אנוור פאשה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
איסמעיל אנוור
ENPER PASHA WARMINISTER.jpg

אנוור פאשה
נולד 22 בנובמבר 1881
מקום לידה קונסטנטינופול
נפטר 4 באוגוסט 1922
השתייכות צבא האימפריה העות'מאנית
דרגה גנרל
תפקידים צבאיים

מפקד הארמייה ה-3

מלחמות וקרבות

המלחמה האיטלקית-עות'מאנית
מלחמת הבלקן הראשונה
מלחמת הבלקן השנייה
מלחמת העולם הראשונה

תפקידים אזרחיים

שר המלחמה

איסמעיל אנוור פאשה (טורקית עות'מאנית: اسماعیل انور پاشا, טורקית: İsmail Enver Paşa; ‏22 בנובמבר 1881 - 4 באוגוסט 1922) היה קצין בצבא העות'מאני, אחד ממנהיגי מהפכת הטורקים הצעירים. שימש כשר המלחמה העות'מאני בזמן מלחמת העולם הראשונה, ונחשב לאחד מחברי הטריאומווירט העות'מאני אשר שלט על האימפריה במהלך המלחמה. נחשב לאחד ממתכני רצח העם הארמני.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

צעירותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי ההיסטוריון הבריטי מארק מאזוור (Mark Mazower), אביו של אנוור היה שומר-גשר טורקי ואמו הייתה כפרית אלבנית. בגיל 6 עברה משפחתו לעיר מונטסיר אשר במקדוניה (שהייתה אז חלק מהאימפריה העות'מאנית). במונטסיר השתלם בכמה תארים בבית ספר צבאי וסיים את לימודיו ב-1903. לאחר מכן שובץ לתפקידו כמייג'ור בארמייה ה-3 שהייתה מוצבת בסלוניקי. במהלך שירותו שם הצטרף למועצת האיחוד והקידמה, שהייתה חלק מתנועת הטורקים הצעירים וייסד את סניף המועצה במנטסיר.

עלייתו לגדולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1908 פרצה מהפכת הטורקים הצעירים בסלוניקי ואנוור הפך במהרה לאחד ממנהיגיה הצבאיים. מהלכים שהובילו לפרוץ המרד אנוור נתן את הפקודה להתנקש בחייו של נאזים ביי, קצין שנשלח לסלוניקי לחסל את התנועה, אף על פי שהם היו קרובי משפחה. בעקבות חשד שאנוור פעיל בתנועת המרד הגיעה עבורו פקודה להתייצב באיסטנבול, כביכול על מנת לקבל העלאה בדרגה. אנוור סירב לפקודה ובמקום ברח להרים וירד למחתרת. קצין נוסף בשם ניאזי ביי הצטרף אליו והביא איתו את כל היחידה שלו ובכך ניתן האות לתחילת המרד. במהרה יחידות רבות בצבא העות'מאנית הצטרפו אל המורדים ולמשטר באיסטנבול לא הייתה ברירה אלא להכיר בתבוסה. כתוצאה מכך ב-23 ביולי 1908 הסולטאן עבדול חמיד השני חידש את החוקה אשר העבירה את השליטה באימפריה לידי הפרלמנט והווזירות הגדולה. מכיוון שניאזי ביי לא התעניין בקריירה פוליטית, אנוור הפך לגיבור הצבאי הראשי של המהפכה ומזמן זה החלה הקריירה שלו לנסוק.

במאבקים הפנימיים שפילגו את התנועה השתייך אנוור לזרם הלאומני ולקח חלק בדיכוי מהפכת הנגד שבוצעה מטעמו של הסולטאן ב-1909. לאחר מכן נשלח כנספח צבאי לברלין, שם למד להעריץ את תרבות הצבא הגרמני. הוא חיזק את הקשר בין הצבא הגרמני והצבא העות'מאני, והזמין קצינים גרמנים לשפר את הצבא העות'מאני.
ב-1911 פלשו כוחות איטלקיים ללוב ופרצה המלחמה האיטלקית-עות'מאנית. אנוור החליט לעזוב את ברלין ולסייע למדינתו. הוא מונה למפקד הכוחות בלוב, וחילק בינו לבין מוסטפא כמאל (שלימים ייקרא אטאטורק) את הכוחות הטורקיים והסנוסיים במלחמתם באיטלקים. במהלך המלחמה כבשה איטליה את לוב אך כוחותיו של אנוור הצליחו לבלום את התקדמותם בחזית בנגאזי. העות'מאניים הציגו לחימה עיקשת ואנוור זכה לפרסום רב בעקבות גבורתו במלחמה, הועלה לדרגת לויטננט קולונל ומונה כמושל של בנגאזי.

באוקטובר 1912 פרצה מלחמת הבלקן הראשונה, בה ספגו העות'מאנים מפלות מידי הליגה הבלקנית. בעקבות המלחמה כרתה טורקיה חוזה שלום עם איטליה, ואנוור שב לאיסטנבול שם הוא מונה לראש המטה של הארמייה העשירית. אנוור ניסה לשכנע את הסולטאן ואת הווזירות בנחיצות המשך המלחמה בבלקן, ובצורך לכבוש מחדש את השטחים שאבדו, אך ללא הצלחה. בעקבות כך ב-23 בינואר 1913, יחד עם קבוצה של חברי מועצת האחדות הקדמה פשט אנוור על השער הנשגב (מקום מושבה של הווזירות העות'מאנית), והחליף את השלטון. שר המלחמה נאזים פאשה נורה במהלך הפשיטה. נציג של מועצת האחדות והקדמה, מחמוד סבקט פאשה הפך לווזיר הגדול, וטלעת ביי, אשר אנוור היה בן טיפוחיו מונה כשר הפנים. המשך פעולות האיבה בבלקן הובילו לעוד הפסדים של העות'מאנים והם נאלצו לוותר על אדירנה לטובת בולגריה ועל סלוניקי לטובת יוון. הסכם לונדון שבא בעקבות מלחמת הבלקן, הרע עוד יותר את מצב האימפריה כשהיא הוכרחה לוותר על שטחים בתראקיה ובמקדוניה. ביוני 1913 פרצה המלחמה הבלקנית השנייה בה מיהר אנוור לנצל את חולשת בולגריה, הכניס את צבאו לתראקיה המזרחית וכבש בחזרה את אדירנה. לאחר ניצחון זה, הוכתר אנוור כפאשה.
ב-1914 עלתה מועצת האיחוד והקידמה לשלטון, והנהגת המדינה הייתה בידי אנוור, יחד עם שר הפנים מהמט טלעת פאשה ושר הימייה אחמד ג'מאל פאשה שהנהיגו דיקטטורה צבאית. באותה שנה נשא לאישה את בתו של הנסיך סולימאן וכך חיזק את מעמדו כמקושר למשפחת המלוכה.

מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנוור פאשה בביקורו בכיפת הסלע

אנוור יזם את הברית עם גרמניה ואוסטרו-הונגריה וציפה שכתוצאה מכך תגבר האימפריה העות'מאנית בקלות על אויביה במלחמה שפרצה זה עתה ותמחק את הפסדי העבר הקרוב. ללא שיידע את שני חברי ההנהגה האחרים, אישר לשתי אוניות גרמניות לעבור במצר הדרדנלים ובכך להימלט מהצי הבריטי שרדף אחריהן. לאחר כמה שבועות הפגיזו האוניות שהיו בחסות עות'מאנית, ערי חוף רוסיות, פעולה שגררה את כניסת האימפריה העות'מאנית למלחמה. מבין חברי הממשלה ומועצת האיחוד והקדמה היה אנוור היחיד שצידד בזכות הפעולות המיליטריסטיות. באוקטובר 1914 הורה אנוור על גיוס כללי באימפריה. פעולה נמהרת זו ללא ארגון מוקדם, יצרה לחץ גדול על לשכות הגיוס וגרמה לעיכוב התהליך כולו ולפגיעה משמעותית במשק.

במשך המלחמה הוכח אנוור כמנהיג לא יעיל, כמו האימפריה העות'מאנית כולה. הצבא העות'מאני היה תלוי במידה רבה בצבא הגרמני וקיבל ממנו אספקת כוח אדם, ציוד, דלק, ושירות של גנרלים גרמנים כמו אוטו לימן פון סנדרס, אריך פון פאלקנהיין, קולמאר פון גולץ ופרידריך קרס פון קרסנשטיין.

בקרב סריקמיש לקח על עצמו את הפיקוד על הארמייה ה-3 כשהוא מתכנן לכתר את הרוסים ולהבריח אותם משטחי האימפריה. תוכניתו נראתה אפשרית על הנייר, אך התעלמה מגורמים חיצוניים כגון תנאי השטח ומזג האוויר. הוא הוכה קשות על ידי הרוסים ובנסיגה הגדולה נהרגו אלפי חיילים טורקים. כשחזר לאיסטנבול, האשים בהפסד את החיילים הארמנים ואת נאמנותם, כשהוא מתעלם מכך שכשנפצע במהלך הקרבות, הציל אותו חייל ארמני ונשא אותו על גבו אל מאחורי הקווים‏[1]. מאוחר יותר הוא תרם לדיכוי הארמנים שבשטחי האימפריה, תהליך שהגיע בסופו של דבר לרצח העם הארמני[2].
ב-1915 בחר לפקד על אזור הבירה כשהוא סמוך ובטוח שמדינות ההסכמה לא יוכלו להגיע לשם. תחילתה של מערכת גליפולי הפתיעה אותו והגבירה את חוסר הביטחון של הטורקים ושלו עצמו, ביכולת הצבא לעמוד בפני מדינות ההסכמה. הוא פנה בייאושו לפון סנדרס והוא אכן הגן בהצלחה על חצי האי. כתוצאה מהפצצות מדינות ההסכמה במהלך הקרבות, נהרגו נשים וילדים רבים ובתגובה הציע אנוור להקים מחנות ריכוז לאזרחים הצרפתים והבריטים שנותרו ברחבי האימפריה, אך הנרי מורגנטאו, שליח ארצות הברית לאימפריה העות'מאנית, שכנע אותו לזנוח את הרעיון‏[3]. ב-1918 הקים את צבא האסלאם שנועד לנצל את יציאתה של רוסיה מהמערכה בקווקז ולכבוש שטחים באזור ארמניה, גאורגיה ואזרבייג'ן. הוא ביצע צעד זה למרות התנגדותה של גרמניה והקים את הכוח הצבאי ללא קצינים או יועצים גרמנים לראשונה מזה שנים. צבא האסלאם לחם נגד כוחות משולבים של הצבא הלבן, בריטים, אזרים וארמנים וזכה להישגים בקרבות, אולם בהפסקת האש של מודרוס הוא פורק יחד עם כל הצבא, ונסוג מהשטחים שכבש. לחימתו באויבי הקומוניסטים סייעה לאנוור ליצור קשר עם אנשי ממשל סובייטים, עובדה שהועילה לו מאוחר יותר.

הפסד וגלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-4 באוקטובר 1918 פיטר הסולטאן מהמט השישי את אנוור ממשרת שר המלחמה, לאור ההפסד במלחמה. שני חברי ההנהגה האחרים, התפטרו גם הם עשרה ימים מאוחר יותר. ב-2 בנובמבר עלו שלושת חברי ההנהגה ואנשי ממשל בכירים אחרים על צוללת גרמנית בדרכם לקרים. אנוור ניסה להגיע לקווקז ולחבור שם ליחידות צבא שהיו עשויות לתמוך בו, אולם מאמציו נכשלו והוא המשיך לברלין. ב-1 בינואר 1919 הדיחה אותו הממשלה הטורקית מכל תפקידיו בצבא. הוא נשפט שלא בפניו על "גרירת המדינה למלחמה ללא סיבה סבירה, גירוש הארמנים ועזיבת המדינה ללא רשות" ונידון למוות. בברלין יצר קשר ועבד עם דמויות קומוניסטיות כמו קארל ראדק. הוא נשלח למוסקבה כשליח מיוחד של חברו, הגנרל הנס פון סיקט בנסיון ליצור ברית גרמנית-רוסית ונפגש עם מנהיגים סובייטים ביניהם לנין עצמו. הוא עמד בקשרי מכתבים עם מוסטפא כמאל אטאטורק והתחייב בפניו שלא להפריע לתנועה הלאומית הטורקית שיזם אטאטורק.
בספטמבר 1920 השתתף ב"ועידת אנשי המזרח" שהתקיימה בבאקו, ולא הביאה להתקדמות במגעים בין המדינות. הוא חזר לברלין וניסה ליזום תמיכה צבאית רוסית בטורקיה במלחמתה לעצמאות, אך נכשל במאמציו.

עצמאות ומוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנוור פאשה בבתומי

אנוור ומוסטפא כאמל נחלקו בשאלת מעמדה של טורקיה כלפי עצמה, כלפי העולם הערבי-מזרחי וכלפי העולם המערבי-אירופאי. אנוור דגל באיחוד מוסלמי-טורקי במסגרת הדת, והחזרתה של האימפריה לגדולתה, תוך ניצול סיוע זמני רוסי או גרמני כנגד הגורמים המאיימים על האיחוד, כגון בריטניה וצרפת. מוסטפא כאמל לעומתו, היה מעוניין לחזק את טורקיה בפני עצמה וללא קשר עם שאר העולם המוסלמי, להוריד את מעמד הדת והשלטון הסולטאני ולקרב את טורקיה למערב מבחינה רעיונית, גם אם לא מבחינת קשרי חוץ.
ב-30 ביולי 1921, בעיצומה של מלחמת העצמאות של טורקיה, החליט אנוור לחזור למולדתו ונסע לבתומי כדי להיות קרוב לגבול טורקיה. מוסטפא כאמל שחשש מכוחו, מתמיכת הדתיים בו ומהיותו מייצג של האימפריה, לא ראה זאת בעין יפה וניתק את הקשרים עימו. כששמע אנוור על הצלחת הטורקים בקרב סקריה, נסע למוסקבה בהמתנה לשעת כושר לממש את חזונו לעתיד טורקיה. הוא נשלח על ידי לנין לטשקנט על מנת לדכא התקוממות אנטי-סובייטית, נפגש עם מנהיגי המרד בסתר וערק לצידם. מטרתו הייתה לאסוף כוח שישתלט על האזור, משם יוכל להפיץ את רעיונותיו שימשכו את דעת הקהל הטורקית. הוא השתמש בידע הצבאי שרכש מהגרמנים ויצר בעזרת קצינים טורקים נוספים כוח צבאי מסודר שניצח כמה קרבות קטנים נגד הרוסים.
ב-4 באוגוסט 1922 חגג את חג הקרבן בכפר ליד דושנבה, שם הקים מפקדה. בריגדת פרשים בשקירים תקפה אותו, וכשניסה להשיב מלחמה יחד עם 30 חיילי המשמר שלו, נורה ונהרג. הוא נקבר בכפר ובשנת 1996 הועברו עצמותיו לאיסטנבול שם נקברו בבית הקברות שליד אובליסק החירות.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Derogy, Jacques. "Resistance and Revenge", p. 12 Published 1986, Transaction Publishers. ISBN 0-88738-338-6
  2. ^ http://www.scaruffi.com/politics/dictat.html
  3. ^ Moorehead, Alan. "Gallipoli", p.166-168. Published 1997, Wordsworth Editions. ISBN 1853266752

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]