ערוץ 2 הניסיוני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף ערוץ 2 הנסיוני)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-edit-clear.svg
ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: ויקיזציה ותיקון מאסיבי של קישורים פנימיים, כולל הורדת מונחונים וקישורים אדומים בגלל הטיות שגויות.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
ערוץ 2 הניסיוני
Channel2 first logo.png
לוגו ערוץ 2 הנסיוני
פרטי הערוץ
מדינה ישראלישראל  ישראל
קטגוריה כללי
תאריך השקה 23 באוקטובר 1986
תאריך סגירה 31 באוקטובר 1993
שפה עברית

ערוץ 2 הניסיוני הוא שמו המקובל של ערוץ 2 בתקופת שידורי הניסיון שהחלו ב-23 באוקטובר 1986 ונמשכו עד 3 בנובמבר 1993.

תולדות הערוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

קו הזמן של ערוצי הברודקאסט בישראל
לוגו ערוץ 2 הניסיוני הראשוני
לוגו ערוץ 2 הניסיוני בדו-מימד כפי שהופיע בפינת המסך

בשנת 1986 החליט שר התקשורת אמנון רובינשטיין להתחיל בשידורי ניסיון בערוץ השני והפקיד עליו את אברהם פורז ואורן טוקטלי. מצוידים במשדר ישן של בזק, שני מכשירי וידאו, מכשירי בקרת צליל ותמונה ומכונת כתיבה חשמלית, החלו לשדר את שידורי הניסיון ב-23 באוקטובר 1986. בחודשים הראשונים נמשכו השידורים שעתיים או שלוש שעות מדי ערב, וכללו קליפים וקטעי מעבר שהסבירו איך לקלוט את השידורים. המטרה המוצהרת הייתה לבדוק את התדרים ולתפוס אותם (כדי שלא ישמשו להרחבת שידוריהן של תחנות טלוויזיה במדינות שכנות), אולם המטרה הנסתרת הייתה להכניס רגל בדלת, ולהתחיל לקדם את הערוץ השני - לאט, בזהירות וללא הפרעות מצד הערוץ הראשון, שהיה עד אז בעל מונופול על שידורי הטלוויזיה בישראל.[דרוש מקור]

בתחילת 1987 פרסם העיתונאי שייקה בן פורת טור ובו הציע לשדר את משפט דמיאניוק בערוץ השני. טוקטלי ופורז גילו שלטלוויזיה החינוכית יש תקציב לשדר את המשפט אך אין להם זמן לשדר אותו, והציעו לשדרו בערוץ 2. בעקבות שיתוף הפעולה הרחיב ערוץ 2 את שעות שידורו והחל לשדר לאורך שעות היום, החל מהבוקר. במקביל נעשו ניסיונות להרחיב את הפריסה הארצית באמצעות משדרים ישנים של צה"ל.

לכבוד ראש השנה 1987 תוכנן משדר מקור מיוחד בשם "פרח בד"ש" ששילב ד"שים מצולמים מחיילים בחזית הצפון, אירוח של אמנים באולפן ושידור קליפים. ההפקה עוררה כעס ברשות השידור, וזו פנתה ליועץ המשפטי לממשלה ודרשה את הפסקת שידורי הניסיון בטענה שאינם חוקיים. היועץ המשפטי לממשלה אישר את המשך השידורים, אולם התנה זאת בכך שרשות השידור תפקח עליהם, שכן הכנסת טרם אישרה סופית את חוק הרשות השנייה, ולפי החוק שהיה קיים אז, רשות השידור הייתה הגוף היחיד שהוסמך לפקח על השידורים. בעקבות החלטת היועץ המשפטי לממשלה, הוכרח הערוץ השני לשדר רק שידורים חוזרים של תוכניות שכבר שודרו בערוץ הראשון. נאסר עליו להפיק תוכניות מקור לרבות תוכניות אירוח, מגזינים ושידורי חדשות. אורי שנער, שהיה אז מנהל התוכן בערוץ, נאלץ לחפש בארכיון רשות השידור סדרות זנוחות עם זכויות לשידורים חוזרים ולבנות מהן את לוח השידורים. המשדר "פרח בד"ש" שודר לבסוף רק בזכות דרישה של משפחת אחד החיילים לצפות בבנה, שנפל מאז הצילומים. הקליפים ששובצו במשדר עודדו את חברות התקליטים לייבא ולהפיק קליפים נוספים.

באוקטובר 1987 פרצה שביתה ברשות השידור, שבמשך 52 ימים הביאה להפסקת השידורים של הערוץ הראשון בשעות אחר הצהריים והערב. במהלך השביתה קיבל הערוץ השני הניסיוני אישור מהממשלה להרחיב את שעות השידור שלו[1] ולשדר גם סרטי קולנוע ותוכניות רכש שונות. משהתארכה השביתה ברשות השידור, קיבל הערוץ הניסיוני אישור לשדר בתדרים של רשות השידור, דבר שנתפס בעיני השובתים כניסיון מצד הממשלה לשבור את השביתה. הערוץ נקלע למצוקת תכנים וכוח אדם ומיהר להשיג חומרי שידור ולגייס עובדים ובכך גדל והתפתח.

במהלך השביתה הגיעה לישראל אסירת הציון אידה נודל, אירוע חדשותי לוהט שבשל השביתה לא היה מי שישדר אותו. בערוץ 2 עטו על ההזדמנות, קיבלו אישור ממשרד ראש הממשלה ויזמו את השידור החי הראשון בערוץ. שידור טקס קבלת הפנים נעשה בחוסר ציוד הולם ובתנאים טכניים מוגבלים ולא היה חף מבעיות ותקלות שעליהן ספג ביקורת בתקשורת, אך בערוץ ראו בכך פריצת דרך. עם תום השביתה הפסיקה רשות השידור את שיתוף הפעולה עם הערוץ השני הניסיוני, אולם שידורי הניסיון לא פסקו.

בסוף שנות השמונים התקשה הערוץ השני לגייס תקציב לתכניו אך השיג שיתוף פעולה עם חברות שונות שזיהו את הפוטנציאל שבשידור, ולפיכך הפיקו עבורו תכנים בחינם. כך החל הערוץ לשדר הפקות מיוחדות משלו, שחלקן נתפסו כאזוטריות, אך חלקן זכו לפופולריות רבה. ב-1988 התווספה קריינות רצף של מירב אופיר (קריינית גלי צה"ל) בין התוכניות ולהצגת הסדרות והתוכניות עם תחילת השידורים בשעות הערב המוקדמות. הערוץ המשיך להרחיב את פעילותו וב-1990 חתם על הסכם שידור משחקי הליגה בכדורסל. באותה שנה פרש טוקטלי מתפקיד המנכ"ל ואת מקומו תפס ניסים משעל. משעל יזם שידורים חיים ממליאת הכנסת והצליח להשיג לערוץ אישור לתשדירי שירות ולחסויות שעזרו במימון הערוץ. משעל גייס את איש החדשות הוותיק של הערוץ הראשון, מיכה לימור, כשדר, מנחה ומגיש השידורים הישירים מהכנסת, ועם פרוץ מלחמת המפרץ, בפברואר 1991, מינה אותו כעורך מהדורת החדשות של הערוץ הניסיוני, "הבוקר במפרץ" ו"הערב במפרץ", ששודרה מאולפני הרצליה. לימור גייס צוות מערכת ובו אהרון ברנע, ניצן הורוביץ, אושרת קוטלר, אורלי יניב ועוד שורה של כתבים-עורכים שהיו לימים אנשי חדשות נודעים. התוכנית המגזינית "הערב במפרץ" והשידורים מהכנסת זכו באותם ימים לביקורות נלהבות בעיתונות המודפסת. ב-1992 החליט נסים משעל לגשת למכרז בראש קבוצה המתמודדת על הזכיינות בערוץ 2 המסחרי ומיכה לימור מונה במקומו על ידי שר התקשורת, רוני מילוא, כמנהל ערוץ 2 הניסיוני, תפקיד אותו מילא עד תחילת השידורים המסחריים.

עוד באותה שנה עבר בכנסת חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, ובכך הסתיים רשמית הפיקוח של רשות השידור על הערוץ השני והוא הפך לערוץ עצמאי. למרות הקמת הרשות השנייה, עדיין הוגדרו שידורי הערוץ כשידורי ניסיון, כיוון שלא נבחרו החברות המסחריות שיקבלו את הזיכיונות להפעלת השידורים הסדירים של הערוץ. תהליך הבחירה היה ממושך, וארך כמעט שלוש שנים. עוד ועוד מפיקים ויוצרים גילו בו עניין וביקשו להתנסות בשידורי הניסיון וליצור תכנים על חשבונם, בתקווה לזכות במכרז ולהשתלב בשידור המסחרי בעתיד. בתקופת מעבר זאת החל הערוץ לגבש לוח שידורים מסודר עם תוכניות בנושאים מגוונים. חלק מהתוכניות עדיין נשא אופי לא-שגרתי או אוונגרדי. התוכניות שזכו לפופולריות רבה בתקופה זו היו תוכנית ההומור של ארז טל ואברי גלעד "העולם הערב" ותוכנית האירוח "בשידור חי – דן שילון מארח".

הערוץ זכה לתנופה נוספת ב-1991 עם פרוץ מלחמת המפרץ הראשונה, שבגינה עבר לשידור רציף של 18 שעות ביממה במקום 5 עד אז. כדי למלא את שעות השידור רכש אורי שנער תכנים במחיר מוזל מחברות זרות שהסכימו לעזור לישראל בזמן מלחמה. כמו כן החל הערוץ לשדר לקט יומי של כתבות מוקלטות מערוצי טלוויזיה זרים (כיוון שבשלב זה אסור היה לערוץ להפיק מהדורות חדשות בעצמו) כתוכנית בוקר לפתיחת היום ("הבוקר במפרץ") וכתוכנית ערב לסיכום אירועי היום ("הערב במפרץ"). השפעה מכרעת הייתה למלחמה על התוכנית "העולם הערב", היחידה שחזתה (בביטחון הומוריסטי) שיפלו טילים על ישראל, בשעה שהתחזיות היו אחרות. ההתייחסויות ההומוריסטיות בזמן אמת למלחמה תרמו לפופולריות התוכנית בקרב הצופים הצעירים.

בתום המלחמה הוכיח הערוץ את חשיבותו כשאזרחים הגישו עתירה לבג"ץ בתביעה להפעיל משדרים בכל הארץ. לתוכני הערוץ נוספו תוכניות מקור רבות, כגון: "נייס גיא", "חכם בלילה", והוא הפך לשחקן בולט במפת התקשורת בישראל. ב-1993, עם הכרזת הזכייניות לשידורים המסחרים, התמקדו המפיקים בהכנות לקראתם והערוץ הניסיוני צמצם את מגוון התוכניות ואת שעות השידור. בתום שידורי הניסיון, ב-31 באוקטובר 1993 הגיש רון לוינטל תוכנית פרידה שסיכמה שבע שנות שידורי ניסיון וסקרה את ציוני הדרך והרגעים הבלתי נשכחים. בשלושת הימים הראשונים של נובמבר שודרו בעיקר פרומואים ללוח המשדרים החדש וכן משדר פרידה ב-3 בנובמבר, שבו העביר מיכה לימור, מנהל הערוץ באותה עת, את שרביט השידור לזכייני ערוץ 2 המסחרי באקט סמלי מהאולפן בגבעתיים. ב-4 בנובמבר החלו שידורי ערוץ 2 המסחרי.

הפקות מקור[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכניות אקטואליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכניות אירוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכניות סאטירה ובידור[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכניות מוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קליפ מי יודע: תוכנית אינטראקטיבית, שבמהלכה שודרו קליפים מוסווים שהצופים היו צריכים לזהות.
  • מוזיקה עכשיו: מגזין מוזיקלי בהגשת אילן בן שחר שכלל סקירה של המוזיקה העדכנית בישראל ובחו"ל, הקרנת קליפים ותחרויות בין צופים (כמו למשל תחרות איסוף דיסקים בחנות). התוכנית נקראה בתחילת דרכה "מסיבת ריקודים", אך בהמשך שונה שמה.
  • קול הפופ (19911992): מגזין מוזיקלי בהגשת יואב קוטנר.
  • קול הרוק (19921993): מגזין מוזיקלי בהגשת יואב קוטנר.

תוכניות מגזין[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכניות ילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכניות רכש בולטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]