גטו קרקוב
 |
ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: ריבוי קישורים פנימיים (כפולים). | ||
| אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. | |||
גטו קרקוב הוא גטו אשר הוקם בתקופת מלחמת העולם השנייה, כחלק משואת יהודי פולין, ברובע פודוגוז'ה- פרבר דרומי של העיר קרקוב. הגטו הוקם ואוכלס לאחר שהנס פרנק, מושל הגנרלגוברנמן (השטח הפולני שלא סופח לגרמניה או לברית המועצות), כשל בניסיונותיו להפוך את קרקוב ל"יודנריין" (מטוהרת מיהודים). הגטו פעל כאזור מתוחם וסגור במשך שנתיים - מהקמתו במרץ 1941 ועד לחיסולו הסופי במרץ 1943, עם משלוח אחרוני היהודים בו למחנות ההשמדה בלז'ץ ואושוויץ.
תוכן עניינים |
הרקע להקמת הגטו [עריכה]
יהדות קרקוב לפני מלחמת העולם השנייה [עריכה]
 |
ערך מורחב – יהדות קרקוב |
פרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבוש קרקוב [עריכה]
ב-1 בספטמבר 1939, פרצה מלחמת העולם השנייה, עם פלישת צבאות גרמניה הנאצית לפולין. ב"בליצקריג" (מתקפת בזק) אימתני כבש הוורמאכט (הצבא של גרמניה הנאצית) את כל פולין בשבועות ספורים. הנאצים החליטו, בהתאם לתורת הגזע ולאידאולוגיה הנאצית, להפוך את פולין ל"לבנסראום" הגרמני, ועל כן ננקטה מדיניות של הרעבה כלפי האוכלוסיות ה"נחותות". בהתאם להסכם ריבנטרופ-מולוטוב, פולין חולקה לשני חלקים מרכזיים:
1. החלק המערבי, שהיווה את מרבית פולין שלפני הכיבוש, אשר סופח לגרמניה.
2. החלק המזרחי אשר סופח לברית המועצות.
בחלק מהשטח הנאצי, בחלק המרכזי של פולין, הוקם הגנרלגוברנמן (בתרגום מגרמנית: ממשל כללי), אשר לא סופח ישירות לגרמניה הנאצית אלא הפך למדינת חסות שלה, והוא כלל את רוב האוכלוסייה ה"בעייתית" של פולין: צוענים, יהודים וכדומה. בגנרלגוברנמן היו ארבעה מחוזות עיקריים: ורשה, לובלין, ראדום וקרקוב. שטח הגנרלגוברנמן הכיל את רוב יהדות פולין, ועל כן הוקמו שם גטאות ומחנות ריכוז רבים. למושל הגנרלגוברנמן מונה הנס פרנק, כהכרת תודה על ששימש שנים רבות כיועצו המשפטי של אדולף היטלר.
קרקוב הופצצה כבר ביום הראשון למלחמה, ונכבשה ב-6 בספטמבר, ללא כל התנגדות מן הצבא הפולני. כחלק מתהליך של השפלת האומה הפולנית, השייכת על פי תורת הגזע לגזע הסלאבי הנחות (המילה סלאבי באה מהמילה slave, שפירושה עבד באנגלית), הכריזו שלטונות הכיבוש ב-26 באוקטובר 1939 על קרקוב כבירת הגנרלגוברנמן, זאת למרות שורשה הייתה עיר הבירה הפולנית המסורתית. מהלך זה היה במטרה לשים ללעג את המסורת והתרבות הפולנית. להפיכת קרקוב לבירת הגנרלגוברנמן הייתה השפעה מכרעת על גורלה של יהדות קרקוב.
קרקוב תחת השלטון הנאצי [עריכה]
כבר עם כניסת הוורמאכט לעיר, החלו החיילים הנאצים לגלות את יחסם העוין כלפי היהודים בעיר. בתחילת מעשי האיבה כלפי היהודים, הופנו התקיפות במיוחד כלפי יהודים חרדים, שבלטו בשל חזותם, ולכן היוו מקור ללעג אצל הנאצים וככתובת להשפלה ולשוד. בנוסף, החלו להילקח יהודים לעבודות שירות שונות, כגון טאטוא רחובות וכבישים, ניקיון בתי שימוש בבניינים ציבוריים וסבלות.
יחד עם מעשי האלימות וההשפלה, החלו תהליכים כלכליים שונים, ולכאורה חוקיים, אשר נועדו לשדוד באופן שיטתי את כל היהודים ובתי העסק שלהם.ב-8 בספטמבר פורסמו חוקים במסגרתם הוטלו על כל בתי העסק היהודיים חובת סימון במגן דוד, כדי להבדיל בתי עסק אלו מבתי העסק הפולנים. דבר זה היווה למעשה את תחילת השוד המאורגן על בתי העסק היהודיםשל קרקוב -משאיות רבות של הנאצים היו מגיעות לעתים לבתי עסק יהודים ודורשות מילוי סחורה. בלי לדעת למה ובלי לשאול, היו היהודים מעלים את הסחורה על גבי המשאית וזו הייתה נוסעת לה בלי תשלום ובלי תמורה. בנוסף, החל באותו זמן חיילים וקצינים נאצים לבצע מעשי ביזה בבתים פרטיים.
ב-8 בספטמבר נדרש מרק ביברשטיין להקים את היודנראט בקרקוב, וב-10 בספטמבר אכן הוקם גוף זה, וביברשטיין עומד בראשו.
ב-26 באוקטובר 1939 פורסם צו של ממשלת הגנרלגוברנמן המטיל עבודות כפייה על כל היהודים בני 12 עד 60. ביצוע הצו הוטל על האס-אס. בצו לא דובר כלל על תנאי עבודה ותעסוקה, כל שכן לא על תגמול על העבודה או על משכורת. היהודים לא זכו לשום הטבה או זכות סוציאלית הקשורות בעבודה, להן זכו דווקא העובדים הפולנים. כיוון שלא היו צריכים לשלם להם כלל, מעסיקים גרמנים רבים מן השוק הפרטי היו מעוניינים בכח העבודה של היהודים בפולין, ולכן מעבידים רבים הגיעו מגרמניה כדי להעביד יהודים. בעקבות כך אנשי אס אס החלו לחטוף יהודים ברחוב כדי להטיל עליהם עבודות כפייה שונות.
ב-1 בדצמבר 1939 פורסם צו מיוחד שקבע כי כל יהודי הגנרלגוברנמן יחויבו בלבישת סימן הכר יהודי. בקרקוב נאלצו היהודים ללבוש סרט לבן עם מגן דוד כחול. דבר זה בא להפריד בין האוכלוסייה הפולנית לבין האוכלוסייה היהודית, מה שהראה על כוונותיה של גרמניה הנאצית לעתיד. מאביב 1940 החלו גזירות אנטישמיות נוספות: עוצר לילה על היהודים, איסור נסיעה בחשמלית, איסור לבקר בבתי קפה, בתי קולנוע ותאטראות שאינם יהודיים, איסור החלפת מקום המגורים ללא אישור, ואיסור לנסוע ברכבת.
בראשית מאי 1940 פרסם הנס פרנק הודעה אשר הכריעה את גורל יהדות קרקוב:
 |
זה דבר בלתי נסבל לחלוטין, שאלפי אלפים של יהודים יתגודדו ויגורו בעיר, שהפיהרר העניק לה את הזכות הגדולה לשמש מקום מושב לשלטונות של הרייך |
 |
לכן, בשונה מאיגרת הבזק של היידריך, שדרשה לכנס קהילות יהודית קטנות לעיר הגדולה הקרובה ביותר (כדי שבהמשך יהיה אפשר לשלוח אותם להשמדה), פרנק שאף להפוך את קרקוב ליודנריין - נקייה מיהודים. על כן הוא החליט לפנות את כל יהודי קרקוב (כ-60,000 לפני המלחמה, שמספרם גדל ל-80,000 עד מרץ 1940, עם הגעת אלפי פליטים), שהתגוררו בעיקר במרכז העיר ברובע קז'ימייז', לכפרים שבסביבה.
רבבות יהודים עזבו את קרקוב בין ה-18 במאי ל-15 באוגוסט, בעקבות הזדמנות שניתנה להם לעזוב עם רכושם "מרצונם החופשי", עליה הודיע ראש העיר הגרמני. הם עזבו לפולין המזרחית, שהייתה שטח רוסי, וגם לעיירות קטנות וכפרים סביב העיר, שם קיוו להיות הרחק מעיני הגרמנים.
בנובמבר 1940 החל הגירוש בכוח של יהודי קרקוב לעיירות הסביבה. עתה הורשו היהודים לשאת עמם רק מטען של 50 קילוגרמים לנפש. עד מרץ 1941 גורשו בכוח כ-40,000 יהודים (נוסף על העוזבים עצמאית), ובעיר נשארו כ-21,000 יהודים רשומים, שלפי הגרמנים היו נחוצים למאמץ המלחמתי (בלי להביא בחשבון כ-6,000 יהודים משוערים ששהו בעיר באופן בלתי חוקי).
בשלב זה נוכחו הגרמנים שעוד ישנם יהודים רבים בעיר הבירה, ולא יהיה אפשר לטהר אותה לחלוטין מיהודים, ועל כן, בהתאם לאיגרת הבזק של היידריך החליטו להקים גטו בקצה העיר.
הקמת גטו קרקוב [עריכה]
מוסדות יהודיים בגטו קרקוב [עריכה]
מועצת היהודים (היודנראט) בגטו [עריכה]
הקמת היודנראט [עריכה]
רוב ההנהגה היהודית של קרקוב ברחה מהעיר עם פרוץ המלחמה, בעיקר לצידה המזרחי של פולין (שסופח לברית המועצות). לכן לא נותרה ליהודים הנהגה רשמית שתסייע להם להתאקלם לכיבוש ושתייצג אותם בפני השלטונות הגרמנים. מספר יהודים ניסו להתחיל לפעול בארגון פעולות סעד, אך הנאצים לא היו מעוניינים בכך, אלא בגוף כללי שייצג את כל יהודי העיר. בעקבות התייעצות עם ראשי העירייה של קרקוב, החליטו ראשי המשטרה הנאצית (הסיפ"ו) להקים יודנראט (פירוש המילה יודנראט בגרמנית הוא "מועצת יהודים") בעיר, ולמנות לראש היודנראט את מרק ביברשטיין, מורה ועסקן חברתי בעיר, שהיה מוכר היטב בקרב הציבור היהודי בניקיון כפיו.
ב-8 בספטמבר 1939 (יומיים לאחר כיבוש קרקוב), התפרצו שני קציני אס אס נאצים לביתו של ביברשטיין, בעודו סועד על שולחנו עם בני משפחתו, והודיעו לו בתקיפות שהם הגיעו בשליחות ראש משטרת הביטחון ושהוא מונה לראש מועצת היהודים בעיר. ניתנו לביברשטיין יומיים להרכיב את הרשימה של חברי היודנראט, שהייתה צריכה למנות שנים עשר חברים. כשניסה למחות, הובהר לו כי זו עלולה להיות מחאתו האחרונה בחיים.
ביברשטיין הבין כי הוא חייב לקבל את משרת יושב ראש היודנראט, לא בשביל רווחים פרטיים או בשביל קשרים בשלטון הנאצי, אלא כדי לעזור לקהילה היהודית לשרוד את המלחמה. בלית ברירה החל במשימה הקשה והמפרכת של הרכבת המועצה. הוא השתדל למצוא מועמדים שהיו ידועים בקרב הציבור היהודי של קרקוב בניקיון כפיהם, כדי שיוכלו לא רק לבצע את הפקודות האיומות של הנאצים, אלא גם שיוכלו לייצג את היהודים בקרב השלטונות הגרמנים. מספר מועמדים הסכימו להצטרף ליודנראט רק לאחר שכנועים ומאמצים רבים, ולאחר שהובטח להם שיקבלו תפקידים שמיועדים לסייע לציבור היהודי, ולא תפקידים שכוללים הוצאה לפועל של הפקודות הנאציות. בסופו של דבר הצליח ביברשטיין להרכיב את הרשימה בזמן, והיא כללה שנים עשר חברי מועצה וארבעה סגנים.
כבר בפגישה הראשונה של המועצה בבניין היודנראט, סטר קצין אס אס לפניו של סגנו של יושב ראש היודנראט, שרצה לקבל את פניו. הקצין העמיד את חברי המועצה ליד הקיר והודיע בתוקף כי הגרמנים לא כבשו את פולין כדי לסייע ליהודים, אלא להיפך. הוא אף הודיע לחברי המועצה כי רק יושב ראש המועצה ביברשטיין יהיה אחראי באופן ישיר לקהילה היהודית של קרקוב, ורק הוא ייצג אותה בפני השלטונות הנאצים. בנוסף, המועצה כפופה אך ורק למשטרת הביטחון ואסור לחברי המועצה לפנות לשום גורם שלטוני גרמני אחר. לסיום, הכריח אותם הקצין לבצע תרגילי התעמלות משפילים ליד הקיר. כל תקווה שהייתה למישהו מחברי היודנראט, שיוכל במסגרת תפקידו לשפר את היחסים בין הקהילה היהודית לבין השלטונות הנאצים, או שיוכל לשפר את מצבם של היהודים בקרקוב בזמן המלחמה, נגוזה.
ראוי לציין כי הקמת היודנראט בקרקוב נעשתה לפני פרסום איגרת הבזק של היידריך ב-21 בספטמבר 1939, כלומר לפני שגובשה מדיניות ראשונית לגבי היהודים בפולין. בשל כך, לקהילה היהודית בעיר עדיין היה רכוש רב ומוסדות רבים, וקיוו לשרוד בעזרתו את המלחמה, חרף הפעולות האנטישמיות הראשונות. לחברי היודנראט לא היה מושג מה תכננו הנאצים בנוגע ליהדות פולין, ולא ידעו שאת כל הרכוש היהודי של קרקוב יקחו הנאצים באמצעות אריזציה.
פעילות היודנראט לפני הכניסה לגטו [עריכה]
לאחר הקמתו היה היודנראט אחראי לכל הקשרים בין היהודים לשלטון הנאצי.
עם הגעת אלפי פליטים יהודים לקרקוב מהסביבה, הורע מאוד מצבה הכלכלי של הקהילה. הפליטים הגיעו חסרי כל וללא שום אמצעים לשיפור מצבם. בנוסף נפגעו קשות הגמלאים היהודים בעיר, שהפסיקו לקבל את תשלומי הפנסיה שלהם, ואנשי ההשכלה הגבוהה - עורכי דין, מורים, פקידים ואמנים, אשר פוטרו מעבודתם. המצב הזה הכביד מאוד על פעילות היודנראט, ומחלקות רבות היו עסוקות רק בעניין זה. במשרדי המחלקות של העזרה הסוציאלית, הדיור, העבודה, והבריאות הצטופפו תמיד יהודים רבים, בנסיון נואש להשיג עבודה ואוכל.
בעקבות המצב הקשה, הקים היודנראט מוסדות רבים שנועדו להקל על היהודים: הוקמו דירות מגורים משותפות לפליטים בבתים שעדיין היו בבעלות הקהילה היהודית, הוקמו ששה בתי תמחוי שהיו מחלקים ארוחות בוקר וצהריים גם לפליטים וגם ליהודי קרקוב שמצבם ה כלכלי הדרדר, והוקם מגבית לבגדים. בנוסף הייתה ביקורת פעילה על הסניטריה באזורים היהודים במטרה להימנע ממחלות וממגפות. הכסף למימון כל הפעילות הזו של היודנראט הגיעה מכמה מקורות - קופת היודנראט, יהודי קרקוב שהייתה להם אפשרות לסייע בתמיכה כספית, והג'וינט האמריקני (הנאצים נאלצו להעביר את תרומות הג'וינט ליהודים ברחבי פולין כיוון שהיו מעוניינים שארצות הברית תישאר נייטרלית במלחמה הזו). בנוסף, היודנראט שיתף פעולה גם עם "מוסד העזרה העצמית היהודית" שאף הוא פעל לטובת יהודי קרקוב בתחומי הסעד והבריאות, ועזר בין השאר להקים בית אבות, בית חולים, ובית יתומים (ה"צנטוס") בעיר.
ב-18 במאי 1940 הכריז מושל הגנרלגוברנמן הנס פרנק על רצונו להפוך את קרקוב ל"יודנריין" - נקייה מיהודים. בעקבות כך מתוך 80,000 היהודים שחיו בעיר באותה תקופה (56,000 שגרו בקרקוב עוד לפני המלחמה, והשאר פליטים מסביבת העיר), 65,000 היו מיועדים לגירוש, והיו מיועדים להישאר רק היהודים שהביאו תועלת ניכרת לכלכלה הפולנית, ונקראו "חיוניים לכלכלה". הנאצים הערימו על היודנראט אף את הקושי הזה - להחליט מי נשאר בקרקוב, ומי עוזב.
הקצב האיטי של העזיבה הרגיז את השלטונות הגרמנים, והם הודיעו ליודנראט כי רק 10,000 יהודים יוכלו להישאר בעיר, והמשטרה תגרש בכח את כל מי שלא יעזוב את העיר עד ה-15 באוגוסט 1940 ולא יהיה בידו אישור הולם, והוא יורשה לקחת רק מטען של 50 קילוגרם. כאשר פרסם היודנראטאת ההודעה, התעוררה בהלה גדולה בקרב היהודים, גם בשל הפרסום וגם בשל השמועות שכדי להישאר בעיר יש צורך באישור מיוחד. ביולי 1940 הקים היודנראט את המשטרה היהודית בפקודת השלטון הנאצי, כדי להחיש את קצב העזיבה של היהודים אל מחוץ לתחומי העיר.
היודנראט הקים "ועדה מיוחדת" לטיפול באלפי הפניות לבקשת האישור המיוחד להישארות בעיר. הוועדה הייתה מורכבת מנציגי השלטון וממנהיגי היודנראטכאחד. היהודים הראשונים שנתבקשו לעזוב את העיר היו הפליטים שהגיעו אל קרקוב מכפרי הסביבה ומשטחים שסופחו לרייך. עם צאתם הם קיבלו מענק כספי קטן כדי לסייע להם בדרך. בין היהודים שגרו בקרקוב עוד לפני המלחמה היו הדעות חלוקות בנוגע לעזיבה: היו שהאמינו שיהיה קל יותר לשרוד בסביבה מוכרת לה הם רגילים, ולכן בחרו להישאר בעיר. לעומת זאת, אחרים העדיפו לעזוב כי הבינו שאם לא ילכו מרצון יגרשו אותם בפתאומיות ולא יתאפשר להם לקחת עמם דבר, אך אם הם ילכו מרצון יוכלו לקחת עמם את רכושם.
בספטמבר 1940 הופסקו פעילויות ה"ועדה המיוחדת", כאשר כל חבריה נאסרו בחשד לקבלת שוחד, ונגזרו עליהם חודשי מאסר רבים. בין העצורים היה גם מרק ביברשטיין, יושב ראש היודנראט, אשר לא יכל להמשיך לכהן בתפקידו מתוך הכלא. בשל כך, ערב הקמת הגטו, מונה ד"ר ארתור רוזנצוויג, עורך דין ידוע בקרב הציבור היהודי של קרקוב, ליושב ראש היודנראט.
היודנראט בהנהגת ארתור רוזנצוויג [עריכה]
עם הכניסה לגטו הפכה עבודת היודנראט לקשה אף יותר. במהרה עברו כל מוסדות היודנראט לתוך הגטו, כולל המחלקות השונות, מוסדות הסעד השונים, ומוסד העזרה העצמית היהודית. בדקה ה-90 הצליחו להחביא מספר תשמישי קדושה וחפצים אחרים יקרי ערך של הקהילה היהודית של קרקוב, ביניהם מספר ספרי תורה רבי ערך, מנורות, כלי כסף, מפות, ופרוכת. בתוך הגטו הייתה הדילמה של היודנראט קשה הרבה יותר: מצד אחד, הוא היה צריך לדאוג לכל הצרכים הבסיסיים של הקהילה, ומנגד היה צריך למלא את פקודותיהם האכזריות של השלטונות הנאצים.
מצב היהודים בקרקוב הורע באופן ניכר עם היכנסם לגטו, והיודנראט, בראש ובראשונה, היה צריך לדאוג לצרכים הבסיסיים של כל הקהילה. לשם כך,הועדה לענייני בריאות של היודנראט פעלה בתחום הסניטריה והבריאות בתחומים שונים: הוקמו בית מרחץ גדול וארבעה בתי חולים, ביניהם בית חולים גדול אחד. בנוסף, הקימה הוועדה מספר "תחנות חיטוי" באזורים שונים בגטו, ואף עסקה בביקורת סניטרית בבתים שהיו בתוך תחומי הגטו.
על "גירוש יוני" היו אחראים ארתור רוזנצוויג ונציגיו, והם היו אמורים לחלק את אישורי הקנקרטה ליהודים שהוגדרו כעובדים חיוניים, או שהיו בעלי תפקידים ציבוריים. חלוקת תעודות הקנקרטה החלה ב-30 במאי 1942 ליד הבניין של מוסד העזרה העצמית היהודית, שם ישבו נציגי היודנראט, ובפועל קבעו איזה יהודי יחיה ואיזה ימות. במקביל החלו גם הגירושים המאורגנים אל מחנות העבודה ואל מחנות ההשמדה. על היהודים שלא קיבלו את הקנקרטה והיו מיועדים לגירוש, הוטל להכין מטען בן עשרים וחמישה קילוגרם ועשרים וחמש זלוטי לדרך.
הגירוש היה אמור לצמצם את אוכלוסיית הגטו בכשליש, אך בפועל רשם רוזנצוויג הרבה מדי יהודים כעובדים חיוניים, ופחות משליש מן היהודים יועדו לגירוש. כשגילה זאת וילהלם קונדה זימן את רוזנצוויג ומשפחתו לכיכר ז'גודה, שם הכה אותו והשפיל אותו מול כל היהודים המיועדים לגירוש, והודיע לו כי הוא מפוטר לאלתר מתפקיד יושב ראש היודנראט וכי הוא ומשפחתו מיועדים לגירוש יחד עם כל שאר היהודים בכיכר. רוזנצוויג לא הרכין ראשו ולא התחנן על חייו בפני קונדה, אלא הלך אל מותו, יחד עם משפחתו, בקומה זקופה ובראש מורם. עם גירושו חוסל היודנראט בקרקוב ובמקומו הוקם קומיסאריאט שבראשו עמד דוד גוטר, אשר זכה לכינוי נוסף והוא קומיסר.
הנהגת דוד גוטר [עריכה]
בקרב כל שורדי הגטו, ידועה תקופת ההנהגה של הקומיסר דוד גוטר (יחד עם שמחה שפירא, ראש המשטרה היהודית), כתקופה הגרועה והקשה ביותר בתולדותיו, לאורך כל שנות המלחמה. גוטר האמין כי גרמניה הנאצית עתידה לנצח במלחמה, ולכן בחר לסייע לנאצים לבצע את מעשי הטבח שלהם. במיוחד לאחר הגירושים הייתה זקוקה הקהילה לתמיכה מצד היודנראט, שיהווה גורם מתווך בינה לבין השלטון הנאצי, ולא קיבלה את הגורם הזה מגוטר וממועצתו שמנתה ששה חברים.
למחרת גירושו של רוזנצוויג, ב-3 ביוני 1942, נמשכו הגירושים, וגוטר ושמחה שפירא שיתפו פעולה מלאה עם הנאצים. אנשי המשטרה היהודית לקחו חלק בגירוש ואף בזזו חלק מן היהודים. באמצע יוני 1942, לאחר שבוע קשה של גירושים, התעורר הגטו לעידן חדש, בו כמעט ולא הייתה ליודנראט השפעה על חיי היהודים, אלא הם היו כפופים ישירות לאנשי האס אס. לאחר הגירוש, בשל צמצום שטח הגטו, עבר בניין היודנראט לשטח קטן יותר.
מתחילת מרץ 1943 החלו הנאצים להפציר בגוטר על רצונם לחסל את הגטו. למרות שניסה לבטל את הגזירה, או לפחות לדחותה, לא עלה בידו, והתאריך לחיסול נקבע ליום שבת, ה-13 במרץ 1943. במהלך החיסול שוב שיתפו גוטר ושפירא פעולה מלאה עם השלטון הנאצי. במסגרת החיסול, נשלחו 6000 מיהודי הגטו אל מחנה העבודה פלאשוב, ששכן כמה קילומטרים דרומית לקרקוב, 1000 נשלחו אל מותם במחנה ההשמדה אושוויץ, ו-2000 הנותרים נורו במקום.
לאחר חיסול הגטו נותרו בחיים רק אנשי היודנראט והמשטרה היהודית ומשפחותיהם. הנאצים הרסו את חומת הגטו, פרט לחלק קטן, ונתנו לשורדים הללו בניין קטן בו התגוררו מספר חודשים. בקיץ 1943 תפס אמון גת את גוטר ואחד מעוזריו והוציא אותם להורג, ובכך חוסל סופית היודנראט של גטו קרקוב. ב-14 בדצמבר 1943 נלקחו כל אנשי המשטרה היהודית ומשפחותיהם ל"גבעת הקטל" בפלאשוב, שם נרצחו.
תפקידי היודנראט [עריכה]
ב-17 בספטמבר 1939 פורסמה הודעה לקהילה היהודית על הקמת היודנראט ועל תפקידיו וסמכויותיו:
1. היודנראט אחראי להעביר ולבצע את כל הפקודות שיטיל השלטון הגרמני על היהודים של קרקוב, והוא הגוף היחיד שיבצע את הפקודות הללו. סמכויות היודנראט בעניין היהודים הן מוחלטות ובלתי מוגבלות. על הפקודות הגרמניות יהיה היודנראט בלבד (ולא השלטונות הנאצים). בשיטה זו יצרו השלטונות הנאצים מצב של הפרד ומשול, בו יהודי קרקוב לא הבינו שמאחורי הפקודות השטניות ששילח בהם היודנראט עמד השלטון הכובש. נוצר מצב בו היהודים שנאו יותר את חברי היודנראט מאשר את הנאצים, למרות שהדבר היה אמור להיות להיפך. דבר זה גרם לכך שליהודים רבים היה ספק לגבי אמינותו של היודנראט, והם חששו מלשתף פעולה עמו באופן מלא.
2. היודנראט ייצג את היהודים של קרקוב בפני השלטונות הנאצים. הוא יעביר לשלטונות בקשות ספציפיות של יהודים בעיר, ויבקש מן השלטונות עזרה על פי הצורך. לרוב התעלמו השלטונות הנאצים מבקשותיהם של היודנראט ושל היהודים.
3. היודנראט ידאג לכל צרכי הקהילה היהודית של קרקוב בתחומים השונים: סעד, בריאות, כלכלה, עבודה, סניטריה, דיור, ועוד.
השלטונות הנאצים נתנו לחברי היודנראט יד חופשית בנוגע לחלוקת התפקידים שניתנו למועצת היהודים.
מבנה היודנראט [עריכה]
בעת הקמת היודנראט ב-10 בספטמבר 1939 הוא מנה שנים עשר חברי מועצה ועוד ארבעה סגנים. עד סוף שנת 1939 גדל מספר החברים ביודנראט והגיע לעשרים וארבעה חברי מועצה. עם תחילת פעולות הגירוש, והאקציות בתוך הגטו, ירד בהדרגה מספר החברים ביודנראט, עד שבזמן שדוד גוטר כיהן כיושב ראש היודנראט, מנתה המועצה שישה חברים בלבד.
עד סוף שנת 1939 נקבע מבנה היודנראט, שכלל שתים עשרה ועדות, ושבע עשרה מחלקות:
1. שתים עשרה ועדות - תפקיד הועדות היה פיקוח כללי על הנעשה בתחום עליו הן אחראיות והחלטת החלטות בנושא. בראש הועדות עמדי חברי יודנראט או סגניהם, ומונו אף יועצים יהודים מחוץ ליודנראט שהתמחו בנושא עליו הייתה אחראית הוועדה. כך למשל, לצד ראש ועדת הבריאות, עמד מנהל הית החולים של קרקוב, ששימש כיועצו. מן הועדות הבולטות שהפעיל היודנראטהיו: ועדה לענייני משק וכלכלה, ועדה לענייני סעד, ועדה לענייני בריאות, ועדה לענייני כספים ומסים, ועוד
2. שבע עשרה מחלקות - המחלקות היו המוציאות לפועל של החלטותיהן של הועדות. לחלק מן המחלקות היו תת-מחלקות על פי הנושאים בהן טיפלו. מן המחלקות הבולטות ביודנראט היו: לשכת עבודה, מחלקת עזרה סוציאלית, מחלקת דיור, מחלקת בריאות ותברואה, מחלקת תחזוקת בית, מחלקת מגורשים, ועוד.
המחתרת בגטו קרקוב [עריכה]
המחתרת הוקמה בגטו קרקוב באוקטובר 1942, בידי חברי התנועות עקיבא, דרור, השומר הצעיר ופעילים נוספים. בשונה מחבריהם בגטו ורשה, בקרקוב החליטו חברי הארגון לפעול כנגד הגרמנים בעיקר מחוץ לחומות הגטו. הזרוע הלוחמת בקרקוב הורכבה ברובה מאנשי ה"חלוץ הלוחם", אך ברוב שטחה של פולין הזרוע הלוחמת הייתה מורכבת בעיקרה מאנשי הארגון היהודי הלוחם (אי"ל). המפקדה הגדולה ביותר של המחתרת היהודית הלוחמת הייתה ממוקמת בורשה, שם גם היו מפקדותיהן של כל התנועות מלבד תנועת עקיבא. משום כך, בורשה החליטו לשלוח לכל הגטאות ברחבי פולין עזרה בדמותם של שליחים בעלי נסיון וידע ואף חוליות אשר יעזרו בלחימה עצמה.
היה קיים קשר הדוק בין המפקדה בוורשה ובין המטה שהוקם בקרקוב, אך יחד עם זאת היו קיימים חילוקי דעות בין ארגון ה"חלוץ הלוחם" בקרקוב לבין מפקדת אי"ל בוורשה באשר לאופן המרידה. בורשה הדעה הרווחת הייתה שמקום המאבק בנאצים צריך להיות בעיקר בתוך תחומי הגטו - מלחמה יהודית למען עניין יהודי ובפיקוד יהודי מקומה, כך טענו, בראש ובראשונה במקום שבו סובלים היהודים - הגטו. בנוסף לכך, טענו אנשי ורשה, שבגטאות לא קיים שום כוח לוחם אחר מלבד היהודים בעוד שמחוץ לגטו בצד הארי היו מחתרות פולניות.
לעומת זאת, בקרקוב בחרו בדרך הפוכה. במקום להוציא בוגדים להורג ולהתנקש במשתפי הפעולה והיודנראט בתוך הגטו, דגלה המחתרת כי יש לעזוב את הגטו ולהתמקם בצד הארי של קרקוב. מפקדות שני הארגונים הלוחמים בקרקוב היו נחושות בדעתן שהגטו אינו מתאים לשימוש כשדה קרב. הרחובות צפופים מאוד ולכן חשופים במידה רבה לפיקוח גרמני ובנוסף הגרמים הקפידו לשמור על ביטחונם והאקציות נערכו רק לאחר שהכניסו את הגטו כוחות גדולים וחמושים היטב. "לא היינו חלק אורגאני של המפקדה הורשאית. אנחנו היינו קבוצה עצמאית עם מפקדה עצמאית עם החלטות עצמאיות" טען אחד מאנשי המחתרת, פולדק וסרמן. עצם קיום "מבצע ציגאנריה" (המתואר להלן) ללא ידיעתם של אנשי אי"ל בורשה, היווה חלק מהאוטונומיה שבקבלת ההחלטות שהמפקדה הלוחמת בקראקוב לקחה על עצמה.
הפעולה המשמעותית ביותר של אנשי המחתרת בקרקוב הייתה ההתקפה על "קפה ציגנריה" ב-22 בדצמבר 1942. בית הקפה, ששכן מחוץ לגטו והיה מקום מפגש ובילוי לקצינים גרמנים, הותקף ברימון יד ובקבוקי מולוטוב שהושלכו לתוכו בשעת ערב הומה. מקורות גרמניים מסרו על כ-20 הרוגים ופצועים, ולפי מקורות פולניים נהרגו בהתקפה 11 איש ונפצעו 13. המבצע קיבל תהודה רבה בגטו ומחוץ לו. מבצעי הפעולה נתפסו עוד באותו לילה בדירת מסתור בעיר. עשרות מחברי הארגון נאסרו בידי הגסטאפו בעקבות הפעולה, ופעילות המחתרת בגטו קרקוב שותקה. 10 מבין העצורים הוצאו להורג בכלא הגסטאפו.
חיסול הגטו [עריכה]
החל מ-30 במאי 1942 החלו משלוחים שיטתיים של יהודי גטו קרקוב למחנות ההשמדה שבסביבה. משלוחים אלה נמשכו על פני החודשים הבאים, עד לחיסולו המוחלט של הגטו במרץ 1943.
ב-13 במרץ וב-14 במרץ 1943 הועברו 8,000 היהודים האחרונים שנמצאו כשירים לעבודה אל מחנה העבודה פלאשוב בפאתי קרקוב. 2,000 יהודים שנמצאו בלתי כשירים לעבודה נרצחו ברחובות הגטו, והנותרים-אלף במספר, נשלחו אל מותם במחנה אושוויץ.
חסידי אומות העולם בגטו קרקוב [עריכה]
תדאוש פאנקייוויץ', פולני, קיבל רשות ממשטרת הביטחון לנהל בית מרקחת בגטו. פאנקייוויץ' ידע שהמלחמה תיגמר ולא הסכים לעזוב את בית המרקחת שבבעלותו, בטענה שאחרי המלחמה יאלץ לעזוב את החנות החדשה שתינתן לו כאשר בעליה ידרשו אותה. פאנקייוויץ' גר בגטו וניהל בית מרקחת בגטו, אך לעומת זאת אינו היה יהודי והייתה לו רשות יציאה מן הגטו. בית המרקחת שלו ממוקם מול כיכר השילוחים של גטו קרקוב, מחלונו היה רואה את השילוחים ואת כתיבת פרוטוקולי העבודה בגטו (כפי שנראה בסרט רשימת שינדלר). במהלך המלחמה הבריח פאנקיוויץ' תרופות ומזון לגטו ומכר אותם במחירי הפסד, לעתים אף חילק חינם על מנת להציל את היהודים אשר סבלו ממחלות קשות. בנוסף, דרך בית המרקחת ברחו יהודים אל קרקוב, כשזה מבריח להם תעודות ומסמכי שהייה. כדי להציל את הזקנים והחולים אשר שיערם הפך לבן ועורם היה חיוור חילק תכשירים וצבעי שיער בחינם שיסיעו לאותם אנשים לעבור את הסלקציות. הוא הוכר כחסיד אומות עולם בשנת 1983.
קישורים חיצוניים [עריכה]
- קרקוב (Craców), באנציקלופדיה של הגטאות באתר "יד ושם"
- גיליון על קרקוב בכתב העת המקוון "זיקה", בהוצאת בית הספר המרכזי להוראת השואה, יד ושם
- ראיון עם ד"ר אדיטה גברון מהאוניברסיטה היאגלונית בקרקוב על החיים היהודיים בקרקוב לפני השואה, במהלכה ואחריה, באתר יד ושם
ראו גם [עריכה]
- השואה
- יהדות קרקוב
- יהדות פולין
- יודנראט
- הארגון היהודי הלוחם
- שואת יהודי פולין
- מרק ביברשטיין
- תדאוש פאנקייוויץ'
- גוסטה דוידזון-דרנגר
לקריאה נוספת [עריכה]
- שמשון דרנגר, החלוץ הלוחם: ביטאון הנוער היהודי החלוצי במחתרת קרקוב, אוגוסט - אוקטובר 1943. הוצאת בית לוחמי הגטאות, 2006. ISBN 965-394-087-2
- יעל פלד (מרגולין), קרקוב היהודית 1939 - 1943: עמידה, מחתרת, מאבק. הוצאת הקיבוץ המאוחד ובית לוחמי הגטאות, 1993. ISBN 965-394-023-6
- אלחנן ריינר (עורך), קראקא - קז'ימייז' - קרקוב: מחקרים בתולדות יהודי קרקוב. אוניברסיטת תל אביב: המרכז לחקר תולדות היהודים בפולין ומורשתם, המכון לחקר התפוצות, 1982. ISBN 965-338-042-7
- פליציה קראי, פנים רבות לגבורה - תולדות קהילת קרקוב בתקופת השואה. ירושלים: יד ושם 2002.
- יוסף באו, שנות תרצ"ח - זכרונות מימי מלחמת העולם השנייה. תל אביב: הוצאת "המנענע" 1982.
