ערך מומלץ

שלמה פיינגולד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חצר בית פיינגולד בירושלים, המהווה מרכז בילוי.
בית פיינגולד במבט מרח' ריבלין.

שלמה פיינגולד (1865 - 16 באוגוסט 1935), יזם, מוציא לאור ועיתונאי שפעל בארץ ישראל בסוף המאה ה-19 ובעשורים הראשונים של המאה ה-20. פיינגולד, שנולד כיהודי ואף למד בישיבת וולוז'ין, התקרב לכת "בני ישראל הבריטים" (British Israelites), ובשל כך נודע ברבים כמומר, אף כי ספק אם המיר את דתו. בשל אמונותיו הדתיות, ובשל אורח חייו ומנהגיו יוצאי הדופן, נתקל פיינגולד ביחס שלילי של היהודים בני דורו, ואף הונצח בספרו של ש"י עגנון "תמול שלשום" בכינוי "המשומד". לצד זאת, היה פיינגולד יזם רב תושייה, שהותיר אחריו מבנים יוצאי דופן בירושלים, בתל אביב, בטבריה ובעפולה.

עד לעלייתו לארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלמה פיינגולד נולד בעיירה דרצ'ין ברוסיה למשפחה יהודית שומרת מצוות בשנת 1865. למד בישיבת וולוז'ין ואף הוסמך לרבנות. בהיותו כבן עשרים יצא לאנגליה, ושם התקרב לכת בני ישראל הבריטים. עיקר אמונת הכת הוא כי הבריטים בני ימינו הם צאצאי בני ישראל המקראיים, ובמיוחד עשרת השבטים האבודים. הכת היא נוצרית בעיקרה, אך עיקר עיסוקם הדתי של חבריה הוא מציאת אסמכתאות למוצא העברי של הבריטים בפילולוגיה, בארכאולוגיה ובפירוש לפסוקים שונים בתנ"ך. הכת הייתה מקובלת מאוד בסוף המאה ה-19.

בלונדון נישא פיינגולד בשנת 1888 לצעירה נוצרייה יתומה בשם אליזבת קולוויל (Elizabeth Colville) שאומצה בידי מרגרט אליס פלמר (Margaret Palmer ‏ 1944-1845).[1] מרגרט פלמר, שהייתה אשת ציבור עשירה בשנות הארבעים לחייה, נקשרה לפיינגולד ומימנה בכספה את מפעלי הבנייה והתרבות של פיינגולד. בשנים 18911896 שהו פיינגולד, קולוויל ופלמר בפריז, שם הוציא פיינגולד לאור ביטאון רב-לשוני ברוח ערכי כת בני ישראל הבריטים, בשם "האמת" - La Vérité. בשנת 1896 עלו השלושה לארץ ישראל.[2]

ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רחוב יפו ב-2008 מצד ימין - מה שנותר מבית מושב הזקנים והזקנות הספרדי, שאותו יזם פיינגולד.

בירושלים הפך פיינגולד לסוחר עשיר, וקנה לו שם בקהילה היהודית. רבים התייחסו אליו בחשדנות, הן בשל דעותיו הדתיות, והן בשל מערכת היחסים המיוחדת שבה היה נשוי לאליזבת שלא הופיעה בציבור, אך את עסקיו ניהל בלווייתה הגלויה של פלמר, אישה לא נשואה שגרה עמו ועם אשתו. החשד הברור היה כי המדובר במיסיונר. ניסיונות שונים לרכוש את לב הקהילה כגון פתיחת חדר לימוד ספרדי, שותפות בהקמת בית מושב הזקנים והזקנות הספרדי או חלוקת מצות לעניים בפסח נתקלו בעוינות ובחשדנות.

ש"י עגנון מתאר, בספרו "תמול שלשום" את המשומד (הוא פיינגולד) במילים אלו:[3]

הוא היה בעל קומה ובעל גוף ומשהו סופר. אף על פי שהעיד על עצמו שמאמין באמונת השיתוף לא היה מאמין שיש אדם מישראל שמאמין כך. ואם בא אצלו יהודי להשתמד היה שואל אותו מה ראית להמיר את דתך. אם אמר לו עני הוא ואין לו במה להתפרנס נותן לו שכר ומוסיף לו הוצאות הדרך שיסע ללונדון וישתמד שניה ויקבל שכר כפול. ואם אמר לו מתוך הכרה רוצה להמיר את דתו גוער בו בנזיפה ואומר לו צא וספר לגויים, אני איני מאמינך. כך היה מספר לנו, כדי להתחבב עלינו, ולגויים היה מספר אחרת, כדי להתחבב עליהם. משנתייאש למצוא חן בעיני אלוקים ביקש למצוא חן בעיני אדם. אבל כל שאין רוח המקום נוחה הימנו אין רוח הבריות נוחה הימנו. ישראל מחמת שהתכחש בעמו ובאלהיו, והנוצרים מחמת שלא היו מאמינים לו אמונתו

ש"י עגנון, תמול שלשום

בית פיינגולד בירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית פיינגולד, מבט מרחוב יפו

בשנת 1898 בנה פיינגולד בניין בירושלים, ברחוב יפו, בסמוך לשכונת נחלת שבעה. הבית היה מבנה בן שלוש קומות, ועל פי התיאור ב"פלסטיין פוסט", בכל קומה היו שלושה עשר חדרים, כמספר שבטי ישראל, עשוי בצורת האות L, ובו חצר פנימית שבה היה גן ורדים.[4] על שער הבניין נחרטו הכתובת "שמע ישראל" ומגן דוד, ועל אבן בולטת מאבני הבית נחרט הפסוק "על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים". הבית שימש למגורים ולמסחר, והיה למרכז כלכלי משגשג. בקומתו השנייה של הבית פעל הראינוע הראשון בארץ ישראל שנפתח בשנת 1912. החל משנת 1909 פעל במקום בית הדפוס "המצפה" שהדפיס רבים מעיתוני התקופה, ובהם עיתוניו של אליעזר בן יהודה.

לבניין יצא שם רע, והוא נקרא "בית המשומד". ש"י עגנון כותב בספרו תמול שלשום כי מאחר שיראי ה' נמנעו לדור אצל מומר, הושכרו הדירות בזול, ושכר הדירה לא נדרש שנה מראש, כמקובל בירושלים. עגנון שיכן ב"בית המשומד" את גיבור "תמול שלשום", יצחק קומר, איש העלייה השנייה שהפך לחרדי ירושלמי. וכך מתאר עגנון את הבית[3]:

כל הבית מיושב ומדוייר. למטה חנויות ומחסנים ומרתפים, ועליהם חדרי דירה שפתחיהם פתוחים לתוך החצר, וגזוזטרא של ברזל מקיפה אותם כמין מ"ם סתומה. ומשפחות ורווקים ורווקות דרים שם. מקצתם בעלי אומנויות אינטליגנטיות ומקצתם אין להם אומנות מסוימת, אבל מוכנים לכל עסק. מקצתם אמנים וסופרים ומקצתם קרובים לאמנות ולספרות. וביניהם כובעניות ותופרניות, שידיהן עושות מלאכה ולבן פונה לאותו איני יודע מהו.

ש"י עגנון, תמול שלשום
בית פיינגולד, מבט מרחוב יוסף ריבלין

בשנת 1921 נרכש הבית על ידי נוצרייה אמריקאית עשירה, בת לכת המדע הנוצרי בשם ויניפרד ווטרס גטלינג, ונודע כ"בית גטלינג". חלק מן הבניין הושכר למוסדות ההסתדרות, וחלק שימש את הגב' גטלינג להוצאת עיתון בשם "ירושלים החדשה" (New Jerusalem), שבו פירטה את עקרונות הכת. העיתון יצא לתקופה קצרה בשנים 19221923 אך לא זכה להצלחה. בשנות השלושים הורתה לפתע גטלינג להסיר את הקומה השלישית מן הבניין. על פי גרסה אחת ציוו עליה ישויות בחלומה להסיר את הקומה, ועל פי גרסה אחרת, הדבר נעשה כדי לחסוך בארנונה. האמת לא נודעה מעולם.[4] בשנת 1937 עזבה הגב' גטלינג את ארץ ישראל ושבה לארצות הברית, והבניין נמכר ליזמים יהודים בשם גוט וחסידוף. מאז עבר הבניין גלגולים רבים, ובשנות ה-90 כאשר התפתח ענף התיירות והמסעדנות בנחלת שבעה הפכה "חצר פיינגולד" לאזור של מסעדות ובתי קפה.

"בית פיינגולד" או "בית גטלינג" היה אך גולת הכותרת לפעילות נדל"נית נמרצת ורבת היקף של פיינגולד בתחילת המאה ה-20. פיינגולד רכש ומכר מקרקעין רבים, ובין מפעלי הבנייה שיזם נמצא בית האבות הספרדי ברחוב יפו שנבנה בשנת 1906.

הצבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכניסה לחצר הפנימית בבית פיינגולד בירושלים.

בשנת 1909 התקשר פיינגולד בחוזה עם איתמר בן אב"י להוצאת העיתון "הצבי" שנקלע לקשיים. על פי ההסכם היה פיינגולד לבעלים, אך לעורך, בן אב"י, נותר החופש העיתונאי. בגיליונו הראשון של "הצבי" החדש, שיצא בספטמבר 1909 (כ"ג באלול אתתמ"א לחורבן, בלשון העיתון), הופיע "העורך היחיד והאחראי: בן אב"י" ו"המו"ל ומנהל העסק: ש. פיינגולד". העיתון פרסם לקוראיו את ההסכם שבין פיינגולד ובין בן אב"י, שעליו באו כעדים גם הגב' פלמר, ונכבדים ירושלמיים כשלמה עמאר וחיים ולירו. בן אב"י סיכם עבור הקוראים את עיקרי ההתקשרות החדשה[5]:

מהקשר הזה רואה הקהל, עד כמה יציאתו של "הצבי" בדיוק בטוחה מעתה לכל השנה הבאה ויחד עם זה רואה הקהל מהותה של ההתקשרות שנעשתה בין האדון פיינגולד ובינינו. תחומי שתי הרשויות מגבלות בהקשר בדיוק גמור ואין אחת מהן נוגעת בתחומה של חברתה אפילו כמלוא הנימא. רשותו של האדון פיינגולד, המוציא לאור, היא - העסק, והעריכה כלה היא ברשות העורך בלבד, כמקדם, בלי שום שנוי. הצד הרוחני והמוסרי של העתון הוא מקדשו של העורך בלבד, והמקדש הזה ישמר בכל קדושתו וטהרתו וכל השפעה זרה לא תכנס לתוכו. בעל העסק מספיק להעתון את הסכומים הקבועים והעורך בוחר לו בלבדו את עוזריו ואת סופריו, ומקבל המאמרים, וכותב ומפרסם רק את הטוב ואת הישר בעיניו

איתמר בן אב"י, הצבי

ההסדר הביא לעיתון תנופה כלכלית, שנבעה בעיקרה מפרסומות לחנויות בבעלות פיינגולד, ומהדפסת העיתון בבית הדפוס "מצפה" שבבעלות פיינגולד. בכל גיליון, בעמוד האחורי הופיעו פרסומות לעסקים שונים של פיינגולד - מיטות אנגליות, קורות ברזל, או פנקסים גדולים וקטנים, את כולם היה אפשר לקנות "בתנאים נוחים מאוד" אצל ה' שלמה פיינגולד במשרד "הצבי".

שותפותו של בן אב"י עם "המשומד" גררה ביקורת רבה. אישים כקדיש יהודה סילמן לעגו לשותפות, וטענו כי יש בה משום בגידה בערכי העם היהודי.

לאחר חצי שנה התפרקה השותפות, ובאמצע פברואר יצא לאור הגיליון האחרון של "הצבי" בו שימש פיינגולד כמו"ל. יש הסבורים, כאיש העלייה השנייה, דוד סמילנסקי כי הדבר נבע מהתערבותו של פיינגולד בתכני העיתון. וכך כותב סמילנסקי[6]:

העתון "הצבי" פסק את קיומו... ברור היה יותר מדי שהזיווג בין הסופר, בעל עקרונים ציבוריים מסוימים, ובין הקבלן Par Excellence, שדואג רק לרווחיו - אינו זיווג מוצלח. אם כי לפי החוזה אסור למו"ל להתערב בענייני העריכה של העתון, הרי פיינגולד היה עושה זאת לעתים קרובות, וזה הביא לידי ביטול השותפות שבין שתי הרשויות הללו ולסגירת העיתון. אמנם אחרי ימים אחדים התחיל בן יהודה בשותפות עם המו"ל הקודם של "ההשקפה שלו" מוציא את העתון "האור" ואולם עתון זה קטן ודל הוא בכל המובנים. ושוב מתעוררת השאלה הישנה: מתי, סוף סוף, נזכה לעתון משלנו, שיהא הגון מבחינה ספרותית, שידגול בעקרונים ציבוריים ושביחד עם זה יהיה מובטח פחות או יותר קיומו הממושך והמסודר?

דוד סמילנסקי

בן אב"י, לעומת זאת, הכחיש כי לפיינגולד הייתה יד בעריכת העיתון, והסביר את הפסקת השותפות בתקרית בין הקונסול הרוסי ובין צעירים יהודים, בעקבותיה דרש הקונסול הרוסי לסלק את משרדי העיתון מבית פיינגולד, ופיינגולד, בהיותו נתין רוסי, נאלץ לציית לו. פיינגולד, מצדו, טען כי משפחת בן יהודה "השתרגו עליו כעלוקה ומצצו את לשדו ודמו", ובשל סחטנותם נאלץ להפסיק את השותפות.

ב-25 בפברואר 1910, כשלושה ימים לאחר סגירתו של "הצבי", החלה משפחת בן יהודה להוציא לאור את עיתונה החדש, "האור", בעריכתו של אליעזר בן יהודה, תוך שהוא מבטיח לקוראיו כי "עוד לפני הפסח יהיה 'האור' אותו העתון היומי הגדול והחפשי שירושלים דורשת זה כמה. האור לא יהיה תלוי בשום איש ובשום מוסד..." .[7] פיינגולד, בשמו העברי - "שלמה יפה זהב", תקף את המשפחה ואת עיתונה בעיתון "החרות".

עיתון "האמת"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1910 החל פיינגולד להוציא עיתון בשם "האמת", ברוח העיתון שהוציא בעבר בפריז. העיתון יצא בתחילה באנגלית ולאחר מכן בצרפתית ולבסוף גם בעברית. העיתון זכה להתקפות חמורות בעיתונות בת זמנו. יצחק יעקב ילין, עורך העיתון החרדי "מוריה" תקף את העיתון במילים קשות, ורמז כי המוציא לאור האמיתי הוא איתמר בן אב"י, יריבו של ילין, אשר השכיר את שירותיו ל"מיסיונרים" בעד בצע כסף.[8]

העיתון, שאת מרבית הכתבות בו כתב פיינגולד בכינוי "כתם פז" (שהוא עברות מקורב של "פיינגולד") או "קהלת" יצא ברציפות עד 1914 ולאחר מכן המשיך לצאת באלכסנדריה כאשר פיינגולד עבר לשם במלחמת העולם הראשונה. העיתון חדל להופיע ב-1916.[9]

פעילות בתל אביב[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלון "בלה ויסטה" - יפה נוף באיטלקית.

בשנת 1904 הקים פיינגולד על שפת הים צפונית ליפו, בשכונת מנשייה, מספר בתים להשכרה ובית מלון בשם "בלה ויסטה". פיינגולד היה הראשון שניסה לנצל את הפוטנציאל התיירותי של חוף הים באזור, וזאת מספר שנים לפני הקמת תל אביב. רק ב-1922 החלו פרנסי העיר תל אביב לנסות ולחבר את העיר אל הים.[10] הבתים שבנה פיינגולד במקום נקראו "בתי פיינגולד", וכללו גם בית מרחץ וחדרי נופש לתיירים שהגיעו למקום.[11] פיינגולד ופלמר בילו מעתה חלק מזמנם בתל אביב. יש האומרים כי הדמות העומדת בדד בתצלום המפורסם של אברהם סוסקין, המתעד את הגרלת המגרשים לאחוזת בית היא פיינגולד, הצועק למתכנסים "משוגעים - אין שם מים".[12][13] לסיפור זה אין כל הוכחה, ורבים הסיכויים כי הוא בדוי, אך עם השנים הפך הסיפור ל"אמת ספרותית" ומופיע, למשל, בספר הסיפורים הקצרים על תל אביב, "האור והקסם" שכתב רוביק רוזנטל.[14] נכסיו של פיינגולד בתל אביב נוהלו על ידי אחיו של פיינגולד, אייזיק. מלון "בלה ויסטה" היה מן המפוארים בארץ, ובשנת 1908 הושכר לירחמיאל אמדורסקי (בעליו של מלון אמדורסקי הירושלמי), שהקים בו ראינוע וקזינו. בימי מלחמת העולם הראשונה החרימו הטורקים את המלון והפכו אותו לבית מעצר, ששימש לכליאת נתינים זרים עד לגירושם. לאחר המלחמה שכרה את הבניין חברת "קדם", שייסד אלכסנדר לוי. הפועלים שהעסיקה החברה, אנשי העלייה השלישית והעלייה הרביעית שוכנו ב"בתי פיינגולד". אייזיק פיינגולד נשאר במקום כמנהל הנכסים עבור חברת קדם. במהלך מאורעות תרפ"א הותקפה השכונה, ובתוכה המלון והבתים להשכרה. לאחר מכן הוזנח המקום וגרה בו אוכלוסיית שוליים. בשנת 1935 נהרס חלק גדול מהמלון בסערה.[15] במהלך מאורעות תרפ"ט נרצח אייזיק, ובמהלך המרד הערבי הגדול נשרף המקום וננטש, עד שנהרס כליל.[16] לאחר 1935 נותרו על עומדם בתי המגורים, שנרכשו על ידי צורף בשם יוסף קאשי, והמלון עמד בהריסותיו. במהלך כיבוש יפו על ידי האצ"ל שימשו הריסות המלון כעמדה קדמית, ו"בתי פיינגולד" שימשו את אנשי האצ"ל על מנת לחדור לשכונת מנשייה הערבית. באוגוסט 1948 הרסו דחפורים וחבלנים את השכונה כולה.[17]

ניסיונות ההתיישבות ברפיח[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת המאה ה-20 ניסו גורמים ציוניים, ברוח תוכנית אל עריש הגנוזה של הרצל, לרכוש אדמה באזור פתחת רפיח על מנת ליישב שם יהודים. ניסיון מסוג זה נערך על ידי סוכן קונסולרי בריטי בעזה בשם אלכסנדר קנזביץ, שחבר ליהודי נוסף תושב עזה בשם דוד עמוס. השניים נתקלו באין ספור בעיות, וניסו לקבל חסות של מעצמה אזורית למפעלם. בשנת 1912 פנו השניים למרגרט פלמר, ולסלים איוב, קונסול כללי של פרס בירושלים ובנקאי עשיר, בהצעה להשקיע סכום גדול בקניית האדמות. פלמר התייעצה עם הקונסוליה הבריטית בירושלים בדבר ההשקעה. לו הייתה מסכימה ומצטרפת אל המפעל, הרי שאזרחותה הבריטית הייתה מסייעת מאוד בתוכנית שכללה ייסוד חברה בקהיר והקמת סניף בירושלים. הבריטים התייחסו לעניין בחשדנות, ונציג קונסולרי בשם מקגרגור עשה כל שביכולתו כדי למנוע מפלמר להצטרף אל העִסקה. במכתביו הוא מתאר את היחסים בין פלמר ופיינגולד במילים אלו:[18]

הגב' פלמר היא בעלת אמצעים, אך רפת שכל במידת מה. היא נמצאת באופן מוחלט תחת השפעתו של יהודי בעל מוניטין מפוקפק בשם פיינגולד, שנראה כי השיג שליטה מלאה בענייניה, עד כדי כך שאינה יכולה להחשב לאדם עצמאי...

מקגרגור הצליח, בסופו של דבר, לשכנע את פלמר לסגת מהעסקה, אך קנזביץ, שכבר השקיע בעניין הון רב ומספר שנות עבודה, היה נחוש בדעתו. קנזביץ רשם במצרים "חברה אנגלית מצרית" שרכשה אדמות ברפיח, אך העניין הסתיים במפח נפש עקב פגם בזכויות הבעלות של הקרקעות שרכש קנזביץ, ופעולותיהם של הבריטים, שלא רצו לראות התיישבות יהודית במקום.

שמועות על השקעתם של פיינגולד ופלמר באל עריש המשיכו להתפשט. ב-13 בנובמבר 1912 פרסם "האור", עיתונו של בן יהודה, ידיעה בזו הלשון[19]:

באל עריש שמענו ממקור נאמן כי האדון פינגולד וגברת פלמר קנו ברפיח שבגליל אל עריש מישור רחב ידיים ושטחו מאתיים ושבעה וארבעים אלף דונם. האדון פינגולד והגברת פלמר החליטו להקדיש את הקרקע הגדולה הזאת לישוב יהודי בתנאים נוחים וקלים וכבר באו במשא ומתן עם הרשות המצרית בעניין זה.

בשנת 1929 ביצעה חברת אפ"ק בדיקה על מנת לברר את זכויות הבעלות בקרקע שרכש קנזביץ. נמצא כי קנזביץ, עמוס ואיוב מכרו לאפ"ק קרקע, אך זכות בעלותם בקרקע לא הייתה ודאית. זכות הבעלות מעולם לא הובררה עד תומה, והעניין התפתח לפרשה משפטית ופוליטית. מכל מקום, הוברר כי לפלמר ולפיינגולד לא הייתה כל יד בדבר.[20]

במלחמת העולם הראשונה ולאחריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביתו הפרטי של פיינגולד, ברח' נחלת בנימין בתל אביב, בשנות ה-30

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נאלץ פיינגולד, שהיה נתין רוסי, לעקור לאלכסנדריה, שם פתח מכבסה, והמשיך בהוצאה לאור של עיתונו "האמת". בשנת 1915 מתה אליזבת. במרץ 1919 שבו פיינגולד ופלמר לירושלים. הוא שב ופנה לעסקאות נדל"ן, ואף ניסה להקים מושבה של יהודים ובני כת בני ישראל הבריטים באזור הג'יפטליק, אך תוכנית זו כשלה. פיינגולד המשיך בפעילות נדל"נית והקים מספר מבנים בתל אביב, בהם בית הדואר והטלגרף ברחוב ליליינבלום בתל אביב ובצמוד לו - ביתו הפרטי של פיינגולד שעוצב בפאר רב. כן הקים פיינגולד מלון בשם "זוסמנוביץ", שנבנה בסמוך.[21] הבניינים, שכללו אלמנטים עיצוביים מיוחדים ככיפות וכפסלי אריות תוכננו על ידי האדריכל יצחק שוורץ. בשנות השלושים, לאחר הקמת בית דואר חדיש ברחוב אלנבי, מכר פיינגולד את הבניינים. הבניינים נהרסו, וכיום עומד במקומם בניין "בנק ישראל".[22]

עפולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1925 הוקמה העיר עפולה. האדריכל ריכרד קאופמן שתכנן את עפולה לבקשת קהילת ציון אמריקאית, תכנן אף את השדרה המרכזית בעיר, שנקראה לימים שדרות ארלוזורוב. פיינגולד סבר כי לעפולה יש פוטנציאל מסחרי, ובאוקטובר 1925 הניח את אבן הפינה לבניין המסחרי העיקרי בעיר, ומסר כי בדעתו להקים אף מבני מגורים, בניין דואר ומשטרה, ובית ספר.[23] בסופו של דבר הוקם רק מבנה מסחרי בשם "בית פיינגולד" - מבנה בן שתי קומות, בצורת האות L, שמאחוריו חצר סגורה, וחזיתו פונה אל שדרה של דקלי וושינגטוניה חסונה. בחזית הפונה אל שדרת הדקלים הייתה מדרכה מקורה ושדרת עמודים. בקומה השנייה של בית פיינגולד הוקם ראינוע, שפעל גם כקולנוע בשם "קולנוע אביב", שפעל בימי המנדט ובימי ראשית המדינה. באמצע שנות ה-60 נפתח הקולנוע מחדש בשם "נווה אור" ופעל בשם זה עד לסוף שנות ה-70. עד שנות ה-60 שכנה גם מרפאת קופת חולים הכללית באגף אחר של הקומה השנייה. בימיה הראשונים של עפולה שימש בית פיינגולד כמבנה המרכזי בעיר, וכמרכז המסחרי והמנהלי.[24]

בית פיינגולד בשדרות ארלוזורוב בעפולה, 2007.

בעת מאורעות תרפ"ט, כאשר עמדה עפולה בסכנה של התנפלות מצד תושבי ג'נין, רוכזו הילדים והנשים בבית פיינגולד, בקומה השנייה או בחצר הסגורה, עד יעבור זעם.

עם קום מדינת ישראל התפתחה עפולה והתרחבה, ונבנו שכונות נוספות - עפולה עילית וגבעת המורה, אך שדרות ארלוזורוב (שכונו בסלנג עפולאי "שדרת הדקלים") המשיכו להיות מרכז החיים של העיר, עד לסוף שנות ה-70. עם תחילת העלייה ההמונית מברית המועצות לשעבר, בסוף שנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90, הכפילה עפולה את מספר תושביה. השדרה חדלה להיות למקום בילוי מרכזי. התפתחות אזור התעשייה במזרח עפולה, הקמת הקניון שם, והתפתחות אזורים נוספים לבילוי ולמסחר, משכו את תשומת הלב מן השדרה, שגם מראה החיצוני היה רחוק מלהיות זוהר. קולנוע "נווה אור" חדל מלפעול, ובית פיינגולד היה שרוי בעזובה. בתחילת העשור הראשון של המאה ה-21 החלה עיריית עפולה בפרויקט לחידוש פני השדרה, במסגרתו עבר בית פיינגולד שיפוץ ושחזור. השדרה המחודשת נחנכה על ידי ראש העיר יצחק מירון בשנת 2005.

טבריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלון גינוסר בטבריה, לאחר השיפוץ, 2007.

מפעל הבנייה הגדול האחרון של פיינגולד היה בטבריה. באמצע שנות העשרים החליט להשתקע בטבריה, ובנה בה מלון גדול ומפואר "מלון אלישבע" על שם אשתו המנוחה. המלון היה מהמפוארים בארץ, ובנייתו ארכה שלוש שנים. ב-1 בפברואר 1929 נחנך המלון בנוכחות הנציב העליון. בעת חנוכת הבית הופיע פיינגולד בציבור עם אשתו השנייה, יהודית שמחה שנדל, יהודיה אנגליה, בת הרב של קהילת רמסגייט באנגליה. פיינגולד, יהודית ומרגרט פלמר, התגוררו שלושתם במלון. המלון, שהוקם בשכונת "קריית שמואל", בפינת הרחובות אחד העם וביאליק, היה מבנה מרשים ומעוטר בכיפה. הוא שימש גם כראינוע, והיה מוקד משיכה לכל תושבי עמק הירדן והגליל התחתון.[25] פיינגולד כשל בניהול המלון, ובשנת 1930 הודיעו פיינגולד ופלמר על פשיטת רגל,[26] אך המשיכו להתגורר במלון ולנהל אותו עבור אחרים. פיינגולד מת בשנת 1935, ונטמן כיהודי.[27] בספטמבר 1935 חילק בית הדין הרבני בטבריה את עזבונו בין מרגרט פלמר, יהודית פיינגולד, ויורשים נוספים - יוסף משה ויידברג, יוסף סגלוביץ' וד"ר עבריאן, כפי הנראה מדובר בקרובי משפחה ובאחיינים.[28]

מרגרט פלמר בילתה את שנותיה האחרונות במושבה הגרמנית בירושלים, ומתה ב-9 בינואר 1944, בת 99.[29]

יהודית פיינגולד המשיכה לחיות חיי עוני, והתפרנסה מדוכן משקאות שעמד בחצר המלון, עד מותה בשנת 1953.[27][25]

מלון "אליזבת" עמד בשיממונו שנים רבות. עד 1948 שכנו בו קצינים בריטים, ולאחר עזיבת הבריטים את הארץ, ננטש. בשנות השישים הוקם מחדש בשם "מלון גינוסר" והופעל בו קולנוע בשם "קולנוע אליזבת". גם אלו לא החזיקו מעמד, והמקום עמד נטוש במשך שנים רבות. באוגוסט 2001 נשרף המלון, והכיפה התמוטטה.[30] לאחר השריפה יזמה המועצה לשימור אתרים ועיריית טבריה את שיפוץ המלון, והמלון שופץ על ידי חברה בשם "יהודה פרחי".[31] כיום המלון עומד ללא שימוש. המבנה המשופץ שופץ ללא הכיפה. במקום שוררת עזובה, ומתגוררים שם פולשים.

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הדואר והטלגרף הישן ברח' נחלת בנימין בתל אביב, ממפעלי הבנייה של פיינגולד.

פעילותו של פיינגולד הותירה אחריה מספר בניינים מפוארים, העומדים אף כיום במרכזי הערים ירושלים, תל אביב, עפולה וטבריה. בשנים חשובות למפעל הציוני שימש פיינגולד ככוח משקיע ויוזם, והביא פרנסה ליהודי הארץ, ופיתוח לעריה. קשריו עם כת בני ישראל הבריטים, ופרשת יחסיו הלא ברורים עם מרגרט פלמר ושתי נשותיו, אליזבת ויהודית, הותירו לו מוניטין מפוקפק במקצת. עם השנים נוצר רושם כי בשנים שבהן גר עם מרגרט ויהודית במלון בטבריה, היה נשוי לשתיהן כאחת, והדבר אף מופיע כעובדה בספרים וכתבות שפורסמו אודותיו, המבלבלים בין אליזבט ובין מרגרט.[30][25] כפי הנראה מוניטין אלו הביאו לכך שמעולם לא הונצח, ופועלו לא זכה להכרה רשמית כלשהי מטעם מדינת ישראל או התנועה הציונית. על מצבתו בבית העלמין היהודי בטבריה, נכתבו המילים הבאות, שישנם רבים, ביניהם איתמר בן אב"י הסבורים כי הן משקפות את פועלו: "חלוץ נאמן לארץ ישראל וליושביה".[32]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מרגרט היא בתו של המהנדס הבריטי סר פרדריק פלמר, שבנה את נמל חיפה
  2. ^ מרדכי אליאב ויוסף לנג, ‏שלמה פיינגולד - מומר או יהודי נאמן לעמו? קווים לדמותו השנויה במחלוקת, קתדרה 93, ספטמבר 1999, עמ' 81
  3. ^ 3.0 3.1 ש"י עגנון, "תמול שלשום", הוצאת שוקן, 1998, עמ' 201
  4. ^ 4.0 4.1 "Jerusalem Landmark Falling, The Palestine Post, 29/8/1937
  5. ^ "לקוראינו", "הצבי", גיליון רמ"ד, 444 כ"ג אלול, אתתמ"א לחורבן.
  6. ^ דוד סמילנסקי, "עיר נולדת", בעריכת יוסי כץ, משרד הביטחון, תל אביב, תשמ"א, עמ' 96
  7. ^ "האור", 26.2.1910
  8. ^ מרדכי אליאב, ‏'מוריה' – עיתון חרדי לוחם למען תקנת ירושלים, קתדרה 70, ינואר 1994, עמ' 101
  9. ^ אליאב ולנג, 93.
  10. ^ אתר עיריית תל אביב, משפת ים לטיילת להט
  11. ^ מרדכי אלקיים, יפו-נווה צדק, ראשיתה של תל אביב, משרד הביטחון ההוצאה לאור.
  12. ^ הגרלת המגרשים לחברי אחוזת בית אתר עיריית תל אביב
  13. ^ תל אביב מזדקנת, בחזרה לעבר אתר "מסע אחר"
  14. ^ רוביק רוזנטל, האור והקסם - תל אביב של פעם, הוצאת משכל, 2009, עמ' 18.
  15. ^ בלאא ויסטא של יום אתמול, דואר היום, 22 בפברואר 1935
  16. ^ אליאב ולנג, 103
  17. ^ דליה קרפלהבית במנטה ריי פינת בננה ביץ', באתר הארץ, 2 בפברואר 2012
  18. ^ מרדכי אליאב, ‏פתחת רפיח בתולדות ההתיישבות היהודית, קתדרה 3, פברואר 1977, עמ' 196
  19. ^ "ירושלים יום יום", "האור", ג' בכסלו תרע"ג
  20. ^ מרדכי אליאב, ‏פתחת רפיח בתולדות ההתיישבות היהודית, קתדרה 3, פברואר 1977, עמ' 162-161
  21. ^ אליאב ולנג, 100 - 104
  22. ^ שולה וידריך, מסע לעבר, אתר מסע אחר
  23. ^ בנין ענקי בעיר העמק בעפולה, דואר היום, 16 באוקטובר 1925
  24. ^ שבתאי גל און, עפולה לגבורות - 80 לעיר יזרעאל, הוצאת עיריית עפולה, יוני 2005.
  25. ^ 25.0 25.1 25.2 עודד אבישר, "ספר טבריה, עיר הכינרות בראי הדורות", עמ' 256
  26. ^ מודעה בעניין פשיהר"ג שלמה פיינגולד וגב' מ. פלמר, דואר היום, 28 בספטמבר 1930
  27. ^ 27.0 27.1 אליאב ולנג, 109
  28. ^ The Palestine Post, 12/9/1935
  29. ^ Obituaries, The Palestine Post, 10.1.1944
  30. ^ 30.0 30.1 דוד הכהן, המלון המפואר הפך למזבלה, באתר ynet, 23 בינואר 2002
  31. ^ אתר החברה, המראה תמונות של המלון לפני ואחרי השיפוץ(הקישור אינו פעיל, 6 במרץ 2017)
  32. ^ אליאב ולנג, 110


ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg