ויל וגרייס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ויל וגרייס
LogoOfWillAndGrace.PNG
לוגו הסדרה
שם במקור Will & Grace
סוגה קומדיית מצבים
חברת הפקה KoMut Entertainment
3 Sisters Entertainment
יוצרים דייוויד כהן
מקס מוצ'ניק
בימוי ג'יימס בורווס
שחקנים דברה מסינג
אריק מקורמאק
מייגן מולאלי
שון הייז
ארץ מקור Flag of the United States.svg ארצות הברית
שפות אנגלית
מספר עונות 8
מספר פרקים 194
הפקה
אתר צילומים במה 17, אולפני CBS, לוס אנג'לס, ארצות הברית
אורך פרק 22 דקות
שידור
רשת שידור NBC
רשת שידור בישראל Yes Comedy
פורמט (תמונה) 480i (SDTV)
(1998–2003)
1080i (HDTV)
(2004–2006)
פורמט (קול) Stereo
(1998–2003)
Dolby Digital 5.1
(2004–2006)
תקופת שידור
מקורית
21 בספטמבר 199818 במאי 2006
קישורים חיצוניים
דף הסדרה ב-IMDb

ויל וגרייסאנגלית: Will & Grace) היא סדרת טלוויזיה קומדיית מצבים אמריקאית של רשת NBC, העוסקת בעיקר במערכת היחסים שבין ויל טרומן לבין גרייס אדלר, ואשר עלילותיה מתרחשות בעיקר בעיר ניו יורק. בארצות הברית, הסדרה שודרה במשך 8 עונות, בין ה-21 בספטמבר 1998 לבין ה-18 במאי 2006. במהלך תקופה זו, הסדרה הייתה לסדרת הטלוויזיה המצליחה ביותר בעלת דמות ראשית קבועה שהיא מהקהילה הלהט"בית. בישראל, הסדרה שודרה לראשונה בערוץ +yes ואחר כך שודרה בשידורים חוזרים בערוץ 3 וגם שודרה ב-yes Stars 3 עד 2008. הסדרה עדיין משודרת וזוכה להצלחה בשידורים חוזרים (סינדיקציה), בארצות הברית וברחבי העולם.

למרות שבתחילה סבלה הסדרה מביקורות ראשוניות על אופן ייצוג הדמויות ההומוסקסואליות שבה, היא המשיכה בשידוריה, זכתה להצלחה במהרה והועברה למשבצת שידור יוקרתית של הפריים טיים של ימי חמישי בערב בערוץ NBC, בסמוך לסדרה "חברים". בכמחצית מתקופת השידור המקורית של הסדרה, היא הופיעה ברשימת 20 הסדרות הנצפות ביותר של מדד נילסן. בשנים 2001-2005, הסדרה הייתה לסיטקום הנצפה ביותר בקרב צופים בגילאי 18-49. במהלך 8 שנות שידורה, הסדרה זכתה ל-83 מועמדויות לפרס אמי, מתוכן זכתה 16 פעמים.

רוב הסצנות של רוב פרקי הסדרה צולמו מול קהל חי בימי שלישי בערב,‏[1] בבמה 17 של אולפני CBS בלוס אנג'לס. לאחר שהסתיימו צילומי הסדרה, סט התפאורה של דירתם של ויל וגרייס הועבר לתצוגה במכללת אמרסון, כתרומה של אחד מיוצרי הסדרה, מקס מוצ'ניק.‏[2] הפרק שפתח את העונה האחרונה של הסדרה שודר בשידור חי, כך גם פרק נוסף באותה העונה, באמצע שנת 2006. הפרק האחרון בסדרה שודר ב-18 במאי 2006. אורכו היה שעה וצפו בו כ-18.1 מיליון צופים.

בשנים 2003-2007 התנהל מאבק משפטי ממושך בין היוצרים והמפיקים המקוריים של הסדרה לבין NBC. כל עונות הסדרה הופצו למכירה על גבי DVD, והסדרה שודרה כבר בלמעלה מ-60 מדינות שונות ברחבי העולם.

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסדרה מתרחשת ברובה בעיר ניו יורק, ומתמקדת בעיקר במערכת היחסים בין ויל טרומן (אריק מקורמאק), עורך דין הומוסקסואל, לבין חברתו הטובה גרייס אדלר (דברה מסינג), מעצבת פנים יהודיה, תוך דגש על מערכות יחסים רומנטיות של כל אחת מן הדמויות, וכן אירועים שונים בחייהם, הקשורים בדרך כלל למשפחה או לקריירה. כמו כן משתתפים בסדרה קארן ווקר (מייגן מולאלי), אשת חברה עשירה, המועסקת כעוזרת במשרדה של גרייס, וכן ג'ק מק'פרלנד (שון הייז), שחקן כושל שהינו הומוסקסואל וחבר קרוב של ויל.

הסדרה מתחילה כאשר גרייס עומדת להינשא לבן-זוגה דני, בניגוד לדעתו של ויל. גרייס מחליטה בכל זאת להתחתן עם דני, מאחורי גבו של ויל, אך בדרך לחתונה מבינה שוויל צדק ועוזבת את דני. במקביל, ויל נפרד מבן-זוגו מזה כ-7 שנים, מייקל. ויל וגרייס מחליטים יחד להתנחם האחד בזרועות השני, וגרייס עוברת לגור יחד עם ויל בדירתו בצפון-מערב מנהטן - דירה 9C ברח' ריברסייד דרייב 155.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך פרק כפול של העונה השלישית נחשף כי ויל וגרייס הכירו לראשונה כאשר שובצו כשכנים במעונות של אוניברסיטת קולומביה, 1985, והשניים מתחילים לצאת ביחד. יום אחד ג'ק מגיע לאחת מהמסיבות שוויל עורך בחדרו שבמעונות, ומאשים אותו בכך שהוא למעשה הומו אשר מכחיש את העדפותיו המיניות. ויל מסרב להקשיב לו, ומציע נישואין לגרייס, אך זמן קצר לאחר מכן מכיר בכך שהוא הומו ויוצא מהארון. הוא מספר זאת לגרייס, אשר נעלבת מאוד וזורקת אותו מבית הוריה. השניים מפסיקים לדבר זה עם זו. כשנה לאחר מכן בחג ההודיה, השניים נתקלים אחד בשנייה באופן מקרי, מחדשים ביניהם את הקשר והופכים להיות חברים קרובים מאוד.

שחקנים ודמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמויות ראשיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השחקנים הראשיים
שם השחקן שם הדמות עונות
1 2 3 4 5 6 7 8
אריק מקורמאק ויל טרומן ראשי
דברה מסינג גרייס אדלר ראשי
מייגן מולאלי קארן ווקר ראשי
שון הייז ג'ק מק'פרלנד ראשי
שלי מוריסון רוזאריו סלזר אורח ראשי
גארי גרובס הארלן פולק ראשי אורח
מייקל אנגרנו אליוט אורח ראשי אורח

דמויות משנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ויל וגרייס - דמויות משנה
דמויות משנה מרכזיות
קרובי משפחה מנהלים / עמיתים לעבודה / לקוחות בני-זוג שונות
ויל טרומן ג'ורג' טרומן (סידני פולאק)
מרילין טרומן (בלית' דאנר)
סם טרומן (ג'ון סלאטרי / סטיבן ובר)
בן טרומן (בן ניומארק)
הארלן פולק (גארי גרובס)
בן דוסט (גרגורי היינס)
שטיין (ג'ין ויילדר)
מלקולם וידמארק (אלק בולדווין)
מייקל (כריס פוטר)
מת'יו (פטריק דמפסי)
וינס ד'אנג'לו (בובי קנאבלי)
ג'יימס הנסון (טיי דיגס)
רוב (טום גאלופ) ואלן (לי-אלין בייקר)
ג'ו (ג'רי לוין) ולארי (טים בייגלי)
ואל באסט (מולי שאנון)
טינה (לסלי אן וורן)
גרייס אדלר בובי אדלר (דבי ריינולדס)
ליילה מרקוס (מריה ת'ייר)
דני (טום וריסה)
ג'וש (קורי פרקר)
ניית'ן (וודי הרלסון)
ליאו מרקוס (הארי קוניק ג'וניור)
קארן ווקר סטנלי ווקר
לואיס ויטלי (סוזן פלאשט)
בארי (דן פוטרמן)
רוזאריו סלזר (שלי מוריסון)
בברלי לזלי (לסלי ג'ורדן)
לוריין פינסטר (מיני דרייבר)
ליונל בנקס (ריפ תורן)
לייל פינסטר (ג'ון קליז)
ג'ק מק'פרלנד אליוט (מייקל אנגרנו) זנדרה (איילין ברנן)
ראסל (ג'ון פלמינג)
דייב (מת'יו בוטוצ'יס)
סטיוארט (דייב פולי)

הפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוצרי "ויל וגרייס", חברים בחיים האמיתיים, דייוויד כהן ומקס מוצ'ניק, פיתחו את התוכנית על פי מערכת יחסים אמיתית בין מוצ'ניק לבין חברת ילדות שלו, ג'נט אייזנברג, מלהקת מניו יורק. מוצ'ניק, שהוא הומו מוצהר, פגש לראשונה את אייזנברג בזמן חזרות על מחזמר הצגה בבברלי הילס, קליפורניה, כאשר היה בן 13.‏‏[3] הוא היה הכוכב הראשי של מחזמר בבית ספר עברי, בזמן שהיא הייתה סטודנטית בחוג לדרמה. כשלוש שנים מאוחר יותר, היא הכירה לו את כהן, בנו של התסריטאי הקומי אלן כהן, במחלקת הדרמה של תיכון בברלי הילס. "נראה כי למקס וג'נט יש מערכת יחסים קרובים מאוד, אבל האלמנט הרומנטי בלבל אותי, וזה בלבל אותם, כמו גם", כהן נזכר מאוחר יותר. "הם יצאו יחד במשך כמה שנים, ואז הם יצאו למכללות שונות ומקס יצא מהארון, הפתיע אותה - היא הייתה המומה. זה היה גילוי מזעזע עבורה, אז אני תיפקדתי כסוג של מקשר בין השניים, משום ששניהם באמת עדיין אהבו אחד את השני".‏[3]

בעוד כהן עסק במסע דילוגים בין השניים, הוא החל, ביחד עם מוצ'ניק, לפתח רעיונות לסיטקום, והשניים החלו לכתוב יחד, כצמד.‏[3] בסופו של דבר, השניים הצטרפו לצוות הכותבים של הסיטקום למבוגרים של HBO‏ "Dream On" והפיקו, למשך תקופה קצרה, את הסיטקום "Boston Common" של רשת NBC.‏.‏[3] בשנת 1997, הם פיתחו קומדיה העוסקת בשישה חברים, כאשר שתיים מהדמויות מבוססות על מוצ'ניק ואייזנברג.‏[3] במקביל, וורן ליטלפילד, הנשיא-דאז של NBC Entertainment, חיפש סיטקום חדש עבור הרשת, מאחר שהסדרה "משתגעים מאהבה" התקרבה לסיומה.‏[4][5] כאשר כהן ומוצ'ניק הציעו את הרעיון שלהם, שהתמקד בשלושה זוגות, שאחד מהם היה זוג המורכב מגבר הומו המתגורר יחד עם אישה סטרייטית, ליטלפילד לא התרשם משני הזוגות האחרים, ורצה ללמוד עוד על זוג דמויות אלו, ולכן מוצ'ניק וכהן נשלחו כדי לכתוב תסריט לפיילוט שבמרכזו שתי דמויות אלו - גבר הומו ואישה סטרייטית.‏[5] במהלך ארבעה חודשים מתוחים, בהם כהן ומוצ'ניק הרחיבו את התסריט הראשוני שלהם, השניים שלחו לליטלפילד פקסים, המציינים את רווחיהם הגדולים בקופות הכרטיסים של סרטי קולנוע אשר במרכזם דמויות של הומואים, כגון "כלוב הציפורים" ו-"החתונה של החבר שלי".‏[3]

רשת NBC הגיבה בחיוב ביחס לפרויקט זה, אבל עדיין היה קצת חשש כי נושא ההומוסקסואליות יגרום לבהלה. הסיטקום של אלן דג'נרס "אלן" אשר שודר ברשת ABC בוטל בשנה שלפני הבכורה של "ויל וגרייס" בגלל צניחת הרייטינג של הסדרה, לאחר שזו הפכה ל-"גאה מדי".‏[6][7] למרות הביקורת שספגה רשת ABC בעקבות פרק היציאה מהארון של דג'נרס, "The Puppy Episode", "אין ספק כי התוכנית הזאת עשתה את זה קל יותר עבור 'ויל וגרייס' לעלות לאוויר", אמר כהן. הוא הוסיף: "לסדרה 'ויל וגרייס' יש סיכוי טוב יותר להצליח בו 'אלן' לא הצליחה, עם זאת, כי ויל ידע על ההומוסקסואליות שלו במשך עשרים שנה. הוא לא נמצא במקום של תהליך ראשוני מביך, כפי שאלן היתה. התהליך של הגילוי העצמי והכאב שרוב הגברים ההומוסקסואלים עוברים הוא מרתק, אבל אבל האמריקאי הממוצע נרתע מזה".‏[8]

פיילוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

NBC פנתה לג'יימס בורוז, במאי סיטקום ותיק, כדי לברר עמו האם הוא חושב שיהיה קהל המעוניין בתוכנית העוסקת בנושא הומוסקסואליות.‏[9] בורוז אהב את הרעיון ולאחר שקרא לראשונה את התסריט של הפיילוט בנובמבר 1997, הוא החליט שהוא רוצה לביים אותו. בורוז אמר כי "ידעתי שהחבר'ה יצרו ז'אנר וקבוצה של דמויות, כפי שמעולם לא קראתי קודם לכן".‏[4] הצילומים של הפיילוט החלו ב-15 במרץ 1998. אריק מקורמק ודברה מסינג ויל וגרייס בהתאמה) היו אופטימיים מאוד ביחס להצלחתה של הסדרה כבר בשלב זה, והם חשבו שיש לה את הפוטנציאל להחזיק מעמד זמן רב בטלוויזיה. מקורמק אמר: "בערב שבו הסתיימו הצילומים (של הפיילוט) דברה ואני ישבנו על הספה והסתכלנו אחד על השני ואמרתי: 'אנחנו הולכים להיות על הסט הזה לזמן מה' ואנחנו שילבנו ידיים, אבל לא רצינו להגיד שום דבר מעבר לזה שעלול להביא למזל רע".‏[10]

לתפקיד של ויל טרומן לוהק אריק מקורמק, שהיה לשחקן הראשון בצוות השחקנים הראשי של הסדרה.‏[11] לאחר שבמהלך הקריירה שלו כבר גילם בעבר מספר פעמים דמויות של גברים הומואים, למקורמק לא הייתה בעיה עם זה, והוא חשב שהדמות שלו יכולה להיות "תמונת פוסטר עבור תנועה גאה", כפי שדג'נרס הפך לדוברת עם הדמות שלה.‏[12] שון הייז הוזמן לאודישן לתפקיד של ג'ק לאחר שמלהק בכיר ב-NBC ראה אותו מופיע בסרט להט"בי רומנטי עצמאי בשם "Billy's Hollywood Screen Kiss". למרות שהייז נהנה מהתסריט כאשר קרא אותו, הוא זרק אותו והחליט שלא לנסות להתקבל לאודישן עד אשר נשלח אליו התסריט שוב.‏[13] בתחילה, מייגן מולאלי נבחנה לתפקיד של גרייס אדלר, והודתה כי היא לא רצתה להיבחן לתפקיד של קארן.‏[14] לעומת זאת, דברה מסינג, שעבדה עם מולאלי בעבר בסדרה "נד וסטייסי", לא הייתה בטוחה, בתחילה, שהיא רוצה לגלם את התפקיד של גרייס.‏[15] מסינג, השחקנית האחרונה שהצטרפה לצוות השחקנים הראשי של הסדרה, הודתה מאוחר יותר כי הבמאי בורוז היה הסיבה שבגינה הסכימה להשתתף בפיילוט של "ויל וגרייס".‏[9]

תגובות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסדרה זכתה לכמות נכבדה של ביקורות ותגובות שליליות לאחר שידור פרק הבכורה בשנת 1998, שרובן ערכו השוואה בינה לבין הסיטקום "אלן" של ABC, שבוטל לאחרונה. חלק כינו את הסדרה "הגרסה הגאה של סיינפלד". באחת מהביקורות האלו נכתב: "אם 'ויל וגרייס' יכולה איכשהו לשרוד פרק זמן אכזרי מול שידורי פוטבול ואלי מקביל, היא יכולה לגדול לתוך אנומליה קטנה משעשעת באופן סביר - כלומר, סדרה על גבר ואישה שאין להם כל עניין מיני זה בזה. אבל אל תהמרו על זה. אם מערכות יחסים שנידונות מראש לכישלון זה מה שהצופים רוצים, הם בטח יבחרו באלי".‏[16] ככל שהסדרה צברה פופולריות, בעיקר בקרב קהל צופים הומואים, היא ספגה ללא הרף ביקורות על אופן הייצוג המוגבל של הדמויות ההומוסקסואליות שבה, ועל חיזוק סטריאוטיפים מסוימים, בעוד הייתה ציפיה כי סדרה זו דווקא תפריך אותם.‏[17]

פרק סיום הסדרה קודם בכבדות על ידי NBC, ומקורמק, מסינג, מולאלי והייז הופיעו בתוכניות הטלוויזיה "אופרה וינפרי" ו-"Today", ב-10 במאי וב-18 במאי, בהתאמה. רשת NBC הקדישה שעתיים רצופות של פריים טיים בלוח השידורים שלה ב-18 במאי 2006, בערב הפרידה מהסדרה. תוכנית רטרוספקטיבה מיוחדת בת שעה אודות הסדרה, "Say Goodnight, Gracie", הכוללת ראיונות עם כוכבי הסדרה, אנשי צוות, ואורחים, קדמה לפרק סיום הסדרה הכפול באורך השעה. יוצרי הסדרה והמפיקים בפועל כהן ומוצ'ניק, שלא שימש כתסריטאיים מאז סיום העונה הרביעית, כתבו את התסריט של הפרק "The Finale", המסיים את העונה השמינית ואת הסדרה כולה. בנוגע לסיום, מוצ'ניק אמר, "כתבנו על מה שאתם הייתם רוצים שיקרה לדמויות שאתם אוהבים... כל הדברים החשובים בחיים, הם משיגים אותם בסופו של דבר".‏[18]

מועמדויות וזכיות בפרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסדרה הייתה מועמדת ל-83 פרסי אמי, מתוכם זכתה ב-16. סדרה זו היא אחת מתוך שלוש קומדיות בלבד, יחד עם "הכל נשאר במשפחה" ו-"בנות הזהב", שבה כל אחד מהשחקנים ששיחקו את הדמויות הראשיות - מקורמק, מסינג, מולאלי והייז - זכה לפחות פעם אחת בפרס אמי על משחק. מולאלי זכתה בפרס אמי השני שלה על הופעתה בשנת 2006, שנה בה הסדרה הייתה מועמדת ל-10 פרסים בעבור עונתה השמינית והאחרונה. שנה קודם לכן, הסדרה זכתה ל-15 מועמדויות - מספר השווה למספר המועמדויות של הסדרה "עקרות בית נואשות" - שיא במספר המועמדויות בשנה אחת עבור כל אחת מהסדרות. השתיים כמעט והצליחו לשבור את השיא במספר המועמדויות של כל הזמנים, אך לא הצליחו בכך: "המופע של לארי סנדרס" זכה ל-16 מועמדויות בשנת 1996.

הייז ומולאלי מחזיקים בשיא של זכיות בפרס גילדת שחקני המסך עבור ההופעה הטובה ביותר על ידי שחקן בסדרה קומית וההופעה הטובה ביותר על ידי שחקנית בסדרה קומית, בהתאמה. כל אחד מהם זכה בפרס 3 פעמים, על הופעתם בסדרה. את השיא של הייז הישווה אלק בולדווין, ואילו את השיא של מולאלי הישוותה, ובסופו של דבר אף עברה, טינה פיי, שניהם בגין הופעתם בסדרה "רוק 30". הסדרה זכתה במספר פרסי GLAAD Media Awards בגין תרומתה לקהילה הגאה. למרות שלסדרה היו יותר משני תריסרי מועמדויות, 'ויל וגרייס' מעולם לא זכתה בפרס גלובוס הזהב.

רייטינג[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסדרה שודרה לראשונה בימי שני, החל מה-21 בספטמבר 1998, וצברה בהתמדה פופולריות, שהגיעה לשיא לאחר שהסדרה עברה לשידור בימי חמישי בלילה, כחלק מלוח שידורי הפריים טיים של NBC הממותג בשם "Must See TV". בסופו של דבר, הסדרה הפכה לאחת מתוכניות הטלוויזיה הנצפות ביותר בארצות הברית, על פי מדד נילסן, והופיעה ברשימת 20 הסדרות הנצפות ביותר, במהלך 4 מתוך 8 העונות שלה, כולל עונה אחת שזכתה במקום 9. בשנים 2001-2005, הסדרה הייתה לסיטקום הנצפה ביותר בקרב צופים בגילאי 18-49. עם זאת, לאחר שהסדרה המצליחה "חברים" הסתיימה לאחר העונה של 2003-2004, רמת הפופולריות של 'ויל וגרייס', אשר בעבר שודרה מיד אחריה, החלה לרדת, עד אשר בשתי העונות האחרונות שלה היא כבר לא הופיעה ברשימת 20 הסדרות הנצפות ביותר.

פרק הסיום של הסדרה, "The Finale", משך מעל ל-18 מיליון צופים,‏[19][20] ודורג במקום 8 באותו השבוע, והפך לפרק הנצפה ביותר של שתי העונות האחרונות. אמנם פרק סיום הסדרה נחשב להצלחה מבחינת רייטינג, הוא איננו הפרק הנצפה ביותר של הסדרה - תואר זה נשאר עם הפרק "A Chorus Lie" מעונה 4, ששודר ב-7 בפברואר 2002 ודורג במקום 8 עבור אותו שבוע. כאשר הסדרה הייתה בשיא הפופולריות שלה (עונות 3-5), הופעתה באחד מ-10 המקומות הראשונים הייתה תופעה שכיחה, אולם פרק הסיום של הסדרה הוא הפרק היחיד מעונה 8 שהגיע להישג שכזה, והראשון עם הישג שכזה מאז פרק הבכורה של עונה 7 "FYI: I Hurt, Too".

רייטינג עונתי ממוצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

רייטינג הצפייה של 'ויל וגרייס' בארצות הברית
מס' עונה עונת שידור משבצת שידור תאריך שידור פרק הפתיחה
של העונה
תאריך שידור פרק הסיום
של העונה
דירוג‏[21] מספר הצופים‏[22]
(במיליונים)
1 1998 - 1999 ימי שני, 21:30 (8 פרקים)
ימי שלישי, 21:30 (9 פרקים)
ימי חמישי, 20:30 (5 פרקים)
21 בספטמבר 1998 13 במאי 1999 40 12.3‏[23]
2 1999 - 2000 ימי שלישי, 21:00 (24 פרקים) 21 בספטמבר 1999 23 במאי 2000 44 12.0‏[24]
3 2000 - 2001 ימי חמישי, 21:00 (25 פרקים) 12 באוקטובר 2000 17 במאי 2001 14 17.3‏[25]
4 2001 - 2002 ימי חמישי, 21:00 (27 פרקים) 27 בספטמבר 2001 16 במאי 2002 9 17.3‏[26]
5 2002 - 2003 ימי חמישי, 21:00 (24 פרקים) 26 בספטמבר 2002 15 במאי 2003 11 16.8‏[27]
6 2003 - 2004 ימי חמישי, 21:00 (12 פרקים)
ימי חמישי, 20:30 (9 פרקים)
ימי חמישי, 21:00 (3 פרקים)
25 בספטמבר 2003 29 באפריל 2004 16 15.2‏[28]
7 2004 - 2005 ימי חמישי, 20:30 (21 פרקים)
ימי שלישי, 20:00 (פרק אחד)
ימי חמישי, 20:30 (פרק אחד כפול)
16 בספטמבר 2004 19 במאי 2005 44 10.0‏[29]
8 2005 - 2006 ימי חמישי, 20:30 (9 פרקים)
ימי חמישי, 20:00 (15 פרקים)
29 בספטמבר 2005 18 במאי 2006 61 8.7‏[30]

השפעה תרבותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

'ויל וגרייס' היא סדרת הטלוויזיה האמריקאית הראשונה המשודרת בפריים טיים, בה מככבת דמות של הומוסקסואל גלוי כדמות ראשית, הדמות הלהט"בית בעלת הפרופיל הציבורי הגבוה ביותר בשידורי הטלוויזיה האמריקאית, מאז היציאה מהארון של הדמות הראשית אלן מורגן בסדרה "אלן", בשנת 1997 בפרק "The Puppy Episode". כמו כן, 'ויל וגרייס' נחשבת כמי שאחראית על פתיחת הדלת לשורה של תוכניות טלוויזיה הקשורות בקהילה הלהט"בית, כגון "הכי גאים שיש", "טאץ' עליז לסטרייט שיעיז" ו-"Boy Meets Boy".

בחודש מאי 2012, במהלך ראיון שהעניק לדיוויד גרגורי, במסגרת תוכנית הטלוויזיה "פגוש את העיתונות", התייחס סגן נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן לסדרה 'ויל וגרייס' כמשפיעה על דעת הקהל האמריקאי בנוגע לזכויות להט"ב, ואמר כי הוא "חושב ש'ויל וגרייס' חינכה את הציבור האמריקאי יותר מכל אחד אחר אי פעם. אנשים חוששים ממה שהוא שונה. עכשיו הם מתחילים להבין".‏[31] באותו הראיון ביידן ציין כי הוא "נוח לחלוטין" עם נישואים חד מיניים, הצהרה שעליה חזר מאוחר יותר, ב-9 במאי נשיא ארצות הברית ברק אובמה.‏[32] ביום שלאחר הצהרתו של אובמה, היוצר מקס מוצ'ניק סיפר בתוכנית הבוקר של CBS כי שמע מביידן דברים דומים באירוע פרטי שערך ביחד עם בעלו כשבועיים קודם.‏[33] הן מוצ'ניק והן כהן שיבחו את דבריו של ביידן, אולם מתחו ביקורת כלפי עמדתו של אובמה בבנושא, במהלך התקופה שבין הצהרתו של ביידן לבין הצהרתו של אובמה.‏[34]

בשנת 2004 צוות השחקנים של הסדרה נכלל ברשימת 100 דמויות הטלוויזיה הגדולות ביותר שערך ערוץ הטלוויזיה בראבו.[35] בשנת 2012 העיתון וושינגטון פוסט דירג את הסדרה במקום 9 ברשימת 10 הקומדיות הטובות ביותר של כל הזמנים של ערוץ NBC (אחרי חופשי על הבר, סיינפלד, משפחת קוסבי, חברים, המשרד, קשרי משפחה, פרייז'ר, מחלקת גנים ונוף ו-רוק 30; לפני סקראבס ו-קומיוניטי).‏‏[36]

סינדיקציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שידורי הסינדיקציה של הסדרה בארצות הברית החלו כבר בשנת 2001, ונמשכו עד לשנת 2009. בשנת 2002 רשת WGN America רכשה את הזכויות לשדר את הסדרה בכבלים. בשנת 2005 רשת Lifetime רכשה את הזכויות לשדר את הסדרה בכבלים, במשך 8 שנים. בשנת 2010 רשת TV Land רכשה את הזכויות לשדר את הסדרה בכבלים, עד לשנת 2013. לאחר שפג תוקפו של ההסכם עם Lifetime, הזכויות לסדרה נרכשו על ידי WE tv ולוגו בסתיו 2013.

תביעה משפטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדצמבר 2003, בעיצומה של העונה השישית של הסדרה, המפיקים והיוצרים דיוויד כהן ומקס מוצ'ניק תבעו את רשת NBC ואת חברת-הבת שלה "אולפני NBC". השניים טענו כי הרשת מכרה את הזכויות לסדרה לחברת-בת שלה, בניסיון לשמור על רווחים בתוך משפחת NBC, ולפיכך הרגישו שהם מרומים שכן הפסידו רווחים ניכרים אילו הזכויות היו נמכרות לכל המרבה במחיר. טענה נוספת נגד הרשת הייתה כי במהלך ארבע העונות הראשונות של הסדרה, האולפנים רכשו את הזכויות בסכומים שאינם מספיקים לכיסוי עלויות הייצור, ובכך הובילו את התוכנית לגירעונות גדולים בצורה יוצאת דופן.‏[37] שלושה חודשים מאוחר יותר, רשת NBC הגישה התביעה נגדית נגד כהן ומוצ'ניק וטענו כי ציפו שהיוצרים יפעלו כצד שלישי בלתי תלוי במשא והמתן בין רשת NBC לבין חברת הבת שלה, אולפני NBC.‏‏[38]

לאור התביעה, ועם פרויקטים אחרים תלויים ועומדים, כהן ומוצ'ניק נעדרו מהסט של הסדרה במשך רוב עונותיה האחרונות. השניים כתבו את פרק העונה הרביעית "A Buncha White Chicks Sittin' Around Talkin", אך לא חזרו לצוות הכותבים של הסדרה עד לפרק סיום הסדרה, ארבע שנים מאוחר יותר. שלוש שנים לאחר שהוגשה התביעה הנגדית, של NBC ושנה אחת לאחר שנגמרה הסדרה, המאבק המשפטי בין NBC לבין כהן ומוצ'ניק הסתיים בשנת 2007, כאשר כל הצדדים הסכימו על הסדר, בו היוצרים קיבלו 49 מיליון דולר (בעוד גובה התביעה המקורית היה 65 מיליון דולר).‏[39]

הפצה ב-DVD[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל שמונה עונות הסדרה הופצו למכירה ב-DVD, באזורים 1, 2 ו-4, על ידי חברת ההפצה Lionsgate Home Entertainment. ב-3 באוקטובר 2011 הסדרה הופצה מחדש במארז מיוחד באזור 2.

ספין-אוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

קארן: המחזמר[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי פרסומים, מייגן מולאלי צפויה הייתה לככב במחזמר חדש בברודוויי בשם "קארן: המחזמר". במופע זה, מולאלי הייתה אמורה לשוב ולגלם את דמותה של קארן ווקר. מולאלי אמרה כי המחזמר נמצא בשלבי כתיבה והלחנה, וכי העלילה תתאר כיצד קארן מחליטה, מסיבות שונות ומשונות, להעלות מחזמר בברודוויי, בשם "קארן: המחזמר". על פי דיווחים, המופע יציג פנים חדשות, שטרם נראו בעבר, של קארן, כמו גם תציג את המיומנויות של מולאלי, כשחקנית תיאטרון מוזיקלי, אשר ייתכן ואינם ידועות לרבים ממעריצי "ויל וגרייס".‏[40] כמו כן, היא הצהירה בראיון כי במופע עשוי לקחת חלק גם השחקן לזלי ג'ורדן, כוכב אורח חוזר בסדרה 'ויל וגרייס', בדמותו של בברלי לזלי.‏[41] בסופו של דבר התוכניות להעלאת המחזמר בוטלו בגלל שלמולאלי לא היו הזכויות המשפטיות לשחק קארן ווקר שוב.

ג'ק וקארן[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך 2008 התפרסמו שמועות כי ספין אוף של 'ויל וגרייס' נמצא בשלבי פיתוח ב-NBC בשם ג'ק וקארן, בו שון הייז ומייגן מולאלי ישובו לגלם את דמויותיהם של ג'ק מק'פרלנד וקארן ווקר. בתחילה, הייז גילה עניין בספין אוף, אך בסופו של דבר דחה את ההצעה לאור כשלונה של הסדרה "ג'ואי", ספין אוף של "חברים", ששודרה במשך שתי עונות בלבד, בשנים 2004-2006. כמו כן, לוח הזמנים החדש של מולאלי, שכלל בזמנו את תוכנית האירוח בהנחייתה, שבוטלה מספר חודשים לאחר מכן, לא איפשר לה באותה עת להשתתף בספין אוף.‏[42] למרות שממשיכות השמועות בנוגע לתוכנית, פרויקט זה נראה לא סביר מאז שלשון הייז יש סיטקום חדש בכיכובו, בשם "Sean Saves the World", שעלה לשידור באוקטובר 2013.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Padva. Gilad (2005). Desired Bodies and Queer Masculinities in Three Popular TV Sitcoms. In Lorek-Jezinska, Edyta and Wieckowska, Katarzyna (Eds.), Corporeal Inscriptions: Representations of the Body in Cultural and Literary Texts and Practices (pp. 127-138). Torun, Poland: Nicholas Copernicus University Press.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Goodnight, Gracie: 'Will & Grace' ends landmark run. SignOnSanDiego (May 9, 2006). אוחזר ב־2008-03-23.
  2. ^ Hennessy, Christopher (2008-09). New spaces open on campus include additional study carrels. Emerson College Today. Emerson College. אוחזר ב־2009-04-20. (הקישור אינו פעיל, {{{1}}})
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 Pfefferman, Naomi (2001-12-01). Jewish and Normal? Oy!. Jewish Journal. Rap-Up.com. אוחזר ב־2012-11-14.
  4. ^ 4.0 4.1 Will & Grace: Series Finale – The Last Words: Interviews with the Cast [DVD]. Lions Gate Entertainment.
  5. ^ 5.0 5.1 The Cast of Will & Grace. Inside the Actors Studio. Bravo. אוחזר ב־2012-11-14.
  6. ^ Blair, David (August 13, 2003). Will & Grace - Season One. DVD Talk. אוחזר ב־2009-04-22.
  7. ^ "In The Pink", Entertainment Weekly (1999-09-10), p. 1. אוחזר ב־ 2009-04-22. 
  8. ^ Thompson, Kevin (September 21, 1998). "He's Gay, She's Not", The Palm Beach Post, pp. 1D. אוחזר ב־ 2009-04-22. 
  9. ^ 9.0 9.1 Will & Grace: Season One – Interviews with the Creators [DVD]. Lions Gate Entertainment.
  10. ^ "McCormack looks to end of ‘Will & Grace’", MSNBC (Augusti 23, 2005). אוחזר ב־ 2009-05-24. 
  11. ^ King, Larry (2005-02-16). "Interview with Cast of "Will & Grace"", Larry King Live, CNN Transcripts. אוחזר ב־ 2009-04-21. 
  12. ^ Pergament, Alan (December 15, 1998). "New Time, Fine Line For Will & Grace", The Buffalo News, pp. C5. אוחזר ב־ 2009-04-22. 
  13. ^ Baldwin, Kristen (October 23, 1998). "Full-Mettle Jack", Entertainment Weekly. אוחזר ב־ 2009-04-21. 
  14. ^ Will & Grace: Season One – Interviews with the Cast [DVD]. Lions Gate Entertainment.
  15. ^ Huff, Richard (1998-09-28). "Producers Poured it on to Land 'Grace' They Came, They Drank, They Tipped the Deal in their Favor", Daily News (New York). אוחזר ב־ 2009-04-23. Archived from the original on 2009-04-29. 
  16. ^ Richmond, Ray (September 16, 1998). "Will & Grace", Daily Variety. אוחזר ב־ 2007-07-27. Archived from the original on 2012-09-15. 
  17. ^ Watching with Ambivalence. Pop Matters Television (October 3, 2000). אוחזר ב־2007-07-27.
  18. ^ Keveney, Bill (May 17, 2006). "NBC's 'Will' bows out gracefully", USA Today. אוחזר ב־ 2008-03-22. 
  19. ^ 'Will & Grace' Helps NBC Stay Tough on Thursday. Zap2It (May 19, 2006). אוחזר ב־2008-03-22.
  20. ^ Kissell, Rick (May 21, 2006). "'Will' has its way in finale", Variety. 
  21. ^ דירוגה של ויל וגרייס ביחס לסדרות אחרות ששודרו באותה עונת-שידורים, בשעות צפיית השיא. שיטת הדירוג בארצות הברית דומה לזו שבישראל, ומסתמכת אף היא על מדד נילסן.
  22. ^ כמות הצופים הממוצעת בעת השידור הראשון של כל פרק.
  23. ^ "TV Winners & Losers: Numbers Racket A Final Tally Of The Season's Show (from Nielsen Media Research)", Entertainment Weekly (June 4, 1999). אוחזר ב־ 2008-03-17. Archived from the original on 2008-02-13. 
  24. ^ "US-Jarescharts", Quoten Meter (May 30, 2002). אוחזר ב־ 2007-05-28. 
  25. ^ "Outback in Front: CBS Wins Season", E Online (May 25, 2001). אוחזר ב־ 2007-05-28. 
  26. ^ "How did your favorite show rate?", USA Today (May 28, 2002). אוחזר ב־ 2007-05-28. 
  27. ^ "Networks face Reality Check", The National Enquirer (May 25, 2003). אוחזר ב־ 2007-05-28. 
  28. ^ "I. T. R. S. RANKING REPORT 01 THRU 210 (OUT OF 210 PROGRAMS) DAYPART: PRIMETIME MON-SUN", ABC MediaNet (June 2, 2004). אוחזר ב־ 2007-05-28. 
  29. ^ "2004–05 Primetime Wrap", The Hollywood Reporter (May 27, 2005). אוחזר ב־ 2007-05-28. Archived from the original on 2007-09-30. 
  30. ^ "2005–06 primetime wrap", The Hollywood Reporter (May 26, 2006). אוחזר ב־ 2007-05-28. Archived from the original on 2007-05-19. 
  31. ^ Jessica Yellin (May 6, 2012). Biden says he is 'absolutely comfortable' with same-sex marriage. CNN.
  32. ^ Obama Backs Gay Marriage (May 9, 2012).
  33. ^ Aaron Couch (8:14 PM PDT 5/10/2012). 'Will & Grace' Co-Creator Says Joe Biden Mentioned Show Prior to Gay Marriage Endorsement. Hollywood Reporter.
  34. ^ Ted Johnson (May 7, 2012). 'Will & Grace' duo flattered by Biden shout-out. Variety.
  35. ^ Bravo > 100 Greatest TV Characters. Bravo. אוחסן מהמקור ב־July 16, 2007. אוחזר ב־November 11, 2006.
  36. ^ Chaney, Jen (2012-10-09). Ranked: The top 10 NBC comedies of all time. The Washington Post.
  37. ^ "Producers of 'Will & Grace' sue NBC", USA Today (December 16, 2003). אוחזר ב־ 2008-03-22. 
  38. ^ "NBC sues 'Will & Grace' creators", USA Today (March 5, 2004). אוחזר ב־ 2008-03-22. 
  39. ^ "Surprise settlement in 'Grace' case", The Hollywood Reporter (April 27, 2007). אוחזר ב־ 2008-03-22. Archived from the original on 2007-04-29.  (הקישור אינו פעיל, {{{1}}})
  40. ^ The Return of Karen Walker in KAREN: THE MUSICAL, MetroSource's Q&A with Megan Mullally. Broadwayworld.com. אוחזר ב־2012-02-21.
  41. ^ The Return of Karen Walker in KAREN: THE MUSICAL, MetroSource's Q&A with Megan Mullally. Broadwayworld.com (2009-09-16). אוחזר ב־2012-05-20.
  42. ^ http://www.dailystab.com/will-and-grace-spin-off-with-jack-and-karen with new edition bell biv devoe/