שמעון אדף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שמעון אדף

שמעון אָדָף (נולד ב-19 ביוני 1972) הוא משורר, סופר ומוזיקאי ישראלי. מלמד במחלקה לספרות עברית של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב ובמוסדות לימוד נוספים.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמעון אדף נולד בשדרות בשנת 1972.

שיריו הראשונים ראו אור בכתב העת "מאזנים" בשנת 1991. בשנת 1993 נמנה עם מקימי כתב העת "אֵב", לצדו של דורי מנור. כתב העת לא האריך ימים, והתפרסמו רק שלושה גיליונות שלו (הגיליון השלישי מוספר 4).

בשנת 1994 עבר לגור בתל אביב, והחל לנגן בלהקת "האצולה" (ידועה גם כ"אצולת הכאב"). להקה זו הוציאה דיסק בשם "צורך" בשנת 1996 והתפרקה לאחר מכן. אחר כך למד לתואר ראשון בתוכנית הבין-תחומית לתלמידים מצטיינים ע"ש עדי לאוטמן באוניברסיטת תל אביב. במסגרת זו לקח קורסים במתמטיקה, מדעי המחשב, בלשנות, פילוסופיה, אמנות וספרות.

ספר שיריו הראשון, "המונולוג של איקרוס", מתאפיין בשילוב בין השפעות קלאסיות, בעיקר מהמיתולוגיה היוונית, לבין נושאים מודרניים כגון מוזיקת רוק ומדע בדיוני. בספר מתייחס אדף גם לעיר הולדתו, שדרות, בשיר המסתיים במלים "רק מקומות חסרי אהבה זוכים לאהבה מוחלטת". אדף זכה בפרס לספר ביכורים מטעם משרד החינוך והתרבות עבור ספר זה, שאף הוכנס מאוחר יותר אל תוכנית הלימודים בספרות.

לספר השירה השני של אדף, "מה שחשבתי צל הוא הגוף האמיתי", צורף דיסק ובו שישה שירים מתוך הספר, אותם קורא אדף למוזיקה שהלחינו דוד גרוס, שמעון טל ואדף עצמו.

בשנת 2004 פרסם אדף רומן ראשון, "קילומטר ויומיים לפני השקיעה", שהוא סיפור בלשי מורכב המתרחש בתל אביב. במרכז הרומן עומדת חקירת הרצח של דליה שושן, זמרת רוק מצליחה משדרות.

בשנת 2000 החליף אדף את חיים פסח בתפקיד עורך הפרוזה של הוצאת כתר, ובאוקטובר 2005 פרש מהתפקיד, לדבריו כדי להתמסר לכתיבת רומן שני ולמספר פרויקטים נוספים, בהם הקלטת ביצועים של להקות היפ הופ לשיריו.

בשנת 2003 השתתף בתוכנית הכתיבה הבינלאומית של אוניברסיטת איווה.

ב-2006 יצא לאור ספרו הרביעי, "הלב הקבור", ספר פנטזיה המבוסס על פרק בספר בראשית ועל ההגות היהודית בימי הביניים.

נמנה עם מארגני וחותמי עצומת הסופרים הצעירים, יחד עם ניר ברעם, דודו בוסי ואחרים, שיצאו בקריאה להפסיק את הלחימה במהלך מלחמת לבנון השנייה. אחת ממטרות העצומה הייתה הבעת מחאה נגד סופרים שנחשבים לחלק מהממסד ושתמכו בהמשך הלחימה, וכן השמעת קריאה רעננה של קבוצה הרואה את עצמה כמייצגת של הדור הספרותי הצעיר.

בשנת 2007 זכה בפרס ראש הממשלה ליצירה.

בשנים 2006–2008 לימד כתיבה יוצרת בבית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים. החל משנת 2007 הוא מרצה בכיר במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. מלמד גם במנשר לאמנות, בית אריאלה ומדיטק.

בשנת 2008 יצא לאור ספרו "פנים צרובי חמה". קורותיה של גיבורת הספר, אורי אלחייני, מתוארות משתי פרספקטיבות: ילדותה בנתיבות, וחייה כסופרת ילדים נשואה ואם לבת המתגוררת בתל אביב. ב"תודות" בסוף הספר מצויה הפניה לבלוג "מפה להליכה לאיבוד" אותו יצר אדף בשם הדמות באתר "בננות בלוגס".

בשנת 2009 הוציא את ספר השירה השלישי שלו, "אביבה-לא", בו כתב על ההתמודדות עם מותה בטרם עת של אחותו הגדולה והאהובה אביבה. על ספר זה זכה בשנת 2010 בפרס יהודה עמיחי.[1]

באפריל 2010 הוציא את ספר הפרוזה הרביעי שלו, "כפור", המתאר את החיים בתל אביב חרדית בעוד כ-500 שנה. אדף כתב את הספר גם מתוך חוויות ילדותו כנער אשר התחנך חינוך דתי-חרדי.

באוגוסט 2011 הוציא את ספר הפרוזה החמישי שלו, "מוקס נוקס", המתאר את חייו של נער ממשפחה דתית אדוקה, המתרחק מן הדת ומתקרב דווקא אל הפילוסופיה ואל תרבות הרוח. הספר בוחן את הנער בעבר ובהווה, כגבר בודד המתגורר ביפו, מתבונן וכותב, אך נכשל ביחסים. מקור השם "מוקס נוקס" הוא ביטוי לטיני שפירושו "בקרוב הלילה נופל" - הזמן קצר והמלאכה מרובה. בפברואר 2013 זכה בפרס ספיר לספרות על ספרו זה.[2]

אחדים משיריו של אדף הולחנו והוקלטו. מהם התפרסמו במיוחד "תגידי שטוב", "מדליק את הטלוויזיה" ו"אוטוביוגרפיה" בביצוע כנסיית השכל, "נכנע לך" בביצועו של ברי סחרוף, "סימני סערה" בביצוע חיים אוליאל ו"לא מוצא תשובה" בביצוע שמעון בוסקילה.

בדצמבר 2012 יצא לאור ספר הפרוזה השישי של אדף, "ערים של מטה", חלק שלישי בטרילוגית "ורד יהודה" (קדמו לו "כפור" ו"מוקס נוקס"). הספר מתאר את קורותיו של בחור אשר בעת שהותו בברלין נתקל בסמל שממלא אותו חרדה, והוא נכפה לחקור את תולדותיו. במקביל מתוודעים הקוראים לסיפורם של אח ואחות שחייהם עומדים בצל משיכתו של אביהם לתורת הסוד.

בשנת 2013 השתתף כחבר בוועדת ההיגוי של בית לעברית ראשון לציון.

בשנת 2015 יצא לאור ספרו "קובלנה של בלש", המשך לספרו הבלשי הראשון.

בשנת 2017 זכה בפרס ניומן לספרות עברית.[3] הפרס חולק בטקס באוניברסיטה העברית בירושלים, בהשתתפות להקת "כנסיית השכל" שביצעה אחדים משיריו.

בשנת 2017 נכלל ספרו "קום קרא", שיצא לאור בהוצאת דביר, ברשימה הקצרה של המועמדים לזכייה בפרס ספיר.[4]

מספרי השירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספרי הפרוזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קילומטר ויומיים לפני השקיעה, הוצאת כתר, 2004.
  • הלב הקבור, הוצאת אחוזת בית, 2006.
  • פנים צרובי חמה, הוצאת עם עובד, 2008.
  • כפור, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 2010.
  • מוקס נוקס, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 2011.
  • ערים של מטה, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 2012.
  • מתנות החתונה, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 2014.
  • קובלנה של בלש, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 2015.
  • שַדְרַך, הוצאת רסלינג, 2017.
  • קום קרא, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 2017.
  • אני אחרים, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 2018

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכתביו
על כתביו

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]