המערכה בקווקז במלחמת העולם הראשונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
המערכה בקווקז במלחמת העולם הראשונה
מערכה: הזירה המזרח-תיכונית במלחמת העולם הראשונה
מלחמה: מלחמת העולם הראשונה
WW1 TitlePicture For Caucasus Campaign.png

למעלה: הריסות העיר ארזורום; באמצע מימין: חיילים עות'מאנים; באמצע משמאל: חיילים רוסים; למטה מימין: פליטים ארמנים; למטה משמאל: פליטים מוסלמים פצועים
תאריך התחלה: 24 באוקטובר 1914
תאריך סיום: 30 באוקטובר 1918
משך הסכסוך: 4 שנים
מקום: מזרח אסיה הקטנה
תוצאה: הקמת מדינות חדשות בקווקז, הסכם ברסט-ליטובסק, הסכם פותי, הסכם בתומי, הסכם סוור
שינויים בטריטוריות: חלוקת האימפריה העות'מאנית
הצדדים הלוחמים
מפקדים
כוחות
הארמייה העות'מאנית השנייה
הארמייה העות'מאנית השלישית
צבא האסלאם
צבא אזרבייג'ן
חיל המשלוח הגרמני לקווקז 
הארמייה הקווקזית הרוסית
פלוגות מתנדבים ארמנים
מתנדבים מחבר הלאומים הבריטי 

המערכה בקווקז במלחמת העולם הראשונה הייתה מערכה צבאית שניטשה בין האימפריה העות'מאנית והאימפריה הרוסית באזור הקווקז, ולאחר מכן במזרח אסיה הקטנה, כחלק מהזירה המזרח תיכונית במלחמת העולם הראשונה. הייתה זו המערכה היחידה בה השיגו העות'מאנים הישג צבאי, לאחר שבמסופוטמיה ובסיני וארץ ישראל, ניצחו אותם הבריטים בצורה מכרעת.

בשלב מאוחר יותר הצטרפו אל הצדדים הלוחמים גם אזרבייג'ן מחד, וארמניה, הדיקטטורה המרכז-כספית והאימפריה הבריטית מאידך. לאחר המהפכה הרוסית יצאה רוסיה מהמלחמה והארמייה הקווקזית הרוסית התפוררה והוחלפה בכוחות הארמניים. בהמשך התערבו הגרמנים במערכה, כשמטרתם היחידה היא לאבטח את מאגרי הנפט ומתקני הזיקוק באזור.

ב-3 במרץ 1918 נחתם הסכם ברסט-ליטובסק שסיים את פעולות האיבה בין העות'מאנים והרוסים, וב-4 ביוני חתמו העות'מאנים על הסכם בתומי מול הארמנים. למרות זאת, התנגשויות צבאיות נמשכו בין העות'מאנים לבין הבריטים, הדיקטטורה המרכז-כספית והארמנים עד להפסקת האש של מודרוס באוקטובר של אותה שנה.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המטרה העיקרית של העות'מאנים במערכה הייתה להחזיר לידיהם את שטח הרמה הארמנית, שהפסידו במלחמה העות'מאנית-רוסית. היעד האסטרטגי שהוגדר בתחילת המערכה היה לכבוש בחזרה את ארטווין, ארדהאן, קארס ונמל בתומי, תוך כדי ניצול העובדה שהרוסים מרוכזים בחזית המזרחית. הגרמנים תמכו בעות'מאנים, כשמטרתם הייתה לגרום לרוסים להפריש כוחות שנלחמו מולם בחזית המזרחית, וציידו באספקה את הארמייה השלישית העות'מאנית שנועדה להשיג את היעדים שהוגדרו.

אולם, מניעים נוספים היו מעורבים בהחלטה לפתוח במערכה. שר המלחמה העות'מאני אנוור פאשה ביקש לממש את חלום האיחוד המוסלמי-טורקי שלו גם בשטחי גאורגיה על ידי כך שיחבור לתושבים המוסלמים שם. כמו כן, גרמניה והאימפריה העות'מאנית רצו למנוע מרוסיה להשתלט על תעשיות פטרוכימיה שהתרכזה סביב הים הכספי, ולזכות בהן בעצמן. מנגד, רוסיה ראתה במערכה בקווקז מערכה משנית בחשיבותה ביחס לחזית המזרחית וקיוותה שלא להסתבך בחזית זו, לאחר שהשיגה את מבוקשה במלחמה העות'מאנית-רוסית. בנוסף, על מנת להכשיל את המגמה האסלאמית-עות'מאנית באזור, היא תכננה להגלות את תושבי הקווקז וליישב במקומם שבטים קוזקים נאמנים. הארמנים מצדם שאפו להשתחרר מעולה של האימפריה העות'מאנית העוינת והפדרציה המהפכנית הארמנית נאבקה להקמת מדינה, או לכל הפחות אוטונומיה עצמאית, ואילו הבריטים סייעו למהפכנים הרוסים למנוע את תוכניתו של אנוור פאשה לאיחוד האזור עם האימפריה העות'מאנית, כשהמניע המרכזי שלהם גם הוא הנפט. האנגלים רכשו נפט בעיקר מחברת הנפט האנגלו-פרסית, שלה היה זיכיון בלעדי על הפקת נפט בפרס, מלבד באזור הקווקז, וברצונה היה להגדיל את המאגרים מהם היא יכולה לרכוש נפט.

הכוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

העות'מאנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארמייה השלישית של הצבא העות'מאני החזיקה לבדה בשטח מתחילת המלחמה עד 1916, אז נשלחה גם הארמייה השנייה לתגבר אותה. הגודל המשוער של הארמייה השלישית הוא בין 100 אלף איש ל-190 אלף איש שלא היו מצוידים היטב.

הרוסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני המלחמה בקווקז הייתה אחראית על האזור ארמיית הקווקז שכללה 100,000 איש בפיקודו הפורמלי של אילריון דשקוב-וורונצוב ובפיקודו המעשי של אלכסנדר מישלבסקי שבהמשך הוחלף בניקולאי יודניץ'. כחצי מהחיילים עברו לחזית המזרחית כדי להשתתף בקרב טננברג ובקרב הראשון על האגמים המזוריים, כך שעם הצטרפות האימפריה העות'מאנית למלחמה היה הכוח הרוסי בנחיתות מספרית. במשך המלחמה תוגברו הכוחות שוב ושוב, גם בחיילים ממוצא ארמני. כשנסוג הצבא הרוסי ב-1917 עמד מספר החיילים הארמנים שהמשיכו בלחימה על כ-110,000‏[1]. מספר זה גדל ל-150,000 כשעוד חיילים ארמנים מצבאות מדינות ההסכמה האחרות הצטרפו ללחימה‏[2].

הארמנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף לחיילים הארמנים ששירתו בצבא הרוסי, הקימו הרוסים בקיץ 1914 יחידות מתנדבים, שהורכבו מתושבים ארמנים שלא התגוררו בשטח רוסיה לפני פרוץ המלחמה, או שלא נקראו לשרת בצבא מסיבות שונות, וכללו כ-20,000 לוחמים. יחידות אלה לא היו כפופים לפיקוד הצבאי המקומי של הצבא הרוסי, אלא פעלו במסגרת מלכות המשנה של הקווקז ופיקדו עליהן מפקדים ארמנים מהצבא הרוסי. התנועה הלאומית הארמנית לעצמאות הקימה גם קבוצות גרילה בלתי סדירות, שהורכבו מאזרחים חמושים בפיקוד מנהיגים מקומיים. בדצמבר 1917 הקים מנהל מערב ארמניה כוח אזרחי חמוש נוסף.

הבריטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1917 נשלח לאזור כוח צבאי של פחות מ-1,000 חיילים אוסטרלים, בריטים, קנדים וניו זילנדים שהיו תחת פיקודו של ליונל דנסטרביל. הכוח היה אמור להבטיח את האינטרסים של בריטניה באזור מול העות'מאנים והבולשביקים.

מהלך העימות[עריכת קוד מקור | עריכה]

1914[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילי הארמייה השלישית בציוד חורף
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה#הצטרפות האימפריה העות'מאנית למלחמה

ב-29 באוקטובר הפגיז צי גרמני בחסות עות'מאנית נמלים רוסיים בים השחור, ללא ידיעה או אישור של רוב ההנהגה העות'מאנית. בתגובה, פתחו הרוסים בקרב ברגמן בו חצו ב-1 בנובמבר הכוחות את הגבול וניסו להתקדם לעבר הערים דואובאיזיטטורקית: Doğubeyazıt) וקפריקאי (Köprüköy). הכרזת המלחמה הרוסית הרשמית התפרסמה רק למחרת ב-2 בנובמבר. הכוח הרוסי שהוקצה למערכה כלל 25 גדודים של חיל רגלים, 37 יחידות פרשים ו-120 תותחי ארטילריה. הכוח הרוסי התחלק לשתי זרועות: חלק מהגיס הראשון חצה את הגבול ליד סריקמיש והגיע לקפריקאי ב-4 בנובמבר, ואילו חלקו השני העסיק כוחות עות'מאניים באולטו (Oltu), והגיס הרביעי נע מזרחית לו מירוואן וחתר להגיע לפסינלר (Pasinler) שבאזור קפריקאי. מפקד הארמייה השלישית העות'מאנית חשש מתנועה והתקפה בתנאי החורף הקשים ותכנן להישאר בעמדות הגנה עד לזמן המתאים להתקפה, אולם הפיקוד העליון, ובראשו אנוור פאשה, ביטל את הרעיון והורה לו לפתוח במתקפת נגד. ב-7 בנובמבר נעה הארמייה השלישית כשהיא מתוגברת בגיס ה-11, ביחידות פרשים וברגימנט כורדי בניסיון לכתר את הרוסים. עד מהרה התברר שהפרשים נכשלו במשימתם והכוח הכורדי הוכח כלא יעיל. לאחר שנסוגו הדיוויזיות ה-18 וה-30 של הארמייה השלישית העות'מאנית התבססו הרוסים בתוך השטח והטורקים נאחזו בקפריקאי. ב-12 בנובמבר הצטרף הגיס התשיעי העות'מאני לגיס ה-11 בצד המערבי של המערכה והכף החלה לנטות לטובת העות'מאנים. בסוף נובמבר הצליחו העות'מאנים לדחוק את הרוסים לבליטה בעומק 25 ק"מ בלבד בשטח האימפריה העות'מאנית והחזית התייצבה. בחזית הדרומית זכו הרוסים לתמיכה ממתנדבים ארמנים, שכבשו כבשו את ארי (Ağrı) ואת דואובאיזיט. על אף שהצליחו לייצב את החזית, ספגו העות'מאנים אבדות כבדות: 9,000 חיילים נהרגו, 3,000 נלקחו בשבי ו-2,800 מחייליהם ערקו.

ב-15 בדצמבר הוביל לויטננט גנרל אוגוסט שטנגה הגרמני, כוח פשיטה עות'מאני שחדר לשטח רוסיה. ב-1 בינואר הצליח כוחו של שטנגה לכבוש את ארדהאן, שהייתה מוחזקת בידי רוסיה מאז 1878. האיום שהוא יצר על קווי האספקה של הרוסים גרם להפחתת הלחץ הצבאי הרוסי על שטחי האימפריה העות'מאנית. החל מ-22 בדצמבר התמקדו העות'מאנים והרוסים בקרב סריקמיש במסגרתו נפגעו כ-38,000 חיילים עות'מאנים וכ-47,000 חיילים רוסים כתוצאה מהקרבות, ממחלות ומהקור.

1915[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגיני העיר ואן

ב-7 בינואר, לאחר תבוסה מכרעת, החלה נסיגתו של שארית הכוח העות'מאני מסריקמיש לכיוון ארזורום. חלק נכבד מהניצחון הרוסי נזקף לזכות הכוחות הארמניים שעיכבו והטרידו את העות'מאנים, עובדה שתרמה לרדיפת העם הארמני על ידי העות'מאנים לאחר שחזר אנוור פאשה לאיסטנבול. לאור הניצחון קודם ניקולאי יודניץ' ומונה למפקד הכוחות הרוסיים בקווקז.

הבריטים והצרפתים שנשאו בנטל החזית המערבית ביקשו מהרוסים להגביר את הלחץ בחזית המזרחית כדי לגרום לגרמנים לחלק את כוחותיהם, אולם הרוסים, שהקצו כוחות למערכה בקווקז, ביקשו מהם שיפעלו נגד העות'מאנים בגזרה הימית. הפעולות בים השחור ומערכת גליפולי שכוונה כלפי הבירה העות'מאנית הורידו מהעומס על הצבא הרוסי ואפשרו לו לרענן את הכוחות בקווקז.

ב-12 בפברואר מת מטיפוס חפיז האקי פאשה, מפקד הארמייה השלישית העות'מאנית והוחלף על ידי מחמוד קאמיל פאשה. קאמיל ניסה לבנות מחדש את הארמייה כשהוא מקבל לרשותו כוחות מהארמיות הראשונה והשנייה בסדר גודל של דיוויזיה. בגלל הצורך שלהם להתארגן ובגלל מזג האוויר לא ניצלו הרוסים את חולשתם של העות'מאנים לאחר ההפסד ולא תקפו במשך כל חודש מרץ ורוב אפריל, כך שלעות'מאנים ניתנה האפשרות לחזק את עמדות ההגנה שלהם, על אף שהם סבלו ממחסור חמור בכוח אדם.

ב-20 באפריל תקפה הארמייה השלישית את העיר ואן שהוחזקה על ידי מהפכנים ארמנים. כ-1,500 לוחמים ארמנים הגנו על 30,000 תושבי העיר ועל 15,000 פליטים ארמנים כשלרשותם רק 300 רובים, כ-1,000 אקדחים ונשק עתיק. כ-15,000 חיילים עות'מאנים צרו על העיר במשך למעלה שלושה שבועות עד שיודניץ' הניע את כוחותיו והעות'מאנים נסוגו.

עם השיפור בתנאי מזג האוויר החלו הרוסים לתקוף שוב ב-6 במאי. הם נעו בשני ראשים, כאשר כוח אחד חדר דרך עמק טורטום ונע דרומה לכיוון ארזורום, שם נתקל בדיוויזיות העות'מאניות ה-29 וה-30, והגיס ה-10 כולו ניסה לנצל את היציאה הרוסית מעמדות הגנה על מנת להשיב לעות'מאנים את השטח הכבוש. לעומת זאת, בצדה הדרומי של המערכה התקדמה המתקפה הרוסית ללא קשיים בולטים, וב-11 במאי נכנסו הרוסים לעיר מלזגירט. העות'מאנים היו נתונים בקשיים רבים כאשר הארמנים ביצעו פעולות גרילה, תקפו ועצרו קווי אספקה בעורף העות'מאנים. כמו כן, לא עמד לרשותם כוח אדם גדול דיו כדי להגן על קו באורך 600 קילומטר בעזרת 50,000 חיילים ו-130 תותחים. העדיפות המספרית של הרוסים ופני השטח ההרריים הקשו עליהם עוד יותר את ההגנה מפני הרוסים והארמנים כאחד. ב-17 במאי כבשו הרוסים את ואן ולחצו את העות'מאנים הלאה ממנה. ב-27 במאי, בעיצומם של הקרבות נגד הצבא הרוסי, פרסם משרד הפנים העות'מאני צו גירוש לאוכלוסייה הארמנית‏[3].

ב-13 ביוני נסוג הכוח הרוסי שבצדה הצפוני של המתקפה חזרה לעמדות הפתיחה שלו. ב-19 ביוני החלו הרוסים בהתקפה נוספת לכיוון ארזורום, אך הפעם נעו מגדתה הצפונית של ימת ואן כדי לתקוף את העיר מדרומה. במקביל, נע כוח רוסי ממלזגירט לכיוון דרום-מערב כשמטרתו היא העיר מוש. במקביל וללא ידיעת הרוסים, נע הגיס התשיעי העות'מאני כשהוא מתוגבר בדיוויזיות ה-17 וה-28 גם הוא לכיוון מוש במטרה לתגבר את האזור. הרוסים הופתעו על ידי הכוחות העות'מאנים הרעננים, וב-16 ביולי איבדו סופית את יתרונם והחלו לסגת. ב-26 ביולי כבשו העות'מאנים חזרה את מלזגריט, ולמרות האבדות הכבדות שסבלו עלה המורל העות'מאני. מעודד מההצלחה, הורה אנוור פאשה לתקוף ולגרש את כל הכוחות הרוסיים משטח האימפריה, אך הייתה זו משימה גדולה מדי ובמקום לחלק את הכוחות להתקפה ולהגנה עורפית, נשלחו כל החיילים קדימה. כתוצאה מכך הסתיימה ההתקפה העות'מאנית בהפסד מחדש של מלזגריט, ב-10,000 הרוגים עות'מאנים, ב-6,000 שבויים וב-15 באוגוסט הסתיים סבב הקרבות באזור.

עד סוף השנה לא התחדשו הקרבות והצדדים יכלו לנצל זאת כדי לחדש ולרענן את כוחותיהם. אך בעוד גנרל יודניץ' הגדיל את כוחו לכדי 200,000 איש ו-380 תותחים, העות'מאנים נשחקו בגליפולי ולא יכלו לתגבר את הגיסות ה-9, ה-10 וה-11. נוסף על כך, לאחר שאנוור פאשה נבהל מהמצב בשאר החזיתות, הוא הוריד את חשיבות המערכה בקווקז והורה לכוחות הרעננים שהגיעו בקיץ לאזור, לעבור למערכה במסופטמיה. לרשות הארמייה השלישית העות'מאנית עמדו בסוף השנה 126,000 חיילים כשמתוכם רק 50,539 לוחמים, 77 מכונות ירייה ו-180 תותחים. לקראת החורף נערכו העות'מאנים בעמדות הגנה בארזורום ובאזור קפריקאי כשהם משערים שהרוסים לא יפעלו במשך החודשים הקרובים.

1916[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת הקרבות עד 1916

הרוסים, שצפו בשיתוק שגרם החורף הקודם לצבא העות'מאני, החליטו להפתיע ולתפוס את העות'מאנים ברגע החולשה שלהם. בתחילת ינואר עזב יודניץ' את מגורי החורף שלו והחל לנוע לעבר האויב. באותה שעה היה קאמיל פאשה, מפקד הארמייה השלישית העות'מאנית, באיסטנבול וראש המטה שלו, פליקס גוס, החלים מטיפוס בגרמניה. ב-10 בינואר פתחו הרוסים במתקפה, וכשהם מנצלים את מלוא גורם ההפתעה, השמידו דיוויזה עות'מאנית של הגיס ה-11 שהייתה במגורי החורף, פרצו את כל קווי ההגנה והדפו את הכוחות העות'מאנים מקפריקאי. ההתקפה הכתה בהלם את כל מפקדת הארמייה ואת הפיקוד העליון באיסטנבול. ב-18 בינואר החלו הרוסים בהתקדמות לעבר ארזורום, שנחשבה לעיר המבוצרת והמוגנת השנייה בחוזקה באימפריה אחרי אדירנה והייתה מוגנת ב-235 תותחי ארטילריה.

ב-11 בפברואר החלו הרוסים בהפגזת הביצורים סביב העיר. קרבות עזים התחוללו בין המגנים לבין הרוסים, אך כוח האדם העדיף של הרוסים גבר על העות'מאנים למרות ניסיונות תגבור, ולאחר שלושה ימים החלו העות'מאנים לסגת מהעיר ומעמדות ההגנה הסובבות אותה. ב-16 בפברואר נכנסו הרוסים לתוך העיר ולקחו בשבי את כל יחידות התמיכה והציוד של הארמייה השלישית ואת הפצועים בבתי החולים. הפיקוד העליון באיסטנבול שהיה עדיין באופוריה מהניצחון במערכת גליפולי, החל להבין שהייתה זו טעות לזלזל במערכת הקווקז משזו התקרבה אל לבה של האימפריה. אנוור פאשה החליט להשתמש בכוחות שהובילו את ההצלחה בגליפולי והורה לגיס החמישי לנוע לקווי החזית בקווקז. הוא מינה את והיפ פאשה, עד אז מפקד הארמייה השנייה, למפקד הארמייה השלישית במקומו של קאמיל פאשה, וכמו כן, הורה לארגן מחדש את הארמייה השנייה ולשלוח אותה לקווקז שם תחזיק את צדה המזרחי של המערכה, אך מאחר שכוחות רבים הופנו למערכה במסופוטמיה על גבי רוב הרכבות, התעכבה העברת הארמייה לקווקז.

הרוסים לא חיכו להתארגנות העות'מאנית והתקדמו במלוא המהירות בצדה הצפוני של המערכה, בצמוד לחופי הים השחור. במרץ הגיעו לעיר הנמל ריזה שעל חוף הים השחור וב-16 באפריל כבשו את טרבזון, ובכך עצרו את מקור האספקה העיקרי של הארמייה השלישית שהיה דרך הנמל שם. במקביל להתקדמותם, הסתבכו הרוסים בקרבות בביטליס, דרומית לנתיב ההתקדמות העיקרי.

בסוף יוני החלו העות'מאנים במתקפה שייעודה היה כיבוש מחדש של טרבזון. אך הרוסים, שכמו העות'מאנים לפניהם השתמשו בנמל שבעיר לקבלת אספקה דרך הים השחור, הצליחו לעצור את המתקפה. הם ניצלו את הצלחתם, כבשו גם את בייבורט והתקדמו לארזינג'ן. בקרבות אלו ובנסיגה מארזינג'ן איבדו העות'מאנים כ-17,000 חיילים הרוגים ומספר דומה של שבויים.

באוגוסט סיימה להתארגן הארמייה השנייה והחלה במתקפה בצדה הדרומי של המערכה. הארמייה כבשה בחזרה את ביטליס ואת מוש אך איבדה 30,000 חיילים שנפצעו או נהרגו וסבלה מבעיות אספקה עד שההתקפה נעצרה בסוף ספטמבר. עד סוף השנה לא התחוללו עוד קרבות משמעותיים והצדדים התארגנו מחדש. מזג האוויר היה סוער וקר יותר מחורף 1915, כך שהרוסים לא תקפו שוב.

1917[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם סיום החורף החלה ברוסיה מהפכת פברואר שהשפיעה ישירות על הצבא. החיילים המותשים, שרבים מהם היו חולים בשחפת ובצפדינה, לא רצו להילחם וגם האזרחים ברוסיה לא ששו אלי קרב. לא נערכו עוד תנועות צבאיות משמעותיות נגד האימפריה העות'מאנית ואט אט החלו קבוצות חיילים, ואחר כך יחידות שלמות, לסגת מקווי החזית. בעקבות מהפכת פברואר מונה יודניץ' למפקד המערכה בקווקז, אך לאחר כמה חודשים הדיחה אותו מתפקידו ממשלת המעבר הרוסית באשמת אי ציות לפקודות בגלל היותו מתנגד לבולשביזם, ובהוראתו הישירה של אלכסנדר קרנסקי הוא פוטר מהצבא. לאחר כמה חודשים היה הצבא הרוסי בקווקז חסר משמעות. האימפריה העות'מאנית מנגד, לא יכלה לנצל את המצב ולדחוק ברוסים עוד. היחידות בקווקז היו לא מאורגנות וחסרות ציוד, והלחץ העיקרי על האימפריה הגיע מצד הבריטים במסופוטמיה ובסיני.

במהלך הקיץ נערכו הארמנים לנסיגה הרוסית מהשטח. התושבים הארמנים שהיו נוצרים, סבלו רבות מהעות'מאנים ושיתפו פעולה עם הרוסים. הם ראו בחולשתה של האימפריה העות'מאנית הזדמנות להקים ממשל עצמאי בתמיכתן של מדינות ההסכמה. בנוסף, פחדו הארמנים שלאחר נסיגת הרוסים יכלו העות'מאנים את זעמם במשתפי הפעולה כפי שכבר עוללו בהזדמנויות שונות. מנהל מערב ארמניה כינס ועידה בה הוחלט על הקמת מיליציה בת 20,000 איש שתהיה מוכנה להילחם בעות'מאנים. אנדרניק אוזניאן, גנרל רוסי ממוצא ארמני, מונה למפקד המיליציה וניצל את הקריירה הצבאית שלו כדי לקבל סיוע לא רשמי מהצבא הרוסי. במקרים רבים שבהם נסוג הצבא הרוסי מעמדותיו, הוא השאיר ציוד לחימה רב אותו אסף הכוח הארמני שהלך והתגבש‏[4]. כמו כן, קיבל הכוח הארמני סיוע כספי בגובה מיליון רובל מבריטניה‏[5].

ב-16 בדצמבר נפגשו נציגי הרוסים והעות'מאנים בארזינג'ן וחתמו על הפסקת אש. הרוסים הסיגו את כוחותיהם לגמרי והשטח התמלא בקבוצות חמושות של ארמנים, גאורגים, קוזאקים ויוונים פונטים שהחליטו לעצור את העות'מאנים בקווי הפסקת האש.

1918[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילים ארמנים בקרב באקו

המכשול היחיד שעמד בפני הצבא העות'מאני היו קבוצות חמושות סדירות למחצה של ארמנים ובני לאומים שונים. ב-5 בפברואר החלה הארמייה השלישית לנוע במהירות לכיוון טביליסי. ב-24 בפברואר כבשה הארמייה את טרבזון מחדש והעבירה כוחות נוספים דרך הנמל שם. ב-12 במרץ ניצח הגיס הראשון את הארמנים שהגנו על ארזורום והכוחות העות'מאנים הגיעו בהמשך עד קפריקאי.

במקביל, ב-3 במרץ נחתם חוזה ברסט-ליטובסק, שבו הוחלט שרוסיה תחזיר את הטריטוריות שכבשה במלחמה העות'מאנית-רוסית ושהאימפריה העות'מאנית קיוותה להחזיר לידיה במלחמת העולם הראשונה. בחוזה הוסכם גם שעבר הקווקז יקבל עצמאות וינוהל כישות נפרדת מרוסיה. סעיף סודי שנכלל בהסכם הורה שעל רוסיה לדאוג לפירוק הכוחות הארמניים שנתמכו על ידה‏[6]. בפועל, פינו הרוסים את הטריטוריות השנויות במחלוקת, ובמקומם החזיקו הארמנים בקארס ובארדהאן והגאורגים בבתומי. ב-14 במרץ החל משא ומתן בין העות'מאנים, שדרשו ציות מוחלט לחוזה ברסט-ליטובסק ופינוי של השטחים, לבין נציגי עבר הקווקז שהסכימו להכיר בחוזה כנקודת התחלה, אך ציפו לקבל ויתורים מהעות'מאנים. משהגיעו השיחות למבוי סתום, הורה אנוור פאשה לצבא לכבוש את הערים בכוח, אף שמפקדיו הבכירים הטילו ספק ביכולתם להחזיק בשטח לאורך זמן. ב-3 באפריל נכבשה ארדהאן ואחריה נפלו גם שאר הערים בידיהם של העות'מאנים.

ביוני הכניסו הגרמנים כוחות לגאורגיה כדי לזכות בהשפעה על מאגרי הנפט, אותם חמדו גם העות'מאנים. לאחר כמה ימים תקף הצבא העות'מאני כוח משולב של גאורגים וגרמנים על הדרך הראשית לטביליסי ולקח בשבי מספר חיילים. בתגובה, הורו הגרמנים לעות'מאנים לעצור את התקדמותם לגאורגיה, תחת האיום להפסיק מיידית את כל התמיכה הגרמנית בציוד ובכוח אדם שניתן עד אז לעות'מאנים. באותו זמן, הקים אנוור פאשה את צבא האסלאם במטרה לכבוש את באקו, שהייתה אז בירת הישות החדשה, הדיקטטורה המרכז-כספית. על באקו הגנו כוחות בריטיים, רוסיים לבנים וארמניים שהדפו כמה התקפות עות'מאניות בתחילת אוגוסט. ב-14 באוגוסט התרחש קרב באקו, שבו ניצחו העות'מאנים והחילו את שליטתם באזרבייג'ן.

קרבות נוספים נמשכו בין הארמנים והעות'מאנים עד אוקטובר, אולם הארמנים היו נואשים וחסרי תמיכה והמערכה הוכרעה לטובת העות'מאנים. ב-30 באוקטובר נחתמה הפסקת האש של מודרוס שסיימה את המלחמה מבחינתה של האימפריה העות'מאנית.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף חוזה ברסט-ליטובסק, סכסוכי הגבולות בקווקז נמשכו וגררו את מלחמת גאורגיה-ארמניה, מלחמת ארמניה-אזרבייג'ן ומלחמת טורקיה-ארמניה. בגלל הפסדם של העות'מאנים למדינות ההסכמה, נחתם הסכם סוור ב-1920, שבין השאר נועד להסדיר את המחלוקות בקווקז כולו. מוסטפא כמאל אטאטורק דחה את ההסכם במסגרת מלחמת העצמאות של טורקיה, והגזרה שקטה באופן סופי רק עם חתימתו של הסכם לוזאן והסיפוח הסובייטי של ארמניה, גאורגיה ואזרבייג'ן.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Kayaloff, Jacques The Battle of Sardarabad. Paris: Mouton Publishers,1973, עמ' 73
  2. ^ Fridtjof Nansen, Armenia and the Near East (New York, 1976), עמ' 310
  3. ^ Relocation - The Relocation Law - Forsnet
  4. ^ Antranig Chalabian, General Andranik and the Armenian Revolutionary Movement (Melrose, 1988), עמ' 318
  5. ^ Çaglayan, British Policy Towards Transcaucasia 1917–1921, עמ' 52.
  6. ^ Hovannisian. "Armenia's Road to Independence", עמ' 288–289. ISBN 1-4039-6422-X