אלברטו מורביה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אלברטו מורביה
Alberto Moravia
לידה 28 בנובמבר 1907
רומא, ממלכת איטליה ממלכת איטליהממלכת איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 26 בספטמבר 1990 (בגיל 82)
רומא, איטליה איטליהאיטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה אלברטו פינקרלה
מדינה איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה קמפו ורנו עריכת הנתון בוויקינתונים
שם עט Alberto Moravia עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה איטלקית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה רומן, תסריט, מסה עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות Gli indifferenti, Boredom, Disobedience, Contempt, Racconti romani, Agostino, Il conformista, בפסקה זו 2 רשומות נוספות שטרם תורגמו עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות מ-1929 עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג
  • Carmen Llera (198626 בספטמבר 1990) עריכת הנתון בוויקינתונים
  • Dacia Maraini (19621978) עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • Marzotto Prize (1954)
  • פרס סטרגה (1952)
  • פרס ויארג'יו-ורסיליה הבינלאומי (1983)
  • פרס ויארג'יו עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אלברטו מורביהאיטלקית: Alberto Moravia, במקור אלברטו פינקרלה (Alberto Pincherle; ‏28 בנובמבר 190726 בספטמבר 1990) היה סופר איטלקי ועיתונאי. הרומנים שלו עסקו בנושאים מודרניים כגון מיניות, ניכור ואקזיסטנציאליזם.

הוא ידוע בפרט בשל הרומן הראשון שלו "האדישים" (Gli Indifferenti), שפורסם ב-1929, ובשל הרומן האנטי-פשיסטי "הקונפורמיסט" (Il Conformista), שהיה הבסיס לסרט "הקונפורמיסט" (1970), בבימויו של ברנרדו ברטולוצ'י. רומנים אחרים שלו שהועברו לקולנוע הם "הבוז" (Le mépris) בבימויו של ז'אן-לוק גודאר (1963), "שעמום" (La Noia) והועלה בארצות הברית ב-1963 בשם "הבד הריק" (The empty canvas) ו"לה צ'וצ'ארה" (שתי נשים) בבימויו של ויטוריו דה סיקה ובכיכובה של סופיה לורן.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנותיו המוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלברטו פינקרלה (שם העט מורביה הוא שם המשפחה של סבתו מצד אביו) נולד בוויה זגמבטי (Via Sgambati) שברומא, איטליה, למשפחה מבוססת מן המעמד הבינוני. אביו היהודי הונציאני קרלו היה ארכיטקט וצייר. אמו הקתולית מאנקונה טרזה איג'יניה דה מרסאניק הייתה מדלמטיה. אחיה אוגוסטו דה מרסאניק, דודו של מורביה היה תת-שר בקבינט המדיני של המפלגה הפשיסטית.

מורביה לא סיים לימודים פורמליים בבית ספר משום שבגיל תשע לקה בשחפת של העצם, שריתקה אותו למיטה במשך חמש שנים. הוא בילה שלוש שנים בבית ושנתיים בבית ההחלמה קורטינה ד'אמפצו (Cortina d'Ampezzo) בצפון איטליה. מורביה היה נער אינטליגנטי וקרא הרבה. כמה מהסופרים האהובים עליו היו דוסטויבסקי, ג'ויס, אריוסטו, גולדוני, שייקספיר, מולייר, מלארמה. הוא למד צרפתית וגרמנית וכתב שירה בשתי השפות.

ב-1925 עזב את בית ההחלמה ועבר לברסנונה (Bressanone) שם כתב את הרומן הראשון שלו האדישים שפורסם ב-1929. הרומן הוא ניתוח ריאליסטי של התנוונות מוסרית של אם מן המעמד הבינוני ושני ילדיה. ב-1927 פגש מורביה בקוראדו אלווארו (Corrado Alvaro) ומאסימו בונטמפלי (Massimo Bontempelli) והתחיל בקריירה כעיתונאי בעיתון 900 שפרסם את סיפוריו הראשונים, ביניהם הקורטיזנה עייפה (La cortigiana Stanca) (1927), פשע במועדון הטניס (Delitto al Circolo del Tennis) (1928), הגנב הסקרן (Il Ladro Curioso) ורוח רפאים (Apparizione), שניהם ב-1929.

האדישים ונידוי פשיסטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

את האדישים פרסם מורביה בכספו. מבקרי הספרות קיבלו את הספר כדוגמה ראויה לציון של סיפורת איטלקית. בשנה שלאחר מכן הוא התחיל בשיתוף פעולה עם העיתון לה סטמפה אותו ערך אז הסופר קורציו מאלאפארטה (Curzio Malaparte). ב-1933 הוא הקים עם מריו פאנונציו את כתבי העת הספרותיים Caratteri (דמויות) ו-Oggi (היום) והתחיל לכתוב לעיתון 'לה גאזטה דל פופולו' (La Gazzetta del Popolo).

השנים שלפני מלחמת העולם השנייה היו בעייתיות עבורו. השלטון הפשיסטי אסר לפרסם סקירות על גלגל המזל (Le Ambizioni Sbagliate) ‏(1935) ואסר לפרסם את הספר אגוסטינו (Agostino)‏ (1941). ב-1935 הוא נסע לארצות הברית כדי להעביר סדרת הרצאות על ספרות איטלקית.

התרמית (L'imbroglio) יצאה לאור על ידי ולנטינו בומפיאני ב-1937. כדי להימנע מצנזורה פשיסטית הוא כתב, בעיקר, בסגנון סוריאליסטית ובאלגוריות. בין הספרים שנכתבו כך היה חלומו של העצל (Il Sogno del Pigro). אחרי שהשלטון תפס את המהדורה השנייה של המסכה (La mascherata) ב-1941 הא נאלץ לכתוב בשם עט. באותה שנה הוא התחתן עם הסופרת אלזה מורנטה אותה פגש ב-1936. הם חיו בקאפרי שם כתב את אגוסטינו.

אחרי שביתת הנשק ב-8 בדצמבר 1943 מצאו מורביה ומורנטה מקלט בפונדי, על גבול צ'וצ'ארה. חוויותיו מתקופה זו נתנו השראה לספרו שתי נשים (1958).

חזרה לרומא ופופולריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלזה מורנטה ובן זוגה אלברטו מורביה באי קאפרי בשנת 1940

במאי 1944, אחרי שחרור רומא חזר לשם מורביה והתחיל בשיתוף פעולה עם קוראדו אלווארו. הוא כתב בעיתונים חשובים כמו איל מונדו (Il Mondo) וקוריירה דלה סרה (Corriere della Sera). האחרון פרסם את כתביו עד מותו.

בסוף המלחמה עלתה הפופולריות שלו בהתמדה עם יצירות כמו האישה מרומא (La Romana) (1947), אי-ציות (La Disubbidienza) (1948), ירח דבש (L'Amore Coniugale e altri racconti) (1949) והפשיסט (Il Conformista) (1951). ב-1952 קיבל את פרס סטרגה על הספר סיפורים (I Racconti) והחלו לתרגם את הרומנים שלו בחוץ לארץ. כמו כן החלו לעבד את ספריו לקולנוע. ב-1952 עובד ספרו הפרובינציאלית (La Provinciale) על ידי מריו סולדאטי (Mario Soldati). ב-1954 ביים לואיג'י זמפה את האישה מרומא. ב-1953 הקים מורביה את כתב העת הספרותי נושאים חדשים (Nuovi Argomenti) שהעסיק את פייר פאולו פאזוליני בין עורכיו.

בשנות החמישים הוא כתב הקדמות ליצירות כמו 100 סונטות של ג'וּזפה ג'וֹאקינו בֶּלִי (Giuseppe Gioachino Belli) ותהלוכות ברומא של סטנדל. מ-1957 ואילך הוא כתב, גם, ביקורת קולנוע עבור השבועונים L'Europeo ו-L'Espresso.

שעמום (La noia) וחייו המאוחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1960 הוא פרסם את אחד מספריו הידועים ביותר – שעמום (La noia). סיפור על קשר מיני בעייתי בין צייר צעיר ועשיר, המנסה למצוא משמעות לחייו, לנערה נינוחה ברומא. הספר זכה בפרס ויארג'ו וצולם לסרט על ידי דמיאנו דמיאני ב-1962.

ב-1962 נפרדו מורביה ואלזה מורנטה. הוא עבר לגור עם הסופרת הצעירה דאצָ'ה מָרָאיני (Dacia Maraini). הוא התרכז יותר ויותר בתיאטרון. ב-1966 ייסד יחד עם מראיני ואֶנצו סיצ'יליאנו (Enzo Siciliano) להקה שנקראה "קיפוד" (Il Porcospino), שהעלתה מחזות של מורביה, מראיני, קרלו אמיליו גאדה ואחרים.

ב-1967 ביקר מורביה בסין, יפן וקוריאה. ב-1971 פרסם את הרומן אני והוא (Io e lui), אודות תסריטאי והפין העצמאי שלו ועל הסיטואציות אליהן הוא נקלע. כמו כן פרסם את המאמר שירה ורומן (Poesia e romanzo). ב-1972 נסע לאפריקה, מסע שהיווה השראה ליצירתו "לאיזה שבט אתה משתייך?" (A quale tribù appartieni?), שפורסמה באותה שנה. בעקבות מסעו ליפן, כולל ביקור בהירושימה, פרסם סדרה של מאמרים בכתב העת "ל'אספרסו" על הפצצה האטומית. אותו נושא נמצא גם ברומן "המתבונן" (L'Uomo che Guarda) (1985).

אוסף הסיפורים הקצרים "סיפורים אירוטיים" (La Cosa e altri racconti) הוקדש לכרמן יֶרה (Carmen Llera), בת זוגו החדשה, הצעירה ממנו ב-45 שנה, איתה התחתן ב-1986 .

ב-1984 הוא נבחר לפרלמנט האירופי מטעם המפלגה הקומוניסטית האיטלקית. חוויותיו משטרסבורג תוארו בספרו "יומן אירופי" (Il Diario Europeo). ב-1985 זכה בתואר אישיות אירופית.

ב-1990 נמצא אלברטו מורביה מת בחדר האמבטיה בדירתו ברומא.

נושאים וסגנונות ספרותיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנושאים השולטים ביצירותיו של מורביה הם צחיחות מוסרית, הצביעות בחיים בימינו ואי היכולת הבולטת של אנשים למצוא אושר בדרכים המסורתיות כמו אהבה ונישואים. מצבים אלה אופייניים לחיי בני המעמד הבינוני. נישואים במיוחד הם המטרה של יצירות כמו אי-ציות וירח דבש. ניכור הוא הנושא ביצירות כמו בוז (בתרגום העברי: מותה של אהבה) ושעמום. גם נושאים פוליטיים נמצאים לעיתים קרובות ביצירותיו. כך למשל בספר האישה מרומא – סיפורה של זונה המסתבכת עם המשטר הפשיסטי ועם רשת של קושרים. הריאליזם המיני הקיצוני בשעמום (1960) היה הראשון בין היצירות הניסיוניות של שנות השבעים.

סגנון הכתיבה של מורביה נחשב כבוטה ולא מצועצע ומאופיין במילים בסיסיות ושכיחות במבנה דקדוקי מורכב. ביצירות המאוחרות בולט מונולוג פנימי.

יצירותיו שתורגמו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • האשה מרומא, עברית: א. כרמי (אליעזר כרמי). יפו: הקורא, 1950
  • הפאשיסט, תורגם מאיטלקית על ידי א’ שן ארי. תל אביב: כתבים, 1953
  • ירח דבש, עברית - חיים תדמון. תל אביב: דשא, 1960
  • האשה מרומא, עברית - ס’ דן. תל אביב: מ’ מזרחי, 1962
  • בתולות רומא. (תל אביב: ע’ נרקיס), 1963
  • האדישים, עברית - י’ אברהמי. תל אביב: מ’ מזרחי, 1964
  • מותה של אהבה, תרגם מאיטלקית - אלדו פבורה [=תבור פלדי]. תל אביב: מ’ מזרחי, 1965
  • מסע בסין האדומה, תורגם מאנגלית בידי אשר דורי והושוה אל המקור האיטלקי. (תל אביב): עם עובד, 1971
  • שתי נשים, עברית - א’ אליעזר. תל אביב: דורה, 1975
  • סיפורים אירוטיים, תרגם י’ ראובני. רמת גן: כנרת, 1988
  • המתבונן, מאיטלקית - אריה אוריאלי. תל אביב: כנרת, 1993
  • אגוסטינו, תרגום מאיטלקית - דליה עמית; עריכה ואחרית דבר - אריאל רטהאוז. ירושלים: כרמל, 2001
  • אי-ציות, תרגמה מאיטלקית ענת שפיצן; ייעוץ ואחרית דבר - אריאל רטהאוז. ירושלים: כרמל, 2002
  • האדישים, תרגום מאיטלקית - דליה עמית; אחרית דבר - אריאל רטהאוז. ירושלים: כרמל, 2003

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]