אסא קדמוני – הבדלי גרסאות
| שורה 33: | שורה 33: | ||
==לאחר המלחמה== |
==לאחר המלחמה== |
||
לאחר המלחמה לא שב קדמוני לעצמו, ובשנת 1974 עזבה אותו עדנה. הוא הצטרף במרץ 1974 למחאה של [[מוטי אשכנזי]] נגד הנהגת המדינה בעקבות מחדלי המלחמה, ובעיקר נגד [[חיים בר-לב]], את עיטור הגבורה |
לאחר המלחמה לא שב קדמוני לעצמו, ובשנת 1974 עזבה אותו עדנה. הוא הצטרף במרץ 1974 למחאה של [[מוטי אשכנזי]] נגד הנהגת המדינה בעקבות מחדלי המלחמה, ובעיקר נגד [[חיים בר-לב]], את עיטור הגבורה החזיר למשרד הביטחון בצעד הפגנתי{{הערה|1=[http://www.peopleil.org/details.aspx?itemID=7877]}}, אולם באוקטובר חדל מפעילות מחאה. |
||
בשנת 1975 אושפז לראשונה ב[[בית חולים פסיכיאטרי]] לאחר שעבר התמוטטות נפשית. הוא חוה עוד 20 אשפוזים במהלך חייו. ברוב שנותיו חי לבד מנותק מחברים וממשפחה. בשנת 1977, בהתערבות [[שר הביטחון]] [[עזר ויצמן]], התקבל לעבודה משרדית ב[[משרד הביטחון]]. בשנת 1998 נפצע קשה ב[[תאונת דרכים]]. לאחר התאונה מצבו הנפשי השתפר, אך בינואר [[1999]] התגלה אצלו [[סרטן (מחלה)|סרטן]] גרון וב-[[7 בפברואר]] [[1999]] נפטר. |
בשנת 1975 אושפז לראשונה ב[[בית חולים פסיכיאטרי]] לאחר שעבר התמוטטות נפשית. הוא חוה עוד 20 אשפוזים במהלך חייו. ברוב שנותיו חי לבד מנותק מחברים וממשפחה. בשנת 1977, בהתערבות [[שר הביטחון]] [[עזר ויצמן]], התקבל לעבודה משרדית ב[[משרד הביטחון]]. בשנת 1998 נפצע קשה ב[[תאונת דרכים]]. לאחר התאונה מצבו הנפשי השתפר, אך בינואר [[1999]] התגלה אצלו [[סרטן (מחלה)|סרטן]] גרון וב-[[7 בפברואר]] [[1999]] נפטר. |
||
גרסה מ־21:08, 18 באוקטובר 2012
תבנית:חייל אסא קדמוני (מרץ 1943 - 7 בפברואר 1999) היה קצין צה"ל שקיבל את עיטור הגבורה, העיטור הגבוה ביותר בצה"ל, על שבלם את הכוחות המצריים במשך ארבע שעות בקרב סרפאום במלחמת יום הכיפורים, עד להגעת תגבורת. לאחר המלחמה היה פעיל תקופה קצרה יחד עם מוטי אשכנזי במחאה נגד ראשי המדינה בעקבות מחדלי יום כיפור, ובעיקר נגד חיים בר-לב.
בצעירותו
נולד במרץ 1943 וגדל בתל אביב, כתאום למשפחה בת שלושה ילדים. הוריו, גנא, מורה ומנהלת בית ספר, ואריה, עורך דין בפרקליטות המדינה, עלו לישראל מפולין בשנת 1935. בשנת 1956, כשהיו בני 13, אסא ואחיו איתן עזבו את הבית לתיכון החקלאי עיינות. הוא הסתבך בבעיות משמעת ובכיתה י"א עבר לגור כילד חוץ בקיבוץ גבעת חיים.
בשנת 1960 התגייס התגייס לצה"ל, התנדב לצנחנים, ושובץ בגדוד 890. בצנחנים עבר קדמוני מסלול הכשרה כלוחם, קורס מ"כים חי"ר וקורס קציני חי"ר. עם סיום הקורס שב קדמוני לגדוד 890 כמפקד מחלקה. מפקד כיתה במחלקתו היה מתן וילנאי ואחד החיילים בה היה אסף חפץ. בגיל 22 מונה למפקד פלוגה בגדוד 890. עקב בעיות וסכסוכים עם הממונים עליו הודח מהתפקיד במרץ 1966 ובסוף שובץ כמדריך בבה"ד 1, אולם היה בתפקיד פחות מחודש. במלחמת ששת הימים הוצב גדוד המילואים שלו באילת ולא השתתף בלחימה פעילה.
במרץ 1968 השתתף בקרב כראמה ונפגע מכדור בכתפו הימנית. הוא חזר לצבא אחרי שיקום בבית חולים ומונה למפקד פלוגה בסיירת חרוב והיה שותף במרדפים אחרי מסתננים בבקעת הירדן. בשנת 1970 עזב את הצבא, שוב עקב בעיות ביחסים עם הממונים עליו, ולא חזר אליו יותר כאיש קבע. קדמוני שירת בצי הסוחר ואחר כך עבד בעוד מספר עבודות מזדמנות. באותה תקופה פגש בעדנה כנעני (זיידמן), שהייתה לחברתו וביוני 1973 החליטו להתארס ונרשמו ברבנות.
מלחמת יום הכיפורים
במלחמת יום הכיפורים, גויס בגדוד המילואים 71 של המג"ד דן זיו והיה בין הראשונים שצלחו את התעלה. ב-17 באוקטובר 1973 פיקד קדמוני על חוליה מכוח לוחמים ממפקדת הגדוד. הכוח של קדמוני נותק משאר הגדוד בסרפאום, בתוך מתחם של גדוד מצרי. הוא החל לספוג אש ולאחר זמן קצר נפצע אחד מאנשי החוליה, ואחד נהרג (בארי חזק, שהיה חברו הטוב של קדמוני). קדמוני השמיד שתי משאיות עם חיילים מצריים, ונלחם לבדו נגד כוחות מצריים גדולים שניסו להסתער על הכוח המנותק והגיעו עד למרחק מטרים ספורים ממנו, במשך כ-4 שעות, עד שהגיע כוח החילוץ[1], אשר ירה אש מנשק קל וטילי לאו והטיל רימוני יד. קדמוני עצמו השמיד שתי משאיות ובהם חיילים מצרים. הצנחנים לחמו ללא הרף על חייהם כנגד התקפות של מאות חיילים מצריים, שלוו באש עזה מטווחים קצרים. בהמשך הקרב הושמד הזחל"ם של הקבוצה באש נגד טנקים מצרית ואפשרות הנסיגה היחידה שלה אבדה.[2]. בקרב נהרגו 11 חיילים ישראלים ונפצעו 40. לאחר הקרב קדמוני וקצין נוסף, גדעון ביקל, הודחו מהגדוד. על הגבורה שהפגין בקרב זכה בעיטור הגבורה.
וכך נכתב בעיטור הגבורה שהוענק לו במאי 1975 על ידי שר הביטחון שמעון פרס:
תיאור המעשה: ביום ה-17 באוקטובר 1973, פקד סרן אסא קדמוני על חוליה מכוח לוחמים ממפקדת הגדוד. כוח זה נותק משאר הגדוד ב"סרפאום", בתוך מתחם של גדוד מצרי. עיקר הלחץ שהפעילו המצרים היה מצפון, לכיוון החוליה של סרן אסא קדמוני. לאחר זמן קצר נפצע אחד מאנשי החוליה, ואחד נהרג. סרן אסא קדמוני השמיד שתי משאיות עם חיילים מצריים, ונלחם לבדו נגד כוחות מצריים גדולים שניסו להסתער על הכוח המנותק והגיעו עד למרחק מטרים ספורים ממנו, במשך כ-4 שעות, עד שהגיע כוח החילוץ. במעשיו אלה גילה אומץ-לב, דבקות במשימה וגבורה עילאית תוך חירוף-נפש. על מעשה זה הוענק לו : עיטור הגבורה. אייר תשל"ה מאי 1975, שמעון פרס, שר הבטחון
לאחר המלחמה
לאחר המלחמה לא שב קדמוני לעצמו, ובשנת 1974 עזבה אותו עדנה. הוא הצטרף במרץ 1974 למחאה של מוטי אשכנזי נגד הנהגת המדינה בעקבות מחדלי המלחמה, ובעיקר נגד חיים בר-לב, את עיטור הגבורה החזיר למשרד הביטחון בצעד הפגנתי[3], אולם באוקטובר חדל מפעילות מחאה.
בשנת 1975 אושפז לראשונה בבית חולים פסיכיאטרי לאחר שעבר התמוטטות נפשית. הוא חוה עוד 20 אשפוזים במהלך חייו. ברוב שנותיו חי לבד מנותק מחברים וממשפחה. בשנת 1977, בהתערבות שר הביטחון עזר ויצמן, התקבל לעבודה משרדית במשרד הביטחון. בשנת 1998 נפצע קשה בתאונת דרכים. לאחר התאונה מצבו הנפשי השתפר, אך בינואר 1999 התגלה אצלו סרטן גרון וב-7 בפברואר 1999 נפטר.
בשנת 2006 יצא לאור ספרם של פרופ' ברוך נבו ושל נורית אשכנזי "השיבה מסרפיאום" (הוצאת מעריב), בו מגוללים המחברים את קורות חייו של קדמוני.
על שמו רחוב בתל אביב.
קישורים חיצוניים
- עיטור הגבורה שהוענק לסרן אסא קדמוני באתר בעוז רוחם של אכ"א.
- השיבה מסרפיאום, פרק ראשון.
- חייו ומותו של גיבור, באתר ynet, 2 באוקטובר 2006
לקריאה נוספת
- עמירם אזוב, צליחה, 60 שעות באוקטובר 1973, הוצאת דביר, 2011.
- ברוך נבו ונורית אשכנזי, "השיבה מסרפיאום", הוצאת ספרית מעריב, 2006.
הערות שוליים
- ^ עמירם אזוב, "צליחה, 60 שעות באוקטובר 1973", הוצאת דביר, 2011, עמוד 250, "מכאן ואילך הפך הקרב לסיפור של הישרדות וחילוץ. החוליות היו ברובן מכותרות ולחמו איש לנפשו ולחולייתו. חוליית הלחימה הקדמית בפיקודו של סרן אסא קדמוני תפסה חצר בין שני בתים. מהר מאוד נפצעו עמיתיו, וכך, מוקף במאות מצרים, לחם קדמוני במופע יחיד שלא ייאמן במשך ארבע שעות. כמו חיה שמסרבת להיכנע, ירה, הטיל רימונים, ירה טילים, דילג מצד לצד, אוסף מחסניות מחבריו הפצועים, משמיד שתי משאיות מלאות חיילים מצרים ובולם במו ידיו את התקדמות המצרים עד להגעת כוח החילוץ. כאשר הגיע אליו הכוח המחלץ, נשארו באשפתו כדורים מעטים בלבד. לימים עוטר קדמוני בעיטור הגבורה על לחימתו. ייתכן ששהתנסות הקשה שעבר דחפה אותו לעמוד בראש תנועת המחאה שלאחר המלחמה ולמשברים הנפשיים שליוו אותו כל ימי חייו הקצרים".
- ^ הרצוג, עמ' 213-214 ; כפיר, עמ' 163.
- ^ [1]
מעוטרי עיטור הגבורה 
| ||
|---|---|---|
| מלחמת העצמאות (אות גיבור ישראל) |
אברהם אביגדורוב • יוחאי בן-נון • אמיל בריג • סימן-טוב גנה • זרובבל הורביץ • צבי זיבל • בן ציון ליטנר • עמנואל לנדאו • אריה עצמוני • יזהר ערמוני • רון פלר • יאיר רחלי | |
| פעולות התגמול | יעקב מזרחי • פנחס נוי • צבי עופר | |
| מלחמת סיני | עוזי בר-צור • דן זיו • שלמה ניצני • יהודה קן-דרור | |
| מלחמת ששת הימים | נתי גולן • משה דרימר • דניאל ורדון • אורי וייסלר • שאול ורדי • משה טל • יוסף לפר • איתן נאוה • בני ענבר • מרדכי פרידמן • גד רפן • דוד שירזי | |
| מלחמת ההתשה | עמי אילון | |
| מלחמת יום הכיפורים | עודד אמיר • גדעון גלעדי • צביקה גרינגולד • משה לוי • יובל נריה • שלמה ערמן • אסא קדמוני • אביגדור קהלני | |