש הממשלה הקואליציונית החדשה ברוסיה. ניר רצה עלייה חופשית לארץ ישראל ('טריטוריאליזציה כלכלית' שהתבססה על ציונות מעשית), ורוטנברג רצה קודם לכונן רפובליקה בישראל ('טריטוריאליזציה פוליטית' שהתבססה על ציונות מדינית). בורוכוב היה בין שניהם[49].
בסיוע רוטנברג שהיה בסטוקהולם בתחילת אוגוסט 1917, קיבל בורוכוב היתר כניסה לרוסיה מקרנסקי. בורוכוב קיבל הלוואה לזמן ארוך להבטחת קיומה של ליובה ממשה תרשיש, מזכיר הפדרציה הציונית הסקנדינבית, ויצא לדרך ביום שישי 30/08/1917 לוועידת המפלגה שהתכנסה ב-08/09/1917. ב-2 בספטמבר 1917 דרכה שוב רגלו של בורוכוב על אדמת רוסיה, וב-10 בספטמבר קיבל את פניו בתחנת הרכבת בקייב זאב אברמוביץ'[50].

אחרי שהסתיימה הוועידה בקייב, נסע בורוכוב לפולטבה כדי להיפגש עם בני המשפחה של ליובה ולבלות איתם את ראש השנה ה'תרע"ח ב-17–18 בספטמבר 1917. ב-19 בספטמבר חזר בורוכוב לקייב, לוועידת העמים האוקראינית שהתכנסה ב-21–27 בספטמבר, ונועדה לגבש את עמי המיעוט ולחזק את האוקראינים מול הממשלה הרוסית הזמנית בפטרוגרד. בורוכוב גיבש את הסעיף היהודי במשא ומתן בוועידת העמים, בשיתוף פעולה עם נחום סירקין[51] ויוסף שכטמן[52]. בוועידת העמים תמך בורוכוב באוקראינים, תוך התמקדות בסוציאליזם לאומי, דרישת שוויון לכל עמי רוסיה, לרבות היהודים, ופתרון המצוקות הלאומיות של עמי רוסיה, לרבות היהודים. מנהיגי מפלגת פועלי ציון ברוסיה, ניר, אברמוביץ' ואברהם שלימוביץ' (רֶווּצקי), לא קיבלו התנהלות זו של בורוכוב. המפלגה גיבשה סביב בורוכוב מיתוס רעיוני, התואם לאידאולגיה שלה, ומיתוס זה לא חפף את בורוכוב החי. המיתוס רווח בין אנשי השורה, וניפוצו נראה למפלגה מסוכן, בעיקר משום שאחיזת המפלגה בציבור היהודי ברוסיה עדיין הייתה רופפת מול הבונד, והיא נזקקה לאגדת בורוכוב כמו סם חיים. הפתרון בו נקטה המפלגה היה לא לפרט את הופעות בורוכוב בוועידת העמים, אף על פי שאת החלטות הוועידה עצמה, פירסמה המפלגה. המפלגה גם דיווחה על חבר המפלגה נוח בארו כנציג המפלגה בהתוועדות הדמוקרטית שיזמה הממשלה הרוסית הזמנית בפטרוגרד ב-27 בספטמבר 1917, בניסיון לפתור את הדרישות שהועלו בוועידת העמים, כאשר על בורוכוב דיווחה המפלגה כעל נציג ועידת העמים עצמה. כך פורסמה בעיתון המפלגה[ב] הצהרת בארו בהתוועדות הדמוקרטית[53], אך דברי בורוכוב היו בבחינת הס להזכיר. על זאת כתב ניר לאחר מכן כי תוכן דבריו של בורוכוב בהתוועדות הדמוקרטית אכן לא היה לרוח המפלגה, כאשר תוך כדי כך חזר ניר והציג את בארו כנציג המפלגה, ואת בורוכוב כאחד מתוך משלחת בת חמישה חברים של ועידת העמים[54]. בספטמבר 1917, תמכה מפלגת פועלי ציון ברוסיה בפרלמנט הכלל-רוסי בפטרוגרד בכל הקשור לזכות האוטונומיה או הריבונות החלקית של עמי המיעוט, וגישתה נגדה את העיקרון שבורוכוב פיתח בוועידת העמים בקייב ונתן לו ביטוי בהתוועדות הדמוקטית בפטרוגרד. ברביע האחרון של 1917, העמיק הקרע בין בורוכוב ובין המפלגה ברוסיה. המפלגה העלימה חלק ממסמכיו, כולל תגובות בורוכוב להצהרת בלפור ולכיבוש הבולשביקים את השלטון בפטרוגרד. בורוכוב תמך בהצהרת בלפור, וזעם על המהפכה הבולשביקית, שנראתה לו כטירוף חושים, בעוד שהמפלגה סלדה מהצהרת בלפור ותמכה במהפכה הבולשביקית[55].

בעיתון 'על המשמר' ("שערי המהפכה נפתחו", 06/11/1953, עמוד 3) תיאר זרובבל את מפגשיו עם ליובה ושושנה בסטוקהולם, את מכתבי בורוכוב שהתמעטו ולא בישרו טובות, ואת כניסת זרובבל לפטרוגרד ב-18 בדצמבר 1917, בה התפרעו חיילים ושיכורים. החיילים ניפצו את הבקבוקים בחנויות היין, והשיכורים ליקקו את היין מהמדרכה.
זרובבל כתב ב'על המשמר' גם על המברק שקיבל מהחבר ניר שהתגורר בפטרוגרד, בו כתב לו ניר:

"אתמול נפטר בורוכוב".

זרובבל סיים את דבריו בכניסתו לפטרבורג, אליה לא היה רשאי להיכנס כשגר בתחום המושב היהודי, והליכתו בחוצות הקריה של מלכי רוסיה.

יש אי בהירויות סביב המועד בו נפל בורוכוב למשכב, שהיה בתחילת או באמצע נובמבר 1917. בעמודים 390–403 בספר "זמנים חדשים", כתב מינץ על פעילות בורוכוב בחודשיו האחרונים. פעילותו האחרונה הייתה בנובמבר 1917 מול האוקראינים, בהמשך לוועידת העמים שהשתתף בה בסוף ספטמבר. בזכות פעילות זו, האוקראינים רצו למנות אותו מטעמם למזכיר העבודה (שר העבודה) בממשלה הזמנית בפטרוגרד. מדובר בשר יהודי ראשון בממשלה רוסית, ומפלגת פועלי ציון לא שיתפה פעולה עם מדיניות זו של בורוכוב. הקרע נבע מחמת ההתמקדות הגוברת של בורוכוב בסוגיות היהודיות-אוקראיניות, ותמיכתו במדיניות יהודית אקטיבית להזדהות עם האינטרסים הלאומיים האוקראיניים לטווח ארוך[56]. הקרע התבטא גם בכך שליובה קיבלה הודעה על בורוכוב יום לפני פטירתו, ומינץ מעלה גם השערה שבורוכוב לא רצה לגרום לכך שליובה תפסיק לטפל בדוד, שהיה בן 3 חודשים, ותסעד את בורוכוב בחוליו במקום לגדל את דוד. ליובה מאוד כעסה על כך[57], ודוד סיפר שליובה חייתה את חייה בתחושה שהמפלגה הביאה את קיצו של בורוכוב.
עם פטירת בורוכוב, נסע בן-צבי לניו יורק כדי להודיע על כך להורי בורוכוב, וחיה רחל, אימו של בורוכוב, קיבלה את הידיעה בצער נורא, כפי שתיארה נדיה בראיון שנערך עימה.
ליובה חזרה לארצות הברית עם שני ילדיה ב-25 בספטמבר 1918 באוניית ברגנספיורד מכריסטיאנה (אוסלו), כשדוד היה בן שנה, שושנה בת חמש וליובה הייתה בת 36, לפי רישום הכניסה באליס איילנד.
לאחר מכן, כשביקר בן-צבי את ליובה בתל אביב בעת כהונתו כנשיא המדינה, סירבה ליובה לקבל את פניו, ובן-צבי עלה אליה בחדר המדרגות בחליפתו המחויטת, כך לדברי דוד.

תאריך לידתו: לוח גרגוריאני מול יוליאני[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאריך לידתו של בורוכוב מצוין כאן לפי הלוח הגרגוריאני.
בגירסאות קודמות של ערך בורוכוב בוויקיפדיה עד גירסת ערך מספר 9984899 מ-25 בינואר 2011 ועד בכלל, תאריך הלידה צויין לפי הלוח היוליאני, שהיה בשימוש ברוסיה עד 31 בינואר 1918. 1 בפברואר 1918 לפי הלוח היוליאני שונה ל-14 בפברואר לפי הלוח הגרגוריאני, ותושבי רוסיה "איבדו" 13 יום מחייהם.
כך למשל, מהפכת אוקטובר החלה ב-7 בנובמבר 1917 לפי הלוח הגרגוריאני.
לייב לויטה ודניאל בן-נחום שערכו ופירסמו את כתבי בורוכוב בהוצאת הקיבוץ המאוחד וספריית פועלים (השומר הצעיר), היו מודעים היטב לשיבוש שנגרם על ידי ההבדלים בין הלוח הגרגוריאני ליוליאני, ופירסמו זאת בסוף המבוא לכרך הראשון של כתבי בורוכוב, בעמ' ח' שם:

"לוח המאורעות בכרך זה מקיף מאורעות יהודיים וכלליים משנת 1881 (שנת הולדתו של בורוכוב) עד לשנת 1906 ועד בכלל (בכרכים הבאים יושלם בהקבלה לשנים המתאימות). [...]
לוח המאורעות בא בדרך כלל לתת את פני התקופה ואת הרציפות ההיסטורית, בחיים הציבוריים ובחיי הרוח, בשנים שעוצבה דמותו של בורוכוב. [...]
תוך כדי עריכת הלוח נתקלנו בשיבושים רבים שקנו להם שביתה בספרי הקורות של הציבוריות היהודית בזמננו. שיבושים אלה הם בחלקם הגדול פרי שגיאות בהתאמת התאריכים מן המניין העברי, היוליאני (שהיה מקובל ברוסיה עד 1918) והגריגוריאני (המקובל בעולם) ועירבובם. ניסינו – ככל שניתן הדבר – לתקן את הטעון תיקון ולהאחיד את התאריכים לפי הלוח המקובל בעולם.
המערכת, דצמבר 1954".

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאורים והסברים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מכאן כינוי הווזרוז'דנצים כ'סיימיסטים', נוכח תפיסתם כי ליהודים תהיה הזדמנות לגבש את עצמם כשלמות אוטונומית ב"סיים" (בית נבחרים) כלל-יהודי רוסי, שלו יהיו כפופים "סיימים" יהודיים מקומיים. מ. מינץ, אגרות בר בורוכוב, עמ' 161, הערה 5.
  2. ^ 2.0 2.1 "יברייסקאיה ראבוצ'איה כרוניקה" Еврейская Рабочая Хроника.
  3. ^ אמפיריוקריטיציזם (Empiriocriticism): צורת תפיסה טבעית של העולם המבוססת על חוויה וניסיון טהורים, ללא היבטים של אפריוריזם, מטאפיזיקה ודואליזם.
  4. ^ די פריישטאט, 'המקלט'.
  5. ^ 'הלוחמים היהודים'.
  6. ^ העולם היהודי.
  7. ^ מבעלי-ההלכה הראשיים של הס"ר הרוסיים, וממייסדי מפלגת הי.ס. (סיימיסטים) באפריל 1906. הטיף בכתביו למיזוג לאומיות יהודית וסוציאליזם עם יידיש כלשון לאומית. בורוכוב לא הגיע לקירבת נפש איתו, למרות פגישה ביניהם, קרוב לוודאי בווילנה במחצית הראשונה של שנת 1907, מ. מינץ, אגרות בר בורוכוב, עמ' 328, הערה 7.
  8. ^ קלינטון הול בניו יורק.
  9. ^ נסיעת בורוכוב מארצות הברית לסטקהולם היא חלק גדול ממסעו לרוסיה.
  10. ^ על ההבדל בין הציונות המעשית של חובבי ציון לבין הציונות המדינית של הרצל ואנשיו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחיבוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מתתיהו מינץ, אגרות בר בורוכוב 1897–1917, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, הוצאת עם עובד, תשמ"ט-1989, עמ' 13
  2. ^ על 'הפלטפורמה שלנו' באתר לקסיקון לתרבות ישראל
  3. ^ מתתיהו מינץ, בר בורוכוב – המעגל הראשון (1900–1906), תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ז-1976, עמ' 21
  4. ^ מ. מינץ, המעגל הראשון, עמ' 281, הערה 43
  5. ^ בר בורוכוב, כתבים, כרך א', תל אביב: הקיבוץ המאוחד וספריית פועלים, תשט״ו-1955, עמ' ט', י'
  6. ^ מ. מינץ, המעגל הראשון, עמ' 27, 30
  7. ^ מ. מינץ, המעגל הראשון, עמ' 23, 67–68
  8. ^ 8.0 8.1 דבר, "ארבעים שנה למותו של בר בורוכוב, חמישים שנה לוועידת פועלי ציון בפולטבה", זכרונות מאת יצחק בן-צבי ומאת ליובה בורוכוב, 24/12/1957
  9. ^ מ. מינץ, אגרות בר בורוכוב, מכתב 1904.3, עמ' 107
  10. ^ מ. מינץ, המעגל הראשון, עמ' 63
  11. ^ מ. מינץ, אגרות בר בורוכוב, סוף מכתב 1904.1, עמ' 106: "אני כעת עסוק בכתיבת מאמר על הציונות"
  12. ^ ב. בורוכוב, כתבים, כרך א', עמ׳ 1–153
  13. ^ מ. מינץ, המעגל הראשון, עמ' 294, הערה 62
  14. ^ מ. מינץ, אגרות בר בורוכוב, מכתב 1904.4, עמ' 108–111
  15. ^ מ. מינץ, המעגל הראשון, עמ' 294–295, הערות 70,65
  16. ^ מ. מינץ, המעגל הראשון, עמ' 295, הערה 71
  17. ^ מ. מינץ, אגרות בר בורוכוב, מכתב 1904.5, עמ' 112–113; מ. מינץ, המעגל הראשון, עמ' 66–67
  18. ^ חטיבת ההגיגים הראשונה, שנתחברה בשנים 1902–1904, ושמורה באוסף בורוכוב בארכיון העבודה בתל אביב
  19. ^ מ. מינץ, אגרות בר בורוכוב, מכתב 1907.1, עמ' 178
  20. ^ מ. מינץ, המעגל הראשון, עמ' 186
  21. ^ דבר, "ב. בורוכוב (למלאת עשר שנים למותו)", י. בן-צבי, 30/12/1927
  22. ^ ליובה בורוכוב, פרקים מיומן חיי, בהוצאת "בדרך", המכון לחקר תנועת הפועלים היהודית ע"ש ברוך לין, 1971, עמ׳ 39
  23. ^ מ. מינץ, אגרות בר בורוכוב, עמ' 169; עמ' 171, הערה 1
  24. ^ 'וועלט פארבאנד', האיגוד העולמי
  25. ^ מ. מינץ, אגרות בר בורוכוב, עמ' 183, הערה 1
  26. ^ 26.0 26.1 מתתיהו מינץ, ועידת קרקוב של מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקראטית היהודית פועלי ציון ברוסיה (אוגוסט 1907): תעודות, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, תש"ם-1979, עמ' 70–71, עמ' 84–85
  27. ^ מ. מינץ, אגרות בר בורוכוב, עמ' 64; מכתב 1910.11, עמ' 360
  28. ^ מ. מינץ, אגרות בר בורוכוב, עמ' 72; מכתב 1914.12, עמ' 604
  29. ^ מתתיהו מינץ, זמנים חדשים – זמירות חדשות (1914–1917), תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, הוצאת עם עובד, תשמ"ח-1988, עמ' 14
  30. ^ מ. מינץ, אגרות בר בורוכוב, מכתבים 1914.20–1914.21, עמ' 619–620
  31. ^ דבר, "עצמותיו של דב־בר בורוכוב בדרך מקייב לישראל, לקבורה בבית־העלמין בכנרת", 29/03/1963
  32. ^ דבר, "בר בורוכוב למנוחות בכנרת", 04/04/1963
  33. ^ שביל חיפה, מקטע 11: נחל אחוזה ומרכז שכונת אחוזה
  34. ^ דב בר בורוכוב, 'הפלטפורמה שלנו' [אפריל-יוני 1906], כתבים, כרך א', עמ׳ 193–310
  35. ^ בר בורוכוב, 'על אופי השכל היהודי', האלמנך הציוני, קרמנצ'וג דצמבר 1902 Б. Борохов, О характере еврейского ума, Иллюстрированный сионистский альманах, Кременчуг
  36. ^ דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו, עמ' 26302631
  37. ^ על לונצ'ארסקי באתר עמלנט
  38. ^ ליובה בורוכוב, פרקים מיומן חיי, עמ׳ 25
  39. ^ דבר, "אבן פינה לבית הארחה בגינוסר", 29/11/1962
  40. ^ דבר, "מתה אלמנת דב בר בורוכוב", 30/08/1976
  41. ^ 'די אויפגאבן פון דער יידישער פילאלאגיע', תפקידה של הפילולוגיה היהודית
  42. ^ מ. מינץ, אגרות בר בורוכוב, מכתב 1917.14, עמ' 680, עדות ראשונה לשימוש במונח 'בורוכוביסטים'
  43. ^ מ. מינץ, זמנים חדשים, פרק 'תמורות ואידאולוגיה', עמ' 295
  44. ^ מ. מינץ, זמנים חדשים, פרק 'בהצטלצל פעמונים', עמ' 283
  45. ^ מ. מינץ, זמנים חדשים, פרק 'המסע לרוסיה – סטוקהולם', עמ' 303
  46. ^ מ. מינץ, זמנים חדשים, פרק 'המסע לרוסיה – סטוקהולם', עמ' 313, הערה 48
  47. ^ מ. מינץ, אגרות בר בורוכוב, מכתב 1917.10, עמ' 676–677
  48. ^ 48.0 48.1 מ. מינץ, זמנים חדשים, עמ' 314, הערה 52
  49. ^ מ. מינץ, זמנים חדשים, פרק 'גישושים באפילה', עמ' 325–327
  50. ^ על זאב אברמוביץ' בלקסיקון הספרות העברית החדשה
  51. ^ נחום סירקין היה חבר מרכז ההסתדרות הציונית ברוסיה, והמנהיג שלה באוקראינה. נפטר ב-1918
  52. ^ יוסף שכטמן היה חבר ועד המחוז הציוני בקייב, כתב ביוגרפיה של זאב ז'בוטינסקי: 'יוסף שכטמן, זאב ז'בוטינסקי, פרשת חייו, תל אביב:הוצאת קרני, 1956', נפטר ב-1970
  53. ^ יברייסקאיה ראבוצ'איה כרוניקה, גיליון 13, 21/10/1917, עמ' 20 ואילך
  54. ^ נחום ניר, ערשטע יארן (בשנים הראשונות), תל אביב, 1960, עמ' 279
  55. ^ מדיניות המפלגה פורסמה ב'כרוניקת הפועלים היהודים' בעריכת ניר. מ. מינץ, זמנים חדשים, עמ' 396, הערות 43–44
  56. ^ מ. מינץ, זמנים חדשים, פרק 'ועוד הוא נאלם והנה זה בא', עמ' 396
  57. ^ מ. מינץ, זמנים חדשים, עמ' 398–399