רמי קמחי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Gnome-edit-clear.svg
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית.
רמי קמחי
אין תמונה חופשית
לידה 1958 (בן 65 בערך) עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

רמי קמחי (נולד ב-1958) הוא מבקר תרבות, חוקר ספרות עברית, חוקר ויוצר קולנוע ופובליציסט.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רמי קמחי נולד בבנימינה. הוריו, ספרדים, דוברי לדינו, עלו לישראל ממצרים, אליה הגיעו הוריהם כמהגרים בשנות העשרים של המאה העשרים מירושלים (משפחת אביו) ומאיזמיר (משפחת אמו). אביו היה מורה לעברית ולאנגלית בתיכון של בנימינה עד לסגירתו, שם לימד, בין השאר, את אהוד אולמרט ואת אהוד מנור. קמחי גדל בחולון, למד בבית הספר היסודי ביאליק ובתיכון מיטראני והיה חניך ופעיל תנועת הנוער העובד והלומד, יצא במסגרתה לנח"ל ושימש בה גם בתפקידים שונים. בתפקידו האחרון היה רכז קן רמתיים.

בתקופת שידורי הניסיון של ערוץ 2, יצר וביים קמחי את אחת התוכניות הראשונות של הערוץ "מסיבת ריקודים עם אילן בן שחר" (1989-90). בהמשך, בין השנים 1989–1992, שימש כבמאי בית (אולפן) באולפני הכבלים. במהלך שנות המילואים שלו ביחידת ההסרטה של מודיעין כתב וביים עשרות סרטי הדרכה.

קמחי הוא זוכה פרס דב סדן לספרות עברית לשנת 1993 על הצעת מחקר מצטיינת בנושא עיבודים מספרות לקולנוע. הוא זכה בפרס וולגין לסרט הקצר הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע ירושלים על סרטו (בימוי, תסריט, הפקה) "חתונתה של גליה" (1986), ובפרס שרת התרבות ליצירה ברוח הציונות על סרטו (בימוי, תסריט, הפקה) "ליל הפתאים" (2015). קמחי הוא בעל תואר ראשון מהחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, במסלול הפקה ותואר שני בספרות עברית מאוניברסיטת תל אביב.

הוא בעל תואר DEA מהחוג לציוויליזציה יהודית של אוניברסיטת פריז.

בשנת 2008 קיבל קמחי דוקטורט מהמחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת מישיגן (אן ארבור) ארצות הברית. נושא התזה: "סרטי הבורקס ומקורותיהם בספרות יידיש קלאסית". הדוקטורט המתורגם לעברית ראה אור כספר בהוצאת רסלינג בשנת 2012.

ב 2020 קיבל דרגת פרופסור חבר מאוניברסיטת אריאל בשומרון.

קמחי משמש כמרצה לקולנוע החל מ-1986. בשנים 1993–2005 לימד בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. בשנים 2003–2008 לימד במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת מישיגן (אן ארבור) ארצות הברית. בשנת 2014 לימד בתוכנית ללימודים יהודיים באוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו. כמו כן לימד במדרשה לאמנויות בית ברל, ובאוניברסיטה הפתוחה. בשנים 2005–2004 שימש ראש החוג לקולנוע במכללת הדסה, ירושלים.

בשנים 2009–2011 שימש ראש מסלול קולנוע וטלוויזיה בבית ספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל. משנת 2009 ואילך הוא מרצה בכיר מומחה בבית ספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל.

קמחי הוא חבר האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה. פעיל בעמותת "עלה" לאמנות ישראלית, שמוציאה לאור את סדרת הספרים של "בימת קדם לספרות" ואת כתב העת "הכיוון מזרח", שקמחי היה ממייסדיו ומהכותבים הראשונים בו. כמו כן, פעיל קמחי בעמותת הבוגרים של "איסף" – עמותה ישראלית לחינוך המעניקה מלגות לסטודנטים מוכשרים בעלי רקע סוציו אקונומי נמוך, ובבית לוויק – בית עיתונות היידיש בישראל.

עבודתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הן בעבודתו האקדמית והפובליציסטית והן בסרטיו עוסק קמחי בהשפעתה המצמיתה של שלילת הגלות על השיח האתני בישראל, ובדרך בה מתכתבות זהויות/תרבויות של מיעוטים במרחב הישראלי – כמו התרבות/זהות הספרדית-מזרחית, תרבות היידיש, והתרבות והזהות הפלסטינית, כפי שהן משתקפות בספרות ובקולנוע – עם השיח הציוני. עמדתו של קמחי היא ש"התרבות המזרחית" היא ילידת השיח הישראלי, ונמצאת בשלב של התגבשות ו"ספירת מלאי" ולעת הזאת היא תרבות של מחאה שמתכתבת עם תרבויות וזהויות של העולם השלישי.

קמחי הוא הראשון שהגדיר את סרטי הבורקס הישראלים והראשון שהצביע על כך שאינם משקפים "תרבות מזרחית", אלא דווקא תרבות אתנית אשכנזית ושורשיהם ניתנים לאיתור בספרות יידיש קלאסית.

אודות סרטיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חתונתה של גליה (עלילתי, 1986, 22 דקות)[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטו הראשון של קמחי שהוא גם עיבוד חפשי לסיפורו של א.ב. יהושע (מות הזקן, 1962) "חתונתה של גליה".

הסרט זכה בפרס וולג'ין לסרט הקצר הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע ירושלים[1], ובפרס הטלוויזיה הגרמנית בפסטיבל סרטי הסטודנטים הבינלאומי של מינכן. כמו גם זכה בפרס על עריכת הפסקול הטוב ביותר בתחרות מוגרבי.

העלילה מספרת על נתי שנוסע לחתונתה של בת-זוגו מהעבר מבלי שהוזמן אליה. נתי נוסע לבדו באוטובוס לחתונה הנערכת בקיבוץ בדרום והנהג מתעלל בו בדרך. בחתונה מקבלת גליה את פניו בידידותיות, אך נוטשת אותו מיד אחר כך. יש מבקרים שראו בסרט אלגוריה לאומית על אי האפשרות לקיומו של קשר בר קיימא בין עם ישראל (נתי, הגיבור) לבין ארץ ישראל (גליה).

חיים אידיסיס משחק בסרט את תפקיד נתי; ושאול מזרחי מגלם את דמותו של הנהג.

הסרט הוקרן ברשת ZDF הגרמנית ובטלוויזיה האוסטרית בשנת 1987, כמו גם, הוקרן באותה שנה במשך כחודש לפני הסרט הארוך בבית קולנוע מרכזי בפריז (קולנוע לה רפובליק), כמו כן, הוקרן הסרט בערוץ 1 ב-1992, והוקרן בערוץ 6 בכבלים במסגרת התוכנית "קצר וקולנוע" (ובליווי ריאיון עם קמחי שערך איתן גרין) ב-1994.

הטרילוגיה הדוקומנטרית: "גולים על אדמתם" (2006-1997)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסעותיי עם אחי (תיעודי, 1997, 26 דקות)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרק הראשון בטרילוגיה הדוקומנטרית על משפחת קמחי הגרעינית. העלילה: הבמאי, רמי, הוא חילוני ואילו אחיו הבכור, רוני, חזר בתשובה והפך לחרדי עשרים שנה קודם לעשיית הסרט. בסרט שבים האחים אל המקומות בהם גדלו כילדים ואל בית הסבא בירושלים. הם מנסים לייצר ביניהם דיאלוג ולבנות מחדש את הקרבה שאבדה להם עם השנים.

צילום: אמנון סלומון, הפקה: ילון גורביץ'. בהפקת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו. הוקרן ב"קשת", ערוץ 2, ב-1997.

סינמה מצרים (תיעודי, 2001, 47 דקות)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט מספר על הנרייט עזר, אמו ילידת מצרים של קמחי, והוא מעין משל על היחסים המורכבים בין יהדות המזרח לישראל ולשיח הציוני. הסרט משלב קטעים מתוך הסרט המצרי הקלאסי "לילה נערת הכפר" (1941), בכיכובה של השחקנית היהודיה-מצריה לילה מורד ובבימויו של הבמאי היהודי-מצרי טוגו מזרחי[2].

הסרט מצביע על האירופוצנטריות של יהדות מצרים. אירופוצנטריות שהיא בין השאר תולדה של העובדה כי יהודי מצרים, במיוחד היהודים הספרדים בה, ראו עצמם אירופים והפנימו את הבוז האירופי כלפי תרבות המזרח. עמדות אלה היו להם לרועץ כשהגיעו לישראל והתפיסה הציונית החד-ממדית סיווגה אותם כערבים[2].

הסרט מעלה את הטענה כי השבר הגדול של היהודים הספרדו-מזרחים לא קרה, כמו שנהוג לחשוב, במעבר לישראל, אלא כבר בארצות המוצא שלהם, ולאחר שהם בחרו להתנתק מתרבויותיהם היהודיות העתיקות והמירו אותן במודרנה אירופית. המעבר לארץ רק חיזק השבר. צילום: יואב קוש, עריכה: נטלי אשכנזים, הפקה משותפת של שירות הסרטים הישראלי ו"יס". הוקרן ב"יס" מספר פעמים בשנים 2001 ו-2004.

שפת אב (תיעודי, 2006, 48 דקות)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט מספר על יעקב (ז'אקו) קמחי, אביו של קמחי, יליד אלכסנדריה, מצרים, מורה לאנגלית. הוא מתמקד בתקופת לימודיו בבית המדרש לרבנים ספרדיים, באי רודוס, בשנים 1939-1932- מוסד שהיה הפרויקט העצמאי האחרון של היהדות הספרדית באגן הים התיכון. הסרט מלווה בפסקול מקורי של שירים בלדינו המושרים ומעובדים בידי יסמין לוי. הסרט עורך אנלוגיה בין המעצורים הרגשיים של האב לבין היעלמותה של התרבות היהודית הספרדית, תרבות הלדינו, והיטמעותה בתוך השיח הציוני והמודרנה האירופית, ומצביע על חשיבותה של השמירה על שפת האם (במקרה זה הלדינו) לשלמות הרגשית והנפשית של הפרט[3]. הקרנת הבכורה של הסרט נערכה בפסטיבל הקולנוע ירושלים. צילום: יואב קוש, מוזיקה: יסמין לוי, משחק: דגנית דדו. הפקה: הרשות השנייה, בתמיכת קרן רבינוביץ'. הוקרן בערוץ 2, קשת, בשנים 2006 ו-2008.

ליל הפתאים (דוקו-דרמה ,2015, 57 דקות)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט מספר את סיפורה של מחתרת יהודית שפעלה באלג'יר בזמן מלחמת העולם השנייה והצליחה, בעזרת 400 מתנדבים, רובם ללא הכשרה צבאית קודמת, להשתלט על העיר, אלג'יר, בירת אלג'יריה, בה שהו באותה עת 20,000 חיילים מיומנים של צבא וישי, לשבות את ראשי הממשל של וישי בצפון אפריקה, כמו את ראש הגייסות המזוינים, מרשל ז'ואה, את סגנו של פטן, אדמירל דארלן, את הנציב התליון של אלג'יריה, את ראש המשטרה של אלג'יריה, ולמסור את העיר ואת ראשי הממשל לידיהן של בעלות הברית שכוחותיהן נחתו לחופי אלג'יר בבוקר שלמחרת. הקרנת הבכורה של הסרט נערכה בפסטיבל היהודי הבינלאומי של ירושלים. צילום: יואב קוש, הפקה: שדרר הפקות-רשות השידור, ערוץ 1 . בתמיכת: ערוץ 1, מחלקה דוקומנטרית, קרן אביחי, קרן גשר. הוקרן לראשונה בערוץ 1 במסגרת הסיפור האמיתי בינואר 2015 .הסרט זכה בפרס היצירה בתחום הציונות (2015)[4].

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שטעטל בארץ ישראל – סרטי הבורקס ומקורותיהם בספרות יידיש קלאסית

הספר ראה אור בהוצאת רסלינג בשנת 2012. קמחי טוען בספר ש"סרטי הבורקס", אותם יצרו במאים אשכנזים, שיחזרו מציאות יהודית גלותית פרה מודרנית וניסו באופן זה לגרום לצופיהם האשכנזים והמזרחים כאחד תחושת הקלה מהניכור שחוו במרחב הציוני[5].

לטענת קמחי, סרטי הבורקס מציגים, לצד תיאור כביכול ריאליסטי של השכונה המזרחית של תקופתם, גם שחזור סימבולי של תרבות היידיש האשכנזית, דרך העתקה והצגה מחדש של דפוסי הייצוג של השטעטל היהודי המזרח אירופי, כפי שהופיעו בספרות יידיש קלאסית. המעברה ב"סאלח שבתי", למשל, נראית כמו שטעטל מזרח-אירופי קלאסי, שתיש לבן, שכאילו יצא מציורי השטעטל של שגאל, משוטט בסמטאותיו. ואילו הגרעין העלילתי של "חגיגה בסנוקר" דומה להפליא לזה של המחזמר היידי "שני קוני למל".

לטענת קמחי, החמיאה לצופים המזרחים העובדה שהגיבור בסרטים הוצג כמזרחי וזאת אף על פי שפעמים רבות, כמו במקרה של "סאלח שבתי" (חיים טופול) או "חגיגה בסנוקר" (יהודה ברקן), הוא גולם בידי שחקן אשכנזי, כמו גם העובדה שהקהילה המזרחית בסרטים הוצגה כיהודית, גם אם פרה מודרנית. חנופה זאת למזרחים, יחד עם העובדה שהסרטים מהדהדים תרבות יידיש, ולפיכך קוסמים גם לקהלים אשכנזים, היא הסיבה העיקרית להצלחה האדירה לה זכו סרטי הבורקס, וזוכים לה עד היום, בקרב שני קהלים אלה.[6]

סרטים (תסריט ובימוי)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שטעטל בארץ ישראל" - סרטי הבורקס ומקורותיהם בספרות יידיש קלאסית, הוצאת רסלינג, 2012, 311 עמ'.
  • (עריכה) רון זמירה, את הירח של חיי (רומן), הוצאת קדם, 1999.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רז יוסף, "המלנכוליה בקולנוע המזרחי החדש", לדעת גבר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010. עמ' 144–165.
  • יונתן גת, "סינמה ספרדיסו", הכיוון מזרח 28, 2015, עמ' 112–120
  • מתי שמואלוף, "המקום בו נוצר הקרע", הכיוון מזרח 12, 2006, עמ' 83–87
  • איבון קוזלובסקי-גולן, מסך של שכחה: על היעדר חווית השואה של יהודי המזרח במדיה ובאומנות בישראל, רסלינג 2017, עמ' 231–237
  • מירב אלוש לברון, "המסע לאיי שם: מסעות וזהות", לנגד עיניים מזרחיות – זהות וייצוג עצמי בקולנוע תיעודי ישראלי, עם עובד-אוניברסיטת תל אביב, 2021, עמ' 203–238
  • Yaron Shemer, "Trajectories of Mizrahi Cinema", in Identities in Motion: An Israeli Cinema Reader, Miri Talmon and Yaron Peleg (eds.), University of Texas Press, 2011.
  • Yaron Shemer, Identity and Subversion in Contemporary Mizrahi Cinema in Israel, University of Michigan Press, 2013, pp. 66–71
  • Ella Shohat, Israeli Cinema : East/West and the politics of representation, New York: I.B. Tauirs, New Edition ,2010, pp. 305–306
  • Raz Yossef, "Restaging the Primal Scene of Loss", Third Text, Volume 20, Issue 3/4, 2006, pp. 487–498
  • Talila Bloch, "Orient Instead of Henriette", Aufbau 25, 2002, pp. 28-29

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממאמריו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עירית שמגר, 100 סרטים ב-7 ימים, מעריב, 5 ביולי 1987
  2. ^ 1 2 בני ציפר, מצרים במקום האחרון, באתר הארץ, 19 בדצמבר 2001
  3. ^ ביקורות:
    הסרט "שפת אב", באתר הבמה
    חגי חיטרון, ההפך המוחלט של בטיפול, באתר הארץ, 24 בפברואר 2008
  4. ^ אתר למנויים בלבד יאיר אשכנזי, הכוריאוגרף תמיר גינץ והמלחין יוסף ברדנשווילי בין זוכי פרס היצירה הציונית, באתר הארץ, 3 בינואר 2016
  5. ^ על הספר:
    אתר למנויים בלבד יעד בירן, הקשר המפתיע בין סרטי בורקס לספרות יידיש קלאסית, באתר הארץ, 23 בספטמבר 2013
    אילן מושינזון, ‏"בסופו של דבר מדובר באהבה", קשר 46, אביב 2014, עמ' 175-174.
  6. ^ אילן מושינזון, ‏"בסופו של דבר מדובר באהבה", קשר 46, אביב 2014, עמ' 175-174.