לה ליגה
 עונת 2018/2019 בלה ליגה | |
 | |
| שם מלא | Campeonato Nacional de Liga de Primera División |
|---|---|
| כינוי | לה ליגה |
| תחום | כדורגל |
| ארגון | מנהלת הליגות |
| מדינות |
 ספרד |
| קונפדרציה | אופ"א |
| קבוצות | 20 |
| נשיא | חבייר טאבס |
| שנת הקמה | 1929 |
| אלופה נוכחית | ברצלונה (זכייה 25) |
| מירב הזכיות | ריאל מדריד (33 זכיות) |
| מפעל מקביל | גביע המלך הספרדי |
| מפעל נמוך | סגונדה דיוויסיון |
| האתר הרשמי | |
לה ליגה (בספרדית: Primera División, החטיבה הראשונה, או La Liga) היא ליגת הכדורגל הבכירה בספרד, ונחשבת לאחת הליגות הטובות בעולם. נכון ל-2017 הליגה מדורגת במקום הראשון בדירוג אופ"א[1]. מטעמי חסות, שמה הרשמי הוא La Liga Santander.
לה ליגה מדורגת במקום הראשון בדירוג אופ"א בחמש השנים האחרונות (נכון ל-2016). בסך הכל לה ליגה הייתה במקום הראשון 18 פעמים, יותר מכל ליגה אחרת. מועדוני הלה ליגה זכו ברוב הזכיות של ליגת האלופות (18) ושל הליגה האירופית (11), והשחקנים שלה זכו במספר הגבוה ביותר של פרס כדור הזהב (22).[דרוש מקור]
לה ליגה היא אחת מליגות הספורט המקצועיות הפופולריות ביותר בעולם, עם ממוצע של 26,741 צופים במשחקי ליגה בעונת 2014/15. זהו הממוצע השישי בגובהו מבין כל ליגות הספורט המקומיות והמקצועיות בעולם, וכן הרביעי בגובהו מבין כל ליגות הכדורגל בעולם, אחרי ליגת העל ההודית, הפרמייר ליג והבונדסליגה[2].
תוכן עניינים
מבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בליגה משתתפות 20 קבוצות המקיימות ביניהן שני מפגשים, אחד בכל סיבוב; האחד בבית והשני בחוץ, ובסך הכל משחקות 38 משחקים בעונה סדירה. בסוף העונה שלוש הקבוצות שסיימו במקומות האחרונים (18-20) נושרות לליגת המשנה. שתי הקבוצות שסיימו ראשונות בליגת המשנה מעפילות ללה ליגה, הליגה הראשונה, יחד עם מנצחת הפלייאוף המפגיש בין הקבוצות במקומות 3-6 בליגת המשנה.
ארבע הקבוצות המאיישות את המקומות הראשונים בסוף העונה משתתפות בליגת האלופות; ארבע הראשונות מעפילות אוטומטית לשלב הבתים בליגת האלופות, הקבוצה שסיימה במקום החמישי וכן זוכת גביע המלך הספרדי מעפילות אוטומטית לשלב הבתים של הליגה האירופית ואילו הקבוצה שסיימה במקום השישי משתתפת בליגה האירופית כבר מסיבוב המוקדמות השלישי.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
באפריל 1927 הציע חוסה מריה אצ'ה, אחד מהבעלים של מועדון הכדורגל "אראנס קלוב דה גצו", את הרעיון להקים ליגה לאומית בכדורגל. לאחר דיונים רבים על גודל הליגה והרכבה, התאחדות הכדורגל הספרדית הסכימה בסופו של דבר על עשר קבוצות שישתתפו בליגה הראשונה בשנת 1929. ריאל מדריד, ברצלונה, אתלטיק בילבאו, ריאל סוסיאדד, ארנאס קלוב דה גצו וריאל אוניון נבחרו כולן כזוכות קודמות של גביע המלך. אתלטיקו מדריד, אספניול ואירופה השתתפו כסגניות בגביע המלך, וראסינג סנטנדר העפילה דרך תחרות נוקאאוט. רק שלושה מהמועדונים המייסדים, ריאל מדריד, ברצלונה ואתלטיק בילבאו, מעולם לא נשרו מהליגה הראשונה.
שנות השלושים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אף על פי שברצלונה זכתה בליגה הראשונה ב-1929 וריאל מדריד זכתה באליפויות הראשונות שלה ב-1932 וב-1933, הייתה אתלטיק בילבאו הקבוצה הדומיננטית בליגה, והיא זכתה באליפות בשנים 1930, 1931, 1934 ו-1936. בילבאו גם הייתה סגנית ב-1932 ו-1933. בשנת 1935, ריאל בטיס, שהייתה ידועה אז בשם "בטיס בלומפיה", זכתה היחידה שלה עד היום. הלה ליגה לא פעלה במהלך מלחמת האזרחים בספרד.
בשנת 1937, בזמן מלחמת האזרחים, קבוצות מהאזור הרפובליקני של ספרד, פרט לריאל ואתלטיקו מדריד, אף שגם הן נכללו באזור הרפובליקני דאז, התחרו בליגה שנקראה "ליגה מדיטרנאה", בה זכתה ברצלונה. שבעים שנה מאוחר יותר, ב-28 בספטמבר 2007, ברצלונה ביקשה מההתאחדות הספרדית להכיר בזכייה ב"ליגה מדיטרנאה" כאליפות לאומית. בקשה זו באה בעקבות דרישה מההתאחדות להכיר בזכייתה של לבאנטה ב"קופה דה לה אספניה ליברה" (גביע ספרד החופשית), טורניר גביע שהתקיים בשנת 1937 באזור הרפובליקני בזמן מלחמת האזרחים, כזכייה בגביע המלך. עם זאת, ההתאחדות עדיין לא קיבלה החלטה בעניין[3].
שנות הארבעים[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם חזרת הליגה לפעילות לאחר מלחמת האזרחים בספרד, היו אלה אתלטיקו אוויאסיון (כיום אתלטיקו מדריד), ולנסיה וסביליה נחשבו למועדונים החזקים ביותר. אתלטיקו השתתפה בליגה הראשונה בעונת 1939/40 כתחליף לריאל אוביידו, שהאצטדיון שלה ניזוק בזמן המלחמה. אתלטיקו זכתה באליפות הראשונה שלה באותה עונה, וגם שמרה על התואר בשנת 1941. בעוד מועדונים אחרים איבדו שחקנים עקב פציעות מהמלחמה, אתלטיקו התחזקה בעקבות מיזוג עם המועדון "אוויאסיון נסיונל". הסגל הצעיר שהיה לוולנסיה לפני המלחמה נותר בשלמותו, ובשנים שלאחר המלחמה הוביל את ולנסיה לשלוש אליפויות בשנים 1942, 1944 ו-1947. ולנסיה הייתה גם סגנית בשנים 1948 ו-1949. סביליה נהנתה גם היא מתור זהב קצר, וסיימה כסגנית ב-1940 וב-1942, לפני שזכתה באליפות היחידה שלה עד היום ב-1946. בחלקו השני של העשור, החלה ברצלונה להיות הכוח השולט כאשר זכתה באליפות בשנים 1945, 1948 ו-1949.
אלפרדו די סטפנו, פושקש, קובאלה וסוארס[עריכת קוד מקור | עריכה]
.png)
אף על פי שאתלטיקו מדריד, שנודעה דאז בשם "אתלטיקו אוויאסיון", הייתה אלופה בשנים 1950 וב-1951, תחת שיטת הקטנאצ'ו של המאמן הלניו הררה, שנות החמישים הראו את תחילת הדומיננטיות של ברצלונה וריאל מדריד. בשנות השלושים, הארבעים והחמישים היו מגבלות קפדניות על שיתוף שחקנים זרים. ברוב המקרים, יכלו להיכלל רק שלושה שחקנים זרים בהרכב, כלומר לפחות שמונה שחקנים מקומיים היו חייבים לשחק בכל משחק. במהלך שנות החמישים, כללים אלה נעקפו על ידי ריאל מדריד וברצלונה, על ידי התאזרחותם של אלפרדו די סטפנו, פרנץ פושקש, ולאסלו קובאלה. בארסה, בהובלת קובאלה, זכתה באליפות ב-1952 וב-1953. די סטפנו, פושקש ופרנסיסקו חנטו היו הגרעין של ריאל מדריד ששלטה במחצית השנייה של שנות החמישים. מדריד זכתה באליפות בפעם הראשונה כ"ריאל מדריד" בשנת 1954 ושמרה על התואר שלה בשנת 1955. ריאל זכתה שוב בשנים 1957 ו-1958, כשרק אתלטיק בילבאו הפריעה לרצף שלה ב-1956. במהלך תקופה זו, ריאל מדריד זכתה גם ברצף של חמישה גביעי אירופה רצופים. ברצלונה, עם המאמן הלניו הררה והשחקן לואיס סוארס מירמונטס, זכתה באליפות ב-1959 וב-1960.
שנות הדומיננטיות של ריאל מדריד[עריכת קוד מקור | עריכה]
בין השנים 1961 ל-1980, ריאל מדריד שלטה בליגה המקומית, וזכתה באליפות 14 פעמים, למרות זאת, זכתה ריאל מדריד רק פעם אחת בכל התקופה הזאת בגביע אירופה לאלופות ב-1966, בניגוד גמור לזכייתה חמש פעמים רצופות בגביע אירופה החל מהגמר הראשון ב-1956.
14 האליפיות בתקופה זו כללו רצף של חמש אליפויות בין 1961 ל-1965 ושני רצפים של שלוש אליפויות רצופות (1967-1969 ו-1978-1980). במהלך תקופה זו, רק אתלטיקו מדריד היוותה קצת אתגר לריאל מדריד, והיא זכתה בארבע אליפויות בשנים 1966, 1970, 1973, ו-1977. מהמועדונים האחרים, רק ולנסיה בשנת 1971, וברצלונה בהובלת יוהאן קרויף בשנת 1974 הצליחו להתגבר על הדומיננטיות של ריאל מדריד.
שנות השמונים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרצף של ריאל מדריד הסתיים בשנת 1981 כאשר ריאל סוסיאדד זכתה באליפות הראשונה שלה אי פעם, אשר שמרה על התואר גם בשנה לאחר מכן בשנת 1982. אחריה זכתה גם אתלטיק בילבאו בשתי אליפויות רצופות בשנים 1983 ו-1984. המאמן טרי ונבלס הוביל את ברצלונה לאליפות אחת בשנת 1985, לפני שריאל מדריד זכתה שוב עוד חמש פעמים רצופות (1986-1990) עם קבוצה בהדרכת לאו בינהאקר שכללה את הוגו סאנצ'ס ואת חמישיית העיט האגדית - אמיליו בוטרגניו, מנולו סאנצ'יס, רפאל מרטין ואסקס, מיצ'ל ומיגל פרדסה.
שנות התשעים[עריכת קוד מקור | עריכה]
יוהאן קרויף חזר לברצלונה כמאמן בשנת 1988. קרויף הציג שחקנים כמו פפ גווארדיולה, חוסה מריה באקרו, צ'יקי בגיריסטיין, יון אנדוני גויקוצ'אה, רונאלד קומאן, מיכאל לאודרופ, רומאריו וחריסטו סטויצ'קוב. קבוצה זו זכתה באליפות ארבע פעמים בין 1991 ל-1994 וזכתה גם בגביע אירופה ב-1992. לאודרופ עבר ליריבה ריאל מדריד, ועזר לה לסיים את הרצף של ברצלונה ולזכות באליפות ב-1995. אתלטיקו מדריד זכתה באליפות התשיעית שלה ב-1996, לפני שריאל מדריד זכתה בעוד אליפות בשנת 1997. לאחר ההצלחה של קרויף, הולנדי אחר - מאמן אייאקס לואי ואן חאל - הגיע לקאמפ נואו, ועם הכשרונות לואיס פיגו, לואיס אנריקה וריבאלדו, ברצלונה זכתה שוב באליפות בשנים 1998 ו-1999.
העשור הראשון של המאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]
כשהלה ליגה נכנסה למאה החדשה, ריאל מדריד וברצלונה מצאו את עצמן מתמודדות מול אתגרים חדשים. בין השנים 1993 ו-2004 סיימה דפורטיבו לה קורוניה בשלושת המקומות הראשונים תשע פעמים, נתון טוב יותר מאשר ריאל מדריד או ברצלונה, ובשנת 2000, תחת אימונו של חבייר אירורה, היא הפכה לקבוצה התשיעית שזוכה באליפות ספרד. ריאל מדריד זכתה בשתי אליפויות נוספות ב-2001 וב-2003 וגם זכתה בליגת האלופות בשנת 2000 ו-2002, את האליפות ה-30 שלה, זכתה ב-2007 אחרי שלוש שנות בצורת. תחת אימונו של הקטור קופר, ולנסיה סיימה פעמיים רצופות כסגנית בליגת האלופות בשנים 2000 ו-2001. יורשו, רפא בניטז, בנוי על זה והוביל את המועדון לזכייה באליפות בשנת 2002 וזכייה בדאבל, אליפות וגביע אופ"א בשנת 2004. בעונת 2004/05 ברצלונה המתחדשת, בהובלת רונאלדיניו, זכתה בתואר הראשון שלה במאה החדשה, ובנוסף דאבל של ליגה וליגת האלופות בעונת 2005/06. עם שחקנים ברמה עולמית כמו ראול גונזלס, רוד ואן ניסטלרוי וגונסאלו היגוואין, ריאל מדריד זכתה באליפות פעמיים רצופות בעונות 2006/07 ו-2007/08. תחת פפ גווארדיולה, בהובלת כישרונות "לה מאסיה" כמו ליונל מסי, צ'אבי ואנדרס אינייסטה, זכתה ברצלונה בשלוש אליפויות רצופות (2008/09, 2009/10 ו-2010/11).
העשור השני של המאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעונת 2011/12, ריאל מדריד זכתה באליפות בפעם ה-32 תחת אימונו של ז'וזה מוריניו ושברה מספר שיאי ליגה: כמות הנקודות בעונה (100), כמות שערים בעונה (121), כמות ניצחונות בעונה (32) וכמות ניצחונות חוץ בעונה (16). מאמן ברצלונה טיטו וילאנובה השווה את שיא 100 הנקודות שנה לאחר מכן בעונת 2012/13 תוך כדי שהוא נלחם בסרטן סופני. אתלטיקו מדריד זכתה באליפות בעונת 2013/14, שהייתה הראשונה שלה אחרי 18 שנים, והפעם הראשונה לאחר עשר שנים שריאל מדריד או ברצלונה לא זכו באליפות. ברצלונה זכתה בעונת 2014/15 כמו גם בעונת 2015/16, וכתוצאה מכך ברצלונה זכתה ב-6 אליפויות ב-8 שנים. בעונת 2016/17 ריאל מדריד זכתה באליפות לאחר 5 שנים, תחת אימונו של זינדין זידאן.
עונת 2018/2019[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעונת 2018/19 משתתפות בליגה הקבוצות:
* אתלטיק בילבאו, ברצלונה וריאל מדריד שיחקו בליגה הראשונה מאז הקמתה ב-1929 ולא ירדו מעולם לליגה השנייה.
** העונה הראשונה שוחקה בשנת 1929 בלבד, החל מה-10 בפברואר ועד ל-23 ביוני.
מועדונים מהלה ליגה באירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לה ליגה מדורגת כיום (2017) מדורגת במקום הראשון בדירוג הליגות של אופ"א, מעל הפרמייר ליג האנגלית שבמקום השני והסריה א' שבמקום השלישי[1]. הדירוג מבוסס על הופעתן של קבוצות מאותה ליגה בתחרויות באירופה על פני תקופה של חמש שנים.
ריאל מדריד, ברצלונה וולנסיה הן חלק מעשר קבוצות הכדורגל המצליחות ביותר בכדורגל האירופאי מבחינת גביעים אירופיים. שלוש הקבוצות הללו, יחד עם סביליה ואתלטיקו מדריד, הן חמש קבוצות מהמצליחות ביותר בתולדות התחרויות האירופאיות; חמש הקבוצות הללו הן הקבוצות הספרדיות היחידות שזכו בחמישה או יותר גביעים בינלאומיים. דפורטיבו לה קורוניה היא הקבוצה הספרדית החמישית עם הכי הרבה הופעות בליגת האלופות - אחרי ריאל מדריד, ברצלונה, ולנסיה ואתלטיקו מדריד - עם חמש הופעות בליגת האלופות ברצף, כולל הגעה עד חצי הגמר בעונת 2003/04[4].
בעונת 2005/06, זכתה ברצלונה בליגת האלופות וסביליה זכתה בגביע אופ"א, בכך לה ליגה הפכה לליגה הראשונה שרשמה דאבל אירופי מאז 1997. ב-25 באוגוסט 2015, לה ליגה הפכה לליגה הראשונה (והיחידה עד שהפרמייר ליג עשתה זאת גם בשנת 2017), ששלחה חמש נציגות לשלב הבתים של ליגת האלופות (ריאל מדריד, ברצלונה, אתלטיקו מדריד, סביליה וולנסיה)[5].
אלופות הליגה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- - לא הוכתרה אלופה מכיוון שהליגה בוטלה עקב מלחמת האזרחים בספרד
דירוג אלופות הליגה[עריכת קוד מקור | עריכה]
| מועדון | זכיות | סגנויות | עונות זכייה |
|---|---|---|---|
| ריאל מדריד | 1931/32, 1932/33, 1953/54, 1954/55, 1956/57, 1957/58, 1960/61, 1961/62, 1962/63, 1963/64, 1964/65, 1966/67, 1967/68, 1968/69, 1971/72, 1974/75, 1975/76, 1977/78, 1978/79, 1979/80, 1985/86, 1986/87, 1987/88, 1988/89, 1989/90, 1994/95, 1996/97, 2000/01, 2002/03, 2006/07, 2007/08, 2011/12, 2016/17 | ||
| ברצלונה | 1929, 1944/45, 1947/48, 1948/49, 1951/52, 1952/53, 1958/59, 1959/60, 1973/74, 1984/85, 1990/91, 1991/92, 1992/93, 1993/94, 1997/98, 1998/99, 2004/05, 2005/06, 2008/09, 2009/10, 2010/11, 2012/13, 2014/15, 2015/16, 2017/2018 | ||
| אתלטיקו מדריד | 1939/40, 1940/41, 1949/50, 1950/51, 1965/66, 1969/70, 1972/73, 1976/77, 1995/96, 2013/14 | ||
| אתלטיק בילבאו | 1929/30, 1930/31, 1933/34, 1935/36, 1942/43, 1955/56, 1982/83, 1983/84 | ||
| ולנסיה | 1941/42, 1943/44, 1946/47, 1970/71, 2001/02, 2003/04 | ||
| ריאל סוסיאדד | 1980/81, 1981/82 | ||
| דפורטיבו לה קורוניה | 1999/2000 | ||
| סביליה | 1945/46 | ||
| ריאל בטיס | 1934/35 |
זכיות לפי ערים[עריכת קוד מקור | עריכה]
| עיר | אליפויות | מועדונים |
|---|---|---|
| מדריד | ריאל מדריד (33), אתלטיקו מדריד (10), | |
| ברצלונה | ברצלונה (25) | |
| בילבאו | אתלטיק בילבאו (8) | |
| ולנסיה | ולנסיה (6) | |
| סן סבסטיאן | ריאל סוסיאדד (2) | |
| סביליה | ריאל בטיס (1), סביליה (1) | |
| לה קורוניה | דפורטיבו לה קורוניה (1) |
זכיות לפי קהילות אוטונומיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
| קהילה אוטונומית | אליפויות | מועדונים |
|---|---|---|
| מדריד | ריאל מדריד (33), אתלטיקו מדריד (10) | |
| קטלוניה | ברצלונה (25) | |
| חבל הבאסקים | אתלטיק בילבאו (8), ריאל סוסיאדד (2) | |
| ולנסיה | ולנסיה (6) | |
| אנדלוסיה | ריאל בטיס (1), סביליה (1) | |
| גליסיה | דפורטיבו לה קורוניה (1) |
זוכי פרס כדור הזהב[עריכת קוד מקור | עריכה]
להלן רשימה של כדורגלנים אשר זכו בפרס כדור הזהב, על שני גלגוליו, בעודם משחקים בקבוצה מן הלה ליגה. בסך הכול זכו 12 שחקנים ב-18 שנים שונות ומשתי קבוצות בלבד.
|
|
מלכי השערים[עריכת קוד מקור | עריכה]
העיתון "מארקה" מעניק את "פרס הפיצ'יצ'י" לשחקן שהבקיע את מירב השערים בעונה בלה ליגה. הפרס קרוי על שם כינויו של שחקנה של אתלטיק בילבאו בתחילת המאה ה-20, רפאל מורנו ארנסדי.
להלן רשימת הזוכים לפי עונה:
|
|
שיאי שחקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מלכי השערים בכל הזמנים[עריכת קוד מקור | עריכה]
נכון ל-03 באפריל 2019
| דירוג | מדינה | שם | מועדונים | שנים | שערים | הופעות | ממוצע שערים למשחק |
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| 1 | 
|
ליונל מסי | ברצלונה | 2004– | 415 | 446 | 0.9 |
| 2 | 
|
כריסטיאנו רונאלדו | ריאל מדריד | 2009-2018 | 311 | 292 | 1.1 |
| 3 |
|
תלמו זארה | אתלטיק בילבאו | 1940–1955 | 251 | 278 | 0.9 |
| 4 | 
|
הוגו סאנצ'ס | אתלטיקו מדריד, ריאל מדריד וראיו ואיקאנו | 1981–1994 | 234 | 347 | 0.7 |
| 5 |
|
ראול גונזלס | ריאל מדריד | 1994–2010 | 228 | 550 | 0.4 |
| 6 |
|
אלפרדו די סטפאנו | ריאל מדריד ואספניול | 1953–1966 | 227 | 329 | 0.7 |
| 7 |
|
ססאר רודריגס אלברס | גרנדה, ברצלונה, קולטורל לאונסה ואלצ'ה | 1939–1955 | 223 | 353 | 0.6 |
| 8 |
|
קיני | ספורטינג חיחון וברצלונה | 1970–1987 | 219 | 448 | 0.5 |
| 9 |
|
פאהיניו | סלטה ויגו, ריאל מדריד ודפורטיבו לה קורוניה | 1943–1956 | 210 | 278 | 0.8 |
| 10 |
|
אדמונדו סוארס | ולנסיה ואלקויאנו | 1939–1950 | 195 | 231 | 0.8 |
- מודגש מציין שחקנים שעדיין פעילים.
שיאני ההופעות[עריכת קוד מקור | עריכה]
נכון ל-20 במאי 2018.
| דירוג | מדינה | שם | מועדונים | שנים | הופעות | שערים |
|---|---|---|---|---|---|---|
| 1 |
|
אנדוני זוביזרטה | אתלטיק בילבאו, ברצלונה וולנסיה | 1981–1998 | 622 | 0 |
| 2 |
|
ראול גונזלס | ריאל מדריד | 1994–2010 | 550 | 228 |
| 3 |
|
אוסביו סקריסטן | ריאל ואיאדוליד, אתלטיקו מדריד, ברצלונה וסלטה ויגו | 1983–2002 | 543 | 36 |
| 4 |
|
פרנסיסקו בויו | סביליה וריאל מדריד | 1980–1997 | 542 | 0 |
| 5 |
|
מנולו סאנצ'יס | ריאל מדריד | 1983–2001 | 523 | 32 |
| 6 |
|
איקר קסיאס | ריאל מדריד | 1999–2015 | 510 | 0 |
| 7 |
|
צ'אבי | ברצלונה | 1998–2015 | 505 | 58 |
| 8 |
|
מיקל סולר | אספניול, ברצלונה, אתלטיקו מדריד, סביליה, ריאל מדריד, | 1983–2003 | 504 | 12 |
| 9 |
|
פרננדו היירו | ריאל ואיאדוליד וריאל מדריד | 1987–2003 | 497 | 104 |
| 10 |
|
חואקין סאנצ'ס | ריאל בטיס, ולנסיה ומאלגה | 2001 - 2013
2015 - |
484 | 60 |
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1.0 1.1 דירוג אופ"א
- ^ Attendances in India, China and the USA catching up with the major European leagues, באתר World Soccer , 13 בינואר 2016
- ^ La FEF no reconocerá al Barça la Liga del año 37, באתר אס 3 באפריל 2009
- ^ UEFA club עמוד competitions press kit (23), באתר אופ"א 25 באוגוסט 2006
- ^ Spain become first country to have five teams in Champions League group stage, באתר דיילי מייל 26 באוגוסט 2015
| לה ליגה, עונת 2018/2019
| |
|---|---|
|
| כדורגל בספרד
| ||
|---|---|---|
| ניהול | התאחדות הכדורגל הספרדית • מנהלת הליגות • קבוצות • אצטדיונים • תחרויות | |
| תחרויות ליגה | לה ליגה • ליגת המשנה • הליגה השלישית • הליגה הרביעית • מבנה הליגות | |
| תחרויות גביע | גביע המלך הספרדי • הסופר קאפ הספרדי • גביע הפדרציה הספרדית • גביע הליגה הספרדית (חדל להתקיים) | |
| נבחרות | הנבחרת הלאומית • הנבחרת הצעירה • נבחרת הנשים | |
| עונות בלה ליגה | |
|---|---|
|
| ליגות הכדורגל העליונות של אירופה (אופ"א) | |
|---|---|
|
