פעולת קיביה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פעולת קיביה
מערכה: פעולות התגמול
מלחמה: הסכסוך הישראלי-ערבי
Qibya2.jpg
ההריסות בקיביה לאחר הפעולה
תאריך התחלה: 14 באוקטובר 1953
תאריך סיום: 15 באוקטובר 1953
משך הסכסוך: לילה אחד
מקום: קיביה, הגדה המערבית, ממלכת ירדן
31°58′39″N 35°00′35″E / 31.977375°N 35.0097°E / 31.977375; 35.0097 
עילה: רצח אם ושני ילדיה ביהוד
תוצאה: קיימת מחלוקת האם הפעולה צמצמה את מקרי ההסתננות
גינוי נרחב לישראל בעולם (ראו בתגובות לפעולה)
הצדדים הלוחמים

ישראלישראל  ישראל

ירדןירדן ממלכת ירדן

ראשי מדינה
Emblem of Israel.svg דוד בן-גוריון  Coat of arms of Jordan.svgהמלך חוסיין 
מפקדים

המטה הכללי של צה"להמטה הכללי של צה"למרדכי מקלף
35th Brigade IDF.svg אריאל שרון

כוחות

יחידות המשמר הלאומי הירדני

אבדות

כ-60 אזרחים הרוגים

פעולת קיביה (בשמה הרשמי: מבצע שושנה; בכמה שפות אחרות מכונה "טבח קיביה") הייתה פעולת תגמול של צה"ל שנערכה בלילה שבין 14 באוקטובר ל-15 באוקטובר 1953 בכפר קיביה בגדה המערבית, אז בשליטת ירדן. במהלך האירוע נהרגו כ-60 אזרחים מתושבי הכפר וכ-45 בתים פוצצו. לצה"ל לא היו נפגעים.[1]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלילה שבין 12 באוקטובר ל-13 באוקטובר 1953 אירע הפיגוע ביהוד, שבמהלכו הסתננה לישראל חוליית פדאיון מהגדה המערבית, אז בשליטת ירדן, והשליכה רימון יד לתוך בית משפחת קניאס ביישוב יהוד. בפיצוץ נהרגו אם המשפחה ושני ילדיה הקטנים; ילד נוסף נפצע קל. עקבות המחבלים הובילו לסביבות הכפר רנתיס, אז בשטח ירדן, כחמישה קילומטרים צפונית לקיביה.[2] לפי בני מוריס, "התקיפה חזרה על דפוס שנשתגר" מאז חודש מאי אותה השנה.[3]

על אף שמפקד הליגיון הירדני, ג'ון באגוט גלאב, הבטיח שירדן תתפוס ותעמיד לדין את מבצעי הפיגוע,[2] כבר בבוקר ה-13 באוקטובר החליטו ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שהיה בתקופה זו בחופשה ואת מקומו מילא משה שרת,[4] הרמטכ"ל מרדכי מקלף, ראש אג"ם משה דיין וממלא מקום שר הביטחון פנחס לבון, לבצע פעולת תגמול קשה בתגובה לפיגוע. הכפר קיביה נבחר כיעד לפעולה. מכיוון שבאופן רשמי היה עדיין בחופשה ולבון היה שר הביטחון בפועל, בחר בן-גוריון לשתוק בעת שהתקבלה ההחלטה.[5] הפעולה לא הובאה לאישור הממשלה, ושר החוץ, משה שרת שהיה אז ראש הממשלה בפועל, לא הוכנס בסוד המבצע.[6]

פקודת המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין פקודת המבצע שהוכנה במטכ"ל לבין זו שהוכנה בעקבותיה בפיקוד המרכז חלו שינויים משמעותיים. בעוד שנוסח הפקודה המטכ"לית היה מעומעם ומתון יחסית – "...המשימה: א. ביצוע פעולת חדירה לכפרים נעלין ושוקבא במגמת פיצוץ וחבלה במספר בתים ופגיעה ביושביהם. ב. ביצוע פעולת התקפה על הכפר קיביה במגמת כיבוש זמני, פיצוץ בתים ופגיעה בתושבים והברחתם מן הכפר",[7] הפקודה הפיקודית הוחרפה, ונוסחה היה: "הכוונה: תקיפת הכפר קיביה, כיבושו הזמני וביצוע הרס ופגיעה מקסימלית בנפש במגמת הברחת תושבי הכפר מבתיהם... פשיטה לכפרים שוקבא ונעלין במגמת חבלה במספר בתים והרג תושבים וחיילים בכפר".[7] לא ברור מדוע ועל ידי מי שונתה הפקודה בדרך מהמטכ"ל לפיקוד.

אריאל שרון, מפקד הפעולה, חיבר את פקודת המבצע שלו ברוח הפקודה הפיקודית (ולא זו המטכ"לית) – "הכוונה: תקיפת הכפר קיביה, כיבושו, ופגיעה מקסימלית בנפש וברכוש... פשיטות לכפרים שוקבא ונעלין במגמת הרג ופיצוץ מספר בתים."[7]

הפעולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפעולה השתתפו כ-130 חיילי צה"ל, שנשאו עמם כ-700 ק"ג חומר נפץ. כשליש מהחיילים השתייכו ליחידה 101 והיתר לגדוד 890 של הצנחנים. על הכוח המשולב פיקד אריאל שרון. פקודת המבצע שהורתה על חדירה לכפרים שוקבא ונעלין לא בוצעה, ובמקום זאת בוצעו בכפרים אלה פעולות הסחה קטנות בלבד. לאחר מכן הגיעו החיילים לכפר קיביה, שם בוצעה הפקודה ככתבה וכלשונה. החיילים עברו מבית לבית בתרגולת לוחמה בשטח בנוי, השליכו רימונים וירו דרך החלונות והדלתות. לאחר מכן פוצצו כ-45 בתים. כ-60 אזרחים, רובם נשים וילדים, נהרגו. לצה"ל לא היו נפגעים.[1] בשל פעולות ההסחה, לא ידע פיקוד הלגיון הירדני על הפעולה בקיביה ולאורך כל הפשיטה לא עשה דבר לעזרת הכפר.[8] מיד לאחר היוודע מספר ההרוגים, הסבירו דוברים ישראלים באופן בלתי רשמי כי רבים מהתושבים הסתתרו בתוך הבתים וכי החיילים לא ידעו עליהם וחשבו שהבתים אותם הם מפוצצים הם ריקים.[1]

אריאל שרון טען בזיכרונותיו כי חייליו בדקו את הבתים טרם פיצוצם, לוודא כי הם ריקים. רק בשנת 1992, כ-40 שנה לאחר הפעולה, הודה במאמר שהתפרסם ב"ידיעות אחרונות" כי מטרת הפעולה הייתה לגרום למקסימום אבידות בנפש, אך הוסיף, בהתייחסו לקורבנות הרבים: "היו אלה אזרחים, שהיו מורגלים כנראה לפעולות צה"ל בעבר, בהן היו מסתפקים ברוב המקרים בפיצוץ בית בפאתי הכפר. הם הסתתרו בבתיהם מבלי שהבחנו בהם ונהרגו בעת שפוצצו הבניינים".[9]

סגן מפקד יחידה 101, שלמה באום, סיפר בריאיון עיתונאי שנים לאחר הפעולה: "בפעולת קיביה פוצצנו 43 בתים. לצה"ל היו פנסי כיס עוד מהצבא הבריטי, מין דבר שבקושי רואים איתו. נכנסנו עם מגפון, מאירים בפנס וצועקים – 'אם יש פה מישהו שייצא, כי אנחנו עומדים לפוצץ אותו'. היו כאלה שקמו ויצאו. ואז, שמים חומר נפץ ומרימים את הבית. כשחזרנו דיווחנו על 11 הרוגים. זה לא שדיווחנו שקר, פשוט לא ידענו. גם אנחנו הוכינו בתדהמה".[10] עם זאת, הוסיף כי כשנפגשו הוא ואריאל שרון עם בן-גוריון, לאחר שכבר נודעו ממדי ההרג, קם ראש הממשלה לכבודם ואמר "בחורים, אני רוצה לברככם על פועלכם המבורך. לצערי איני יכול לעשות זאת בפומבי".[10]

התגובות לפעולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפעולה עוררה תגובות רבות בכל רחבי העולם, בעיקר לנוכח העובדה שהיא הופנתה כנגד אזרחים ולא כנגד חיילים.

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל היו התגובות מעורבות, בעוד שהיו כאלה שתמכו בפעולה, היו כאלו שהתנגדו לה בכל תוקף בנימוק של "טוהר הנשק". המתנגד הבולט ביותר לפעולה היה שר החוץ משה שרת, אשר מתוקף תפקידו התמודד עם ביקורות רבות מממשלות העולם בעקבות הפעולה. שרת טען שהצבא הונה אותו – הצבא הציג לפניו תוכנית לפעולת תגמול רגילה, שאליה התנגד. "אילו היה לי חשש כלשהו להרג רב כזה," כתב שרת ביומנו, "הייתי מרעיש עולמות". שרת טען שפעולת קיביה הציגה את ישראל בעולם כ"חבר שואפי דם". הוא גם חשש מהצתת מלחמה עם ירדן שתיתפס בעולם כמלחמה שאותה יזמה ישראל. הוא טען שמעשיה האלימים של ישראל ימשיכו ו"ידבקו" בישראל למשך שנים רבות. מאוחר יותר הצטרף לדעתו של שרת גם משה דיין (שהשתתף בקבלת ההחלטה על ביצוע הפעולה), וטען שגם כאשר מדינות ערב פוגעות באזרחים תמימים אסור הדבר לישראל. הוא טען שעל ישראל להפנות את תגובותיה כלפי "אובייקטים צבאיים", שכן "מה שמותר לערבים ואף לעמים אחרים לא יסולח ולא יכופר ליהודים ולישראל". תומכי הפעולה טענו שלא ניתן להמשיך ולחיות בפחד מתמיד ממסתננים ומפיגועים. טענתם הייתה שבשל הזעזוע העמוק בירדן יחל בית המלוכה להילחם בתופעת ההסתננות, ושהרג האזרחים הירדנים עתיד להציל ישראלים רבים.

הממשלה הכחישה את הפעולה בכלי התקשורת. לעיתונות אמר דובר משרד החוץ שכנראה ביצעו את הפעולה תושבי ספר בתגובה לרצח אם וילדיה.[11] ב-18 באוקטובר 1953 חזר בן-גוריון מחופשתו וניהל את ישיבת הממשלה. ב-19 באוקטובר אמר בנאום רדיו לאומה: "ממשלת ישראל דוחה בכל תוקף את הגרסה האווילית והפנטסטית כאילו 600 איש מצבא הגנה לישראל השתתפו בפעולה נגד הכפר קיביה. עשינו בדיקה מדויקת, ונתברר לנו בהחלט כי אף יחידה צבאית אחת, אפילו הקטנה ביותר, לא נפקדה ממחנה בליל ההתקפה על קיביה". אמצעי התקשורת בישראל אימצו בתחילה גרסה זו, אך בתוך זמן קצר הסתבר שחיילי צה"ל אכן ביצעו את הפעולה.[12] את האחריות למעשה, הטיל בן-גוריון על תושביהם של "כמה ישובי ספר" "שפקעה סבלנותם" לאחר הרצח ביהוד.[13] אריאל שרון הסביר כי הכוח שפוצץ בתים בכפר לא ידע שבתוכם הסתתרו אזרחים. במאמר שפרסם 39 שנים לאחר הפעולה טען שרון כי בשיחה אישית שקיים עם בן-גוריון ימים אחדים לאחר הפעולה אמר לו בן-גוריון: "אינני מייחס חשיבות של ממש למה שייאמר על פעולת קיביה ברחבי העולם. החשוב הוא כיצד ייראה הדבר כאן באזורנו, זה יאפשר לנו לחיות כאן".[9]

בעקבות הפעולה פרסם ישעיהו ליבוביץ ב-15 בדצמבר 1953 את מאמרו "לאחר קיביה".[14] במאמר זה, לאחר הרחבתו,[15] מתאר ליבוביץ כיצד תקומת העם היהודי בארצו מאפשרת לו לראשונה לפעול למען הערכים שעליהם התחנך בגולה. כתוצאה מכך, נוצרת לראשונה בעיה מוסרית בהתנגשות בין היצר הטוב והיצר הטוב, להבדיל מהקושי המעשי (אך הפשטות המוסרית) שבהגנה על יצר הטוב מפני יצר הרע. בסיום מאמרו הוא משווה את הפעולה בקיביה לטבח שביצעו שמעון ולוי בבני העיר שכם בתגובה לאונס דינה, בטענה כי הפעולה בקיביה מלמדת על בעיה דתית מובהקת:

"אנו חייבים לשאול את עצמנו: מאין בא לנו הנוער הזה, שלא חש מעצור ומניעה נפשית לבצע בידיו את הזוועה, כשניתן לו הדחף הפנימי או החיצוני למעשה-תגמול? והרי נוער זה לא היה אספסוף, אלא הנוער שגדל ונתחנך בערכי חינוכו הציוני, במושגי ערכי האדם והחברה. (...) השימוש במונח של התנ"ך והסידור לגבי ערכי תודעתנו והרגשתנו האנושיים ולגבי הכוחות המניעים של פעולתנו הלאומית-מדינית – שימוש זה גורם שגם האסוציאציות של קדושה – ז.א. של תוקף מוחלט – הכרוכות בכינוי זה מועברות על ערכים אלה. אם העם ושלומו והמולדת וביטחונה הם קודש, ואם החרב היא-היא "צור ישראל" – אז גם קיביה אפשרית ומותרת... זהו העונש האיום של העבירה על האיסור החמור של "לא תשא את שם אלהיך לשוא". מתוך עבירה על איסור זה אנו עלולים להקים את ביתנו השלישי על קללתו של יעקב אבינו".[16]

בעקבות פעולת קיביה הוטלו מגבלות על פעולות התגמול: בפקודות המבצע יצוין במפורש שאין לפגוע בנשים ובילדים, ובנוסף על כך חיילים יצוידו בפנסים, כדי לבדוק היטב את הבתים המיועדים לפיצוץ. לאחר מכן נתגבשה ההכרה כי יש לבצע את פעולות התגמול נגד מטרות צבאיות ולא אזרחיות.[13]

לימים הודה בן-גוריון בפני אחד ממקורביו כי אכן שיקר בהודעתו ברדיו, אך עשה זאת למען טובת המדינה. כעבור שנים לאחר הפעולה, הודה במפגש סגור כי היא הייתה "משגה". מאוחר יותר גם אמר בשיחה פרטית כי הוא "מתבייש בפעולה". בזמן מערכת הבחירות של 1965 אף ניסה להתנער מאחריות ולהטיל את האשמה על לבון.[13]

בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעולם היו התגובות כנגד פעולת קיביה קשות מאוד. העיתונות גינתה אותה בכל תוקף, ומבחינות רבות ציירה את ישראל כמדינה שוחרת מלחמה ואלימות. בעולם לא נתפס ההקשר לפיגוע ביהוד. פעולותיה של ישראל גרמו לזעם רב גם בקרב הממשלות השונות, שביקשו למחות על הפגיעה באזרחים.

מדינות ערב והמעצמות הביאו את הנושא בפני מועצת הביטחון של האו"ם וזו נזפה בחומרה בישראל ב-24 בנובמבר,[17] מבלי לאזכר, כפי שדרשה ישראל, את פעולות הטרור שקדמו לפעולת קיביה.[18] בדיון חזר שגריר ישראל באו"ם, אבא אבן, על דברי בן-גוריון, לפיהם ההתקפה על קיביה לא בוצעה על ידי צה"ל.[19] וינסטון צ'רצ'יל כתב איגרת אישית לבן-גוריון, בה הביע את צערו על המעשה.[13]

הזעזוע בדעת הקהל העולמית מפעולת קיביה הקל על ארצות הברית לנקוט צעדים כלפי ישראל בנוגע להטיית אפיק הירדן וב-20 באוקטובר 1953 הודיעה שהחליטה לעכב את המענק השנתי לישראל.[20]

בירדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות פעולת קיביה, רמזה בריטניה על אפשרות הפעלת ברית ההגנה שלה עם ירדן ואף שלחה נשק לחזק את המשמר הלאומי שלה.[1] בירדן נערכו הפגנות רחוב, בהן דרשו המפגינים לבצע פעולת תגמול נגד ישראל ודרשו את פיטוריהם של גלאב והקצינים הבריטים האחרים, בשל אי-התערבותו של הלגיון בזמן הפעולה. ישראל גונתה בחריפות בוועדת שביתת הנשק ישראל־ירדן.[21]

השלכות הפעולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלגיון הירדני נפרס לאורך הגבול עם ישראל, וכתוצאה מכך גבר בהרבה מספר התקריות בין צה"ל ללגיון. השאלה האם הפעולה בקיביה צמצמה את ההסתננויות לישראל נתונה במחלוקת. צה"ל וחלק מצמרת המדינה טענו שבעקבות הפעולה צומצם במידה ניכרת מספר ההסתננויות. לעומת זאת, אבא אבן, גדעון רפאל ואחרים טענו שלא הייתה לפעולה השפעה משמעותית, וכי תמיד יש ירידה במספר ההסתננויות בחודשי החורף.[22] באזור לטרוןטולכרם פחתה כמות ההסתננויות באופן דרמטי. בעקבות ההשלכות המדיניות של הפעולה, הוסטו מעתה מטרות פעולות התגמול נגד ירדן ומצרים, מכפרים וכפריים לבסיסי צבא ומשטרה. כתוצאה מכך, בניגוד לפעולות התגמול שבוצעו עד אז, בהן רוב הנפגעים היו אזרחים, בפעולות שבוצעו בשנים 1954–1956 עיקר הנפגעים בצד הערבי היו חיילים ואנשי משטרה.[18] עם זאת, פעולות אלו גרמו להתגברות החיכוך בין הצבאות הסדירים וכתוצאה מכך למספר גדול של נפגעים בשני הצדדים, שהובילו בסופו של דבר למבצע קדש ב-1956 (בעקבות פעולת עזה ב-1955).[23]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גדי בלום וניר חפץ, הרועה – סיפור חייו של אריאל שרון, הוצאת ידיעות אחרונות, 2005.
  • בני מוריס, מלחמות הגבול של ישראל, הוצאת עם עובד / ספרית אפקים, 1996, עמ' 255–291.
  • בני מוריס, תיקון טעות, הוצאת עם עובד / ספרית אפקים, 2000: העיתונות הישראלית בפרשת קיביה אוקטובר־נובמבר 1953, עמ' 175–197.
  • אריאל שרון, "הפעולה שהחזירה לצה"ל את כבודו", ידיעות אחרונות, 18 באוקטובר 1992.
  • שאול ברטל, הפלסטינים מהנכבה לפדאאיון, הוצאת כרמל, 2009, עמ' 38–40, 68-67, 114-112, 132-124, 194-182.
  • הרב שאול ישראלי, פעולות צבאיות להגנת המדינה, בתוך עמוד הימיני, סימן טז.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 בני מוריס, תיקון טעות, עמ' 176.
  2. ^ 1 2 בני מוריס, תיקון טעות, עמ' 175.
  3. ^ בני מוריס, מלחמות הגבול של ישראל, 1949–1956, עם עובד, הדפסה שלישית, 2003, עמ' 274
  4. ^ ד"ר אורי מילשטיין, ‏חידה 101: מה בדיוק קרה בפעולת התגמול בקיביה, באתר מעריב אונליין, 14 באוקטובר 2016
  5. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ב, פרק יז, עמ' 974–975.
  6. ^ בני מוריס, תיקון טעות, עמ' 175–176.
  7. ^ 1 2 3 ארכיון צה"ל 644/56/207, מצוטט אצל בני מוריס, מלחמות הגבול של ישראל, עמ' 275–276.
  8. ^ בני מוריס, מלחמות הגבול של ישראל, עמ' 277.
  9. ^ 1 2 אריאל שרון, "הפעולה שהחזירה לצה"ל את כבודו", ידיעות אחרונות, 18 באוקטובר 1992.
  10. ^ 1 2 אילאיל באום, הרוח הגדולה של אבא, "ידיעות ירושלים", 1 במאי 2009.
  11. ^ ישראל מגישה קובלנה למועצת הביטחון, דבר, 19 באוקטובר 1953
  12. ^ רפי מן, "לעתים קרובות לא אמרנו את האמת", באתר העין השביעית, 15 ביולי 2014.
  13. ^ 1 2 3 4 מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ב, פרק יז, עמ' 979–981.
  14. ^ בני מוריס, תיקון טעות, עמ' 197.
  15. ^ בני מוריס, תיקון טעות, עמ' 230, הערה 66: "לאחר מכן פרסם ליבוביץ' את המאמר שוב, בצורה חריפה בהרבה ומורחבת, בקבצים של מאמריו, תורה ומצוות בזמן הזה (ירושלים תשי"ד) וביהדות עם ישראל ומדינת ישראל (תל אביב תשל"ו)".
  16. ^ ישעיהו ליבוביץ, לאחר קיביה, "בטרם", קפ"ט, ב'/קצ"א, 1953/4
  17. ^ החלטת מועצת הביטחון 101, מגנה את פעולת התגמול וקוראת לישראל וירדן לשמור על הסכם הפסקת האש
  18. ^ 1 2 בני מוריס, תיקון טעות, עמ' 177.
  19. ^ מועצת הביטחון אישרה הצעת ההחלטה המערבית לנזוף בישראל, דבר, 25 בנובמבר 1953
  20. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ב, פרק יז, עמ' 983.
  21. ^ בני מוריס, תיקון טעות, עמ' 176–177.
  22. ^ בני מוריס, מלחמות הגבול של ישראל, 1949–1956, עם עובד, הדפסה שנייה, 1997, עמ' 289–291.
  23. ^ בני מוריס, תיקון טעות, עמ' 177–178.