הר ציון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הר ציון
MtZion from Abu Tor.jpg

הר ציון, מבט פנורמי מכיוון דרום
גובה 765 מטר
מיקום הרי יהודה, ירושלים, ישראל
רכס הרים הרי ירושלים
קואורדינטות 31°46′18″N 35°13′44″E
מיקום הר ציון
הר ציון
הר ציון

הר ציון הוא הר השוכן בדרום-מערב העיר העתיקה של ירושלים מחוץ לחומותיה, ועם זאת הוא חלק בלתי נפרד מן העיר. ההיסטוריה של ההר מתחילה כבר בתקופה הכנענית והיבוסית, ונמשכת עד ימינו. על ההר שוכנים אתרים חשובים ליהדות, לנצרות ולאסלאם, וכן קיימים בו אתרי מורשת קרב, מוזיאונים ובתי קברות. על פי מסורות של שלוש הדתות, אחד המבנים שעל ההר, הוא מקום קבורתו של דוד המלך‏[1].

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הר ציון בדרום-מערב העיר העתיקה בירושלים

הר ציון הוא שלוחה דרומית של הר המשתרע מנחל צולב בצפון ועד גיא בן הינום במערב ובדרום (על הר זה שוכנים הרובע היהודי והארמני). הנקודה הגבוהה ביותר בהר ציון - בקבר דוד המלך - היא בגובה 765 מטר מעל פני הים. מורדות הר ציון הפונים לגיא בן הינום תלולים למדי, בעוד שמורדותיו הפונים מזרחה לגיא המרכזי מתונים בהרבה. אין כל הפרדה טופוגרפית בין העיר העתיקה ובין הר ציון, ורק מיקומה של החומה העות'מאנית מפריד ביניהם.

מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

השם "הר ציון" מופיע 19 פעמים בתנ"ך, אך מכל המקורות עולה כי מדובר דווקא בהר המוריה (הוא הר הבית), למשל:

"מֵעִם ה' צְבָאוֹת הַשֹכֵן בּהַר צִיּוֹן"

ספר ישעיהו, פרק ח', פסוק י"ח

"הַר צִיּוֹן זֶה שָכַנְתָ בּוֹ"

ספר תהלים, פרק ע"ד, פסוק ב'

"כּן יִהְיֶה הֲמוֹן כּל הַגּוֹיִם הַצֹבְאִים עַל הַר צִיּוֹן"

ספר ישעיהו, פרק כ"ט, פסוק ח'

"עַל הַר צִיּוֹן שֶשָמֵם שׁוּעָלִים הִלְכוּ בוֹ"

מגילת איכה, פרק ה', פסוק י"ח

בספר תהילים אף מופיע תיאור גאוגרפי מדויק של הר ציון כהר המוריה:

"הַר צִיּוֹן יַרְכּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב"

ספר תהלים, פרק מ"ח, פסוק ג'

כלומר - הר ציון, השוכן בירכתיים הצפוניים של קריית המלך (היא עיר דוד).

פרופ' רחל אליאור טוענת שהר ציון המקראי הוא הר הבית של ימינו ושהשם הר המוריה החל כתוצאה ממחלוקת אחרי החורבן בין הפרושים לצדוקים. הפרושים קראו לו הר המוריה, ואילו הצדוקים קראו לו הר ציון.

השימוש בשם "הר ציון" לגבעה המזוהה בשם זה היום התחיל בתקופה הביזנטית, דבר הבא לידי ביטוי בכנסייה הביזנטית "ציון הקדושה" שעמדה על פסגתה. נראה כי הבלבול נוצר עקב זיהוי שגוי של הנוצרים את מגדל דוד עם מצודת ציון הנזכרת בכתובים: "וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִד" (שמואל ב, ה, ז).

בערבית מכונה ההר "ג'בּל דאוד" או "ג'בּל א-נבּי דאוד" (جبل داود או جبل النبي داود), על-שם דוד המלך שקברו נמצא על ההר לפי מסורות מוסלמיות ויהודיות, אולם יש המכנים אותו "גּ'בּל צַהְיוּן" או "צִהְיַוְן" (جبل صهيون), על-פי השם שהתקבל בקרב היהודים והנוצרים. בלשונות אירופה מכונה ההר Zion או Sion, על-פי תעתיק השם "ציון" בתרגומי התנ"ך.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה הכנענית והיבוסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילתה של ירושלים הייתה על הגבעה המזרחית, והסיבה לכך היא אספקת המים ממעיין הגיחון, הנובע בתחתית הגבעה. סביב הגבעה המזרחית קיימים הרים גבוהים יותר: הר הבית מצפון, הר ציון (הגבעה המערבית) ממערב, והר הזיתים ממזרח. מתעודות אוגריות שנמצאו בערים כנעניות אחרות ניתן ללמוד על המבנה הכלכלי והחברתי של ירושלים בתקופה זאת‏[2], וכן על חיי הדת. המסקנה העולה מן התעודות, וכן מספר בראשית - סיפורו של מלכי-צדק מלך שלם‏[3], כי הפולחן לאל בירושלים באותה עת, התקיים מצפון לעיר במרומי הר ציון‏[4], וכי האמונה כי אלוהי העיר הוא האל העליון, הייתה בדומה לאמונת אברהם, (שהכיר את מלכיצדק), כי אל זה הוא אלוקי העולם.

דוד כבש את ירושלים בתקופת שלטונו בחברון. אך מכך שהוא רכש בכסף את גורנו של ארוונה היבוסי‏[5], אנו מבינים כי הוא לא המית, או הגלה לגמרי את יושבי העיר היבוסים. מסיפור מלכיצדק ומסיפור ארוונה, אנו יכולים ללמוד כי בנוסף לחיים העירוניים שהיו בימי היבוסים בגבעה המזרחית, היו גם חיי דת וחקלאות שהתקיימו גם בהר ציון ובהר הבית‏[6].

החפירות הארכאולוגיות השונות שנערכו במקומות שונים על ההר לא חשפו כל שרידים עתיקים לא מן העיר הכנענית ולא מן העיר היבוסית. לפי שעה השרידים הקדומים ביותר שהתגלו בחפירות הם מן המאה השמינית לפני הספירה, כלומר מימי מלכי יהודה.

קבר דוד המלך, בצילום מ-1903

בתקופות בית ראשון ובית שני[עריכת קוד מקור | עריכה]

הר ציון היה חלק בלתי נפרד מירושלים בשלהי ימי בית ראשון, עם התפשטות העיר מערבה מעבר לגיא המרכזי. פסגת ההר והאזור ממערב לו (עליו שוכנים היום הרובע היהודי והארמני) נקראו אז בשם "הגבעה המערבית" או "המשנֶ‏‏ה". בימי המלך חזקיהו נפלה שומרון, ורבים מתושבי ממלכת ישראל ברחו לירושלים. המצור שהטיל סנחריב על ערי יהודה הגביר גם את זרם הפליטים שהגיעו לירושלים, והעיר החלה להתפשט לעבר המדרונות המזרחיים של הר ציון‏[7]. לאחר חורבן הבית הראשון בשנת 586 לפנה"ס נִטשה ירושלים למשך כ-70 שנה. שבי ציון הקימו אותה מהריסותיה ובנו את הבית השני. אך העיר שבה בתחילה רק לממדיה הזעירים על "הגבעה המזרחית" בלבד, והר ציון נותר הרחק מחוץ לחומה. רק לאחר שנים שבה ירושלים וגדלה, ו"הגבעה המערבית" הפכה שוב לחלק מהעיר. הר ציון הוקף בחומה, היא "החומה הראשונה" המוזכרת בכתבי יוסף בן מתתיהו. נראה כי בשלהי תקופת הבית השני שכנו בהר ציון האיסיים, שהשתמשו תדיר בשער מיוחד בשם "שער הצוֹ‏א". שער זה, על פי יוסף, שימש את האיסיים ליציאה אל מחוץ לחומה לעשיית צרכים, שכן אמונתם אסרה עליהם "לטמא" את ירושלים העיר. שרידים של שער זה נתגלו בפינה הדרום-מערבית של ההר (מטרים ספורים מעל הכביש ההיקפי)‏[8].

התקופה הרומית והביזנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חדר הסעודה האחרונה

עם חורבן ירושלים בשנת 70 לספירה נהרסה החומה שהקיפה את העיר ואת הר ציון, וירושלים נותרה פרוזה למשך מאות שנות התקופה הרומית. העיר נִטשה שוב מיושביה היהודים, אך בהר ציון נותרו בתים בודדים בהם נאחזה קהילה מעורבת של יהודים-נוצרים[9] ושל יהודים. היהודים תִחזקו את שבעת בתי הכנסת בהר, בעוד שהיהודים-הנוצרים הקימו בצד בתי הכנסת כנסייה. לאחר מרד בר כוכבא סולקו אף קהילות אלו מהעיר, והר ציון שָׁמַם‏[10].

לאחר הפיכת הנצרות לדת המועדפת באימפריה הרומית, ולאחר שעברה ארץ ישראל לידי ממלכת ביזנטיון, זכה הר ציון לעדנה. עדויות מן התקופה מלמדות על כנסיות ומנזרים שנבנו בהר ציון; הבולטת בה היא כנסיית "ציון הקדושה" (האגיה ציון) אשר שרידיה במרתפיה של כנסיית דורמיציון. בתקופה זו החלו להיקשר באתר הר ציון המסורות הנוצריות המוכרות לנו היום, כמו ביתו של קיפא הכהן‏[11], התכחשותו של פטרוס לישו[11] הסעודה האחרונה[11] ועוד. הנוסע מבורדו, שעבר באתר בשנת 333 תיאר בכתביו את שרידיהם של שבעה בתי כנסת בהר ציון‏[12]. במאה ה-6 נכלל הר ציון בחומת העיר החדשה שבנתה הקיסרית הביזנטית, אאודוקיה. במפת מידבא מראשית המאה השביעית מוצגת ירושלים הביזנטית כבנויה להפליא, הר ציון נכלל בין חומותיה, ועל פסגתו מבני ציבור. באותה תקופה החל ההר לראשונה להקרא בשם "ציון".

התקופה המוסלמית הקדומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכיבוש הערבי ותחילת התקופה המוסלמית הקדומה גרם להעלאת קרנו של הר ציון, במיוחד בעקבות התפתחות מסורת קבורת דוד המלך בהר ציון במאה העשירית. היהודים, שהורשו לשוב לירושלים לאחר מאות שנות גירוש, בחרו בהר ציון למקום מושבם, ושכונה יהודית החלה להתפתח סביב קבר דוד. במקביל, התפתחה שכונה של יהודים קראים בשם צלע האלף במדרון המזרחי של הר ציון, מעברו המערבי של הקדרון. בשנת 1033 זעזעה רעידת אדמה חזקה את ירושלים והפילה את חומות העיר. שליטי ירושלים הפאטמים שיקמו את החומות, אך לא במלואן: קו החומה הדרומי צומצם, והר ציון (וגם עיר דוד) נותרו עתה מחוץ לחומה. נראה כי בעקבות כך עזבה הקהילה היהודית את הר ציון ונדדה צפונה, אל תחומי הרובע המוסלמי של ימינו‏[13].

התקופה הצלבנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילי הגייסות הצלבנים נכנסו אל ירושלים בקרב עקוב מדם וטבחו שלושה ימים תמימים בכל מי שאינו נוצרי. הקהילות היהודית והמוסלמית גורשו מן העיר, לצמיתות, לפי טעמם של הכובשים החדשים.

בתודעתם של הצלבנים היה הר ציון ערש צמיחת הנצרות בירושלים; המקום שבו התגבשה הנצרות בשלביה הראשוניים, בטרם בידלה את עצמה מן היהדות באופן מוחלט. על פי המסורת הנוצרית בהר ציון נערכה "הסעודה האחרונה" של ישו עם תלמידיו במקום‏[14]. על כן, הצלבנים השתלטו על מבנה קבר דוד, ובמאה ה-13 הקימו במקום קלויסטר ענק שכלל כנסייה, מנזר ובית הארחה. קבר דוד הפך לקריפטה של הכנסייה אשר הוקדשה לימיו האחרונים של ישו ונקראה בשם חדר הסעודה האחרונה. מבנה קבר דוד המלך הקיים היום הוא מתחם הקלויסטר הצלבני. הסרקופג המשמש היום כמצבת דוד המלך הונח שם, כנראה על ידי הצלבנים.

התקופה האיובית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם כיבוש ירושלים ב-1187 על ידי צלאח א-דין ועליית שלטון האיוּ‏בּ‏ים חזרו היהודים והתיישבו בירושלים, בהר ציון. בעקבות חלוקת האזורים הכבושים בין בכירי הצבא (כמקובל אצל האיובים) העניק צלאח א-דין את הר ציון לאחד מגיבוריו, דג'אני, אשר משפחתו החזיקה ברוב שטחי ההר (כולל קבר דוד) (עד שנת 1948). בראשית התקופה האיובית הוקף ההר בחומה שחיברה אותו לעיר, אך לא לאורך זמן: בשנת 1219 החריב המושל האיוּ‏בּ‏י אלמַלִכּ‏ אלמֻעַטַ'ם עיסָ‏א (אחיינו של צלאח א-דין) את החומות, מחשש שמא הצלבנים ישתלטו שוב על העיר ויזכו בביצוריה. ירושלים הפכה שוב לעיר פרזות למשך מאות שנים.

מאז התקיימה נוכחות יהודית בהר ציון יותר מ-250 שנה. תחילתה בשנת 1236, לפי מכתבו של סוחר יהודי מצרי, אשר נמצא בגניזה הקהירית, לפיו ניהל משא ומתן עם מושל העיר לחידוש היישוב היהודי בה. הוא השיג היתר ליהודים לעלות לרגל לירושלים ולצבע יהודי בשם: ברוך הטוב והמטיב, לגור בה. על קיומה של השכונה יש עדויות מראשית המאה ה-14 מפי נוסע נוצרי יעקב מוורונה ורבי אשתורי הפרחי. הרמב"ן, לפי אחת ההשערות, היה בשנת 1267 בבית הכנסת בהר ועליו הוא כתב את הדברים הבאים: "ומצאנו בית חרב בנוי בעמודי שיש וכיפה יפה, ולקחנו אותו לבית הכנסת". (אמנם התאור מיוחס לבית הכנסת הרמב"ן, אך זהו זיהוי מאוחר, מן המאה ה-19, ומבנים שתאורם דומה היו בעיר). קיצה של השכונה בא כאשר הסולטאן הממלוכי אל-מלכ אל-אשרף סייף א-דין קאיתבאי (1468 - 1496) הגביל את תנועת היהודים באזורים נוצרים רגישים כמו הר ציון.

התקופה העות'מאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הר ציון, צילום מ-1903, טרם הקמת כנסיית הדורמיציון

סולטאני העות'מאנים, באמצעות מהנדסיהם, בנו אמנם את חומות ירושלים, אך הותירו את הר ציון מחוץ לתחומי העיר. בעקבות כך הפך הר ציון לאתר קבורה נוח ליושבי העיר הנוצרים, המוסלמים והיהודים. השער שהוביל את יושבי העיר אל הר ציון נקרא בערבית "באב צַהְ‏יוּ‏ן" (باب صهيون - שער ציון.) או "בּאבּ א-נֶ‏בּ‏י דָ‏אוּ‏ד" (باب النبي داود - שער הנביא דוד, על-שם דוד המלך), או בָּאבּ חָארַת אל-יַהוּד (باب حارة اليهود - שער הרובע היהודי, ממנו היה המעבר לרובע היהודי).

במאה ה-19, עם שיפור היחס כלפי בני הדתות שאינן מוסלמיות והחלת חוקי הקפיטולציות, שבו הנוצרים להר ציון ובנו בו מבני דת רבים. הסנונית הראשונה הייתה סמואל גובאט, הבישוף הפרוטסטנטי של ירושלים, אשר כבר ב-1852 הקים את מבנה הציבור הגדול הקרוי עד היום על שמו בהר ציון. בעשור הראשון של המאה העשרים הוקמה על ההר על ידי מוסדות קתוליים גרמניים כנסיית הדורמיציון.

מלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת הסיבות לנחיתות האסטרטגית של ירושלים היהודית במלחמת העצמאות הייתה העדר רצף טריטוריאלי בין האזורים בשליטה יהודית ברחבי העיר, ביניהם גם הרובע היהודי. בימים כתיקונם נשמר הקשר עם השכונות היהודיות דרך שער יפו, שלידו עבר מדי יום אוטובוס מספר 2 של חברת המקשר. אוטובוס זה אפשר לנוסעים וכן לאספקת מזון ותרופות להגיע לרובע היהודי. לאחר שכניסת האוטובוס נחסמה על ידי ערבים בשער יפו, הועברה האספקה אל תושבי הרובע דרך שער ציון, אך כלי הרכב לא יכלו להיכנס פנימה ולכן האספקה נלקחה כולה על גב סבלים בין החומות אל תוך הרובע היהודי.

מפקדת ארגון ההגנה הכינה תוכנית להשתלטות על ירושלים עם תום המנדט הבריטי. מטרת התוכנית, שנקראה מבצע קילשון הייתה ליצור רצף טריטוריאלי יהודי בירושלים, ועל ביצועה הופקדה חטיבת עציוני (היא חטיבת ירושלים). בתוכנית זו שולב גם מבצע שפיפון, שנועד להרחיב ולבסס את גבולות הרובע היהודי על ידי הכוחות המוצבים במקום. שער ציון ומספר נקודות אסטרטגיות היו להלכה בידי הצבא הבריטי, עד ל-13 במאי 1948. כאשר יצאו החיילים הבריטים האחרונים דרך שער ציון, הם מסרו את "מפתחות השער" לידי הרב ויינגרטן, ראש ועד יהודי העיר העתיקה שכונה "המוכתר של הרובע". הבריטים עזבו את ירושלים העתיקה והחדשה לקראת יציאתם את הארץ עד ה-15 במאי 1948. באותו היום הוכרז על הקמת מדינת ישראל בתל אביב.

מקום ניסיון הפריצה במבצע קדם ליד שער ציון

ב-16 במאי 1948 פתחו הערבים במתקפה על הרובע היהודי ובבוקר ה-18 במאי התברר כי ללא תגבורת הוא עלול ליפול לידי התוקפים. דוד שאלתיאל, מפקד חטיבת עציוני ומרחב ירושלים, הכינו תוכנית לפריצה אל הרובע היהודי. הכוח העיקרי של חטיבת עציוני אמור היה להיכנס דרך שער יפו, ומחלקה מן הגדוד הרביעי, גדוד "הפורצים" בחטיבת הראל של הפלמ"ח, בפיקודו של דוד אלעזר (דדו), אמורה הייתה לערוך התקפת הסחה על הר ציון. בשעה 23:00 בלילה, בין ה-18 ל-19 במאי 1948, החלה הפעולה המשולבת. הפריצה הגדולה דרך שער יפו נבלמה, עקב הגנה עזה מצד הערבים, אשר ישבו בעמדות מבוצרות בחומות העיר וסביבתן. כוח ההסחה, לעומת זאת, הצליח לחצות את גיא בן הינום סמוך לבריכת הסולטאן ולטפס ללא הפרעה כמעט במעלה הר ציון בעזרת דוידקה, תותח ומרגמות. הכוח התמהמה אמנם בלחימה, כאשר עבר מחדר אל חדר במתחם כנסיית דורמיציון, אך בתוך שעות ספורות היה הר ציון כולו בידי הפלמ"ח. בשל כך, הוחלט לנסות ולפרוץ אל הרובע היהודי דרך שער ציון, במקום התוכנית המקורית לפרוץ דרך שער יפו.

הודעה על הפריצה הועברה למטה הרובע, וכן נערכו תיאומים עם מפקדת חטיבת עציוני. סוכם כי כוח של עציוני יכנס בעקבות הכוח של הראל, ויתָגבר את מגיני הרובע. פיצוץ השער היה בשעה 02:00 לפנות בוקר, ודדו וחבריו שעטו פנימה. אך במהרה התברר כי חלק מן הלוחמים מותשים מימי לחימה ארוכים ללא מנוח. הם נרדמו בעת ההמתנה לפיצוץ, ואפילו הרעש הנורא לא הצליח להעירם. בעדות שנמסרה לאחר מכן סיפר יצחק רבין:[דרוש מקור]

"...החזקנו בהר ציון במשך 40 שעה של פעולה ללא הפסקה, לאחר 10-7 ימי קרבות במשלטים. האנשים נרדמו ליד הנשק, האנשים נרדמו בשעת ההתקפה, לא הייתה להם כל הפוגה, לא קיבלנו כל תוספת להחזקת הר ציון."

לאחר שהתעוררו, נכנסו לוחמי הפלמ"ח בשער ציון, וחברו לכוחות ההגנה והאצ"ל ברובע היהודי. המחלוקת מי ימשיך להחזיק בשער ציון, עוררה סכסוך בין מפקדת עציוני לבין מפקדת הפלמ"ח[דרוש מקור]. הסכסוך גרם לנטישת שער ציון ללא שמירה והגנה. וכך אירע, שבאותו לילה עצמו, כאשר נכנס כוח של הלגיון הירדני לתוך העיר העתיקה, הוא תפס ללא התנגדות את שער ציון.

ב-18 ביולי 1948 נעשה ניסיון נוסף לפרוץ לעיר העתיקה על ידי פריצה ממספר כיוונים. על פי התוכנית, אחד מראשי חוד הכוח היה אמור לפרוץ את החומה בסמוך לשער ציון, במבצע שקיבל את השם מבצע קדם. עתה הוכנה תוכנית לפרוץ את החומה על ידי פיצוצה. מדעני חיל המדע פיתחו פצצות מיוחדות, שצורתן קונוס, על פי התצורה והמנגנון של הפצצות ששמשו את פורצי הסכרים במלחמת העולם השנייה (על בסיס מטען חלול). כיוון ששער ציון היה מבוצר ומוגן בידי כוחות הלגיון הירדני, הוחלט לבצע את הפריצה במרחק מה מערבה ממנו. קשיים רבים בהעלאת ה"קונוס" אל הר ציון על ידי הכוח, גרמו לכך שהוא הופעל לבסוף מעט לפני 05:00 לפנות בוקר. רעם הפיצוץ החריד את כל העיר, ודוד שאלתיאל ראה את נצוצות הנפץ ממפקדתו בימין משה והיה משוכנע שהחומה נפרצה. הקונוס פגע בחומה, אך לא הצליח לפעור בה פתח, ולא התאפשרה פריצה לתוך העיר העתיקה.

הר ציון בשנות ה-50

תקופת העיר החצויה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות אירועי מלחמת העצמאות, נמצא הר ציון, ללא השער, בחזית מדינת ישראל למשך 19 שנים. מיקומו היה בקו העירוני אשר חצה את ירושלים עד איחודה עם ירושלים העתיקה לאחר מלחמת ששת הימים. באותן שנים, יכלו ישראלים שחפצו בכך, לצפות מגג קבר דוד שבפסגת ההר אל עבר העיר העתיקה. קרנו של הר ציון עלתה מאוד בתקופה זו, מפני שהיה האתר המקודש העיקרי שנותר בידי ישראל, לאחר שנחסמה הגישה לשאר המקומות המקודשים בעיר שנותרו תחת שליטה ירדנית. לכן התקיימו בהר טקסים דתיים רבים‏[15]. בתשעה באב מידי שנה נהגו יהודים לעלות להר ציון ל"מצפה הבית" כדי לצפות על הר הבית והכותל המערבי[16].

העלייה להר ציון הייתה אז דרך שביל עפר תלול, שטיפס מתחתית גיא בן הינום, וההולכים בו היו נתונים לסכנת ירי מידי חיילי הלגיון הירדני שעמדו על החומות. בשנת 1964 נסלל כביש גישה אל ההר, "כביש האפיפיור". הכביש, שעבר בשטחי ההפקר, נסלל בהסכמת הירדנים, לקראת ביקור האפיפיור פאולוס השישי בהר ציון. הכביש שימש לאחר הביקור לתנועת ישראלים.

מסורות דתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבר דוד המלך[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור של קבר דוד המלך משנת 1887

המסורת היהודית העיקרית הקשורה בהר ציון קשורה בקבר דוד המלך על פסגתו. המקורות הכתובים הראשונים הקושרים את ההר לדוד המלך הם מן התקופה המוסלמית הקדומה. בתנ"ך נכתב "וַיִשְכּב דָוִד עִם אֲבֹתָיו וַיִקּבֵר בּעִיר דָוִד" (ספר מלכים א', פרק ב', פסוק י') אך קשה לקבוע אם הר ציון באותה עת נחשב לחלק מ"עיר דוד". בחפירות ארכאולוגיות שנערכו באתר בשנות ה-80 על ידי גבריאל ברקאי, התגלתה במרחק מה מערת קבורה המתוארכת לימי מלכי יהודה, אך לא ניתן לזהותה בוודאות כקברו של דוד המלך.

המוסלמים מכנים את המקום "קבר הנביא דוד" (قبر النبي داود "קבּר א-נבּי דאוד"), ואת המתחם שסביבו, שבו נמצא כיום בית כנסת, "מקאם נבי דאוד" (مقام نبي داود), כיוון שדוד המלך נחשב באסלאם כנביא.

בית כייפא הכהן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה הביזנטית החלו להתפתח מסורות נוצריות בהר ציון, דבר שהקנה לו חשיבות רבה, עד כדי הקפתו בחומה והכללתו בתחומי העיר. באותה תקופה החלו לזהות בשיפולי ההר את בית כייפא הכהן, אשר על פי הברית החדשה כינס את הסנהדרין בביתו ושם התקבלה ההחלטה להסגיר את ישו לרומאים. ספק אם כייפא אכן התגורר בהר ציון, וסביר יותר שחי בקרבת בית המקדש, בתחומי הרובע היהודי של היום.

התכחשותו של פטרוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנסיית פטרוס אין גליקנטו

באותו אתר זוהה גם המקום שבו פטרוס התכחש לישו שלוש פעמים לאחר שהוסגר לידי הרומאים:

"ויתפּשׂוּ אותו ויוליכוהו ויביאוהו בית הכוהן הגדול ופטרוֹס הולך אחריו מרחוק. ויהי כי ביערוּ אש בתוך החצר וישׁבוּ יחדיו וישׁב גם פּטרוֹס בתוכם. ותראהוּ שׁפחה אחת יושב נגד האוּר ותבּט בו ותאמר: 'גם זה היה עִמו'. ויכחש בו ויאמר: 'אשה, לא ידעתיו'. ועוד מעט ויראהוּ איש אחר ויאמר: 'גם אתה מהם', ויאמר פּטרוֹס: 'בן אדם, לא מהם אנוכי'. ואחרי עבור כשעה אחת טען איש אחר לאמור: 'אמנם גם זה היה עִמו כי גלילי גם הוא'. ויאמר פּטרוֹס: 'בן אדם, לא ידעתי מה אתה אומר', ועודנו מדבר והתרנגול קרא. וייפן האדון ויבּט אל פּטרוֹס, ויזכור פּטרוֹס את דבר האדון אשר דיבר אליו לאמור: 'בטרם יקרא התרנגול תכחש בי שלוש פעמים'. ויצא פּטרוֹס החוצה וימרר בבכי."

הבשורה על פי לוקס, פרק כ"ב 54-62, תרגום דעליטש

אירוע זה מונצח היום בכנסייה מודרנית הנקראת פטרוס אין גליקנטו ("פטרוס של קריאת התרנגול" - בלטינית: גליס=תרנגול, קנטו=קריאה).

הסעודה האחרונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסורת מאוחרת יותר מן התקופה הצלבנית הצביעה על הר ציון כמקום בו התקיימה הסעודה האחרונה, כמתואר בברית החדשה. בעקבות השתרשותה של מסורת זו, הקימו הצלבנים כנסייה על קברו של דוד המלך הקיימת עד היום ונושאת שם זה. מבחינה גאוגרפית אין היגיון בקביעה זו, ונראה כי ביטאה את הרצון לקשור את דוד לדמותו של ישו, שמזוהה בברית החדשה כצאצא של דוד המלך, ונתפס כ"משיח בן דוד".

תרדמתה של מרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסורת מאוחרת מאוד מן המאה ה-19 קושרת את תרדמתה של מרים להר ציון. על פי מסורת זו, מותה של מרים אם ישו לאחר שנרדמה. המסורת הנוצרית מזהה את הר ציון כמקום שבו נרדמה מרים לנצח, ולאחר מכן הועברה לקבורה בקבר מרים שבתחתית נחל קדרון (מסורת אחרת מצביעה על קברה באפסוס שבטורקיה). כנסיית דורמיציון הבנדיקטינית-גרמנית מציינת היום את המסורת זו.

אתרים בהר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנסיית דורמיציון בהר ציון
הכניסה למרתף השואה
  • קבר דוד המלך הוא האתר היחיד בהר ציון הקדוש ליהדות, לנצרות ולאסלאם. המקום פועל כבית כנסת, אשר בקצהו הצפון-מערבי חדר לא גדול ובו סרקופג ענק עטוף בפרוכת רקומה. הסרקופג נסמך אל קיר המתוארך לתקופה הרומית, אשר במרכזו גומחה הפונה צפונה. ייתכן כי מדובר בחלק ממבנה תפילה יהודי (הגומחה פונה בקו כללי להר הבית), ואולי זהו אחד השרידים עליו מעיד הנוסע מבורדו. בגג המבנה ישנה תצפית דרומה, מזרחה וצפונה וניתן לראות ממנה את רכס ארמון הנציב, מדבר יהודה, הר הזיתים ומעט מן העיר העתיקה. גג זה שימש מבקרים יהודים בירושלים בין השנים 1948-1967 כנקודת התצפית הקרובה ביותר לכותל המערבי, כאשר העיר העתיקה הייתה בידי ירדן. חלק מהגג הנו מוזיאון צנוע בשם חדר הנשיא אשר מנציח את חייו ופֹ‏עלו של הנשיא השני יצחק בן צבי. הלה נהג לבקר בימי כהונתו בתצפית, אך מחשש מפני הצלפים הירדנים, וצפה מתוך חלון החדר בו נמצא היום המוזיאון.
  • מרתף השואה השוכן מול קבר דוד מצד מזרח הוא המוזיאון להנצחת השואה הראשון בעולם. המוזיאון הצנוע נחנך בשנת 1948 על ידי הרב שמואל זנוויל כהנא, ששימש כ"מושל הר ציון" באותה עת. הדגש במוזיאון הוא על הנצחת קהילות, ותכניו חרדיים, בהתאם להשקפתם של בני המשפחה המנהלת אותו כיום.
  • חדר הסעודה האחרונה שוכן בקומה השנייה, מעל קבר דוד המלך (הכניסה מסביב, מול כנסיית דורמיציון). על פי מסורת ימי־ביניימית, זהו המקום בו סעד ישו את סעודתו האחרונה. המבנה אופייני לכנסיות צלבניות וכולל קמרונות צולבים וכותרות עמודים בסגנונות שונים. בפינה הדרום-מערבית ישנו גרם מדרגות המוביל אל קומת הקריפטה, בה נמצא קבר דוד.
  • כנסיית דורמיציון נבנתה בשנת 1906 על ידי הקיסר הפרוסי וילהלם השני, והיא כוללת מבנה עגול בעל גג חרוט אפור ומגדל פעמונים. הקרקע נמסרה לקיסר במתנה מאת סולטאן הטורקי. הוא העניק אותה כמחווה של רצון טוב לקהילה הגרמנית-קתולית בירושלים, אף כי (הגרמנים בעיקרם פרוטסטנטים-לותרנים). האגדה הירושלמית מספרת כי הגרמנים-הקתולים הגיבו במחווה משלהם ועיצבו את מגדל הפעמונים של הכנסייה בדמותו של וילהלם. הכנסייה הוקדשה להנצחת הירדמותה של מריה (לעיל), ולכן המיצג המרכזי בקריפטה הוא פסל של "מריה הישנה", ומעליה [פסיפס של נשים הלבושות בסגנון "מקראי", המלוות אותה בדרכה האחרונה. היום המתחם כולל גם בית הארחה וחנות מזכרות.
  • כנסיית פטרוס אין גליקנטו ("פטרוס של קריאת התרנגול") מציינת את התכחשותו של פטרוס לישו לפני שהספיק התרנגול לקרוא שלוש פעמים. הכנסייה נבנתה בשנים 1924-1931 בסגנון נאו-ביזנטי בצורת צלב וכיפה גדולה במרכזה. חפירות ארכאולוגיות שנערכו במקום חשפו וילה מפוארת מימי הורדוס, הכוללת מערכת מערות ששימשו באופן חלקי למגורים במשך מאות שנים. כן נתגלו שרידי מנזר וכנסייה מן התקופה הביזנטית, ונראה שזוהי כנסיית "החרטה של פטרוס", שחודשה בתקופה הצלבנית והפכה ל"פטרוס אין גלינקנטו". המקום שייך לצרפתים-קתולים ממסדר האסומפסיוניסטים.
  • מכון אמריקאי לחקר ארץ הצבי אוניברסיטה אמריקאית ללימודי ארץ הקודש. הוקמה בשנת 1957 ועברה למשכנה הנוכחי בהר ציון בשנת 1967. המבנה המקורי הוקם בשנת 1853 על ידי סמואל גובאט, הבישוף הפרוטסטנטי של ירושלים כבית ספר ובית יתומים. בחצר המכון שוכן בית הקברות הפרוטסטנטי.

בתי קברות בהר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחום ההר קיימים מספר בתי קברות, השייכים לעדות השונות שחיו בעיר‏[17].

בית קברות יהודי ("סמבוסקי")[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בית הקברות סמבוסקי

בית הקברות משתרע על מורדותיו התלולים של הר ציון. עקב השיפוע החד, רוב המצבות נעתקו ממקומן, ונשמטו לתחתית ההר. יהודים קברו בבית קברות זה את מתיהם במשך מאות שנים, עד 1946, כשנתיים לפני קום המדינה. בבית קברות זה נהגו גם לקבור גניזות שנאספו בבתי כנסת בעיר בעתיקה, וכן חלקי אבנים שנשרו מן הכותל המערבי. מקור השם סמבוסקי אינו ברור ויש הסוברים כי הוא כשם משפחה שהקימה את בית הקברות. לעומתם סוברים אחרים כי בית הקברות שהיה מיועד לעניי ירושלים, קיבל את שם הפת שנהגו לאכול - סמבוסק. השד"ר ר' גדליה שהגיע לירושלים בשנת 1700 מספר על שני בתי קברות האחד - הישן על מדרוני הר ציון, והשני - החדש על מדרוני הר הזיתים.

בית קברות קראי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הקברות הקראי נמצא בתחתית ההר ממש, באפיק גיא בן הינום. הקראים יושבי ירושלים קברו את מתיהם כאן עוד בדורות קדומים. בית הקברות נטוש ללא השגחה ובמקום חלקי מצבות עם כתובות בעברית. עד למלחמת ששת הימים עבר הגבול עם ירדן בסמוך לבית הקברות.

בית קברות נוצרי ארמני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הקברות נמצא ליד שער ציון בחומת העיר הדרומית בקרבת הרובע הארמני. במתחם בית הקברות נמצאת כנסיית כייפא, ובצידה מבנה ובו מנהיגי הקהילה הארמנית בירושלים והפטריארכים הארמנים. בבית הקברות ניצבת אנדרטה לחיילים ארמנים מתנדבים ששירתו בחטיבה הצרפתית בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה, שנפלו בנחל עירון בקרב עם הטורקים, הידוע כקרב בנחל תרצה.

בתחום בית הקברות הארמני הייתה בעבר חלקה קטנה ששימשה לקבורת קתולים. בין היתר, נטמן כאן ב-1835 כריסטופר קוסטיגן. לאחר מלחמת ששת הימים, נמצאה המצבה על ידי זאב וילנאי שאף קבע אותה בקיר הפנימי של גדר בית הקברות. על המצבה כתוב (מתורגם מאנגלית):

"עצור, ההלך, וקרא לא בלי דמעות! אבן זו מכסה את כריסטופר קוסטיגן, בנו השלישי של סילבסטר קוסטיגן מדבלין, צעיר מוכשר ומקסים. לפי בקשתו של אביו הנוטה למות, למד בקולג' מיינותווד שבהיברניה (אירלנד), הצטיין ביותר במדעי-הרוח. ברצותו לסקור את המקומות הקדושים נתקף קדחת בים האספלט (ים המלח), הובל לירושלים בידי 'שומרוני טוב', ובטיפול מסור ובעמל רב, הובא למנזר הפרנציסקנים. הוא מת ונערך לו טקס קבורה, לפי מנהג הכנסייה הקתולית, בידי אבות המנזר הנכבדים, בשנת הישועה 1835, והוא בן 25 שנה. בנה האהוב, נפטר בארץ נכר, ואמו האוהבת הציבה את המצבה. הו, בן! לו תקבל אותך 'ציון השמימית', מקום שם אין מוות, אין אבל ואין ייסורים, אלא שוררת בו שמחת עולם".

בית קברות נוצרי יווני קתולי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית קברות קטן, נמצא בסמוך לכניסה ל"מכון האמריקאי" (ממוקם במבנה הקולג' של סמואל גובאט). הקברים חפורים בקיר ובמקום כתובת בערבית: "מקבּרת טאיפַת אלרום אלקתולים" משמעות הכתוב: "בית קברות של עדת היוונים הקתולים".

בית קברות נוצרי קתולי (לטיני)[עריכת קוד מקור | עריכה]

נמצא סמוך לחומה הדרומית של העיר בקרבת שער ציון. (בעקבות רציחתו של השומר הנוצרי נסגר בית הקברות, ורק לעתים רחוקות, בעת לוויה או ביקור, ניתן להציץ פנימה)‏[18].

בבית הקברות קבור אוסקר שינדלר, חסיד אומות העולם, שביקר בישראל 16 פעמים, עד שנפטר בשנת 1974 ונקבר לבקשתו בירושלים‏[19]. הסצנה האחרונה בסרט רשימת שינדלר על תקופת השואה מציגה את שחקני הסרט, מלווים בניצולים האמיתיים שגילמו, צועדים יד ביד בבית הקברות בהר ציון ומניחים אבן על מצבתו.

בית קברות נוצרי פרוטסטנטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הקברות משתרע במורד ההר בסמוך אל "המכון האמריקני", והכניסה אליו היא דרך חצר המכון. קבורים בו מיסיונרים פרוטסטנטים שגרו בירושלים ויהודים שהתנצרו בהשפעתם, חיילים גרמנים שהוצבו בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה, שוטרים וחיילים בריטים שנפטרו בתקופת המנדט הבריטי, ואף אלה שמצאו את מותם בידי ארגונים צבאיים לפני קום המדינה.

בית הקברות נמצא מצידו האחד של גיא בן הינום, ומן העבר השני נמצאת שכונת אבו תור. בקרבות שהתחוללו בסביבה במלחמת ששת הימים נהרסו מקצת מן המצבות, אך שוקמו לאחר המלחמה.

בבית הקברות קבורים אישים מפורסמים בקורותיה של ירושלים, בהם: הוריישו ספאפורד מייסד המושבה האמריקאית בירושלים, סמואל גובאט מהנודעים שבמיסיונרי ירושלים ובונה המבנה בו נמצא המכון האמריקני, מיכאל שלמה אלכסנדר יהודי מומר וראש הכנסייה הפרוטסטנטית הראשון בירושלים, קונרד שיק גרמני, ארכאולוג וחוקר ארץ ישראל, פלינדרס פיטרי, חוקר ארץ ישראל ומנסח עקרונות הארכאולוגיה המודרנית, הבריטי ג'יימס לסלי סטרקי מנהל החפירות בתל לכיש שנהרג על ידי ערבים בדרכו לפתיחת מוזיאון רוקפלר, ארנסט מסטרמן, רופא בבית החולים של המסיון האנגלי, מזכיר הקרן לחקר ארץ ישראל וראש ה-PEF בפלשתינה (מוכר כמי שמדד את מפלס ים המלח, סמוך לעין פשח'ה).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רחל אליאור, "והר ציון טבור הארץ", ארץ ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה [ספר טדי קולק], כרך כח, ירושלים תשס"ח, עמ' 1--13

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הרב ד"ר ש"ז כהנא, חוויות הביקור במרתף השואה, אתר מורשת
  2. ^ נתן שור, תולדות ירושלים, עמוד 24
  3. ^ ספר בראשית, פרק י"ד, פסוק י"ח, "וּמַלְכִּי-צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם, הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן; וְהוּא כֹהֵן, לְאֵל עֶלְיוֹן".
  4. ^ נתן שור, תולדות ירושלים, עמוד 26
  5. ^ שמואל ב', פרק כ"ד, פסוק כ"ד: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-אֲרַוְנָה, לֹא כִּי-קָנוֹ אֶקְנֶה מֵאוֹתְךָ בִּמְחִיר, וְלֹא אַעֲלֶה לַיהוָה אֱלֹהַי, עֹלוֹת חִנָּם; וַיִּקֶן דָּוִד אֶת-הַגֹּרֶן וְאֶת-הַבָּקָר, בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים"
  6. ^ נתן שור, תולדות ירושלים, עמוד 38
  7. ^ דן בהט, אטלס כרטא לתולדות ירושלים, עמוד 10, הוצאת כרטא, ירושלים
  8. ^ נספח ארכאולוגי מס' 61, שער האיסיים, רשות העתיקות
  9. ^ יהודים-נוצרים, היו יהודים תלמידיו של ישו, אשר נהו אחרי תורתו. יהודים-נוצרים אלו אף כיהנו כבישופים באותה עת.
  10. ^ ספר ירושלים, התקופה הרומית והביזנטית, בעריכת יורם צפריר ושמואל ספראי, עמ' 17-18
  11. ^ 11.0 11.1 11.2 אילן שפירא, כנסיית סנט פטר אין גאליקנטו, אתר ירושלים ברשת
  12. ^ ספר ירושלים, התקופה הרומית והביזנטית, בעריכת יורם צפריר ושמואל ספראי, עמ' 81
  13. ^ אילן שפירא, על מה הרעש, מאמר באתר 50 פלוס
  14. ^ אילן שפירא, כיצד אנו יודעים היכן נמצא קבר דוד?, מאמר באתר 50 פלוס
  15. ^ אלפי מתפללים בהר ציון, דבר, 9 באוקטובר 1949
  16. ^ לקראת ט' באב, דבר, 29 ביולי 1952
  17. ^ מרבית האמור בפסקה - "בתי קברות בהר", מבוסס על אנציקלופדיית וילנאי לירושלים
  18. ^ זאב ח' ארליך, קוסטיגן, מולינה ולינץ' בים המלח, מכללת יעקב הרצוג
  19. ^ דני רובינשטיין, תודה, גרציה, דנקה, באתר הארץ, 19 ביולי 2007