חוק האזרחות והכניסה לישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 הוא חוק ישראלי השולל הענקה של אזרחות ישראלית או תושבות בישראל, לפלסטינים תושבי יהודה והשומרון או רצועת עזה שהם בני זוג של אזרחים ישראלים.

החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק, המוגדר כהוראת שעה, אושר בכנסת ב-31 ביולי 2003 ופורסם בספר החוקים ב-6 באוגוסט 2003[1]. תוקף החוק לשנה מיום פרסומו, וניתנה לממשלה הסמכות להאריך תוקף זה בצו, באישור הכנסת, לתקופה שלא תעלה בכל פעם על שנה. החוק הוארך מאז עד סוף ינואר 2012, אך במהלך השנים נעשו בו תיקונים שהגדירו חריגים לחוק‏[2][3][4].

החוק נחקק בעקבות ישיבת קבינט מ-2002 שבה הוחלט להקפיא את מתן האזרחות במסגרת איחוד משפחות בין אזרחי ישראל ותושבי יהודה והשומרון ורצועת עזה.

בחוק, ועוד יותר מכך בתיקונים לו, ניתנה לשר הפנים ולמפקד כוחות צה"ל ביהודה והשומרון סמכות להתיר 'ישיבה' במעמד תושב קבע או 'שהייה' בישראל במקרים המפורטים בחוק.

מטרת החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

טעם ביטחוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר:

"מאז פרוץ העימות המזוין בין ישראל לפלסטינים אשר הוביל בין השאר לביצועם של עשרות פיגועי התאבדות בשטח ישראל, מסתמנת מעורבות גוברת והולכת בעימות זה של פלסטינים שהם במקור תושבי האזור, אשר נושאים תעודות זהות ישראליות בעקבות הליכי איחוד משפחות עם בעלי אזרחות או תושבות ישראלית, תוך ניצול מעמדם בישראל המאפשר להם תנועה חופשית בין שטחי הרשות לישראל.
לפיכך, ובהתאם להחלטת הממשלה מס' 1813 מיום 12.5.2002 (להלן - החלטת הממשלה), מוצע להגביל את האפשרות להעניק לתושבי האזור אזרחות לפי חוק האזרחות, לרבות בדרך של איחוד משפחות, ואת האפשרות לתת לתושבים כאמור רישיונות לישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל או היתרי שהייה בישראל לפי תחיקת הביטחון באזור".‏[5]

אף על פי שחוק זה חל באופן תאורטי על כל תושבי ישראל, הוא משפיע באופן מעשי על האוכלוסייה הערבית ומטיל מגבלות גורפות על יכולתם של ערבים אזרחי ישראל לקיים חיי משפחה בישראל עם בני זוג פלסטינים תושבי יהודה והשומרון או רצועת עזה. לטענת המדינה, החוק נחקק משיקולים ביטחוניים ולזמן מוגבל, לנוכח מעורבותם בפעילות טרור של פלסטינים תושבי השטחים שקיבלו היתרי ישיבה בישראל מכוח איחוד משפחות. על פי פרופ' ארנון סופר וגיל שלו, "בממוצע, בכל פיגוע חמישי מעורב ערבי ישראלי שזכה בתעודת זהות מתוקף איחוד משפחות".[6]

טעם דמוגרפי[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש גם מי שמצדד בחוק ככלי למניעת שינוי דמוגרפי ושמירה על אופיה היהודי של מדינת ישראל, על ידי הגבלת הגירה של אוכלוסייה ערבית לתחומי המדינה. זאת, על רקע הנתון שבין השנים 1994 - 2002, בעיקר כתוצאה מהליך מדורג שמטרתו להביא לאיחוד משפחות, השתקעו בישראל כ-130,000 פלסטינים שקיבלו אזרחות או תושבות ישראלית.‏[7] על פי הדמוגרף פרופ' ארנון סופר, אילו החוק היה מבוטל ותתאפשר איחוד משפחות ללא הגבלה לתוך מדינת ישראל, ייכנסו לישראל בעשור הקרוב כ-200 אלף פלסטינים. בתוך 20 שנה בלבד יתווספו לאוכלוסייה הפלסטינית כחצי מיליון איש רק מכוח איחוד משפחות, ובשקלול הריבוי הטבעי יגדל שיעור האוכלוסייה הפלסטינית בישראל מ- 20% כיום ל- 31%. בתוך 20 שנה - כל אזרח שלישי במדינת ישראל בגבולות 67 יהיה ערבי ישראלי. בתוך 40 שנה יתווספו כ- 1.5 מיליון פלסטינים בחסות החוק ושיעור הפלסטינים בקרב האוכלוסייה בישראל בגבולות 67 יעלה ל-41%. ובתוך 60 שנה בלבד ישיגו ערביי ישראל רוב בתוך מדינת ישראל של 51.5%. (יש הסבורים כי הדבר יתרחש מהר יותר, שכן ההתדרדרות הדמוגרפית תגרום לבריחת יהודים מישראל ולהפסקת העלייה אליה). כלומר מדינת ישראל תהפוך למדינה בעלת רוב ערבי בתוך שני דורות בלבד.[8]

תמיכה בעמדת המדינה ניתן למצוא בחוות הדעת של מרכז מציל"ה בו נאמר שעמדתה של המדינה לגבי הגבלת הכניסה לישראל במסגרת איחוד משפחות אינה שרירותית כפי שעמדת המדינה השוללת את זכות השיבה אינה שרירותית - שתי פעולות אלו (איחוד המשפחות וזכות השיבה) עלולות "לסכן את קיומה של המדינה ואת מימוש זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית בתוכה".[9]

על מי חל החוק?[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק חל על תושבי אזור יהודה שומרון וחבל עזה אשר אינם תושבים של יישוב ישראלי. תיקון מס' 1 לחוק, מאוגוסט 2005, קבע שגם מי שרשום במרשם האוכלוסין של יהודה, שומרון וחבל עזה, אפילו אם אינו תושב האזור (למשל, הוא תושב ממלכת ירדן) נחשב לתושב האזור‏[10]. בתיקון מס' 2 לחוק הוטלו הגבלות דומות על תושבי איראן, לבנון, סוריה ועיראק.

המונח "איחוד משפחות" אינו מתייחס לאיחוד בני משפחה אשר נקרעו זה מזה ומבקשים לשוב ולהתאחד, אלא למצב שכיח בו ערבי/ה ישראלי/ת מבקרים בשטחים או במדינת אויב ומבקשים להתחתן עם תושב אותם אזורים, ולהביאם עימם לתוך מדינת ישראל (לעתים קרובות ביחד עם בני משפחה נוספים).[8]

עם זאת, בלחץ בג"ץ שינתה הכנסת את הוראות החוק וצמצמה את ההגבלות כך שיחולו רק על גברים מתחת לגיל 35 ועל נשים מתחת לגיל 25.[8]

עתירה לבג"ץ והכרעתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנגד חוקתיותו של חוק זו הוגשו עתירות לבג"ץ על ידי חה"כ זהבה גלאון, עדאלה והאגודה לזכויות האזרח. עתירות אלו עומתו מול עתירת תנועת גדר לחיים והן נדונו בהרכב מורחב של 11 שופטים. ב-14 במאי 2006 קיבל בג"ץ‏[11], ברוב של 6 מול 5 שופטים, את הטענה שמדובר בחוק בלתי חוקתי, הסותר את חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. עם זאת, העתירה נדחתה כיוון שהשופט אדמונד לוי, שהיה בין שופטי דעת הרוב, סבר כי אין טעם להכריז על פסלותו של החוק שעה שהוא עומד לפוג ממילא בתוך מספר חודשים. לאור זאת התקיים רוב של שישה שופטים לקביעה שאין לפסול את החוק, אף-על-פי שמרבית השופטים סברו כי הוא מנוגד לחוק-היסוד. פסק הדין המרכזי בדעת המיעוט היה של השופט מישאל חשין, ובו פסק שהזכות לכבוד האדם, המוקנית בחוק-היסוד, וכן הזכויות לחיי משפחה ולשוויון הנגזרות ממנה, אינן כוללות זכות של אזרחים ישראלים שתותר כניסתם של בני-זוגם הזרים לישראל.

מאז ניתן פסק הדין הוארך תוקפו של החוק בכל שנה, בפעם האחרונה ב-17 ביולי 2011, ונערכו בו שני תיקונים.[דרוש מקור] עתירות נוספות נגד החוק הוגשו לבג"ץ, בין היתר בהסתמך על כך שרוב שופטי ההרכב שדן בעתירות הקודמות סבר שהחוק אינו חוקתי. העתירות הוגשו על ידי חה"כ זהבה גלאון, עדאלה, האגודה לזכויות האזרח והמוקד להגנת הפרט. העתירה האחרונה מתמקדת בהשפעת הוראות החוק ככל שהוא נוגע לילדים. העתירות הועברו אף הן לדיון בפני הרכב מורחב של 11 שופטים.

בינואר 2012, בהרכב מיוחד של 11 שופטים, דחה בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ את כל העתירות כנגד החוק. השופטים "הכירו בקיומה של זכות חוקתית לחיי משפחה, אך עם זאת קבעו כי היא לא חייבת להיות ממומשת דווקא בישראל. עוד נקבע כי גם אם ישנה פגיעה בזכויות חוקתיות בהן הזכות לשוויון, הפגיעה היא מידתית ועומדת בתנאים של חוק היסוד".[12] השופט אשר גרוניס, שתמך בדחיית העתירה, כתב בנימוקיו לפסק הדין ש"זכויות אדם אינן מרשם להתאבדות לאומית."‏[13]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003, ס"ח 1901 מ-6 באוגוסט 2003 - הנוסח המקורי של החוק
  2. ^ הודעת מזכיר הממשלה בתום ישיבת הממשלה מיום 16 בינואר 2011, אתר משרד ראש הממשלה
  3. ^ נוסח תיקון מס' 2 לחוק
  4. ^ דנה ויילר-פולק, הממשלה אישרה את הצעת שר הפנים להאריך את הוראת השעה לגבי חוק האזרחות והכניסה לישראל, באתר הארץ, 19 ביולי 2009
  5. ^ הצעת חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003, ה"ח הממשלה 31 מ-4 ביוני 2003
  6. ^ מימוש בפועל של "תביעת השיבה"
  7. ^ ראו לדוגמה את דבריו של ניסן סלומיאנסקי בפרוטוקול מס' ‎47 מישיבת ועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת מיום 14.7.2003
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 'משפט מסוכן: האם שכח בג"ץ את צביוננו?', עו"ד אילן ציאון, אתר nrg
  9. ^ יפה זילברשץ ונמרה גורן-אמיתי, ‏שיבת פליטים פלסטינים לתחומי מדינת ישראל, עמוד 11
  10. ^ עע"ם 1621/08
  11. ^ בג"ץ 7052/03 עדאלה ואחרים נגד שר הפנים ואחרים
  12. ^ תומר זרחין, ג'קי חורי, יהונתן ליס, בג"ץ דחה עתירות נגד חוק האזרחות, באתר הארץ, 11 בינואר 2012
  13. ^ עדנה אדטו, ‏בג"ץ דחה העתירות נגד חוק האזרחות, באתר ישראל היום, 12 במרץ 2012