ליכטנבורג
 | |
| טירת ליכטנברג (צולם ב-2911) | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מדינה | גרמניה |
| מחוז | סקסוניה-אנהלט |
| תאריכים | |
| תאריך הקמה | 1933 |
| תאריך סגירה | 1939 |
| אוכלוסייה | |
| השתייכות האסירים | יהודים, גרמנים מתנגדי המשטר הנאצי, עדי יהוה, צוענים, והומוסקסואלים |
| נתונים | |
| קואורדינטות | 51°39′45″N 12°55′56″E / 51.662467°N 12.932142°E |
  | |
ליכטנבורג (בגרמנית: Konzentrationslager Lichtenburg) היה מחנה ריכוז שפעל בגרמניה הנאצית בשנים הראשונות של השלטון הנאצי, בין השנים 1933–1939. המחנה היה ממוקם בטירה מתקופת הרנסאנס, בפרטין (Prettin), במחוז ויטנברג (Wittenberg), שבמדינת סקסוניה-אנהלט, חלקה המזרחי של גרמניה. הטירה בליכטנברג שימשה עוד מ-1812 כבית סוהר. בשנת 1928 נסגר המקום בשל תנאים סניטריים גרועים.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם עלייתה לשלטון של המפלגה הנאצית, הוקמו מחנות ריכוז רבים, שנועדו לכליאת מתנגדי השלטון מן השמאל ומן הזרמים הליברליים. ביולי 1933 כבר היו קרוב ל-27,000 אסירים במחנות מעצר כאלה; המחנות הוקמו כיוזמות מקומיות על ידי גופי המשטרה ומשרדי המשפטים של המדינות השונות בגרמניה, וכן על ידי האס אה. לא ידוע מספרם של מחנות אלו. מחנה ליכטנבורג הוקם גם הוא בשלב זה: ב-13 ביוני 1933 נפתח בטירה "מחנה ריכוז לגברים במעצר הגנתי". בסוף 1933 היו 70% מהכלואים במחנה קומוניסטים, 20% סוציאליסטים, ועוד 10% שהיו אסירים פוליטיים אחרים.
בתחילת 1934 הועברה השליטה במחנות הריכוז לידיו של ארגון האס אס, שהוקם באותה תקופה, בפיקודו של היינריך הימלר. הימלר השתלט גם על כל גופי המשטרה בגרמניה (ראו ערך: משטרה בגרמניה הנאצית). האס אס השיג שליטה מלאה במערכת מחנות הריכוז; רוב המחנות הקטנים נסגרו, ועד ספטמבר 1935 נותרו במקומם שישה מחנות "רשמיים": דכאו, ליכטנבורג, זקסנבורג, אורנינבורג, אסטרווגן, וקולומביה האוס, בברלין[1].
כאמור, בתחילה היו במחנה אסירים פוליטיים בלבד, ואולם החל מ-1935 החלה המשטרה לעצור במחנות הריכוז לא רק אסירים פוליטיים אלא גם מי שכונו "אלמנטים לא סוציאליים" - נוודים, קבצנים, מובטלים, ועוד, וכן פושעים בעלי כמה הרשעות, וגם לליכטנבורג הובאו עצירים כאלה. כמו כן, נכלאו בליכטנבורג עדי ה', צוענים, והומוסקסואלים. לאחר פרסום חוקי נירנברג, נכלאו בליכטנבורג גם יהודים שעברו על חוקי הגזע.
מחנה ליכטנבורג תוכנן עבור 1,000 אסירים, ואולם בספטמבר 1933 היו בו כבר כ-2,000 אסירים, גברים בלבד. הצפיפות שיצרה תנאי מחיה והגיינה קשים במיוחד. רישומי המחנה מתעדים לפחות 20 אסירים שמתו במהלך קיומו של המחנה, בשל התעללות, תנאי הכליאה הגרועים, ומעשי רצח בידי אסירים פליליים.
ב-1937 החליט האס אס על צמצום המחנות הקיימים, והקמת מחנות גדולים במקומם. מחנה אורנינבורג נסגר, ובמקומו הוקם ב-1936, מחנה זקסנהאוזן. ב-1937 הוחלט על הקמת מחנה בוכנוואלד, וכל האסירים מליכטנבורג הועברו אליו. במקום האסירים הגברים נכלאו בליכטנבורג נשים; בשיאו היו במחנה 1,415 אסירות. ב-1939 הוקם מחנה הריכוז לנשים רוונסברוק; במאי 1939 הועברו 867 האסירות הנותרות בליכטנבורג לרוונסברוק. ובכך נסגר המחנה[2].
לאחר פינוי האסירים מן הטירה, שימש המקום כבסיסו של הגדוד השני בדיוויזיית האס אס השלישית, טוטנקופף (Totenkopf, "גולגולת המת"). מעת לעת היו בטירה גם מספר אסירים.
בין אנשי האס אס ששירתו בטירה יש למנות את תיאודור אייקה, שהיה מפקד המחנה בין מאי ליולי 1934, מראשי האס אס, שהיה אחראי מרכזי על הקמת מחנות הריכוז ודרך התנהלותם; קארל אוטו קוך, שהיה קצין במחנה כמה חודשים ב-1935, ומאוחר יותר היה מפקד מחנה הריכוז בוכנוואלד ומחנה ההשמדה מיידנק; וארתור ליבהנשל, שהיה שליש המחנה במשך רוב שנותיו, ומאוחר יותר היה מפקד מחנות ההשמדה אושוויץ ומיידנק[3].
מעט מאוד ידוע על המחנה. רק עם פתיחת הארכיב של שירות האיתור הבינלאומי בסוף אפריל 2008 החלו להיחשף מסמכים הנוגעים למחנה.
לאחר מלחמת העולם השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר המלחמה שימשו הקרקעות סביב הטירה כקרקעות חקלאיות. אנדרטה לזכר אסירי המחנה הוקמה בטירה בשנת 1965. בשנים 2000–2004 התנהל מאבק ציבורי על שימור הטירה, בשל כוונת הממשלה הפדרלית למכור את המקום.
בטירה נמצא היום מוזיאון של האזור ותערוכה על השימוש בטירה בעת השלטון הנאצי[4].
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מכתבים של אסירים במחנה
- אתר המחנה (אורכב 22.09.2013 בארכיון Wayback Machine)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ על פי הערך "מחנות ריכוז", מרכז המידע אודות השואה, יד ושם; הערך CONCENTRATION CAMPS, 1933-1939, מוזיאון השואה בוושינגטון.
- ^ שם.
- ^ לרשימה מפורטת יותר ראו בערך בוויקיפדיה בגרמנית.
- ^ לאתר המוזיאון ראו כאן.
