תוכנית גדס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפת הצפון הישן, מרכז העיר וצפון לב תל אביב
ניתן ללחוץ על הקישורים לשמות המקומות.
תחנת הכוח רדינגנמל תל אביבפארק הירקוןהירקוןשדרות נורדאוגן העצמאות (תל אביב)רחוב ז'בוטניסקי (תל אביב)רחוב ארלוזורוב (תל אביב)רחוב דיזנגוףכיכר אתריםשדרות בן-גוריוןרחוב אבן גבירולשדרות דוד המלךכיכר רביןרחוב פרישמןכיכר דיזנגוףכיכר מסריקשדרות ח"ןרחוב קפלןמתחם הבימהשדרות בן ציוןרציף הרברט סמואלקולנוע מוגרביגן מאיררחוב המלך ג'ורג' (תל אביב)רחוב אלנביכיכר מגן דודשוק הכרמלנחלת בנימיןגן צ'ארלס קלוררחוב שינקיןשדרות רוטשילדרחוב יהודה הלוידרך בגין (תל אביב)הים התיכוןOld north Tel-Aviv-he.jpg
תיאור של תוכנית גדס בתערוכת "העיר הלבנה" במגדל שלום מאיר

תוכנית גדס היא תוכנית המתאר הראשונה של העיר תל אביב, שתוכננה בשנים 19271929 על ידי מתכנן הערים הסקוטי סר פטריק גדס. תוכנית זו הקנתה לאזור מרכז תל אביב ולאזור המכונה היום "הצפון הישן" של העיר את מראם ואופיים המוכר בראשית המאה ה-21.

התוכנית אושרה בשנת 1932, ויצרה, בין היתר, את המערך הפיזי המשרת את תל אביב עד היום, ואת הבסיס הרעיוני שאיפשר גם את הרחבת העיר בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20. גדס תכנן את האזור שבין לב תל אביב בדרום, נחל הירקון בצפון, הציר שלימים הפך לרחוב אבן גבירול במזרח, והים במערב. התכנון כלל רחובות ושדרות רוחב בניצב לים, כך שיאפשרו כניסת בריזה מכיוון הים, ורחובות אורכיים שיעודדו התפתחות מסחר בעיר, בשילוב עם תכנון כולל של גנים ציבוריים גדולים וקטנים השזורים במרקם העיר.

תוכניתו של גדס הוכנה כחלק ממאמצי שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל להביא לפיתוח הארץ. גדס הופקד, בין היתר, גם על תכנון ערים בקולוניות בריטיות אחרות, כדוגמת הודו, ופעל גם בבריטניה.

גדס הביא לישראל את עקרונות עיר הגנים בשנות ה-20, ותל אביב היא אחד המקומות היחידים שבהם הצליח להגשים את חזונו. ההישג העיקרי של תוכנית גדס הוא ביצירת מרקם עירוני אחיד בעל השטח הגדול ביותר בערי ישראל והגדול ביותר בעולם מסוגו - מאפיין המהווה את אחד הגורמים להכרזתה של "העיר הלבנה" בתל אביב כאתר מורשת עולמית.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפתחות תל אביב עד שנות ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – התפתחות אורבנית של תל אביב

החל מסוף המאה ה-19 הוקמו מספר שכונות עבריות כשכונות לוויין של יפו, כדוגמת נווה צדק וכרם התימנים. אחוזת בית, שהוקמה ב-1909, הייתה למעשה השכונה הראשונה שנועדה להפוך לעיר עברית, והייתה "הלב העירוני" הראשון, שסביבו המשיכו להתפתח השכונות שהפכו בהמשך לעיר תל אביב. בשטח הנכלל בתחומי העיר תל אביב-יפו נמצאו עוד מספר כפרים ערביים (כגון סומייל, מנשייה ושייח' מוניס) לצד השכונות העבריות והמושבה הטמפלרית שׂרונה, אשר שרידיה נמצאים אף הם באזור מרכז העיר המודרנית.

כבר ב-1920 החלו פרנסי העיר להביע דאגה נוכח צמיחתה המואצת של תל אביב בעקבות גלי העלייה לארץ ישראל. ההסתדרות הציונית פנתה ב-1920 לאדריכל ריכרד קאופמן שיחווה את דעתו על המשך פיתוחה של העיר ויתווה תוכנית מתאר לאזור שמצפון לרחוב אלנבי ועד רחוב יהודה הלוי המתעקל צפונה במזרח. תוכניתו של קאופמן כללה מחשבה על צירי הצפון-דרום הנחתכים על ידי צירי רוחב הפונים אל הים, אשר באו לידי ביטוי בתוכנית המפורטת שערך גדס מאוחר יותר. בשנת 1925 הוזמן לישראל מתכנן הערים גדס על ידי מאיר דיזנגוף ובהמלצת שלטונות המנדט הבריטי, על-מנת ליצור תוכנית מתאר ראשונה לעיר המתפתחת ולכל האזור שמצפון לעיר הקיימת. בשנה זו הכין גדס סקר מקיף שבו תיעד את המצב הקיים של העיר ומגמותיה הכלכליות, החברתיות והדמוגרפיות. העיר מנתה אז פחות מ-30,000 תושבים, והתוכנית נדרשה למצוא פתרון לאוכלוסייה של 100,000 תושבים.

תאוריות וגישות אורבאניות ואדריכליות חדשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות ה-20 של המאה ה-20 היו שנים של חיפוש באדריכלות ובתכנון הערים בעולם. תוצאות מלחמת העולם הראשונה ושיאו של תהליך העיור, שהחל עוד במאה ה-19 עם פרוץ המהפכה התעשייתית, הובילו לחיפוש תאורטי ומעשי של צורות בינוי חדשות - הן מבחינה אדריכלית והן מבחינה אורבניסטית.

את גישת "עיר הגנים" פיתח עם חלוף המאה הפילוסוף הבריטי אבנעזר הווארד כניסיון ליצור סוג חדש של עיר ושל עירוניות המתייחסת אחרת אל השטחים הפתוחים והירוקים, ומאפשרת איכות חיים הבאה לידי ביטוי בכמות גינון מקסימלית גם בתוך או בצמוד לשטחי הערים הצפופים. התפישה של עיר הגנים התיישבה היטב עם רוח הבנייה בתל אביב של שנות ה-20, שאדריכליה הושפעו מאוד מרעיונות התנועה המודרניסטית באדריכלות ואסכולת הבאוהאוס בפרט.

בתקופה זו נהגו גם תאוריות חדשות בתחום התכנון העירוני, כמו רעיונותיהם של לה קורבוזיה באירופה ופרנק לויד רייט בארצות הברית ועוד אדריכלים ותאורטיקנים רבים שהיו קשורים בתנועה המודרניסטית. בלטה במיוחד הגישה הסוציאליסטית של רובם, שהולידה עקרונות תכנון שונים, בעיקר בתחום המגורים להמונים; על רקע זה הוקמו פרויקטי דיור נסיוניים של שיכונים ושכונות גנים בסדרי גודל שונים, כבר בשנות ה-20.

בארץ ישראל, תכניות מתאר דומות לתוכנית גדס נעשו בתקופה מקבילה גם בשכונת רחביה בירושלים ובהדר הכרמל בחיפה על ידי ריכרד קאופמן, כשכונות עבריות חדשות. בניגוד אליהן, תוכנית גדס לתל אביב נועדה מראש ליצור תשתית עירונית רחבה לעיר העברית החדשה ההולכת וגדלה, ולא שכונה נוספת בעיר היסטורית קיימת.

התוכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית גדס כללה תכנון פיזי של רחובות וגושים עירוניים חדשים, כמו גם תקנון וקווים מנחים לתכנון ובנייה. הקו המנחה של התוכנית היה תפישת עיר הגנים ויישום הרעיונות המודרניסטיים בתכנון העירוני. אלו השתלבו בהבנתו של גדס בתחום הביולוגיה וההתייחסות לעיר כאל רקמה חיה. עיקר התוכנית כלל התפתחות צפונה של העיר והצמדתה אל הים, אותו ראה גדס כמשאב טבע חשוב עבור תושבי העיר, וכן גיבוש תוכנית לשלד עירוני חדש, שיאפשר צמיחה של העיר יחד עם המרקמים העירוניים הנפרדים, הקיימים באופן עצמאי ומנותקים זה מזה.

התוכנית זכתה למספר רב של גרסאות ואלטרנטיבות מקומיות לגבי מספר מקומות בעיר, אך עיקרי התכנון ותפישתו היו אחידים בכולן. הוצאתה לפועל של התוכנית במהלך כעשרים השנים שאחרי אישורה לוותה בשינויים נוספים, בהתאם להתפתחות העיר בפועל ולמציאות פוליטית-חברתית משתנה.

גבולות התוכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצעתו הראשונה של גדס הייתה ליצור תכנון עירוני לעיר בגבולות הטבעיים שלה, ולהגדירם כגבול השיפוט המוניציפלי. גבולות אלה כללו את השטח שבין נחל איילון במזרח והים התיכון במערב, נחל הירקון בצפון ומסילת הרכבת יפו-ירושלים (רחוב הרכבת בתל אביב) בדרום. התוכנית כללה אומנם התייחסות לשטח הכולל של יפו ושכונות תל אביב הקיימות בתקופתו בשטח זה ובשטח שעד שכונותיה של יפו בדרום, אך תוכנית הבינוי כללה שטח מצומצם יותר שגבולו המזרחי הוא התוואי שלימים הפך לרחוב אבן גבירול ורחוב בוגרשוב והמשכו בשדרות בן ציון בדרום. השיקולים לגבול התכנון המזרחי היו שטחי הכפר הערבי סומייל והמושבה הגרמנית שרונה, שהושארו מחוץ לגבולות התוכנית. תוואי הדרך שהפך לימים לרחוב אבן גבירול היה דרך עפר שחיברה בין סומייל ליפו והמשיכה גם צפונה, והיא הייתה גבול מאוד נוח משום שהיה קל יותר לקנות את הקרקעות המערביות לציר, שהיה גבול בין שטחי חקלאות בבעלויות פרטיות.

מערך הרחובות החדשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התוכנית קבעה מספר רחובות ראשיים שייצרו שלד עירוני חדש המחובר אל זה הקיים סביב אזור אחוזת בית והשכונות הקיימות. רשת הרחובות החדשה, להבדיל מזו שהייתה קיימת, כללה מספר רחובות אורך בכיוון צפון-דרום ומספר רחובות רוחב בכיוון מזרח-מערב המגיעים כולם אל הים. רחובות האורך הראשיים מהים מזרחה הם רחוב הירקון, רחוב בן יהודה, רחוב דיזנגוף, הרחובות ההמשכיים ריינס וסוקולוב, שלמה המלך/יהושע בן-נון, שדרות ח"ן ובאופן חלקי גם רחוב המלך ג'ורג'. רחובות הרוחב הראשיים, מדרום לצפון, הם רחוב אלנבי שחלקו הצפוני ביותר "נשבר" לכיוון הים בכיכר מוגרבי, רחוב בוגרשוב-שדרות בן ציון, רחוב פרישמן, רחוב גורדון, שדרות קק"ל (שהפכו מאוחר יותר לשדרות בן-גוריון), רחוב ארלוזורוב, רחוב קיבוץ גלויות (לימים רחוב ז'בוטינסקי), רחוב בזל (באופן חלקי) ושדרות נורדאו.

רחובות האורך יועדו להיות הרחובות המסחריים ורחובות הרוחב יועדו להיות שדרות ירוקות או רחובות מגורים בלבד המחברים את כל הרקמה העירונית אל חוף הים. בפועל, רק הרחובות אבן גבירול דיזנגוף, בן יהודה והירקון הם רחובות מסחריים של ממש, וברחובות הרוחב אכן קיימות שדרות עצים גדולות ובולטות, אך רק חלקם מוגדרים כשדרות.

מערך השדרות והשטחים הירוקים והפתוחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – שדרות בתל אביב, חופי תל אביב, גן העצמאות

הארגון הפיזי של העיר שאף ליצור עיר המחוברת אל משאב הטבע החשוב ביותר שלה, חוף הים, וכן מערך של שדרות וגנים ציבוריים שהחדירו את הטבע אל פנים העיר בצורת מסגרת אשר הפכה, ככל האפשר, כל נקודה בעיר לקרובה ככל האפשר לטבע, בלי לפגוע ברציפות העירונית. לעומת תכנית גדס, העיר שצמחה סביב אחוזת בית והשכונות הנוספות הוקמה ללא קשר לים, או כפי שכינו אותה, "עיר שצמחה עם הגב לים". כמו כן, לא הייתה תוכנית-על לנושא השטחים הירוקים, ותוכנית גדס יצרה מערכת כזו ברמה הכללית ביותר של שלד העיר, כמו גם ברמת פרטי העיצוב העירוני.

בעיני רוחו ראה גדס עיר שוקקת חיים השתולה בתוך גני ירק ושדרות עצים. בנוסף לתכנון הפיזי של השטחים הירוקים התייחס גדס, שהיה גם ביולוג במקצועו, לסוגי העצים שיישתלו ברחבי העיר, ובהם עצי פרי שישרתו באופן ישיר את תושביה.

התכנון המשיך את שדרות רוטשילד צפונה עד כיכר הבימה (ומאוחר יותר גם היכל התרבות), שנועדה להיות המוקד המרכזי של התרבות בעיר, אותו כינה גדס "האקרופוליס של תל אביב". מנקודה זו, אשר שימשה כמפרק עירוני, נמתחו שדרות נוספות העוברות דרך כל המרקם העירוני החדש וחזרה אל הים. מהכיכר יצאו מערבה שדרות בן ציון, אשר המשיכו עד הים כרחוב בוגרשוב, וצפונה המשיכו שדרות ח"ן, אשר יחד עם שדרות בן-גוריון סגרו מעגל יחד רצועת החוף. הכיכר שבה בית הבימה והיכל התרבות נבנתה בקנה מידה גדול מאוד, כך שהתנקזו אליה גם הרחובות דיזנגוף ואחד העם.

במפגש שדרות ח"ן ובן-גוריון היה עם אישור התוכנית "גן הדסה" (לימים "גן העיר", בקרן הרחובות אבן גבירול והדסה) שהוקם ב-1925 על שטח פרדס פורטליס, שהיה בבעלות ערביי הכפר סומייל. ליד גן זה נוסד לאחר מכן גן החיות של תל אביב (נסגר ב-1980 ובמקומו הוקם קניון גן העיר) ובשנות ה-60 נבנה לידו בניין עיריית תל אביב ונחנכה כיכר מלכי ישראל (ששמה שונה בהמשך לכיכר רבין). אזור ירוק זה שומר על הרציפות של השדרות הירוקות לאורך העיר ומהווה מפרק עירוני חשוב נוסף. את רצועת החוף ראה גדס כשטח הפתוח החשוב ביותר, שאליו צריכה להיות נגישות מקסימלית לכל תושבי העיר. בחלק הצפוני יותר, המרוחק מכיכר הבימה, נבנו שדרות נורדאו שחצו את העיר לרוחבה עד הים. שדרות נורדאו מהוות ציר ראשי נוסף בין רחוב אבן גבירול וחוף הים.

השטח הפתוח החשוב הנוסף הוא הכיכר שהוקמה ב-1934 (בתכנון ג'ניה אוורבוך) - כיכר צינה דיזנגוף. כיכר דיזנגוף, בניגוד לכיכר הבימה שנועדה להיות מרכז תרבותי, תוכננה להיות כיכר מסחרית מרכזית המשמשת אף היא כמפרק עירוני שאליו מתנקזים מספר רחובות ראשיים המובילים, בין השאר, אל כיכר הבימה וכיכר מוגרבי. הרעיון ליצור כיכר עגולה גדולה עלה כבר בתוכניתו הראשונית של ריכרד קאופמן, ובתוכנית גדס היא תוכננה בצורת משושה. העיצוב הסופי של אוורבוך, אשר יצר קו בניין חלק ונקי בצורת מעגל סביב המזרקה והגינות הקטנות במרכזה, השתלב היטב עם רוח התוכנית ואופי הבנייה של המרקמים החדשים. כיכר המדינה, שנבנתה מאוחר יותר באזור "הצפון החדש" ממזרח לציר אבן גבירול, ניסתה, בהשראת כיכר דיזנגוף, ליצור מקום דומה במרקמים הדומים של מזרח העיר, אך כשלה ביצירת כיכר הומה המספקת במרכזה מקום מפגש איכותי לתושבי הסביבה.

במרכז רצועת החוף הצפונית, בסמוך לבית הקברות המוסלמי הישן, החליט גדס להשאיר שטח פתוח גדול שיישאר כמעין שמורת טבע בתוך העיר. אזור זה, שלימים נקרא גן העצמאות, תוכנן להישאר כגבעת כורכר טבעית לגמרי, ללא בנייה, שיחד עם רצועת החוף עצמה ישאר שטח טבעי. קיומם של הגבעה, שהקשתה על בנייה באזור, ושל בית הקברות הפכו את הרעיון להגיוני מאוד וכך גם היה. גם בתכנית פיתוחו מ-1952 שביצע אדריכל הנוף אברהם קרוון, ובנייתו של מלון הילטון תל אביב במקום, נשמר אופיו המקורי של המקום כגבעה טבעית ושמורת טבע עירונית.

כיכר רבין וסביבתה
ניתן ללחוץ על הקישורים לשמות המקומות.
אנדרטה לשואה ולתקומהשדרות ח"ןכיכר מסריקשדרות בן-גוריוןשדרות דוד המלךרחוב אבן גבירולכיכר רביןגן העיר (תל אביב)‏בית עיריית תל אביב-יפורחוב גורדוןרחוב שלמה המלךרחוב פרישמןהלל צייטליןרחוב דוד בלוךקריית מאירKikar Rabin map.jpg
אודות התמונה

(1) האנדרטה לזכר יצחק רבין - במקום הירצחו. (2) האנדרטה לשואה והתקומה שיצר יגאל תומרקין (3) קולנוע גת

מתחם הבימה
ניתן ללחוץ על הקישורים לשמות המקומות.
שדרות רוטשילדרחוב אחד העםשדרות בן ציוןה'תרס"טרחוב דיזנגוףברוניסלב הוברמןשדרות ח"ןבית ציוני אמריקהרחוב אבן גבירולהיכל התרבותהבימהביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננוגן יעקברחוב יהודה הלוירחוב קפלןארטורו טוסקניניחיים חיסיןאלכסנדר מרמורקמתחם הבימהבית אליהוHabima Square.jpg
אודות התמונה

הבלוק העירוני של גדס[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוגמה לבלוק טיפוסי הנמצא ליד כיכר דיזנגוף ובמרכזו גינה ציבורית

בין רשת הרחובות החדשים תוכננו עשרות בלוקים עירוניים בעלי מאפיינים משותפים, במטרה ליצור אחידות באופי המקום וברציפות הרקמה העירונית. "בלוק גדס" הטיפוסי הוא רעיון אידיאלי אשר מומש בכל אחד מהבלוקים המתוכננים באופן מעט שונה, בהתאם לתנאי המקום, צירי הרחובות הסמוכים ושיקולים נוספים. שאיפתו של גדס הייתה יצירת קהילות משנה לאוכלוסיית העיר בתוך בלוקי מגורים אלו, באמצעות תפקוד הבלוק העירוני כיחידה אינטימית-מעט, אך עם זאת משרתת את רחובותיה הראשיים של העיר.

הבלוק האידיאלי היה בנוי כריבוע בעל צלעות באורך כ-200 מטר התחום בין 4 רחובות ראשיים הממשיכים מעבר לבלוק ומהווים חלק מרשת הרחובות הגדולה. הרחובות האורכיים, שכיוונם צפון-דרום, תוכננו להיות רחובות מסחריים והרחובות הרוחביים שדרות ירוקות המגיעות עד הים ומאפשרות זרימה של אוויר אל תוך העיר. הרחובות המסחריים שילבו מסחר בקומת הקרקע ובנייה של כ-3 עד 4 קומות מגורים מעליהן. הבלוק עצמו נחלק על ידי ארבעה רחובות משניים שאינם רציפים ומתחברים אחד אל השני בצמתי "T". רחובות אלה נקטעו בכוונה כדי לשמור על פנים הבלוק שקט יותר ובעל תחושה שכונתית. רחובות אלה, על פי רוב, הם הרחובות הצרים והחד-סטריים למכוניות המוכרים היטב במרכז העיר. בשטח שבין ארבעת רחובות אלו הוקמה גינה ציבורית או לחלופין מבנה ציבור שכונתי כגון בית ספר, גני ילדים או קופת חולים (דוגמת בית הספר חמד"ע או מרפאת זמנהוף). ברבים מבלוקים אלו נבנו במרכז הבלוק גם כמה בנייני מגורים נוספים.

וריאציות שונות נעשו על בסיס הרעיון האידיאלי של הבלוק, ולמעשה ישנם בלוקים מעטים מאוד הנראים בדיוק כך. בחלקם יש רק שלושה רחובות, או שחלק מרחובות המשנה הם המשכיים לכל רוחב הבלוק, אך הרעיון הבסיסי שלו קיים ושומר על רקמה עירונית אחידה.

הגדרת המגרש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניסיון ליצור צפיפות מגורים אופטימלית לעיר, הגדיר גדס את קווי המתאר לבנייה במגרשים על פי מספר עקרונות: שטח המגרש הטיפוסי הוא כחצי דונם (500 מ"ר) ובמרכזו עומד בניין מוקף צמחייה. קווי הבניין שהוגדרו הם 4 מ' מקצה המגרש בחלקו האחורי של הבניין, 4 מ' בחלקו הקדמי עד קו שפת המדרכה, ובנייה של עד 3 מ' מקווי המגרש הצדיים המבטיחים מרחק של 6 מ' בין בניין לבניין. שטח המגרש הפנוי יועד להיות צמחייה הכוללת גינות פרטיות ועצי נוי ופרי. מטרת הגדרות אלו הייתה ליצור רציפות עירונית של בנייני מגורים אשר תיצור מרחב ציבורי עירוני ואיכותי עבור הולכי הרגל, יחד עם שמירה על תחושת עיר הגנים ושילוב כמות מקסימלית של צמחייה ביחס לצפיפות המגורים.

התוצאה של תכנון זה הייתה בנייתם של מבנים בגובה של עד 4 קומות הכוללות לרוב שתי דירות בקומה. בשנותיה הראשונות של העיר אכן תיפקדו החללים שבין הבתים כגינות אשר שימשו את התושבים, אך עם השנים הלך ופחת השימוש בהם והם גודרו, מולאו בפונקציות נוספות או הפכו לחנייה. עם זאת, רוב הבניינים באזור הצפון הישן, כמו גם הבניינים באזור לב העיר אשר נבנו על פי עקרונות דומים, משמרים את האופי המתוכנן המקורי.

תוכנית גדס והעיר הלבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניין בסגנון הבינלאומי בכיכר מסריק
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – העיר הלבנה

מרכזה של העיר הלבנה של תל אביב, שהוכר באופן רשמי כאתר מורשת עולמית, נמצא בשטח תוכנית גדס ובו מרוכזים גם מרביתם של 4,000 הבניינים הכלולים בהגדרתה של העיר הלבנה. על אף שבניינים רבים בסגנון הבינלאומי, בעיקר באוהאוס, המאפיין העיקרי של בתי העיר הלבנה, נמצאים גם באזור לב תל אביב הישן, בדרום העיר המזרחי (שכונות נווה שאנן ופלורנטין) ומיעוטם במקומות נוספים בעיר,[1] תפישתה האורבנית של תוכנית גדס תאמה היטב את תפישתה האדריכלית של התנועה המודרניסטית באדריכלות ויצרה מרקם עירוני ייחודי מסוגו בעולם, דבר שהיווה שיקול מרכזי נוסף בהכתרתה של העיר הלבנה כאתר מורשת.

האדריכלות הלבנה של תל אביב תואמת היטב את צורת חלוקת המגרשים, המעמידה בניינים במרכז שטח גינון ומגדירה פרופורציות ברורות לחלל העירוני הנוצר מאופי הבנייה. ההקפדה על קו הבניין ומרווחים קבועים ומינימליים בין הבנייניים הצליחה ליצור מרקם בעל אופי עירוני על אף שטחי הגינון הגדולים - דבר שלא קרה ברבעים עירוניים שנבנו באירופה בתקופה זו ברוח המודרניזם, ומכאן ייחודה של תל אביב. מרקמים דומים קיימים גם בשכונות רחביה והדר הכרמל, אך אלו נבנו בשטח קטן מאוד יחסית למרקם בתל אביב, ותנאי הטופוגרפיה ההררית יצרו שכונות שאינן "תפורות" אל שאר מרקמי העיר כפי שהצליחה ליצור תוכנית גדס.

התפתחות העיר בפועל והמשך צמיחתה לאחר קום המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השטח המתוכנן של צפון תל אביב יושב בהדרגה במהלך עשרים שנה לפחות, שבהן בוצעו מספר שינויים ותיקונים בתוכניות המתאר. שינויים אלה נבעו משלל סיבות, שעיקרן התאמה להיצע הקרקעות שנרכשו - בעיקר מערבים תושבי סומייל - וביקוש הדירות על ידי עולים חדשים מאירופה. התוכנית המתוקנת מ-1937 (משמאל) קבעה באופן סופי את תכנית המתאר של הצפון הישן, התקפה עד היום. כל שינויי תוכנית המתאר שנעשו מאז ועד היום היו כשינוי תב"ע נקודתי ולא כתוכנית מתאר חדשה.

תחילה נעשה יישוב השטח ברצועה הקרובה אל חוף הים, סביב הרחובות דיזנגוף ובן יהודה, שכן אדמות אלה היו חולות ולא קרקע חקלאית מעובדת של שדות או פרדסים. בחלקים ניכרים מהשטח החלה הבנייה עוד בטרם אושרו התוכניות הסופיות, וכבר באמצע שנות ה-30 היה רחוב דיזנגוף מרכז מסחרי ותרבותי חשוב.

במקביל להמשך בניית העיר צפונה בשטחי התוכנית, נבנו עוד מספר שכונות בעיר: נווה שאנן ופלורנטין בדרום העיר, ושכונת קריית מאיר שהוקמה ב-1936 כשיכון עובדים ממזרח לציר אבן גבירול, והמצויים באזור הרחובות דובנוב וצייטלין.

בתקופה שלאחר קום המדינה הוכנו תכניות מתאר חדשות, שתיקנו חלק משטח תוכנית גדס וקבעו קווי מתאר חדשים גם לאזור שממזרח לציר אבן גבירול, שאדמותיו השתייכו עד אותה עת לערביי סומייל ולטמפלרים. בתכנון אזור זה, הידוע גם כ"צפון החדש", יושמו כמה מעקרונות התכנון של גדס. רעיון הבלוק של גדס מומש גם בתוכנית הצפון החדש במידה דומה לבלוקים המקוריים. בשטח זה מצויים לפחות כעשרה בלוקים בסגנון זה, אשר ממשיכים את רציפות המרקם העירוני גם בעברו המזרחי של רחוב אבן גבירול. ואולם, המבננים (בלוקים) המזרחיים לא תוכננו בדיוק כמו אלו המערביים: הרחובות היו רחבים מעט יותר, כדי להתאים למכוניות הפרטיות שהחלו לגדוש את העיר, גודל המגרשים שוּנָה ונוספו צורות בינוי חדשות האופייניות לשנות ה-50, כך שנוצר אופי שונה מזה של מרקם מרכז וצפון העיר הישנים. באזור זה גם פותחו החל משנות ה-60 אזורים כגון סביבת שדרות שאול המלך ומזרח רחוב ארלוזורוב על פי עקרונות שונים מאוד משל גדס: בניינים מאסיביים מאוד וביניהם רחבות גדולות מאוד, כבישים רחבים עבור עומסי התנועה ההולכים ומתהווים, ואי-הגדרה או הגדרה חלקית של קווי בניין. מתכנני ערים רבים רואים היום במקומות אלה אזורים הפוגעים ברציפות העירונית ומונעים תנועה נוחה של הולכי רגל, כזו המתאפשרת באזור מרכז העיר.

רוב רחובות הרוחב הראשיים של הצפון החדש מתחברים ישירות אל אלו שבמרקם גדס: ארלוזורוב וז'בוטינסקי ההמשכיים, רחוב בלוך ושדרות בן-גוריון, רחוב פנקס ושדרות נורדאו (באמצעות כיכר "קסטל" המהווה מפרק עירוני) ועוד מספר רחובות משניים. רחוב אבן גבירול המחבר ביניהם, שרובו ככולו הוא מסחרי וכולל עירוב שימושים רב, מצליח בזכות התכנון לאחד בין שני המרקמים ולשמור על הרצף העירוני במידה רבה.

במקביל לבינוי של הצפון החדש, נבנו החל משנות ה-50 שכונות נוספות בשולי שטחי תל אביב, כגון שכונת יד אליהו ממזרח לנחל איילון ושכונת רמת אביב מצפון לנחל הירקון. שכונות אלה תוכננו אף הן כשכונות גנים, אך מראש לא תוכננו להתחבר אל מרקם העיר הקיים אלא לתפקד באופן עצמאי כאזורי פיתוח חדשים.

תוכניות המתאר בתקופת העיר הלבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]


לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא תוכנית גדס בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הסגנון הבינלאומי אינו אופייני רק לתל אביב. בניינים ברוח זו נבנו באלפיהם גם בירושלים, חיפה ועוד ערים, מושבים ואף קיבוצים רבים ברחבי הארץ בשנות ה-20 ועד שנות ה-40.