חומת ברלין
חומת ברלין (בגרמנית: Berliner Mauer) הייתה חומת בטון באורך כולל של כ-156 קילומטר אשר הקיפה את מובלעת ברלין המערבית שבשליטת מערב גרמניה. החומה חילקה בין השנים 1961- 1989 את ברלין, עד 1945 בירת גרמניה, לשני חלקים - ברלין המזרחית שבשליטת גרמניה המזרחית וברלין המערבית שבשליטת גרמניה המערבית, וכן הפרידה בין ברלין המערבית לשטחי מזרח גרמניה.
החומה נקראה על ידי השלטונות המזרח-גרמניים "חומת-הגנה אנטי-פשיסטית" (antifaschistischer Schutzwall) ו"גבול מבוצר" (befestigte Staatsgrenze), ונחשבה לאחד מסמליה העיקריים של המלחמה הקרה.
החומה הייתה אחד הסמלים המובהקים של המלחמה הקרה, והפלתה ב-9 בנובמבר 1989 הייתה אירוע המסמל יותר מכל את נפילת המשטרים הקומוניסטיים באותן שנים, ואת איחוד גרמניה בשנת 1990, וחזרת ברלין המאוחדת להיות בירתה של גרמניה.[1]
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע
בועידת פוטסדאם שנערכה ביולי 1945, לאחר כיבוש וכניעת גרמניה, ושננעלה מספר ימים לפני תום מלחמת העולם השנייה, הוחלט על חלוקת גרמניה לארבעה אזורי כיבוש. ארבעת האזורים נשלטו על ידי ארבע המעצמות דאז, ברית המועצות, צרפת, בריטניה וארצות הברית. [2] החלטה נוספת בוועידה הייתה בנוגע לפיצויי המלחמה שיילקחו מגרמניה ויועברו למדינות המנצחות. בברלין, שנכבשה על ידי הצבא האדום באפריל 1945, בוצעה חלוקה דומה. שטחה חולק לארבעה רובעים, כששטחו של הרובע הסובייטי גדול בהרבה משטחו של כל אחד משלושת הרובעים האחרים. במסגרת ההסדרים בין המעצמות לא נקבעו סידורי גישה הולמים של כוחות ארצות הברית, בריטניה וצרפת לשטחי ברלין שבאחריותן, למרות היותה נתונה בלב השטח שבשליטת ברית המועצות (מאה ושישים קילומטר מהגבול עם השטחים שבמערב גרמניה).
עוד קודם לוועידת פוטסדאם התריע צ'רציל, שטבע מאוחר יותר את המונח "מסך הברזל", בפני עמיתו האמריקאי, הנשיא הארי טרומן, על הסכנה שבנוכחות הסובייטית בלב אירופה[3]. הוא חתר לכיבוש שטחים נוספים בגרמניה ולהימנעות מנסיגה משטחים שכבר נכבשו, אך טרומן, שאך זה נבחר, נטה להתפשר עם הרוסים, וביוני נסוגו כוחותיהם לגבול שנקבע, על גדת האלבה, ופינו את מקומם לסובייטים. כבר באותו חודש, ב-23 בו, ניסתה משלחת אמריקאית לממש את זכותה למעבר אל העיר המחולקת. שיירה של מאה כלי רכב ומאות חיילים הגיעה אל נהר האלבה, ליד דסאו. לחלק מהמשלחת ניתן אישור מעבר, והיא המשיכה בליווי צבאי סובייטי כמעט עד ברלין, אך נאלצה לחזור על עקבותיה. [4]
ברלין שלאחר המלחמה הייתה הרוסה כמעט לחלוטין, ואוכלוסייתה, שמנתה יותר מארבעה מליון בני אדם טרום המלחמה, פחתה במחצית.[5] בשנת 1945 הייתה הפרדה בין חלקי העיר על ידי סימון של עמודי עץ בצבעי צהוב ולבן, שהוצבו בגבול ביניהם, אך לא היה צורך ברישיון מעבר כדי לחצותם. ב-1946 החלו שלטונות הכיבוש הרוסי להגביל את התנועה בין החלק המזרחי שבשליטתם ליתר החלקים.
[עריכה] הסגר על ברלין
 |
ערך מורחב – הסגר על ברלין |
ב-1948 החליטו שלוש המעצמות המערביות על כינון חוקה חדשה לחלקה המערבי של גרמניה. ביוני אותה שנה הוצא הרייכסמארק מהמחזור בחלק המערבי, ושטרות חדשים של מארק גרמני חולקו כנגד הישנים. בברלין הוחלפו השטרות הישנים בשטרות חדשים שעליהם הוטבעה האות B, לציון ברלין. ב-24 בחודש נקטו הסובייטים בצעד חסר תקדים וסגרו במחאה את דרכי הגישה לברלין המערבית, ששכנה עמוק בתוך השטח הסובייטי. היה זה למעשה המשבר הראשון של המלחמה הקרה, והוא בחן את נחישותה של ארצות הברית להגן על בעלות בריתה באירופה. הפתרון האמריקני למשבר היה העברה באמצעות רכבת אווירית של ציוד, מזון ודלק ל-2.5 מיליון התושבים הנצורים. לבסוף, כעבור אחד עשר חודשים, הבין סטלין כי לא ירוויח דבר ממצור זה, והסיר אותו מעל העיר במאי 1949.
ב-1949 הכריזו שלוש המעצמות המערביות על הקמת גרמניה המערבית בשטחם של אזורי הכיבוש שבשליטתן. השטח שבשליטת הרוסים הפך במקביל לגרמניה המזרחית. המובלעת המערבית של ברלין אוחדה אף היא, ונקראה מעתה ברלין המערבית.
[עריכה] סגירת הגבול בין הגרמניות
לאחר המלחמה היתה התנועה בין אזורי הכיבוש טבעית לגרמנים, שארצם לא היתה מחולקת קודם לכן. רוב האזרחים לא חשבו לעזוב את מקום מגוריהם. ואולם, התגבשותה של גרמניה המערבית יצרה מציאות חדשה, וסביב שנת 1950 החל גל של הגירה המונית שלא על מנת לחזור. כ-198,000 איש נטשו ב-1950, כ-166,000 ב-1951 וכ-182,000 ב- 1952, למרות הגבול שבוצר באותה שנה [6] . ההגירה היתה תהליך פשוט יחסית, שכן מצדו השני של הגבול מצאו המהגרים את אותן התרבות והשפה שהשאירו מאחוריהם.
ב-1952 הציע סטלין לשלוש מעצמות המערב לאחד את גרמניה, ובלבד שהמדינה המאוחדת לא תוכל לחבור לברית צבאית שתופנה כלפי אחת מהמעצמות, בכלל זה ברית המועצות. ההצעה נדחתה על ידי הקנצלר אדנאואר שבעיניו נראה טבעי כי גרמניה תהיה חלק מגוש מערב אירופאי. ההצעה הייתה מחייבת את הגרמנים לוותר סופית על השטחים שנלקחו מהם בפולין, שלזיה ופומרניה.
בתגובה הורה סטלין למנהיגי מזרח גרמניה לפעול להקמת מדינה עצמאית. הוא סבר כי הגבולות הפתוחים בין שני חלקי גרמניה הם מצב "בלתי נסבל", , והתבטא כי "על קו ההפרדה בין מזרח גרמניה ומערבה להפוך לגבול, לא קו-גבול רגיל ככל גבול, אלא גבול מסוכן..."[7]. הגבול בין שתי מדינות גרמניה נסגר ב-26 במאי 1952. במבצע שכונה "מבצע שרצים" (Aktion Ungeziefer) פונו אלפי תושבים לאורך הגבול, וגודר בגדר תיל דוקרני שלצידה רצועה מפורזת שרוחבה מספר קילומטרים . בשנים שקדמו למבצע סגירת הגבול עזבו מאות אלפי מזרח גרמנים למערב.
[עריכה] בריחת המוחות לאחר סגירת הגבול
ב-1953, משהבינו מנהיגי מזרח גרמניה כי הגישה החופשית מברלין המזרחית למערבית שמה לצחוק את עניין הגבול, החליטו בעצה אחת עם הסובייטים, להחמיר את הגבלות התנועה בין שני חלקי ברלין. עם זאת, מותו של סטלין במארס 1953, מנע את יישום התוכנית בשלמותה; שר החוץ מולוטוב התבטא כי יישומה עלול להביא "להפרה של הסדר הקיים".[8] ברלין נשארה אפוא אזור החיץ היחיד בין שני הצדדים שלא גודר. טרם בניית החומה היה הגבול בין ברלין המזרחית והמערבית, באורך של 45 קילומטר, האזור היחיד בגרמניה המזרחית שבו ניתן היה לעבור לגרמניה המערבית כמעט ללא כל קושי.
ב-16 ביוני 1953 פרצה בברלין, בעקבות התקוממות דומה בצ'כוסלובקיה, התקוממות של פועלי בניין, שהפכה עד מהרה להתקוממות של כלל פועלי התעשייה, בתגובה למכסות ייצור מוגזמות שהוטלו עליהם. תושבי מערב ברלין חצו את קוי החיץ והצטרפו להפגנות; חנויות מכר בבעלות ממשלתית הוצתו. על שער ברנדנבורג טיפסה קבוצה של מפגינים צעירים ותלשה ממנו את דגל ברית המועצות. בתגובה הכניסו הסטובייטים טנקים לתוך העיר , ירו לעבר מפגינים והכריזו על תקנות חירום.
לאחר מותו של סטלין חשבו הסובייטים כי הפתרון לבעית הבריחה הוא הקלות בתנאי חייהם של תושבי מזרח גרמניה, ועל ידי כך הפחתת התמריץ להגר. עם זאת, לא עלה בידם להביא לשיפור המקווה. בזמן שמערב גרמניה, בתמיכת מדינות המערב, הפכה למדינה משגשגת, נשרכה שכנתה המזרחית מאחור. רמת החיים הלכה וירדה, והדיבורים על "בניית סוציאליזם" בצד מעשים שכללו הפקעת רכוש פרטי ואיסור על מסחר פרטי, הובילו לגל הגירה חסר תקדים: בשנת 1953 ערקו למערב קרוב ל-400 אלף איש [9], ובשנים הבאות התייצב מספרם על בין 150,000 ל-250,000 בשנה. משנת הקמת מזרח-גרמניה, 1949 ועד לבניית החומה ב-1961 ערקו יותר מ-3 מיליון מזרח-גרמנים מהמזרח אל המערב - כשישית מתושביה. [10] הייתה זו בריחת מוחות של ממש - רובם היו אקדמאים, מורים, רופאים, מהנדסים או בעלי מקצוע מיומנים; כך, למשל, ערקו ביום אחד כל חברי מחלקת המתמטיקה של אוניברסיטת לייפציג. לא רק גרמנים ערקו - גם אזרחים צ'כים ופולנים, שהזדמנו לברלין המזרחית.
ב-1958 התבטאו מנהיג ברית המועצות, חרושצ'וב ועושה דברו המזרח-גרמני ולטר אולבריכט בחריפות בשאלת ברלין. אולבריכט , מנהיג מזרח-גרמניה, קבע שברלין על כל גזרותיה היא חלק ממזרח גרמניה. חרושצ'וב התבטא כי "ברלין היא האשכים של המערב. בכל פעם שאני רוצה לגרום למערב לצרוח, אני לוחץ על ברלין"[11]. חרושצ'וב לא הסתפק במילים: ב-27 בנובמבר 1958 הוא העביר למערב אולטימטום לפיו על המערב לחתום על הסכם שלום לגבי גרמניה ולהפוך את ברלין המערבית לעיר חופשית.
בסוף 1960 נבחר ג'ון קנדי לנשיא ארצות הברית. כבר בראשית דרכו הנשיאותית נקלע לעימות עם הסובייטים - הפלישה הכושלת למפרץ החזירים בקובה באפריל 1961. ברית המועצות, נשענת על הישגיה בחלל ופיתוחיה בתחום הטילים והנשק הגרעיני, חשה ביטחון רב להגיע לסף עימות עם המערב. בברלין החליטו שלטונות מזרח-גרמניה על קו נוקשה יותר במעברים והגבלות גם על כניסה של תושבי מערב ברלין, שנהגו להכנס למזרח על מנת לבלות לערוך שם קניות במחירים זולים. הם ערכו ביקורות פתע ופשיטות, ותושבי המזרח שנתפסו בדרכם למערב הוחזרו לבתיהם, אך על פי הערכות השטאזי רק 15 אחוז מנסיונות הבריחה סוכלו[12] וגם אלה שנתפסו - חזרו וחצו את הגבול.
המזרח גרמנים החלו במסע תעמולה , במסגרתו הציגו את ההגירה למערב כקונספירציה קפיטליסטית, שכללה גם חטיפות של אזרחים ופיתוים לערוק בתשלום. שגריר בריה"מ בברלין, מיכאיל פרווחין, דיווח במאי 1961 לממונים עליו כי
| "ידידינו היו רוצים...כפי שהם אומרים, לסגור את הדלת למערב, לצמצם את הנהירה של האוכלוסייה מהרפובליקה ולהחליש את השפעת הקנוניה הכלכלית נגד הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית המתבצעת ישירות מברלין המערבית." | ||
[עריכה] בניית החומה
שנתיים לאחר פקיעת האולטימטום של חרושצ'וב למערב, הלך קצב הבריחה ממזרח גרמניה וגבר. במאי 1961 היגרו כ-18,000 איש, ביוני 19,200. מפעלים ומשרדים שלמים התרוקנו, וברור היה כי ללא צעד דראסטי לסגירת המעברים, מזרח גרמניה כולה בסכנה.
הכוונה לבניית חומה נחשבה בגרמניה המזרחית לסוד מדינה. ולטר אולבריכט, מנהיג גרמניה המזרחית, שהיה היוזם העיקרי לבנייתה, נכשל בפליטת פה כאשר נשאל במסיבת עיתונאים ב-15 ביוני 1961 על ידי כתבת העיתון המערב גרמני Frankfurter Rundschau שאלה שלא התייחסה כלל לחומה: "האם לדעתך הקמתה של עיר חופשית משמעה שהגבול המדיני יוקם בשער ברנדנבורג? תשובתו היתה כי "לאף אחד אין כוונה לבנות חומה".
ב-25 ביולי נשא הנשיא קנדי נאום לאומה בו התחייב להגן על ברלין המערבית, אך לא על ברלין כולה. לעוזרו דאז, וולט רוסטאו, אמר כי "אם (חרושצ'וב) יאבד את גרמניה המזרחית, יאבד גם את פולין ואת יתר מזרח אירופה...יהיה עליו לעשות משהו כדי לעצור את זרם הפליטים - אולי חומה, ואנו לא נוכל למנוע זאת." במקביל דחו הסובייטים את הצעתו של אולבריכט לסגור את המסדרונות האוויריים של שדות התעופה של ברלין המערבית, דרכם הוטסו הבורחים מערבה.
הסובייטים היו מעורבים באופן יסודי בתכנון החומה. בסוף יולי נקבע תוואי החיץ בין שני חלקי העיר על גבי מפה, ושר הפנים הוציא הוראות לתכנון וביצוע הפרויקט. החל מתחילת אוגוסט החלו גורמי בטחון לרכז את הציוד להקמת החומה, ובכלל זה מעל 18,000 עמודי בטון ומאה חמישים טון של תיל דוקרני. ב-3 באוגוסט טס אולבריכט למוסקבה וקיבל את ברכת הדרך, תוך אזהרה שאל לו לנסות ולחדור לתחומי ברלין המערבית במהלך הבנייה. המבצע קיבל את השם "מבצע ורד", לאחראי עליו מונה אריך הונקר ותאריך היעד נקבע ל-13 באוגוסט.
בחודשים האחרונים שלפני בניית החומה החלו השלטונות להתנכל לתושבי המזרח שעבדו בחלק המערבי של העיר. הם זומנו לחקירה, ולעתים הופעל עליהם לחץ לעזוב את מקום עבודתם ולעבור לעבוד במזרח. הלחץ הגובר הפך את זרם הבורחים לשיטפון: ביולי 1961 הגיע מספר העוזבים ליותר מ-30,000, ובשבוע הראשון של אוגוסט ערקו כמעט 10,000 מזרח-גרמנים אל המערב - כ-1500 ביום. ב-12 באוגוסט לבדו הגיע מספר הבורחים ל-2,400.
ביום ראשון, ה-13 באוגוסט 1961, החלו המזרח גרמנים בהקמת גדר, שהפכה אחר כך לחומה. החל מהשעה אחת בלילה, סגרו כוחות צבא ומשטרה מזרח גרמנים, שמנו כ-15,000 איש, את הגבולות והמעברים בין החלק המערבי למזרחי, והחלו בהקמת מחסומים לאורך הרחובות, והקמת גדרות תיל לאורך 112 קילומטר מסביב לרובעים המערביים לאורך הגבול עם מזרח גרמניה גופא, ועוד 43 קילומטר בקו החיץ בינם לבין ברלין המזרחית. הסובייטים לא היו מעורבים במלאכת הקמת הגדר עצמה.
ב-1961 הוקמה גדר תיל בסיסית. ב-1962 הוחל בהקמתה של גדר נוספת, משופרת, מקבילה לראשונה, בעומק של כ-90 מטר לתוך הצד המזרח גרמני, כשבתים בין שתי הגדרות נהרסים ותושביהם מועברים למקומות אחרים. התווך בין שתי הגדרות הוכרז כשטח סטרילי, שלימים נודע בשם "רצועת המוות". אזור חיץ זה כוסה בשכבת חצץ מגורפת, שנועדה להקל על מציאת עקבות. 302 מגדלי שמירה שהוצבו לאורך הגדר אפשרו לשומרים המזרח גרמנים החמושים במכונות ירייה לירות במנסים להימלט.
בין השנים 1965 ל-1975 הפכה הגדר לחומת בטון. מ-1975 החל השלב הרביעי בבניית החומה והיא הוגבהה לגובה של 3.6 מטרים, תוך שימוש ב-45,000 לוחות בטון מזוין, בעלות של יותר מ-16 מיליון מארק מזרח גרמני. (כ-3.6 מליון דולר אמריקני). לאורך החומה הוצבו מגדלי שמירה, בונקרים ומאות שוחות נגד כלי רכב, וכלבי שמירה נעו לאורכה. על החומה עצמה נמתחו גם גדרות תיל.
[עריכה] החיים בצל החומה
הגדר גרמה לתושבי ברלין להיות מפוצלים בין שני חלקי העיר במשך 26 שנה, בהיעדר יכולת מעבר של אזרחים מזרח-גרמנים ממזרח העיר למערבה. למרות החומה, הורשו תושבי מערב גרמניה שאינם תושבי ברלין, כמו גם תיירים ממדינות המערב, להיכנס לתחומי העיר המזרחית. לשם כך היה צורך להצטייד באשרה מתאימה מספר שבועות מראש. תושבי ברלין המערבית לא הורשו להיכנס לחלק המזרחי עד 1971, למעט במקרים מיוחדים. על תושבי העיר המזרחית נאסר לעבור למערב, למעט מקרים מיוחדים, ובהם גמלאים (מ-1964), ביקור קרובי משפחה בעניינים משפחתיים דחופים, ואנשי מקצוע בתחומים מסוימים, שהורשו לבקר במערב העיר.
בחומה היו שמונה מעברי גבול בין מערב העיר למזרחה, כשהמפורסם שבהם היה מעבר צ'ק פוינט צ'ארלי, ברחוב פרידריך. במעבר זה הורשו לעבור צוותי בעלות הברית ואזרחים שאינם גרמנים. בנוסף למעברים אלה היו מעברים בין מערב העיר למזרח גרמניה גופא, שלא דרך ברלין המזרחית, בין היתר להוצאת אשפה מתחומי המובלעת בעקבות הסכמים שנחתמו ב-1972.
קווי הרכבת התחתית שפעלו בברלין נחצו אף הם. קווים מסוימים של מערב העיר הורשו לעבור מתחת למזרחה תמורת תשלום שנתי, אך לא הורשו לעצור בתחנות בשטח המזרחי. תחנות אלו הפכו ל"תחנות רפאים", שהושמו תחת משמר מזרח-גרמני.
[עריכה] נסיונות בריחה
לאחר הקמת הגדר, ובעקבותיה החומה, ניסו תושבי מזרח העיר לחצות אותה למערב, לא תמיד בהצלחה. ב-1962 נורה פטר פכטר, בנאי ממזרח ברלין, שניסה להימלט למערב, בידי השומרים המזרח גרמנים – והיה לאדם הראשון ששילם בחייו בניסיון לברוח מבעד לחומה ממזרח למערב ברלין.
כ-5,000 נסיונות עריקה הסתיימו בהצלחה; מאות אחרים נכשלו. מעריכים שלפחות 136 איש נהרגו בנסיון לחצות את החומה, ויש הנוקבים במספרים גבוהים יותר. כ-200 נפצעו קשה. ב-1964 עלה בידה של קבוצה בת 57 איש לברוח דרך מנהרה באורך 145 מטרים אשר נחפרה תחת החומה על ידי תושבים ממערב העיר. ב-6 בפברואר 1989, כחצי שנה לפני נפילת החומה, נהרג האדם האחרון בנסיון לחצותה.
[עריכה] נפילת החומה
.jpg)
בינואר 1989 אמר מנהיג גרמניה המזרחית, אריך הונקר, כי "החומה תעמוד חמישים ואפילו מאה שנה אם יהיה צורך בכך". אך עשרה חודשים לאחר מכן, בליל 9 בנובמבר 1989, לאחר 28 שנות פיצול של העיר ושל המדינה, הופלה החומה. גרמניה אוחדה פחות משנה לאחר מכן, ב-3 באוקטובר 1990. רבים סברו שיש לציין את 9 בנובמבר כיום האחדות הגרמנית; בתאריך זה גם נוסדה רפובליקת ויימאר בשנת 1918 ונכשל ניסיון הפוטש במרתף הבירה ב-1923. עם זאת, נבחר 3 באוקטובר ליום המציין את האיחוד, שכן ב-9 בנובמבר 1938 התחולל ליל הבדולח כך שבחירת תאריך זה נחשבה בלתי הולמת. מאז משמש התאריך לציון אירוע זה.
בחג המולד 1989 הופיע המנצח לאונרד ברנשטיין בקונצרט חגיגי בברלין, בו הושמעה האודה לשמחה של בטהובן. ברנשטיין הגדיר את היצירה כ"אודה לחופש". ב-1990 הופיעה סולנה לשעבר של להקת פינק פלויד, רוג'ר ווטרס בכיכר פוטסדאם, שלא הרחק ממנה עבר קטע של החומה, באירוע צדקה ששיחזר את מופע החומה, יחד עם אמנים רבים נוספים, כגון הסקורפיונז, שינייד אוקונור, ואן מוריסון ורבים נוספים.
נפילת חומת ברלין הייתה לסמל לסיום המלחמה הקרה, כפי שבעת קיומה הייתה לסמל הסכסוך הבין גושי.
[עריכה] שרידי החומה
חלקים מעטים בלבד מהחומה נותרו עומדים על תילם ומשמשים כאתרי הנצחה. רוב החומה נהרס לחלוטין על ידי ההמונים, אשר מיהרו לקחת פיסות בטון "מקוריות" מהחומה כמזכרת. גם הקטעים שנותרו עומדים אינם נראים כיום כפי שנראו בתקופת העיר המפוצלת. בין הקטעים שנשארו ראוי לציין קטע הקרוי "גלריית הצד המזרחי", בן 1,300 מטרים, ליד תחנת הרכבת המזרחית (Ostbahnhof), בו הצד המזרחי של החומה היום מכוסה בציורי קיר של אמנים, רובם בנושאי שלום ואחוות עמים; דבר זה לא היה מתאפשר, כמובן, בתקופה גרמניה המזרחית - בתקופה זו היה זה דווקא צידה המערבי של החומה שכוסה בגרפיטי.
[עריכה] לקריאה נוספת
- פרדריק טיילור, חומת ברלין, הוצאת מטר, 2008.
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
- חומת ברלין, באנציקלופדיה ynet
- נפילת חומת ברלין, ב"וידאופדיה" - אנציקלופדיית הווידאו של חדשות 2 באינטרנט
- שלמה אבינרי, 20 שנה לנפילת חומת ברלין, מתי יהיה הגוש הסובייטי דמוקרטי, באתר הארץ, 06/11/09
- תום שגב, 20 שנה לנפילת חומת ברלין, תום שגב במסע זיכרון אל ההווה, באתר הארץ, 06/11/09
- שגיא כהן, 20 שנה לנפילת חומת ברלין, כך נולדה "גרמניה האחרת", באתר הארץ, 06/11/09
- עופר אדרת, 20 שנה לנפילת חומת ברלין, איך סוכנות המודיעין של גרמניה המערבית נכשלה בחיזוי האירוע, באתר הארץ, 06/11/09
- משה ריינפלד, חומת ברלין רקע היסטורי, GoTravel
[עריכה] הערות שוליים
| עיינו גם בפורטלים: | |||
|---|---|---|---|
 |
ברלין | ||
 |
גרמניה | ||
- ^ ההחלטה על ברלין כבירת גרמניה התקבלה בבונדסטאג כבר ב-1991, אך מימושה בפועל התארך מאוד, ורק ב-1999 החלו משרדי הממשלה במעבר בפועל לברלין
- ^ החלטה על חלוקה לשלושה אזורי כיבוש התקבלה כבר בתחילת 1944 על ידי הועדה המייעצת לאירופה ( European Advisory Commission). צרפת הוספה בוועידה כמעצמה הרביעית.
- ^ פרדריק טיילור, חומת ברלין, עמ' 57
- ^ שם, עמ' 57.
- ^ פרדריק טיילור, חומת ברלין, עמ' 52
- ^ מקור:חומת ברלין
- ^ Hope Millard Harrison, Driving the Soviets Up the Wall: Soviet-East German Relations, 1953–1961, footnote p. 240. Princeton University Press, 2003
- ^ טיילור, עמוד 92
- ^ טיילור, עמוד 109
- ^ טיילור, עמוד 109
- ^ [1]
- ^ טיילור, עמוד 138
| אירועים חשובים
(1945–1967) |
אירועים חשובים
(1968–1991) |
ערכים נוספים |
|---|---|---|
|
שנות ה-60:
|
סכסוכים אחרים: |
