הקלאסיקו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף קלאסיקו)
ערך מחפש מקורות
רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים, וכן רבים מהדפים המקושרים לא קיימים.
אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה. (24/06/2022)
ערך מחפש מקורות
רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים, וכן רבים מהדפים המקושרים לא קיימים.
אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה. (24/06/2022)
שחקני ברצלונה וריאל מדריד במהלך הקלאסיקו שנערך ב-2 במאי 2009

הקלאסיקוספרדית: El Clásico, לעיתים מכונה הסופר קלאסיקו, בשל החלפה עם הסופר קלאסיקו הארגנטינאי), הוא מפגש בין שני מועדוני הכדורגל הספרדיים ריאל מדריד וברצלונה.

שני המועדונים הם הכוח המוביל בליגה הבכירה בספרד, הם היחידים (יחד עם אתלטיק בילבאו) שמעולם לא ירדו ליגה ויש ביניהן יריבות רבת שנים. אף על פי שהמשחק ביניהן אינו דרבי במובן הרגיל של המילה, מכיוון ששתי הקבוצות לא מגיעות מאותה עיר ואף לא מאותו אזור גאוגרפי, השם "הדרבי של ספרד" נקשר למשחק בשל החשיבות ההיסטורית שהייתה למשחק במשך השנים - שפעמים רבות אף השפיעה על הפוליטיקה של ספרד, והביאה ליריבות הגדולה.[1]

ככלל משחקי הקלאסיקו מאופיינים במספר שערים גבוה בהרבה מהממוצע למשחקי כדורגל רגילים.[2]

בתוצאות המשחקים התחרותיים ריאל מדריד מובילה עם 101 ניצחונות לעומת 100 של ברצלונה, נוסף ל-52 תוצאות תיקו. במשחקי ראווה ריאל מדריד מובילה עם 10 ניצחונות לעומת 7 של ברצלונה, נוסף ל-10 תוצאות תיקו. בסך כל המשחקים מובילה ריאל מובילה 119 ניצחונות לעומת 105 של ברצלונה נוסף ל-62 תוצאות תיקו.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשיא ארצות הברית דווייט אייזנהאואר מלווה בשליט ספרד פרנסיסקו פרנקו בעת ביקור במדריד במשחק של הקלאסיקו, 1959

תופעת היריבות בין הקבוצות נעוצה במתחים חברתיים ופוליטיים של אזוריהם. מימיו הראשונים של הכדורגל הספרדי נחשבו שתי הקבוצות כמייצגות של שני חבלי ארץ יריבים בספרד, קטלוניה וקסטיליה, של הערים ברצלונה ומדריד ואף של שני צדיה של הפוליטיקה בספרד: ריאל מדריד כמייצגת הממשל והמלוכה הספרדית, לעומת ברצלונה כמייצגת האופוזיציה. עובדה זו, בנוסף להבדלים התרבותיים והפוליטיים בין חבלי הארץ, הביאה למפגשים בין הקבוצות חשיבות רבה. היריבות בין השתיים קיימת גם בענף הכדורסל.

במסגרת השלטון הדיקטטורי בספרד, הן בתקופת שלטונו של פרימו דה ריברה והן בתקופת שלטונו של פרנסיסקו פרנקו, דוכאו הסממנים האזוריים וחופש הביטוי הוגבל. ניסיונו של פרנקו להמליך עצמו על ספרד עורר התנגדות בקרב הקטאלנים, שלא רצו בו עקב תמיכתו במדריד ושנאתו לקטאלוניה, שהתבטאה גם באיסור לדבר קטלאנית במדינה. על המורדים שניסו להתנגד לפרנקו הוטל עונש מוות.

בימיה הראשונים של מלחמת האזרחים בספרד נרצח ז'וזפ סוניול, נשיא מועדון הכדורגל ברצלונה, בידי שלטונות פרנקו. סנטיאגו ברנבאו, נשיא ריאל מדריד ומאמנה לפני פרוץ המלחמה, השתתף עם גדודי פרנקו בכיבוש קטלוניה. המתיחות התפתחה והגיעה לשיאה בזמן מלחמת האזרחים, כאשר מספר שחקני ברצלונה הוברחו מספרד. לקראת סיום המלחמה אצטדיון ברצלונה לס קורטס עמד בפני הפיכה למחנה צבאי בידי השלטונות, לאחר כיבוש קטלוניה וברצלונה.[1] בד בבד, השלטון תמך באופן גלוי בריאל מדריד, כמועדון המייצג את עיר המלוכה, וכתוצאה מכך היה המועדון מהמצליחים בספרד בתקופה זו.[3]

לאחר מות פרנקו בשנת 1975 נכנסה הדמוקרטיה לספרד, וקטלוניה קיבלה אוטונומיה רחבה יותר. החופש התבטא גם בכדורגל: מאז התחזק מועדון הכדורגל ברצלונה מאוד וצבר כוח פוליטי וכלכלי רב משל עצמו, זאת בהמשך לתנופה הספורטיבית שהחלה שנתיים קודם עם הגעתו של השחקן יוהאן קרויף למועדון.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחקני ברצלונה בשנת 1903

שנים ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-13 במאי 1902 נערך המשחק הראשון בין שתי הקבוצות, במסגרת חצי גמר טורניר הגביע הספרדי, שנערך לכבוד המלכתו של אלפונסו ה-13 (מאוחר יותר הוחלף שמו בגביע המלך הספרדי), ובו ניצחה ריאל 5–0.

באליפות הראשונה בתולדות הליגה הספרדית, בשנת 1929, זכתה ברצלונה, אף על פי שריאל מדריד הייתה זו שניצחה במפגש הליגה הראשון ביניהן. שחקניה הבולטים היו ריקרדו זאמורה ופפ סמיטייר.

בצל השלטון הדיקטטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20 עזבו שחקנים חשובים בסגל ברצלונה לטובת ריאל[דרושה הבהרה], שזכתה לאחר צירופם בשתי אליפויות, בשנים 1931 ו-1932[דרושה הבהרה]. ב-26 בינואר 1930 ניצחה ריאל מדריד 1–4 באצטדיונה של ברצלונה. ב-3 בפברואר 1935 נרשם הניצחון הגדול ביותר של ריאל מדריד בתולדות הליגה במשחקים ביניהן, כשניצחה 8:2 עם ארבעה שערים של אילדפנסו סאנודו. השמועות שנפוצו היו כי המלך,[דרושה הבהרה] טרם המשחק, איים על חייהם של שחקני ברצלונה. עם זאת, במפגש הבא ביניהן ניצחה ברצלונה 0–5. ב-1936 נפגשו שתי הקבוצות למשחק האחרון ביניהן לפני מלחמת האזרחים, בו ניצחה ריאל 1–2, לאחר עצירת כדור במהלך דקות הסיום של ריקרדו זאמורה מבעיטה של חלוץ ברצלונה ז'וזפ אסקולה.

ב-10 בינואר 1943 נערך אחד מהמשחקים המרתקים ביותר בהיסטוריה של הקלאסיקו. ברצלונה אירחה את המשחק והובילה 2–4 במחצית לאחר שפיגרה 1–2, אך ריאל חזרה והשוותה בסיום ל-5–5 אחרי שער בדקה ה-87'.

ציון הדרך העיקרי בהיסטוריה של שני המועדונים היה בהמשך שנת 1943. בשנה זו נפגשו שתי הקבוצות בחצי גמר הגביע הספרדי. במשחק הראשון מבין שניים ניצחה ברצלונה 0–3, אך היו טענות לשיפוט מוטה לטובת ריאל,[דרוש מקור] מכיוון שהשופט לא פסק על עבירות בתגובה לתיקולים חריפים של שחקני ריאל.[דרוש מקור] לקראת משחק הגומלין, הייתה האווירה בספרד חמה ביותר.[דרוש מקור] אוהדי ברצלונה הואשמו בכך שיצאו כנגד "האומה הספרדית", שיוצגה על ידי מדריד בעידן פרנקו.[דרוש מקור] שחקני ברצלונה היו מחויבים להפסיד במשחק, מכיוון שהשלטונות איימו על חייהם של חלקם.[דרוש מקור] במשחק עצמו, שהתקיים באצטדיון צ'מרטין, נשמעו שריקות בוז רמות לשחקני ברצלונה, וחפצים נזרקו לעבר שוערה.[דרוש מקור] ברצלונה כלל לא ניסתה לנצח,[דרוש מקור] והפסידה לריאל בתוצאה הגבוהה 1–11. לאחר המשחק היללו עיתוני מדריד את הקבוצה ואת יכולת השחקנים,[דרוש מקור] ובמקביל ברצלונה ספגה לעג.[דרוש מקור] משחק זה נחשב פתח עיקרי ליריבות הגדולה בין שני המועדונים.[1]

בסביבות שנת 1950 הסתיימו רבים ממשחקי הקלאסיקו בתוצאה גבוהה וחד צדדית, לדוגמה ניצחון ברצלונה 2–7 או ניצחון ריאל 1–6.[דרוש מקור]

קובאלה ודי סטפנו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1950 ניסו שתי הקבוצות להחתים את החלוץ ההונגרי לאזלו קובאלה, שהתגלה על ידי צייד הכישרונות של ברצלונה פפ סמיטייר במשחק של נבחרת הונגריה נגד ואיאדוליד. קובאלה היה קרוב לחתום במדריד, שהזדקקה לשחקן מוביל כיוון שלא זכתה באליפות מאז מלחמת האזרחים, אך לבסוף שוכנע על ידי סמיטייר לחתום בברצלונה. קובאלה היה שחקן מפתח בזכייתה של ברצלונה בתארים רבים, ואף נבחר על ידי אוהדי הקבוצה לשחקן הגדול בתולדותיה במשאל שנערך בשנת 2000.[4]

ב-1953 די סטפנו לאחר שזכה באליפות נוספת עם מיונאריוס, נחשב כאחד השחקנים הטובים בעולם. ברצלונה פנתה לדי סטפנו. ובכך החלה מסכת של מאמצים רבים שהשקיעה כדי להביאו לקבוצה. המאמצים היו גדולים מאוד יחסית לתקופה ההיא, אך למרות זאת נסתיימו בסופו של דבר במעברו של די סטפנו ליריבתה של ברצלונה, ריאל מדריד, בהעברה שנויה במחלוקת.

ברצלונה הפקידה תחילה את משימת החתמתו של די סטפנו בידי רמון פרגאס, עורך דין שהתמחה בפלילים, שגם היה בנו של אחד מבעלי המניות במיונאריוס. מרטי קארטו, מנהלה של ברצלונה, אמר לפרגאס שישלם כל סכום שנדרש לדעתו. פרגאס כבר השיג סיכום להעברת די סטפנו בתמורה ל-20 אלף דולר, אך קארטו התחרט ואמר שלא ישלם יותר מעשרת אלפים, מכיוון שהוא כבר שילם סכום נכבד לריבר פלייט תמורת די סטפנו. קארטו החליט לערב בעניין את פפ סמיטייר שעקב אחרי די סטפנו עוד ב-1952, ושימש כסקאוט של ברצלונה.

על פי חוקי פיפ"א (מכיוון שלא הכירה בליגת העל הקולומביאנית בה שיחקה מיונאריוס) די סטפנו היה שייך לריבר פלייט, שהשתכנעה להעבירו לברצלונה תמורת סכומים נכבדים אותם שילם קארטו. העיכוב בעסקה גרם לקארטו להציב אולטימטום למיונאריוס. הוא הציע למיונאריוס עשרת אלפים דולר, סכום נמוך מאוד לשחקן ברמתו של די סטפנו. ריבר פלייט הסכימה למכור את די סטפנו בתנאי שמיונאריוס יסכימו, אך הם לא הסכימו. נחתם חוזה בין די סטפנו לברצלונה באישורה של פיפ"א, אך כעת נוצרה בעיה נוספת: התאחדות הכדורגל הספרדית סירבה להכיר בעסקה. אנדרס ראמירס, מזכיר ההתאחדות, טען כי די סטפנו לא יכול לחתום בקבוצה ללא אישוריהן של ריבר ושל מיונאריוס, וכאמור מיונאריוס לא אישרו. משא ומתן זה בין ברצלונה, ריבר פלייט ומיונאריוס היה חשאי לחלוטין.

בשלב זה התערב סנטיאגו ברנבאו, נשיאה של ריאל מדריד. מיונאריוס הגיעה במרץ 1953 למשחקי ראווה בספרד, לרבות אחד נגד ריאל מדריד, לרגל חגיגות יובל להקמתה. עוד לפני שהשחקנים הגיעו לחדרי ההלבשה ניגש סנטיאגו ברנבאו לדי סטפנו והציע לו להצטרף לקבוצה. לתדהמתו (שהרי המשא ומתן היה חשאי) גילה שברצלונה כבר פנתה אל השחקן. ברנבאו פנה אל מיונאריוס בבקשה שימכרו את כרטיס השחקן של די סטפנו לריאל מדריד. בזמן ששני המועדונים, ברצלונה וריאל מדריד, ניסו לשכנע את מיונאריוס למכור את כרטיס השחקן של די סטפנו, טרפדה ההתאחדות הספרדית את המהלך, כאשר קבעה חוק המונע הגעת שחקנים זרים לליגה ללא אישורה.

לאחר מספר דיונים הגיעה ההתאחדות הספרדית להחלטה על פיה יוכל די סטפנו לשחק בספרד למשך ארבע שנים, בהן ישחק שנתיים בכל אחד מהמועדונים. על ההחלטה חתמו שני נשיאי המועדונים, קארטו וברנבאו. שאר חברי הנהלת ברצלונה וכן אוהדיה מחו בתוקף על הסכמתו של קארטו לעסקה והשמיעו קריאות להתפטרותו. בשל כך, התפטר קארטו מתפקידו. ההנהלה הזמנית שהתמנתה החליטה לוותר על די סטפנו. עוד באותו יום חתם די סטפנו בריאל. בכך הסתיימה העברת השחקן, שהייתה אחת המפרכות והשנויות במחלוקת בהיסטוריה של הכדורגל הספרדי. למחרת הבינו ראשי ברצלונה את חומרת טעותם. די סטפנו ערך את הופעת הבכורה שלו במדי ריאל, במשחק כנגד ברצלונה. במשחק די סטפנו כבש רביעייה, וריאל מדריד ניצחה 0–5.

החתמת די סטפאנו היוותה נקודת מפנה, וריאל מדריד זכתה עמו במספר רב של תארים, ובהם אליפות הליגה כבר בעונתם המשותפת הראשונה. בתקופתם של קובאלה ודי סטפנו תוצאות משחקי הקלאסיקו היו שקולות, כאשר מהבולטים שבהם היו ניצחונה של ברצלונה 1–5 ב-1954, ניצחון ריאל 0–5 באותה שנה, וניצחונה של ברצלונה 1–6 ב-1957 במסגרת גביע המלך.

התערבות התאחדות הכדורגל התבטאה בחקיקת חוק, על פיו החתמת שחקנים זרים אסורה. השלטון, שתמך בריאל מדריד, אפשר לה לעקוף את החוק: פוברקו תעודות לידה לשחקנים זרים כך שהם כביכול נולדו בכפרים נידחים בספרד שנהרסו במלחמה.

בהמשך שנות ה-50 הצטרפו פרנץ פושקאש לדי סטפנו בריאל מדריד ולואיס סוארס לקובאלה בברצלונה. עם צירופי שחקנים אלו, שתי הקבוצות היו מהבולטות בספרד ובאירופה כולה.

בשנת 1960 נפגשו שתי הקבוצות בפעם הראשונה במסגרת גביע אירופה לאלופות. ריאל מדריד ניצחה במשחק. כעבור שנה שבו ונפגשו שתי הקבוצות בגביע אירופה, אך הפעם ניצחה ברצלונה. ברצלונה עצרה רצף של שש שנים בהן ריאל מדריד לא נוצחה באירופה.

במקביל לפרישתו של קובאלה בשנת 1962, נחלשה ברצלונה ומנגד התחזקה ריאל מדריד. היה זה העשור השני בו ברצלונה לא זוכה באליפות הליגה, בעוד מדריד זוכה בה שבע פעמים. עם זאת, ברצלונה ניצחה את מדריד בגמר הגביע הספרדי של 1968. הזכייה גרמה לתדהמה רבה והשפלה בקרב אנשי ואוהדי ריאל, משום שפרנקו נאלץ להעניק את הגביע לקפטן ברצלונה חוסה אנטוניו סאלודה.[5]

בעונת 1973/74 התחולל מפנה, לאחר החלטת ההתאחדות הספרדית לאפשר החתמת שחקנים זרים. ברצלונה ניצלה את ההחלטה על מנת להחתים את ההולנדי יוהאן קרויף מאייאקס אמסטרדם, שהפך לאחד משחקני הקבוצה המובילים. בסיבוב השני של עונה זו ניצחה ברצלונה בראשות קרויף 0–5 בסנטיאגו ברנבאו, במשחק בו נכחו 80,000 צופים שהיו כולם אוהדי ריאל. בסיום העונה זכתה ברצלונה באליפות, וביססה את מעמדה כשווה לריאל.[5]

התקופה הדמוקרטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מותו של פרנקו וסיום השלטון הדיקטטורי, נחלשה ריאל מדריד ושלטונה פסק לחלוטין. ברצלונה החתימה את ברנד שוסטר הגרמני ודייגו מראדונה הארגנטינאי. מראדונה היה השחקן הראשון שזכה לקימת כבוד מאוהדי ריאל מדריד בסנטיאגו ברנבאו. הוא כדרר ממחצית המגרש עד השער, תוך שהוא מהתל בשוער ובשחקני הגנה נוספים, ואז הבקיע שער. ברצלונה זכתה באליפות בזכותו של שוסטר בעונת 1984/85. בפתיחת העונה הביסה את מדריד 0–3 בסנטיאגו ברנבאו, לאחר שבלם ריאל כבש שער עצמי כבר בדקה הראשונה של המשחק. בסיום העונה הקדימה ברצלונה את ריאל ב-17 נקודות.

בשנות ה-90 הגיעה ברצלונה לשיאה: זכייה בארבע אליפויות ליגה ובאליפות אירופה. ב-1992 האליפות הוכרעה במחזור האחרון של העונה לטובת ברצלונה, אף על פי שריאל הובילה בפער גדול בהדרכת המאמן רדומיר אנטיץ' שפוטר למרות הצלחתו. ב-8 בינואר 1994 כבש רומאריו, שחקן ברצלונה, שלושער והוביל את קבוצתו לניצחון 0–5 על ריאל, עם שערים נוספים מרגליהם של רונאלד קומאן ואיוואן איגלסיאס. ב-7 במאי נערך הקלאסיקו מחזור אחד לפני סיום העונה, כשברצלונה הייתה חייבת לנצח כדי להישאר במרוץ לאליפות עם דפורטיבו לה קורוניה. מדריד שאפה למנוע מיריבתה לזכות באליפות, אך ברצלונה ניצחה 0–1 בדוחק. הכדור פגע בשופט, ובכך אפשר לברצלונה לצאת להתקפה מתפרצת שבסיומה כבש גיירמו אמור את שער הניצחון. לאחר ניצחון במחזור האחרון על סביליה זכתה ברצלונה באליפות.

בקיץ 1994 עבר מיכאל לאודרופ מברצלונה לריאל מדריד, במהלך שהותיר הפתעה גדולה עקב הזדהותו של לאודרופ עם ברצלונה והעובדה ששנים רבות לא עברו שחקנים בין המועדונים. ב-7 בינואר 1995, במהלך העונה הראשונה של לאודרופ בקבוצה, הביסה ריאל את ברצלונה בתוצאה 0–5 בראשותו של איבן זמורנו שכבש שלושער. אף על פי שברצלונה ניצחה במפגש השני בין הקבוצות באותה עונה 0–1 זכתה ריאל בסיומה באליפות הליגה.

נשיא ברצלונה ז'וזפ ליואיס נונייז, שהיה ידוע בשנאתו לאוהדי מדריד, אסר עליהם להיכנס לקלאסיקו שנערך בקאמפ נואו ב-14 בפברואר 1999. בנוסף, התיר נונייז את הכניסה למשחק רק לאוהדי ברצלונה שהחזיקו בתעודת החבר של המועדון. על אף הסכסוכים והפילוג הפנימיים בברצלונה, היא התאחדה לקראת המשחק והתרכזה במטרתה לנצח את ריאל. אוהדיה קיבלו את אוהדי ריאל מדריד שהגיעו לעיר בקללות ובתקיפת האוטובוס שבו נסעו. אוהדי ברצלונה חגגו לא רק את הניצחון 0–3 אלא גם את הרחקתו של שחקן ריאל רוברטו קרלוס.

שתי הקבוצות נפגשו בחצי גמר ליגת האלופות בעונת 2001/2002. ריאל מדריד, שזכתה באליפות המפעל, ניצחה במשחק בתוצאה 0–2. זהו היה ניצחונה הראשון של ריאל בקאמפ נואו לאחר 19 שנים, והמשחק כונה בתקשורת הספרדית כ"משחק המאה". ב-16 במרץ 2003 חדרו מפגינים נגד הגלובליזציה למגרש בעת הקלאסיקו וגרמו להפסקת המשחק למשך שבע דקות.[6]

אחת ההעברות המפתיעות של שחקנים בין המועדונים היה של לואיש פיגו ב-2000, שחתם על חוזה בריאל מדריד אף על פי שחתם כבר על הארכת חוזהו בברצלונה.[7] אוהדי ברצלונה כינו את פיגו "יהודה איש קריות" על הבגידה בקבוצתם. בקלאסיקו הראשון ששותף בו במדי ריאל מדריד בקאמפ נואו, נזרקו לעברו חפצים, כולל ראש חזיר. גם חבייר סביולה עשה דרך זו. סמואל אטו עשה את הדרך ההפוכה אך לא באופן ישיר. הוא שיחק בריאל מדריד בסוף שנות ה-90 והצטרף לברצלונה ב-2003, וכבש במספר משחקי קלאסיקו. בחגיגות זכיית האליפות של ברצלונה ב-2005 ליגלג על ריאל מדריד, כאשר הצטרף לאוהדי הקבוצה ששרו "מדריד זבלים, תצדיעו לאלופים", אם כי למחרת מיהר להתנצל על דבריו וטען שנסחף בלהט הרגע.[8]

בשנים האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לסאנה דיארה מול ליונל מסי במהלך משחק, דצמבר 2011

ב-19 בנובמבר 2005 ניצחה ריאל 0–7, במשחק שנערך בסנטיאגו ברנבאו. זידאן הבקיע צמד שערים[9] הניצחון נחשב כהצהרת כוונות מצידה של ברצלונה לזכייה באליפות באותה עונה. בעקבות הניצחון הפך מאמן ברצלונה פרנק רייקארד למאמן הראשון בתולדות הקבוצה שמנצח פעמיים בברנבאו.

בעונת 2007/2008 הבטיחה ריאל מדריד את זכייתה באליפות מחזור אחד לפני הקלאסיקו. על פי תקנון התאחדות הכדורגל הספרדית הייתה ברצלונה צריכה לערוך מסדר כבוד עבור האלופים החדשים. בגלל היריבות בין המועדונים היה זה אירוע משפיל לברצלונה.[10] ריאל ניצחה במשחק 1–4.

בקלאסיקו השני של עונת 2008/2009, ב-2 במאי 2009, השיגה ברצלונה את אחד מהניצחונות המרשימים בתקופה החדשה של הקלאסיקו בתוצאה 2–6, עם צמדי שערים של תיירי הנרי וליונל מסי.

בקלאסיקו הראשון של עונת 2010/2011, ב-29 בנובמבר 2010, הביסה ברצלונה את ריאל מדריד בתוצאה 0–5. לקראת תום עונה זו נפגשו הקבוצות ארבע פעמים ב-18 ימים. הקלאסיקו השני של העונה בליגה נערך ב-16 באפריל 2011, והסתיים בתיקו 1-1 משני פנדלים של מסי ורונאלדו, ארבעה ימים מאוחר יותר נפגשו הקבוצות למשחק בגמר הגביע, ובו ניצחה ריאל מדריד 0–1, משער נגיחה של רונאלדו בהארכה, וזכתה בגביע. כמה ימים מאוחר יותר, ב-27 באפריל, במסגרת חצי הגמר של ליגת האלופות, התקיים שוב משחק בין שתי הקבוצות. שני שערים של מסי בברנבאו הכריעו את חלקו הראשון של חצי הגמר לטובת ברצלונה. הגומלין הסתיים ב-1-1, וברצלונה העפילה לגמר וזכתה בגביע.

ב-17 באפריל 2014 ניצחה ריאל מדריד 1–2 את ברצלונה בגמר גביע המלך, הודות לשער ניצחון של גארת' בייל בדקה ה-85, וזכתה בגביע.

ב-28 באוקטובר 2018 ניצחה ברצלונה את ריאל 1–5 במשחק ליגה בקמפ-נואו, בו הבקיע החלוץ האורוגוואי לואיס סוארס שלושער. תוצאת המשחק הובילה לפיטורי מאמן ריאל, ז'ולן לופטגי.

ב-2 במרץ 2019 ניצחה ברצלונה 0–1 את ריאל מדריד בליגה, ובכך שינתה לראשונה את מאזן הניצחונות לטובתה.

ב-1 במרץ 2020 ניצחה ריאל מדריד 0–2 את ברצלונה בליגה והשוותה את מאזן הניצחונות בין הקבוצות.

ב-19 במרץ 2022 הביסה ברצלונה את ריאל מדריד בתוצאה 0–4 באצטדיונה הביתי של ריאל מדריד.[11]

סטטיסטיקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נכון ל-14 בינואר 2024.

משחקים ניצחונות תיקו שערים ניצחונות בית תיקו בית ניצחונות חוץ ניצחונות נייטרליים
ריאל מדריד ברצלונה ריאל מדריד ברצלונה ריאל מדריד ברצלונה ריאל מדריד ברצלונה ריאל מדריד ברצלונה ריאל מדריד ברצלונה
לה ליגה 187 78 74 35 299 301 55 50 15 20 22 23 0 0
גביע המלך 37 13 16 8 69 68 5 7 5 3 3 6 4 3
גביע הליגה הספרדית 6 0 2 4 8 13 0 1 2 2 0 1 0 0
הסופר קאפ הספרדי 17 10 5 2 38 24 6 4 1 1 2 0 1 1
ליגת האלופות 8 3 2 3 13 10 1 1 2 1 2 1 0 0
גביע הקורונקיון 1 0 1 0 1 3 0 0 0 0 0 0 0 1
סך הכול תחרותי 256 104 100 52 428 419 67 63 25 27 30 31 5 5
ידידות 42 6 24 12 55 104 2 11 4 6 0 6 2 3
סך הכול 298 110 124 64 483 523 33 29 37 7 8
מאזן הניצחונות בקלאסיקו בכל המסגרות
(משחקים רשמיים)
  •   ניצחונות לריאל מדריד: 101 (40.1%)
  •   ניצחונות לברצלונה: 99 (39.3%)
  •   תיקו: 52 (20.6%)

מיקומים סופים בטבלת הלה ליגה (1929–2023)[עריכת קוד מקור | עריכה]

המיקום של ריאל מדריד מסומן בכחול, ושל ברצלונה באדום.

29 29/30 30/31 31/32 32/33 33/34 34/35 35/36 39/40 40/41 41/42 42/43 43/44 44/45 45/46 46/47 47/48 48/49 49/50 50/51 53/52 54/53 53/54 54/55 55/56 56/57 57/58 58/59 59/60 60/61 61/62 62/63 63/64 64/65 65/66 66/67 67/68 68/69 69/70 70/71 71/72 72/73 73/74 74/75 75/76 76/77 77/78 78/79 79/80 80/81 81/82 82/83 83/84 84/85 85/86 86/87 87/88 88/89 89/90 90/91 91/92 92/93 93/94 94/95 95/96 96/97 97/98 98/99 99/00 00/01 01/02 02/03 03/04 04/05 05/06 06/07 07/08 08/09 09/10 10/11 11/12 12/13 13/14 14/15 15/16 16/17 17/18 18/19 19/20 20/21 21/22 22/23
1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1
2 2 2 2 2 2 2 2 2 2 2 2 2 2 2 2 2 2 2 2 2 2 2 2 2 2 2 2 2 2 2 2 2 2 2 2 2 2 2 2 2 2 2 2 2 2 2 2 2 2 2 2 2
3 3 3 3 3 3 3 3 3 3 3 3 3 3 3 3 3 3 3 3 3 3 3 3
4 4 4 4 4 4 4 4 4 4 4 4 4 4 4 4 4 4 4 4 4
5 5 5 5 5 5 5 5
6 6 6 6 6 6 6 6 6 6 6
7 7 7
8 8
9 9 9 9 9
10 10
11 11
12 12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
  • סה"כ: לריאל מדריד 47 גימורים גבוהים יותר, לברצלונה 44 גימורים גבוהים יותר (נכון לסוף עונת 2021/2022).
  • היתרון הגדול ביותר של ריאל מדריד הוא 10 מקומות בעונת 1941/1942, היתרון הגדול ביותר של ברצלונה הוא 10 מקומות בעונת 1947/1948.
  • לריאל מדריד שני רצפים של 5 זכיות (שיא) בין השנים 1960–1965, ובין השנים 1985–1990.

שיאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הניצחון בהפרש הגבוה ביותר בליגה הוא הניצחון של ריאל מדריד 2–8 במחזור העשירי של עונת 1934/1935. בכל המסגרות היה זה ניצחונה 1–11 של ריאל מדריד במשחק הגומלין במסגרת חצי גמר גביע המלך ב-1943.

שני שחקנים הבקיעו ארבעה שערים בקלאסיקו: מרטי ונטולרה מברצלונה ואילדפנסו סאונודו מריאל מדריד. שניהם בעונת 1934/1935 הראשון בניצחון קבוצתו 0–5, והשני בניצחון קבוצתו 2–8.

בחודשים אפריל-מאי 2011 נרשם שיא של משחקי קלאסיקו בחודש אחד: ב-16 באפריל נערך משחק ליגה בין שתי הקבוצות (תוצאה: 1-1), ב-20 באפריל נפגשו שתי הקבוצות בגמר גביע המלך הספרדי (תוצאה: 0-1 לריאל מדריד), וב-27 באפריל וב-3 במאי נפגשו הקבוצות לשני משחקי חצי הגמר של ליגת האלופות (תוצאות: 0-2 לברצלונה במשחק הראשון, 1-1 במשחק השני).

ב-10 בדצמבר 2011 כבש כרים בנזמה את השער המהיר ביותר במשחק קלאסיקו – בתוך 22 שניות משריקת הפתיחה.

סיקור תקשורתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקשורת הספורט בעולם, ובספרד בפרט, מתחילה לעסוק במשחקי הקלאסיקו זמן רב לפני המפגשים עצמם. פרשנים רבים מנסים לחזות מי תנצח במשחק.[12] המשחק משודר בטלוויזיה ברשתות רבות ואחוזי הצפייה בו גבוהים מאוד.[2]

גם באינטרנט הקלאסיקו מסוקר היטב: לפני המשחק כתבות רבות וסרטונים מתארים את הנוסטלגיה וההיסטוריה שלו, ולאחריו מופיעים תקצירים ושידורים חוזרים שלו. בעיתונות, נכתבים כתבות וטורים אישיים לפני קלאסיקו. בספרד, המשחק אף כונה בעיתון ה"מארקה" ככזה ש"יש בו את גאוותם של 22 השחקנים, של העשר הנוספים על ספסל המחליפים, של המאמנים, של מנהלי המועדונים ושל הרבבות שבאצטדיון".[1]

הקלאסיקו זוכה לתיאורים קיצוניים גם מפי כדורגלני ומאמני עבר בכירים, ובמיוחד כאלה ששיחקו באחד מהמועדונים. דוגמה לכך היא בובי רובסון, שכינה את הקלאסיקו כ"מאורע היחיד בעולם שמחבר יחד יותר מ-100,000 איש פעמיים בשנה".[1]

תארים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערכים מורחבים – ריאל מדריד#תארים, ברצלונה (כדורגל)#תארים

ריאל מדריד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריאל היא שיאנית הזכיות בליגת האלופות ובאליפות ספרד. בליגת האלופות זכתה 14 פעמים, בשנים 19561960, 1966, 1998, 2000, 2002, 2014, 2016, 2017, 2018 ו-2022. באליפות ספרד זכתה 35 פעמים. ריאל זכתה 19 פעמים בגביע המלך הספרדי, פעמיים בגביע אופ"א, שלוש פעמים בגביע הבין-יבשתי, 5 פעמים באליפות העולם לקבוצות, 5 פעמים בסופר קאפ האירופי (שיא), 10 פעמים בסופר קאפ הספרדי ופעם אחת בגביע הליגה הספרדי.

ברצלונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברצלונה זכתה חמש פעמים בליגת האלופות - בשנים 1992, 2006, 2009, 2011 ו-2015. היא זכתה 27 פעמים באליפות ספרד. ברצלונה מחזיקה במספר רב יותר של זכיות בגביע המלך הספרדי, עם 31 זכיות בו (שיא). ברצלונה זכתה שלוש פעמים בגביע ערי הירידים, ארבע פעמים בגביע המחזיקות (שיא של המפעל), חמש פעמים בסופר קאפ האירופי (שיא), 14 פעמים בסופר קאפ הספרדי (שיא), פעמיים בגביע הליגה הספרדי, ושלוש פעמים באליפות העולם לקבוצות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]