שלום כהן (חבר הכנסת)

שלום כהן
לידה	1926; בגדאד, עיראק המנדטורית
פטירה	1 בינואר 1993 (בגיל 67 בערך); ירושלים, ישראל
מקום קבורה	בית הקברות סגולה
מדינה	ישראל
השכלה	האוניברסיטה העברית בירושלים
תקופת הפעילות	1950–1993 (כ־43 שנים)
עיסוק	עיתונאי
מעסיק	העולם הזה
קישורים חיצוניים
	17 בנובמבר 1969 – 21 בינואר 1974; (4 שנים)
כנסות	7

שלום כהן (1926 – 1 בינואר 1993) היה עיתונאי ופעיל פוליטי ישראלי, וחבר הכנסת השביעית.

קורות חייו

שלום כהן נולד בבגדאד שבעיראק לפלורה (שושנה) בת הרב יחזקאל כהן ולאליהו כהן. בגיל 6 עבר עם משפחתו לאלכסנדריה שבמצרים. למד בקולג' האנגלי "ויקטוריה" באלכסנדריה, ונמנה עם מקימי תנועת השומר הצעיר בעיר.

ב-1946 עלה לארץ ישראל והצטרף לקיבוץ נחשונים. הצטרף למחלקה הערבית של הפלמ"ח. עם פרוץ מלחמת העצמאות הצטרף לחי"ש של "ההגנה", ושירת בסיירת (בלשון אותם ימים – פלוגת הקומנדו) של חטיבת גבעתי – שועלי שמשון, תחת פיקודו של אריה שפק, ובה הכיר את אורי אבנרי.

ב-1950 חבר כהן לאבנרי ברכישת שבועון דל תפוצה בשם "העולם הזה". ברכישה השתתף גם נחום איתן (אשר מכר את חלקו בעיתון בסוף שנות החמישים). אבנרי היה העורך הראשי ואילו כהן היה ראש המערכת וסגן העורך.^[1] "העולם הזה" בעריכת אבנרי וכהן הגיע לתפוצה רחבה והפך לשם דבר בעיתונות הישראלית, וסיסמתו הייתה "בלי מורא, בלי משוא פנים". בראשית שנות ה-50 היה "העולם הזה" בין הראשונים שהעלו לדיון את שאלת קיפוח עולי ארצות המזרח בישראל, בכתבת תחקיר ב-1950 תחת הכותרת "ישראל – מדינה אשכנזית?", ובשורת כתבות ב-1953 תחת הכותרת הבוטה "דופקים את השחורים" מפרי עטו של שלום כהן.

ב-1953 הותקפו באישון לילה עורכי "העולם הזה", כהן ואבנרי, על ידי ארבעה אלמונים ביציאתם ממערכת העיתון, פגעו בכהן בראשו, ושברו לאבנרי שתיים מאצבעות ידו הימנית,^[2]^[3] זאת כשנה לאחר הטלת פצצה במערכת העיתון,^[4] שיוחסה מאוחר יותר ל"מחתרת צריפין". אבנרי העריך אז שהיה קשר בין התקיפה ובין הביקורת שמתח העיתון על טבח קיביה,^[5] ובמכתב לפנחס לבון קבע כי מאחורי התקיפה עמד הש"ב. לפי ספרם של יוסי מלמן ודן רביב, "מרגלים לא מושלמים", הרקע להתנפלות היה קשור למשפחת דיין, וזאת בשל "קשרים מסוימים שנוצרו למורת רוחם של בני המשפחה בין יעל דיין לעורך הראשי".^[6]

ב-1955 ניהלו כהן, אבנרי, ו"העולם הזה" מערכה נגד ראש עיריית חיפה אבא חושי, שאותו האשים העיתון בהטלת אימה ובמעשי שחיתות, בסדרת כתבות בה כונתה חיפה בשבועון בשם "חושיסטאן", זמן קצר לאחר מכן הונחו לבנות חבלה במערכת העיתון,^[7] שהתגלו לפני שאירע דבר, ופוצץ בית הדפוס בו נדפס העיתון.^[8] אבנרי קשר בין פעילותו העיתונאית וחשיפותיו של "העולם הזה" לבין ניסיונות החבלה נגדו, והאשים את הש"ב ושלטון מפא"י באחריות למעשה.

ב-1956, על רקע מלחמת סיני, היה כהן שותף להקמת "הפעולה השמית" ביחד עם אבנרי, נתן ילין-מור, בועז עברון, עמוס קינן ואחרים, תנועה רעיונית שדגלה בהשתלבות מדינית של מדינת ישראל עם שכנותיה הערביות ב"מרחב השמי".

ב-1958 היה כהן שותף, לצד יעקב אגמון, שלמה בר-שביט אהרן מגד, בועז עברון ואחרים, לגילוי דעת של סופרים, עיתונאים, משוררים ואמנים שקראו לביטול הממשל הצבאי.^[9]

ב-1959, עם פרוץ "אירועי ואדי סאליב", הביעו כהן ו"הפעולה השמית" תמיכה בדוד בן הרוש, טענו שמעצרו לא היה מוצדק, ותבעו לשחררו. הם הבהירו כי אם יישאר במעצר והדרך היחידה לשחררו תהיה באמצעות היבחרותו לכנסת, יהיו מוכנים להעמידו בראשות רשימתם בבחירות לכנסת הרביעית.^[10]

באספה הפומבית הראשונה של הפעולה השמית בחיפה, מנה כהן דוגמאות רבות של אפליית יוצאי עדות המזרח בכל תחומי החיים בארץ, והזכיר לעומת זאת את חלקם של צעירי העדות הצפון אפריקאיות במלחמת העצמאות. הוא טען כי עולי צפון אפריקה רומו בארצות מוצאם על ידי הנציגים מישראל, וקרא להפסיק את עבודות הדחק בקרב עולים אלה, "ההורסות כל מוסר עבודה".^[11]

ב-1960 נפגש כהן עם נציגי ממשלת "אלג'יריה החופשית", ובהם סגן ראש ממשלת "אלג'יריה החופשית" קרים בלקאסם, במטה האומות המאוחדות.^[12] חברי "הפעולה השמית" הקימו את "הועד הישראלי למען אלג'יריה חופשית" (בו היו חברים גם חברי הכנסת משה סנה ותופיק טובי, שלמה כהן-צידון ואחרים), שתמך באנשי החזית הלאומית לשחרור אלג'יריה (FLN) בלחימתם בכיבוש הצרפתי של הארץ במסגרת מלחמת העצמאות של אלג'יריה, הביע התנגדות מוחלטת לקו הרשמי של ממשלת ישראל, שתמכה בצרפת והתנגדה לעצמאות אלג'יריה, וטען כי זהו אינטרס ישראלי כמו גם אינטרס יהודי-אלג'יראי לתמוך במאבק ה-FLN.^[13]

בתגובה לחקיקת חוק איסור לשון הרע הקימו אבנרי וכהן לקראת הבחירות לכנסת השישית בשנת 1965, רשימה שנקראה "העולם הזה - כוח חדש", שזכתה רק למנדט אחד ואבנרי לבדו נבחר כח"כ. הרשימה התמודדה שוב בבחירות לכנסת השביעית בשנת 1969, והפעם זכתה לשני מנדטים וכהן הצטרף לאבנרי כחבר כנסת מטעמה. במהלך כהונת הכנסת השביעית נוצר קרע בין שני האישים; כהן, שאבנרי ניסה תמיד להציג אותו כמספר שניים ב"העולם הזה" וכמי שוחסה בצילו, גילה יוזמה עצמאית כחבר כנסת רדיקלי (ב-3 בפברואר 1970 אף קרע את תעודת הזהות שלו מעל דוכן הכנסת כמחאה על סעיף הלאום, בעת דיון בהצעת אי-אמון על תיקון חוק השבות). שלום כהן שם דגש על העניין העדתי ועל קיפוחם של עולי ארצות המזרח. הדבר הביא בשנת 1971 לפילוג ברשימה. שלום כהן הפך לסיעת יחיד, למזכ"ל תנועת "הפנתרים השחורים" ולחבר הוועד הפועל של ההסתדרות הכללית.

הקרע הפוליטי הפך גם לקרע במערכת "העולם הזה", כאשר שלום כהן קיבל, בחסות הסדרים משפטיים, טור עצמאי משלו במסגרת השבועון ובמשך הזמן פרש כליל מן השבועון. לאחר פרישתו הקים את השבועון נוער 71 שעיקר עניינו היה מוזיקת פופ ובתרבות המחאה של הנוער בעקבות אירועי 1968. בעקבות ניסיונות לנגח אותו מעל דפי העולם הזה פרסם ב-1972 את ספרו "העולם הזה" ובו מתח ביקורת אישית חריפה על שותפו לשעבר אבנרי. בבחירות לכנסת השמינית ב-1973 עמד עם נעים גלעדי בראש רשימת "הפנתרים השחורים - דמוקרטים ישראלים" שלא עברה את אחוז החסימה.

בשנת 1974 פרש כהן מתנועת "הפנתרים השחורים" וחזר לכתיבה עיתונאית וכתיבת ספרים. הוא נחשב למומחה ביחסי ישראל-ערב והשאלה הפלסטינית וכן בעניינים חברתיים. בהמלצתו של פייר מנדס פראנס, מדינאי יהודי צרפתי וראש ממשלת צרפת בשנים 1954-55 החל לשמש כתב של העיתון הצרפתי "לה מאטן דה פארי". במקביל שידר ברדיו שווייץ (RSR) בצרפתית. בשנות ה-80 עבר לכתוב עבור העיתון הצרפתי ליברסיון ונחשב לאחד מהעיתונאים הבכירים בצרפת בתחום המזרח התיכון.^[14]

בחודש מרץ 1977 הקים כהן ביחד עם יהושע פרץ, יו"ר ועד פועלי נמל אשדוד, את "מפלגת החופש", שקיבלה 2,498 קולות בבחירות לכנסת התשיעית שנערכו באותה שנה.

עם תחילת תהליך השלום עם מצרים, שהביא לחתימת הסכם השלום בשנת 1979, היה שלום כהן אחד העיתונאים הישראלים הראשונים שהגיעו למצרים. בעקבות הביקורים התכופים בארץ אותה הכיר מנעוריו פרסם ב-1978 את הספר "מצרים - מדריך לישראלי לארץ הנילוס", מדריך הטיולים הראשון בעברית על מצרים. הוא גם נוכח בחתימת הסכמי קמפ דייוויד עצמן^[15].

כהן נפטר בירושלים, במהלך סיקור עיתונאי, בינואר 1993. הוא נטמן בבית העלמין סגולה בפתח תקווה.

חיים אישיים

כהן נישא בשנת 1955 לאורה הלר ילידת איטליה, בתם של ד"ר ליאון הלר וד"ר לילי הלר. לשניים נולדו שלושה בנים.

ספריו

העולם הזה. סודותיו של השבועון מטיל האימה, הוצאת טפחות, 1972.
מצרים, הוצאת פורז, 1978.
מצרים, מדריך לישראלי בארץ הנילוס, הוצאת פורז, 1978.
שיח אחים, 1987, הוצאת זמורה

les trois frères d'Israel, Pierre-Marcel Favre, 1986
Dieu est un baril de poudre: Israël et ses intégristes, Calmann-Lévy, 1989.
Inchirah, Une fille d'Alexandrie; éditions de l'aube, 1992

אינשיראח, הנערה מאלכסנדריה, הוצאת די נור, 1992.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא שלום כהן בוויקישיתוף

דוד תדהר (עורך), "שלום כהן", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יז (1968), עמ' 5225
שלום כהן, באתר הכנסת
שלום כהן, באתר כנסת פתוחה

הערות שוליים

^ מה נשמע, דבר, 20 במרץ 1953
^ אבנרי וכהן הותקפו ונפצעו, מעריב, 30 בנובמבר 1953; התנפלות על עורכי "העולם הזה", חרות, 1 בדצמבר 1953
^ אלמונים תקפו את עורכי 'העולם הזה', על המשמר, 1 בדצמבר 1953
^ פצצה למערכת "העולם הזה", על המשמר, 27 בנובמבר 1952
^ "שליחי המדינה פעלו באלימות", חרות, 5 ביוני 1958
^ אורן פרסיקו, זרקו אותם לכלובים, באתר העין השביעית, 1 ביוני 2009
^ חומר-נפץ הונח במערכת "העולם הזה", על המשמר, 29 במאי 1955; חומר נפץ במערכת "העולם הזה", חרות, 29 במאי 1955
^ התפוצצות בדפוס "ישראל" המדפיס את "העולם הזה", על המשמר, 1 ביוני 1955; הופצץ דפוס "ישראל" שבו נדפס "העולם הזה", חרות, 1 ביוני 1955
^ עתונאים, סופרים ואמנים - פועלים למען ביטול הממשל הצבאי, קול העם, 26 באוגוסט 1958; סופרים ועתונאים קוראים לביטול הממשל הצבאי, למרחב, 25 באוגוסט 1958
^ "הפעולה השמית" מזדהה עם דוד בן-הרוש, דבר, 4 באוגוסט 1959; מרכז הפעולה השמית מוכן להעמיד את בן הרוש בראש הרשימה, חרות, 4 באוגוסט 1959
^ התפרעות באסיפת "הפעולה השמית" בחיפה, למרחב, 19 ביולי 1959; "הפעולה השמית" מנסה להיבנות מפרשת ואדי סליב, על המשמר, 19 ביולי 1959
^ נפגש עם "סגן ר"מ אלג'יריה", שערים, 28 בדצמבר 1960
^ הוקם ועד למען אלג'יריה חופשית, למרחב, 28 בדצמבר 1960; דב גולדשטיין, ישראלים בעד אלז'יריה חופשית, מעריב, 28 בדצמבר 1960
^ עינת ברקוביץ, אאוטסיידר, חדשות, 26 ביוני 1992
^ גדעון מאיר פרק 17 "סיפורי בגין" מתוך הספר בעריכת ד"ר עפר מזר, "מאחורי הקלעים: סיפורה האחר של הדיפלומטיה הישראלית", פרדס הוצאה לאור, חיפה, מסת"ב 978-1-61838-199-6, 2016, עמ' 255.

[1] מה נשמע, דבר, 20 במרץ 1953

[2] אבנרי וכהן הותקפו ונפצעו, מעריב, 30 בנובמבר 1953; התנפלות על עורכי "העולם הזה", חרות, 1 בדצמבר 1953

[3] אלמונים תקפו את עורכי 'העולם הזה', על המשמר, 1 בדצמבר 1953

[4] פצצה למערכת "העולם הזה", על המשמר, 27 בנובמבר 1952

[5] "שליחי המדינה פעלו באלימות", חרות, 5 ביוני 1958

[6] אורן פרסיקו, זרקו אותם לכלובים, באתר העין השביעית, 1 ביוני 2009

[7] חומר-נפץ הונח במערכת "העולם הזה", על המשמר, 29 במאי 1955; חומר נפץ במערכת "העולם הזה", חרות, 29 במאי 1955

[8] התפוצצות בדפוס "ישראל" המדפיס את "העולם הזה", על המשמר, 1 ביוני 1955; הופצץ דפוס "ישראל" שבו נדפס "העולם הזה", חרות, 1 ביוני 1955

[9] עתונאים, סופרים ואמנים - פועלים למען ביטול הממשל הצבאי, קול העם, 26 באוגוסט 1958; סופרים ועתונאים קוראים לביטול הממשל הצבאי, למרחב, 25 באוגוסט 1958

[10] "הפעולה השמית" מזדהה עם דוד בן-הרוש, דבר, 4 באוגוסט 1959; מרכז הפעולה השמית מוכן להעמיד את בן הרוש בראש הרשימה, חרות, 4 באוגוסט 1959

[11] התפרעות באסיפת "הפעולה השמית" בחיפה, למרחב, 19 ביולי 1959; "הפעולה השמית" מנסה להיבנות מפרשת ואדי סליב, על המשמר, 19 ביולי 1959

[12] נפגש עם "סגן ר"מ אלג'יריה", שערים, 28 בדצמבר 1960

[13] הוקם ועד למען אלג'יריה חופשית, למרחב, 28 בדצמבר 1960; דב גולדשטיין, ישראלים בעד אלז'יריה חופשית, מעריב, 28 בדצמבר 1960

[14] עינת ברקוביץ, אאוטסיידר, חדשות, 26 ביוני 1992

[15] גדעון מאיר פרק 17 "סיפורי בגין" מתוך הספר בעריכת ד"ר עפר מזר, "מאחורי הקלעים: סיפורה האחר של הדיפלומטיה הישראלית", פרדס הוצאה לאור, חיפה, מסת"ב 978-1-61838-199-6, 2016, עמ' 255.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]