מחנה הריכוז סיימישטה
 | |
| המגדל המרכזי של מחנה הריכוז סיימישטה (צולם ב-2010) | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | מחנה ריכוז, מחנה השמדה |
| מדינה | מדינת קרואטיה העצמאית |
| שמות אחרים | מחנה ריכוז זמלין (Lager Semlin) |
| תאריכים | |
| תאריך הקמה | סתיו 1941 |
| תאריך סגירה | יולי 1944 |
| אוכלוסייה | |
| מפקדי המחנה | הרברט אנדורפר, אדגר אנגה |
| צבא משחרר | בעלות הברית |
| השתייכות האסירים | יהודים, פרטיזנים, סרבים, רומנים, צוענים, אוהדים של תנועות ההתנגדות היוונית והאלבנית |
| נתונים | |
| מספר הנספים | כ-47,000 |
| שימור היסטורי | חלקי |
| קואורדינטות | 44°48′29″N 20°26′33″E / 44.80805556°N 20.4425°E |
|
(למפת בלגרד רגילה)   סיימישטה | |
| http://www.starosajmiste.info/en/ | |
  | |
סַיְימישטֶה (Sajmište) היה מחנה ריכוז והשמדה נאצי שהיה ממוקם בפאתי בלגרד, על שטחה של מדינת קרואטיה העצמאית בתקופת מלחמת העולם השנייה. מוכר בספרות המחקרית גם כ"מחנה זֶמְלִין" (בגרמנית: Lager Semlin).[1] הוא הוקם ב-28 באוקטובר 1941 ונועד לאכלוס על ידי יהודים, סרבים, צוענים ואחרים. את המחנה ניהל קצין האס אס הרברט אנדורפר, שנודע לשמצה בשימוש במשאיות גז על אלפי אסירים יהודים.
לאחר רציחת האסירים היהודים, אכלסו את המחנה פרטיזנים יוגוסלביים, צ'טניקים סרביים, אוהדים של תנועות ההתנגדות היוונית והאלבנית ואיכרים סרביים. עדויות למעשי הזוועה שבוצעו במחנה הושמדו בין 1943 ל-1944 ואלפי גופות שהוצאו מקברי אחים נשרפו. המחנה נסגר ביולי 1944.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הגרמנים חילקו את שטחה של בלגרד לשעבר בין סרביה למדינה העצמאית שזה עתה הוקמה בקרואטיה. סרביה נכבשה באופן ישיר על ידי גרמניה הנאצית, שהקימה ממשל צבאי בבלגרד. אס אס גרופנפיהרר האראלד טורנר מונה לראש הממשל הצבאי הגרמני בסרביה ופיקד על חיילי האיינזצגרופן שם. החיילים הופקדו על הבטחת ביטחון הפנים, דיכוי מתנגדי הכיבוש, והרג יהודים. בפלישת גרמניה לברית המועצות פרץ מרד בסרביה, ואף על פי שהיהודים לא לקחו חלק במרידה, הם היו במוקד פעולות התגמול של הגרמנים. חוקים אנטי-יהודיים יושמו במהירות על ידי הגרמנים, ועד סוף אוגוסט 1941, כל הגברים היהודים בסרביה נכלאו במחנות ריכוז, בעיקר בטופובסקה שופה בבלגרד.
הקמת המחנה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מבני המחנה נבנו כמרכז תערוכות של עיריית בלגרד בסוף שנות ה-30, בניסיון למשוך מסחר בינלאומי לעיר. המתחם עמד מוזנח וריק עד לפלישת מדינות הציר ליוגוסלביה.
בסתיו 1941, האראלד טורנר חוקק את הצעדים הראשונים לכליאת נשים וילדים יהודים במחנה סיימישטה, אשר זכה לכינוי "המחנה היהודי זמלין" (Semlin). סיימישטה נועד למגורי אלפי אסירים ונפתח באופן רשמי ב-28 באוקטובר 1941. זמן קצר לאחר מכן הוקם המחנה, ואדגר אנגה, איש הגסטפו של בלגרד, היה מפקדו. בסוף 1941 ותחילת 1942, כ-7,000 נשים יהודיות, ילדים וזקנים הובאו למחנה, לצד 500 גברים יהודים ו-292 נשים וילדים רומנים. רוב האסירים היו מערי הפריפריה הסרביות. נשים וילדים הושמו בצריפים מאולתרים שבקושי חוממו. כתוצאה מכך, מספר גבוה של עצירים, בפרט ילדים, נפטרו בחורף של 1941–1942. 500 הגברים היהודים קיבלו את המשימה של "ניהול עצמי" של המחנה. הם היו אחראים על חלוקת מזון, חלוקת עבודה וארגון כוח שומר יהודי שסייר לאורך המחנה.
בשנת 1942 הורה ס"ס גרופנפיהרר האראלד טורנר כי כל הנשים והילדים היהודים בסרביה צריכים להיות מרוכזים במחנה. תחילה חשבו הגרמנים ליצור גטו יהודי ברובע הצועני בבלגרד, אך רעיון זה נדחה במהירות כי המקום היה מזוהם מדי. כאשר מספר תוכניות אחרות לכליאת אוכלוסייה יהודית וצוענית בבלגרד נכשל, מחנה ריכוז הוקם על חצי אי המוקף משלושת צדדיו בנהר סאווה. מיקום המחנה גרם לכך שבריחה הייתה כמעט בלתי אפשרית. הוא היה ממוקם בסמוך למרכזים מנהליים ולמשטרה, וקרוב גם לתחנת הרכבת המרכזית של בלגרד, שאפשרה הובלה יעילה של יהודים למחנה מיישובים רבים באזור. המטרה בו הייתה שהוא יאוכלס על ידי הנשים והילדים היהודים.
המתה במשאיות גז
[עריכת קוד מקור | עריכה]בינואר 1942, אס אס-אונטרשטורמפיהרר הרברט אנדורפר מונה להחליף את אדגר אנגה חסר הניסיון כמפקד המחנה, ואנגה היה לסגנו. בתחילת מרץ 1942 נמסר לאנדרופר כי משאיות גז נשלחו למחנה מברלין לבקשתו של ראש הממשל הצבאי בסרביה, האראלד טורנר. כשראה אנדרופר את המשאיות הוא ביקש העברה מהמחנה, אך זו נדחתה. על מנת להבטיח את הזריזות והיעילות של ההמתה בגז ולהביא את האסירים להאמין שהם אמורים לעבור למקום אחר, טוב יותר, פרסם אנדורפר תקנות פיקטיביות של המחנה ה"חדש" והודיע כי אסירים יורשו לקחת את התיקים שלהם איתם. אסירים רבים נרשמו להעברה האמורה, בתקווה להימלט מתנאי החיים האיומים של המחנה. הם עלו למשאיות בקבוצות של בין 50 ל-80 איש כל פעם. המשאיות חצו את הגבול לאזור הכיבוש הגרמני בסרביה. האסירים נלקחו למטווח אוולה, שבו הם הושלכו לקברי אחים טריים, שנחפרו על ידי סרבים שנכלאו על ידי הגרמנים. המתה במשאיות הגז הפכה לשגרה, והמשאית הייתה מגיעה מדי יום, למעט בימי ראשון. שמועות על ההמתה במשאיות גז החלו לזרום במהירות למחנה.
כשעצרה ההמתה במשאיות הגז, נותרו במחנה מעט אסירים, בעיקר נשים לא-יהודיות שנישאו ליהודים. הן שוחררו כעבור מספר ימים, לאחר שנשבעו לשמור על סודיות. מלבד אסירי סיימישטה, נרצחו במשאיות הגז גם 500 החולים ואנשי הצוות של בית החולים היהודי בבלגרד, וכן אסירים יהודים ממחנה הריכוז באנייצה הסמוך. האסיר היהודי האחרון של סיימישטה נהרג ב-8 במאי 1942, ומשאית הגז של המחנה הוחזרה לברלין ב –9 ביוני 1942. זמן קצר לאחר מכן, המפקד אנדורפר וסגנו אנגה שובצו למשימות משטרת ביטחון שונות.
אחרי ההשמדה של האסירים היהודים מיוגוסלביה, שימש המחנה לריכוז הקבוצה האחרונה של היהודים שנאסרו עד כניעתה של איטליה בספטמבר 1943. במהלך תקופה זו אוכלס המחנה גם על ידי פרטיזנים יוגוסלביים, צ'טניקים סרביים, אוהדים של תנועות ההתנגדות היוונית והאלבנית, ואיכרים סרביים מהכפרים בחלקים האחרים של המדינה שהיו עצורים במחנה הריכוז יאסנובאץ.
טשטוש ראיות ופינוי המחנה
[עריכת קוד מקור | עריכה]עד סוף שנת 1943, הגרמנים עשו מאמצים גדולים כדי למחוק את כל העקבות של מעשי הטבח שבוצעו במחנה על ידי שריפת רשומות, שריפת גופות והשמדת ראיות אחרות (במסגרת מבצע 1005). משימה זו בוצעה על ידי אס אס-שטנדרטנפיהרר פאול בלובל, שהגיע לבלגרד בחודש נובמבר 1943. עם הגעתו, הוא הורה לראש הגסטפו המקומי, ברונו זאטלר, ליצור יחידה מיוחדת שתהיה אחראית להוצאת הגופות מהקברים ושריפתן. היחידה הייתה מורכבת מעשרה שוטרי אבטחה ו-48 שוטרים צבאיים, וגדודי החפירה היו מורכבים מ-100 סרבים ואסירים יהודים. ההוצאה מהקברים ושריפת אלפי הגופות התרחשה מדצמבר 1943 עד אפריל 1944. כל האסירים שנכחו במבצע הפינוי נורו, פרט לשלושה סרבים שהצליחו להימלט. המחנה נסגר ביולי 1944.
כ-92,000 אנשים נאסרו בסיימישטה במהלך המלחמה. כ-47,000 נרצחו, כולל כ-8,000 יהודים, רובם נשים וילדים.
לאחר מלחמת העולם השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
רוב הגרמנים שהיו אחראים להפעלתו של המחנה נתפסו והובאו למשפט. רבים מאלה שהיו פקידים גרמנים בולטים בתקופת הכיבוש של סרביה, כולל האראלד טורנר, וילהלם פוקס ואוגוסט מייסנר, הוסגרו ליוגוסלביה על ידי בעלות הברית לאחר המלחמה והוצאו להורג. מפקד המחנה הרברט אנדורפר, שקיבל מהממשל הנאצי שני עיטורי צלבי ברזל על התפקיד שמילא במחנה, הצליח להימלט לדרום אמריקה בסיועה של הכנסייה הקתולית. הוא חזר לאוסטריה מוונצואלה ב-1960, נתפס, הועמד לדין באשמת רצח ילדים, ונידון לשנתיים וחצי מאסר. סגנו, אדגר אנגה, נעצר ב-1960 ונידון לשנה וחצי מאסר. עם זאת, עונשו לא יצא אל הפועל בשל זקנתו ובריאותו הלקויה. שומרים גרמנים שנחשדו ברצח אסירים סרביים מעולם לא הועמדו לדין, אם כי שימשו כעדים במספר משפטים בגרמניה המערבית.
בשנת 2013 נפתח באתר המחנה מרכז הנצחה.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מנחם שלח, "סיימישטה מחנה השמדה בסרביה", בתוך: דפים לחקר תקופת השואה ד (תשמ"ו), עמ' 127–151.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- סימישטה באתר יד ושם.
זמלין (מחנה ריכוז), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ מחנות ההשמדה, בתוך: צבי לוקר (עורך), פנקס הקהילות - יוגוסלאוויה, הוצאת יד ושם, ירושלים, 1988, עמוד 315.
בקרת זהויות  |
|
|---|