רפואת ימי הביניים

מפה המציגה את הקשר בין מבנה האדם לאסטרולוגיה.

רפואת ימי הביניים במערב אירופה הייתה ערב רב של רעיונות מהעת העתיקה, של השפעות רוחניות ושל מה שזיהה קלוד לוי-שטראוס כ"תסביך השמאני" וכ"הסכמה הכללית החברתית". בתקופה זו לא הייתה בנמצא מורשת המושתתת על רפואה מדעית, ותצפיות היו נתונות להשפעות רוחניות.

בימי הביניים המוקדמים, בעקבות שקיעת האימפריה הרומית, התבסס הידע הרפואי המקובל ברובו על טקסטים יווניים ורומיים אשר שרדו ושומרו במנזרים ובמקומות נוספים. עם זאת, הרעיונות באשר למקור המחלות ולמרפאן לא היו חילוניים לחלוטין, אלא היו מבוססים אף על השקפת עולם בה שיחקו גורמים כדוגמת גורל, חטא והשפעות אסטרולוגיות תפקיד שווה לזה של כל גורם גופני כלשהו.^{[דרוש מקור]} בדומה לכך, יעילותו של מרפא נקשרה באמונותיהם של החולה ושל הרופא, יותר מראיה מציאותית. מרפא גופני היה לעיתים תכופות משני להתערבות רוחנית.

השפעות

בתקופה המוקדמת לא היה קיים ענף יחיד ומאורגן של רפואה. במקום זאת יכול היה כל חולה או פצוע לפנות לרפואת אליל, דת, אסטרולוגיה, לחשים, מיסטיקה או לרופא בעל שם, אם זה התאפשר לו. הגבולות בין כל מקצוע ומקצוע היו רופפים וגמישים. כתבים רפואיים קלסיים, שחוברו על ידי קלאודיוס גלנוס זכו לשימוש רחב בגלל מעמדם המבוסס, יותר מאמיתותם על פי ניסויים.

עם התעצמות השפעתה של הנצרות, נוצרה מתיחות בינה לבין רפואת האליל אשר עסקה ברובה בקסמים או מיסטיקה בהתבססה על מקורות שלא עלו בקנה אחד עם האמונה הנוצרית, תוך שימוש בלחשים וכשפים בשילוב עם צמחי מרפא ותרופות אחרות. כך התעורר צורך לבצע הפרדה בין מרפא גופני ובין לחשים כעין אלה, או להחליפם בתפילות נוצריות ותלות בכוחם של צמחי מרפא ואבני חן. הכנסייה הפיצה את האמונה לפיה האל שולח חולי כעונש, ובמקרים אלה, יש בכוחה של הכאה על חטא להביא למרפא. הדבר הוביל להנהגת וידויים וחזרה בתשובה וצליינות כמביאי מזור לתחלואים.

מערכות ימי הביניים

רפואת שיניים בימי הביניים: רופא שיניים ובידיו מלקחיים כסופות ומחרוזת שיניים גדולות, עוקר את שנו של אדם הנתון בכיסא. לונדון 1360-1375.

תיאור של רפואה אנגלו-סקסונית עתיקה. למעלה: אספקת תרופות לשני חיילים פצועים על ידי רופאיםלמטה: אספקת תרופות לאדם לאחר נכישת נחש. הצמח שממנו הופקה התרופה מצויר בצד שמאל של הציור.

תאוריה רפואית אחידה המבוססת בעיקרה על כתבי רופאים יווניים כדוגמת היפוקרטס שחי 460-377 לפני ספירה, וגלנוס, שחי 126- 216 לפני הספירה החלה להתפתח באזורים שנפגעו משקיעתה של האימפריה הרומיתה - מערבית. היפוקרטס כתב על מחלות, על ניתוחים, על שברים ועל האנטומיה של האדם. גלנוס חיבר מעל 500 מסות על פיזיולוגיה, על היגיינה, על דיאטטיקה, על פתולוגיה ורמקולוגיה ומיוחס לו גילוי האופן בו שולט חוט השדרה על שרירים שונים בגוף האדם. בעקבות הניתוחים שביצע, הוא תיאר את שסתומי הלב וקבע את תפקידי שלפוחית השתן והכליות.

תרגומים אנגלו-סקסוניים מהמאה העשיריתשל עבודות קלאסיות כגון, מגדיר הצמחים של דיוסקורידס, שחי בין השנים 40-90 לפני הספירה, מציגים את קיומם המתמיד של יסודות הידע הרפואי הקלאסי. תקצירים המתפרסמים ב"ספר העלוקות" של בולד Bald's Leechbook (נכתב בין השנים 925–955 אחרי הפירה), מכילים מובאות ממגוון עבודות קלאסיות לצד תרופות אליל מקומיות למחלות פנימיות וחיצוניות. הספר Leechbook III הוא קובץ המשך של הספר הראשון ומכיל ששים ושלושה מרשמים על בסיס צמחי המתאימים לטיפול במחלות שונות.

אף על פי שהעיסוק המאורגן ברפואה מעולם לא פסק באימפריה הביזנטית, ניתן לר ות במוסד "סקולה מדיקה סלרניטנה" Scuola medica salernitana אשר נוהל בידי הכנסייה בדרום איטליה במאה ה-11, ביטוי ראשון לתחייתה של הוראת הרפואה הסדירה באמצעות טקסטים מקובלים במערב. בסלרנו היו בהישג יד טקסטים רפואיים מתקופת הביזנטיון והעולם הערבי, אשר תורגמו מיוונית ומערבית במנזר הסמוך שנמצא במונטה קסינו. המלומדים הרכיבו בהדרגה קאנון כתבים אשר נודע בשם "(אמנות הרפואה) או כ - Articella (אמנות קטנה), והיה לבסיס החינוך האירופי בתחום הרפואה במשך מספר מאות בשנים.

בעקבות הקמת אוניברסיטאות פריז (בשנת 1110), בולוניה (בשנת 1158), אוקספורד (בשנת 1167), מונפלייה (בשנת 1181) ופדואה (בשנת 1222) הורחבה העבודה שהחלה בסלרנו לכל רחבי אירופה. במאה ה-13 זכו מוסדות חדשים אלה למעמד מנהיגותי בתחום הרפואה. לרכישת מקצוע הרפואה נדרש עשור, אשר כללה הכשרה אמנותית, וכך נותר שיעור הרופאים המורשים מצומצם באורח יחסי.

במהלך מסעי הצלב, החלה הרפואה המוסלמית נותנת אותותיה ברפואה האירופית. רבות דובר על סלידתו לכאורה של אוסמה אבן מונקד, משורר ופילוסופ מוסלמי שחי במאה השתים עשרה מהרפואה האירופית. עיון בקורות חייו מעלה כי היכרותו עמה הייתה חיובית. הוא מתאר רופא אירופי המטפל בזיהומים בהצלחה באמצעות חומץ וממליץ על טיפול במחלת החזירים אשר הודגם בפניו.

במאה ה-13 תבעו ערים אירופיות רבות כי טרם עיסוקו במקצוע, יוכשר הרופא במשך שנים אחדות. הניתוח זכה ליחס פחות מזה של הרפואה הטהורה, עבודות איטלקיות רחבות היקף למכביר במאה השנים הבאות, הופצו מאוחר יותר ביתר ארצות אירופה. בין השנים 1350–1365 חיבר תאודוריק בורגוניוני ארבעה כרכים שיטתיים בנושא הניתוח, ה-"Cyrurgia", אשר קידמו חידושים בעלי חשיבות כמו גם צורות מוקדמות של טיפול מחטא בפציעה, והרדמה באמצעות שימוש בתערובת סמי הרגעה וצמחי מרפא.

עם פרוץ מגפת המוות השחור באסיה, אירופה ואפריקה במאה ה-14, נקלעה הרפואה האירופית למשבר. התאוריות הרפואיות אשר זכו להעדפה סיפקו אמנם הסברים דתיים, אך לשאוו, המאחר כי כשליש מאוכלוסיית אירופה מצאה את מותה במגפה זו.

תאוריות רפואיות

איור מהמאה ה-13 המציג כלי דם ואיברים פנימיים

ערך מורחב – ארבע הליחות

העיקרון אשר הנחה את רפואת ימי הביניים הוא תאוריית ארבע הליחות. זו שאבה את מקורותיה מעבודות רפואיות עתיקות, ועמדה בבסיס רפואת המערב כולה עד המאה ה-19. התאוריה גרסה כי לכל אדם ארבע ליחות או נוזלים ראשיים: מרה שחורה, מרה צהובה, מרה לבנה-הכיח, ומרה אדומה-הדם. הליחות הללו מופקות על ידי מספר איברים, ואיזונם הכולל חיוני לבריאות האדם. כיח עודף בגוף, למשל, הזיק לריאות, והגוף ניסה לסלקו באמצעות שיעול על מנת להשיב את האיזון על כנו. איזון הליחות באדם ניתן להשגה באמצעות תזונה, תרופות והקזת דם, תוך שימוש בעלוקות. ארבע הליחות נקשרו אף בארבע עונות השנה: מרה שחורה-סתיו, מרה צהובה-קיץ, כיח-חורף ודם-אביב. בימי הביניים התקשתה אירופה לשמר את אמות המים אשר נבנו בידי הרומאים ואת דומיהן, לפיכך פרח בה יותר העיסוק ברפואה במקומות נחשלים בהשוואה לאזורים היותר מפותחים.

בטבלה מתוארים ארבעים סוגי הליחות. הסיווג נעשה על פי העונה, טיב הליחה, השפעתה על מצב הרוח של החולה ומאפייניה

ליחה	עונה	יסוד	איבר	איכויות	מצב-רוח	מאפיינים
מרה אדומה (דם)	אביב	אש	כבד	חם ולח	בוטח	אמיץ, מלא תקווה, אוהב
מרה לבנה (ריר)	חורף	מים	מוח/ריאות	קר ולח	אדיש	רגוע, בלתי אמוציונלי
מרה צהובה	קיץ	אוויר	כיס המרה	חם ויבש	מהיר חימה	נוח לכעוס, רע מזג
מרה שחורה (מלנכוליה)	סתיו	אדמה	טחול	קר ויבש	מלנכולי	דיכאוני, חסר שינה, מוטרד

השימוש בצמחי מרפא השתלב באורח טבעי במערכת זו, והצלחתהטיפולים יוחסה לפעולתם על ליחות הגוף. השימוש בצמחי מרפא שאב את מקורותיו מתורת החתימות הנוצרית מימי הביניים, אשר גרסה כי האל סיפק אמצעי להקלת כל חולי. גם אם מדובר בירק, מינרל או חיה, אמצעי זה נושא עמו חתימה המעידה על יעילותו. למשל, זרעי הסקוטלריה (המשמשים להקלת כאבי ראש) עשויים להידמות לגולגולות זעירות, ועליה זרועי הנקודות הלבנות של הפולמונריה (המשמשת לשחפת) עשויים להידמות לריאותיו של חולה. על פי האמונה, קיים מספר רב של דמיונות.

רוב המנזרים טיפחו גינות צמחי מרפא אשר שימשו להפקת תרופות צמחיות, והללו הוסיפו לרווֹח ברפואת האליל וכן שימשו ברפואה. חוברו ספרים בנושא תרופות צמחיות, הנודע בהם הוא "הספר האדום והוולשי של הרגסט", אשר פורסם בשנת 1400 לערך.

אסתר כהן מצאה, שבניגוד לתרבות מודרנית בה מקדישים מאמצים רבים לשיכוך כאב, הרי שבימי הביניים היו שסברו שהוא מועיל לבריאות מבחינה רוחנית.

המרפאים

בין סממניה המובחנים של תקופה זו מצוי שפע המרפאים. בשונה ממקצועות אחרים, לא הייתה קיימת אליטה בעלת שליטה. מאחר כי לא שררה הסכמה כללית באשר לתקנים ולשיטות, רבים עסקו בריפוי באורח חלקי ורובם ככולם נטלו תפקידים מגוונים. המציעים שירותי ריפוי נמנו על כלל הדתות ועל שני המינים, ובמעמדותיהם נעו בין צמיתים ובין המחונכים והאמידים אשר באקדמאיים. עבור מרפאים רבים – אחים, רופאי שיניים (Dubbedent או Adubedent), רוקחים ומיילדות – עמלם כמוהו כסחר. בחלוף המאה ה-16 הוענקה, לראשונה, לגופים שונים שליטה המעוגנת בחוק על העוסקים ברפואה. הללו ניתנים לחלוקה לבני אליטות לבלריים ובעלי הכשרה אקדמית (רופאים) ולסוחרים.

רופאים הציעו, לרוב, סיוע רפואי ושיקויים. הם עבדו כחברי גילדה כאשר ברשותם רישיון הרשויות המקומיות, או סיפקו שירותיהם לבית אב עיקרי או למנזר. הם זכו לתשלום על סמך המקרים בהם טיפלו, או באורח תקופתי. לעיתים קרובות ניתנו תשלומים במזון או בביגוד.

רופאים, אשר עסקו בעבודות המומחים היווניים באוניברסיטאות, היוו אליטה מטעם עצמה בתחומם. היה זה משלח יד בלתי נפוץ: במחקר אשר נערך בוורססטר במאה ה-13 נמצא כי היו שלושה רופאים בלבד על כל 10,000 משלמי מיסים, וכי לבד מהאצולה היו אלה נגישים ביותר למתי מעט. רופאים אבחנו את חוליהם באמצעות בדיקה מעמיקה את דמם, את שתנם ואת צואתם וקבעו בדבר מרקם עורם ואיזון הליחות. היה ביכולתם להמליץ על תרופות או על הקזת דם מחלקי גוף שונים, על מנת להשיב את איזון הליחות על כנו. כן היה ביכולתם לנסות ולערוך ניתוחים מורכבים כדוגמת חירור הגולגולת, על מנת להקל לחץ על המוח, או הסרת קטרקט.

רופאי אליל

רופאי אליל נהגו למסור את ידיעותיהם מרופא לשוליה, והיו נגישים מהרופא לאיכר או לפועל. הם לא היו נתונים לפיקוח, אולם היו בקיאים בתחום צמחי המרפא ותרופות האליל. הם נפלטו ממערכת הרפואה בהדרגה.

קדושים

קדושים נהגו אף הם לרפא את החולים. אף על פי כי ריפוי בידי קדושים (נסים) איננו נחשב כיום כרפואה, בימי הביניים היה זה נוהג מקובל לצד שיטות ריפוי אחרות. שני שלישים בקירוב מהפונים לריפוי בידי קדושים היו איכרים (כך הגדיר ר' ס' פינוקיין). לעיתים קרובות נעשה שימוש בשירותי קדושים כאשר לא ניתן היה להביא רפואות אחרות בזמן (למשל, מוות מקרי). לעיתים רחוקות נעשה בם שימוש על מנת לטפל בחוליים ארוכי טווח, כדוגמת מומים מולדים. במקרים אלה שימשו קדושים כמוצא אחרון. עם השלמת קנוניזציה, התייחסה הכנסייה לקדושים קנוניים בלבד, כמורשים לחולל נסים. עם זאת, פעמים רבות לא מנע הדבר פניה לקדושים אשר אינם קנוניים.

רופאה: נשים עסקו בכל תחומי הרפואה בימי הביניים.

נשים

נשים במהלך ימי הביניים המוקדמים, סביר כי הנשים אשר עסקו במקצוע הרפואה השתוו במספרן לזה של הגברים. עם זאת, הדרישות המקצועיות אשר נלוו לכך בתקופה מאוחרת יותר, וייסוד הפקולטות לרפואה, הרחיקו את הנשים ממקצוע זה. הנזירה הראשית הילדגרד מבינגן כתבה את"Liber Simplicis Medicinae" (ספר הרפואה הפשוט) בשנת 1160 לערך. רופאה נודעת נוספת הייתה טרוטולה מסלרנו, אשר עבודותיה בנושא תחלואי נשים הופצו ברחבי אירופה ושמה באנגליה שונה ל"דאם טרוט". אחות בשם אן מתוארת כ-"medica" בבית החולים של לאונרד הקדוש, באזור יורק, בשנת 1276. (St Leonard's Hospital, Edinburgh) שנוסד לאחר הכיבוש הנורמנדי, נחשב לבית החולים הגדול ביותר בצפון אנגליה והוא סיפק עזרה רפואית נרחבת ומזון לאוכלוסייה הנזקקת.

אף לאחר המאה ה-14 הוסיפו נשים לעסוק ביילוד. מיילדת רכשה את מקצועה כשוליית מיילדת בעלת ניסיון, או לומדה בידי אב או בעל העוסק ברפואה. התנאי הדרוש היחיד היה הצהרה מפי כומר פרוכיאלי כי נעימת הליכות היא.

כן שירתו נשים כאחיות במסדרים נזיריים, אם כי היו אף אחיות חילוניות אשר טיפלו בצורכיהם הפיזיים של חולים.

מערכת בתי החולים

בימי הביניים המונח "בית חולים" שימש לכינוי אכסניות למטיילים, בתי מרקחת להקלה על החולי, מרפאות עבור הפצועים, ובתים עבור העיוורים, החיגרים, הקשישים והלוקים בשכלם. בתי חולים נזיריים פיתחו טיפולים רוחניים ורפואיים. על החולים היה לסייע אלה לאלה באמצעות תפילה ורגיעה. בחלק מבתי החולים מצויות היו עשר מיטות בלבד, אך אחרים היו גדולים יותר. קיים תיעוד המדווח כי בבית החולים של לאונרד הקדוש היו מאושפזים 225 חולים ועניים בשנת 1287. ובפירנצה מנו בתי החולים מעל לשלושים בשנת 1400, בבית החולים של מריה נואובה הקדושה (Hospital of Santa Maria Nuova) כלל הסגל בשנת 1500, 10 רופאים, רוקח אחד ועוד כמה עובדים בהם מנתחות. במאה ה-12 הופיעו הוספיטלרים, תערובת ייחודית של חיים נזיריים, צבאיים ורפואיים. הללו ניהלו בתי חולים בירושלים ובמדינות הצלבניות, ומסדרם נפוץ בסופו של דבר ליתר יבשת אירופה. כך כתב ג'יימס ג'וזף ולש על אודות תרומת הכנסייה למערכת בתי החולים:

"במהלך המאה ה-13 נבנו בתי חולים רבים. הערים האיטלקיות הנהיגו נוהג זה. במילאנו לא קיימים היו אלא תריסר בתי חולים ובפירנצה, טרם תום המאה ה-14, קיימים היו כשלושים בתי חולים. חלקם היו מבנים רבי חן. במילאנו עוצב בית החולים הכללי בחלקו, בידי האדריכל האיטלקי ברמנטה ובחלקו הנוסף בידי מיכלאנג'לו. בית החולים של סיינה שנבנה לכבוד קתרין הקדושה, זכה לתהילה מאז הקמתו. תנועת בתי חולים זו פשטה מאיטליה לכל רחבי אירופה. פירכו, הפתולוג הגרמני הדגול, הראה במאמר בנושא בתי חולים, כי בכל עיר מערי גרמניה המונות חמשת אלפי תושבים, קיים בית חולים. הוא ייחס את צמיחת התנועה לאפיפיור אינוקנטיוס השלישי, ואף כי היה נטול נטייה בתחום זה, לא היסס פירכו לדבר בשבח אפיפיור זה, "על כל אשר השיג לרווחת ילדים והאנושות הסובלת."

בתי חולים רבים החלו להופיע בצרפת ובאנגליה. הפלישה הנורמנית-הצרפתית לאנגליה, הובילה לחלחול האידיאלים הצרפתיים במנזרי ימי הביניים, במטרה להקים בית מחסה עבור צליינים. בית המחסה הזה התפתח בסופו של דבר לכדי בית חולים' בו מספקים נזירים וסייעים נטולי הכשרה מקצועית טיפול רפואי לצליינים חולים ולקורבנות המגפות הרבות מספור והחוליים הכרוניים, אשר חיו במערב אירופה בימי הביניים. בנג'מין גורדון תומך בתאוריה על פיה בית החולים בגלגולו העכשווי הוא המצאה צרפתית, שמטרתה המקורית הייתה לבודד מצורעים וקורבנות של מגפות. בתי החולים נטלו על עצמם לשרת את הצליינים מאוחר יותר.

קיימים כתבים מצוינים מאת ההגמון לנפרנק, המתייחסים לאלה השמורים היטב מאת הנזיר אידמר מקנטרברי מהמאה ה-12. כתבי ההגמון מעידים על כוונתו להקים ולשמר את דוגמאות בתי החולים המוקדמים הללו:

"אך אל לי לסיים את עבודתי בהשמטת אשר עשה למען העניים מחוץ לחומות העיר קנטרברי. בקצרה, הוא הקים בית עשוי אבן הולם ורחב ידיים ... לצרכים שונים. הוא חילק את הבניין הראשי לשניים והקצה את החלק האחד לגברים אשר מכבידים עליהם מיני חולשות, ואת זה האחר לנשים אשר בריאותן רופפת. כן וידא כי יסופקו להם ביגוד ומזון יומי, ומינה כמרים ואפוטרופוסים אשר יעשו כל אשר לאל ידם למען לא יחסר לחוסים דבר."

התפתחויות מאוחרות יותר

המנתחים אשר פעלו בתקופת ימי הביניים האמצעיים, כדוגמת מונדינו דה לוצי, היו הראשונים שעסקו באנטומיה באוניברסיטאות אירופיות וביצעו באורח שיטתי נתיחות מתים. בשונה מרומא הפגנית בימי הביניים האמצעיים, לא חל באירופה איסור מוחלט על נתיחת מתים. חרף זאת, תורתו של גלנוס הייתה כה רווחת, עד כי מונדינו ובני זמנו ניסו להתאים את ממצאיהם האנושיים לאנטומיה של גלנוס.

ללאונרדו דה וינצ'י נזקפת השפעה רחבה על קידום הרפואה בתקופת הרנסאנס. דה וינצ'י, אשר נולד ב-15 באפריל 1452, דגל בגישה מדעית אשר בבסיסה תצפיות פרטניות. הוא נטל חלק במספר נתיחות לאחר המוות וכן הוציא תחת ידיו שרטוטים אנטומיים מפורטים מרובים, בתכננו עבודה רחבת היקף בנושא אנטומיה אנושית השוואתית.

במהלך הרנסאנס, מאמצע המאה ה-15 ואילך, חלה התקדמות מרובה בתחום הרפואה. ג'ירולמו פרקסטורו האיטלקי, רופא איטלקי שחי בין השנים 1478-1553, היה הראשון שהגה את הרעיון שמגפות עשויות להיגרם על ידי עצמים חוץ גופיים הניתנים להעברה באמצעות מגע ישיר או בלתי ישיר לאנשים בריאים. עוד גילה טיפולים חדישים למחלות כדוגמת העגבת.

בשנת 1543 חיבר הרופא המלומד הפלמי אנדריאס וסאליוס את ספר הלימוד השלם הראשון בנושא האנטומיה האנושית: "על אודות מבנה הגוף האנושי" ("De Humani Corporis Fabrica Libri Septem"). כעבור זמן רב, בשנת 1628, הסביר ויליאם הרווי את מחזור הדם. לפני כן רווחה האמונה, כי הדם הוא תוצר מזון ונספג על ידי רקמת שריר. במהלך המאה ה-16 גילה הרופא השווייצרי פאראצלסוס, בדומה לג'ירולמו האיטלקי, כי מחלות נגרמות על ידי גורמים חוץ גופיים (כדוגמת חיידקים), ולא על ידי חוסר איזון פנימי כפי שחשבו עד אותה עת.

הרופא הצבאי הצרפתי אמברואז פרה שנולד בשנת 1510, הקים לתחייה את שיטת קשירת כלי הדם היוונית העתיקה. לאחר כריתת איבר נהוג היה לצרוב את קצה האיבר הפתוח להפסקת הדימום. הדבר בוצע באמצעות חימום שמן, מים או מתכת ויצירת מגע בין החומר המחומם לבין הפצע, לסתימת כלי הדם. עוד האמין פרה בחבישת פצעים בתחבושות נקיות ובשימוש במשחות, ובכלל זה במשחה אשר הרכיב עצמו, אשר הכילה ביצים, שמן ורדים וטרפנטין. הוא היה הראשון לעצב ידיים ואיברים מלאכותיים עבור חולים בהם בוצעה כריתה. באחת הידיים המלאכותיות, ניתן היה להניע את שני זוגות האצבעות לביצוע מטלות אחיזה ושחרור פשוטות, ומראה

אילוסטרציה של רופא ערבי העוצר דימום על ידי הצמדת כלי מתכת שחומם. משמאל התמונה מצוירת האש, מקור החימום.

היד היה טבעי לחלוטין כשכוסתה על ידי כפפה.

אסונות רפואיים רווחו ברנסאנס בהשוואה לעת החדשה. במהלך הרנסאנס היוו נתיבי סחר אמצעי מושלם להעברת מחלות. שמונה מאות שנים לאחר המגפה היוסטיניאנית, שחלה בין המאה השישית למאה השמינית, שבה חלה מגפת הדבר באירופה. המגפה המחודשת שכונתה המוות השחור פרצה באסיה, פשטה למזרח התיכון ולאירופה בשנת 1348. ייתכן כי המגפה הועברה באמצעות סוחרים איטלקיים אשר נסו מקרבות חצי האי קרים וגבתה 25 מיליון קורבנות, כשליש מכלל האוכלוסייה של אירופה, ועד שני שלישים באזורים העירוניים בהם הכתה המגפה ביתר שאת בגלל הצפיפות הרבה. טרם עזוב המונגולים את קאפה הנצורה אשר בחצי העיר קרים, גופותיהם המתות והנוטות למות של החיילים הנגועים נערמו על גבי קטפולטות, ושוגרו מעבר לחומות קאפה על מנת להדביק את יושביה. תקרית זו הייתה בין הדוגמאות המתועדות המוקדמות ביותר ללוחמה ביולוגית, ונחשבת כמקור התפשטות המוות השחור לאירופה. המגפה שבה לרדוף את אירופה ואת המזרח התיכון פעם אחר פעם בין המאה ה-14 לבין המאה ה-17. התפרצויות מאוחרות יותר הראויות לציון: המגפה האיטלקית בין השנים 1629–1631, המגפה הגדולה של סביליה בין השנים 1647-1652, המגפה הגדולה של לונדון בין השנים 1665-1666, המגפה הגדולה של וינה בשנת 1679, המגפה הגדולה של מרסיי בין השנים 1720-1722, ומגפת 1771 במוסקבה. מאחר שטרם הגעת הספרדים לאמריקה ולמקסיקו לא נודעו חיידקי האבעבועות השחורות, החצבת, והשפעת הקטלניים, לא היו הילידים האמריקאיים חסינים אליהם, ומגפות קטלניות התפשטו במהירות באזורים אלה. אוכלוסיית האי היספניולה שבאיים הקריביים מנתה באותה העת 250,000 ילידים אמריקאיים, ועשרים שנה לאחר מכן צנחה האוכלוסייה ל-6,000 נפשות. באותה העת התפשטה המגפה גם למקסיקו, ועד שנת 1650 נמחתה מרבית אוכלוסיית הילידית.

מקורות

• The Greatest Benefit to Mankind. A medical history of humanity from antiquity to the present. Roy Porter. HaperCollins 1997 (באנגלית)
• Medicine in the English Middle Ages. Faye Getz, Princeton University Press, 1998. ISBN 0-691-08522-6 (באנגלית)

ראו גם

• רפואה מסורתית

לקריאה נוספת

• הספר "ניסיון חיי: זיכרונותיו של אביר מוסלמי", מהווה מקור מידע על רפואת ימי הביניים ומתוארים בו מקרים ופציעות שונות ודרכי הטיפול בהם.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא רפואת ימי הביניים בוויקישיתוף

• רון ברקאי, הפצת מחשבה וידע באגן הים-התיכון - הרפואה בראשית ימי-הביניים (1990), אתר אוניברסיטת תל אביב
• יוסי ציגלר, תאולוגיה ורפואה במאה ה-13 – על האלמוות בגן-העדן הארצי
• יואל דונחין, ההיסטוריה הכואבת של הנזקים שגרמה הרפואה, באתר הארץ, 12 במרץ 2007
• באתר של פרופ' Camillo O. Di Cicco (באנגלית)
• אינדקס תמונות של רפואה ימי הביניים באתר אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס (באנגלית)
• "The Wise Woman": סקירה של מחלות נפוצות בימי הביניים והטיפול בהן, בצורה קלילה ומעט הומוריסטית (באנגלית)
• רפואה והיגיינה ימי-ביניימיות (באנגלית)