גלישה אווירית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
גלישה אווירית

גלישה אווירית הוא ספורט אתגרי אווירי, המתבצע באמצעות גלשן אוויר.

גלישה אווירית היא ספורט תחרותי ותחביב לשעות הפנאי. בראשית דרכו של הענף גלשו רק במורדות מתונים בגלשני אוויר פשוטים, אך עם השנים התפתח הענף וכיום ניתן לרחף באוויר במשך שעות למרחקים עצומים ולהגיע לגובה רב בעזרת זרמי אוויר חמים עולים הנקראים - "תרמיקות".

בדומה לרחיפה, דאייה וטיסנאות משתמשים הספורטאים בכלי טיס לא ממונע שנקרא גלשון אוויר אשר שוקל 20-35 ק"ג. הגולש תלוי ברתמה המחוברת לשלד הגלשון ושולט בו בעזרת הטיית גופו ימינה ושמאלה (כדי לשלוט בגלגול) וקדימה אחורה (כדי לשלוט במהירות). החלקים הקשיחים בגלשון עשויים בדרך כלל ממתכת קלה דוגמת אלומיניום.

קיימת אפשרות המראה נוספת הנקראת המראה בגרירה. המראה מסוג זה מתבצעת כשהגולש מחזיק את הגלשון על קרקע שטוחה כשהוא מחובר בעזרת מערכת ניתוק פשוטה לחבל באורך של כ-400 מטרים ויותר. החבל מחובר לרכב (או לאולטראלייט ואפשר גם עם גלשון ממונע) אשר מאיץ ומאפשר לגולש להמריא ולטפס לגובה. כאשר הגולש מגיע לגובה מתאים הוא משחרר את עצמו מחבל הגרירה. בישראל משתמשים בעיקר בשיטה זו להמראות באזור דרום ישראל שם ניתן לעשות טיסות מרחק ארוכות.

מספר מועט של גולשים משתמשים כיום ברתמה ממונעת המאפשרת להם להמריא במשטחים פתוחים ולעשות טיסות כשהם נסמכים על המנוע המפעיל מדחף המחובר בחלק האחורי של רתמת הגולש.

תנאי טיסה טובים מושגים בדרך כלל בימים בהם יש רוח קלה עד 30 קמ"ש וכאשר תנאי מזג האוויר מאפשרים פעילות תרמלית טובה המאפשרת כאמור יציאה לטיסת מרחק המכונה קרוס (מלשון Cross Country).

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העדות הראשונה לגלישה אווירית מגיעה מספרד משנת 875 לספירה. מרבית הגלשונים הראשונים שנבנו לא עוצבו באופן בטיחותי. הבעיה העיקרית הייתה שהחלוצים בתחום התעופה לא הבינו את העקרונות הבסיסיים שגרמו לכנפי הציפורים לעוף. רק בשנות השמונים המוקדמות של המאה ה-19 הפיתוחים המדעיים והטכניים הרבים הובילו לכך שלראשונה החלו לייצר גלשונים אשר היו גם פרקטיים. אוטו ליליינטל מגרמניה אשר החל לפעול בתחום זה משנת 1874, פעל רבות למען קידום התעופה והיה האדם הראשון שתיכנן ובנה גלשון אוויר שיכול היה לשאת אדם. בהתבססו על חקירות שניהל על מעוף הציפורים הוא כתב ספר על אווירונאוטיקה (פורסם בשנת 1889) ששימש מאוחר יותר, גם את האחים רייט. בשל תרומתו הרבה בתחום זה והמידע הרב שצבר בחקירות שניהל, ליליינטל נחשב לאחד האישים המוכרים והמשפעים ביותר מבין החלוצים בתחום התעופה. כלי התעופה אותו המציא מוכר כיום כגלשון אוויר.

בשנת 1951 פרנסיס רוגאלו וגרטרוד רוגאלו רשמו פטנט על כנף גמישה, אשר כונתה בהמשך כנף רוגאלו. בשנת 1957 סוכנות החלל האמריקאית נאס"א ערכה בדיקות מקיפות אשר נועדו לבדוק שימוש אפשרי בפטנט זה לצורך מערכת ההשבה של כמוסות החלל של תוכנית ג'מיני. בהמשך מעצבי גלשוני האוויר שילבו את משטח האוויר הגמיש של כנף הרוגאלו בעיצוב הגלשונים, וכתוצאה מכך ייצרו את הקונפיגורציה המוצלחת ביותר של גלשוני אוויר בהיסטוריה.

גלישה אווירית בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

גלישה אווירית בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל מאוגדת הפעילות דרך האגודה הישראלית לגלישה אווירית - גוף הקיים מאמצע שנות השבעים ואשר קיבל רישיון מפעיל ממנהל התעופה האזרחי. האגודה מקיימת תחרויות מזדמנות ותחרויות ליגה מדי שנה, פועלת לתחזוק אתרי הגלישה, קידום נושאי הבטיחות וההדרכה ותומכת בשליחת מתחרים לתחרויות בחו"ל במידת האפשר.

בישראל, הפעילות בספורט מתמקדת בעיקר בסופי שבוע ולאורך כל השנה כאשר רב הטיסות נערכות בין סוף מרץ לתחילת נובמבר.

אתרי ההמראה הפופולרים בישראל הינם - מבוא חמה, תבור, גלבוע, זיכרון יעקב, שרונה, הר ארי, געש וצרעה. באתרים אלו מתבצעת ההמראה תוך כדי ריצה במדרון כשהגולש אוחז את הגלשון במשולש אלומיניום הנקרא משולש הניהוג.

שיא ישראל בטיסת מרחק נקבע על ידי חגי זיו ב-2005 בעת שטס מאופקים ועד מבואות אילת, מרחק של יותר מ-200 ק"מ אותם סיים כעבור 6 שעות. ושיא הגובה נקבע באזור התבור ביום חם בסוף אוקטובר 1999 על ידי יגאל ספיבק שטיפס לגובה של 4,650 מטרים.

בתקופה זו נערכת הליגה בימי שבת אחת לשלושה שבועות כאשר המשימה היא השלמת מסלול טיסה בין 50-70 ק"מ בדרך כלל הנקבע על ידי מנהל הליגה ובזמן המהיר ביותר. משתתפי הליגה משתמשים במכשירי GPS כדי לתעד את הטיסה וכדי להעביר את הנתיב אותו טסו בסוף היום אל מנהל הליגה . בעזרת תוכנה מיוחדת מחושבים יחד כל הנתיבים ונקבע ניקוד לכל משתתף. רוב התחרויות נערכות בתבור ובזיכרון יעקב ולעתים גם בשרונה כאשר נושבות רוחות מזרחיות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]