מדינה יהודית ודמוקרטית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מדינה יהודית ודמוקרטית היא הגדרה לאופיה של מדינת ישראל, שנוסחה לראשונה באופן רשמי בחוק יסוד: חופש העיסוק וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שהתקבלו בשנת 1992. נוסח קודם של ההגדרה הופיע כבר ב-1985 בחוק יסוד: הכנסת, ושונה לנוסח העדכני בשנת 2002. משמעות הביטוי "מדינה יהודית ודמוקרטית" שנויה במחלוקת.

שאלת אופיה של מדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גישות למדינת ישראל

אופיה של מדינת ישראל הותווה כבר במגילת העצמאות שנקראה בטקס הכרזת המדינה בה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948. במסמך זה מוגדרת מדינת ישראל כ"מדינה יהודית בארץ-ישראל" והמילה "דמוקרטיה" נעדרת ממנו על כל הטיותיה, אולם כן מופיעה התחייבות לקיים שוויון זכויות מלא ללא הבדל דת גזע ומין, ולתת נציגות הולמת לאזרחים לא-יהודים במוסדות המדינה הזמניים והקבועים.

כיוון שלא התקבלה חוקה למדינת ישראל, לא הוגדר אופיה באופן משפטי (למגילת העצמאות אין תוקף משפטי). הצורך להגדיר את אופיה של המדינה באופן משפטי התעורר לאחר הבחירות לכנסת האחת עשרה שנערכו ב־1984, שבהן זכתה מפלגת כ"ך במושב אחד בכנסת. מפלגת כ"ך שאפה לביטול אופיה הדמוקרטי של המדינה, ולהחליפו במשטר המבוסס על ההלכה היהודית, תוך שלילת חלק ניכר מזכויות הלא-יהודים במדינה. ועדת הבחירות המרכזית אמנם פסלה את רשימת כ"ך מהתמודדות בבחירות לכנסת ה-11, אולם כ"ך עתרה לבג"ץ, וזה קבע כי אין עילה משפטית לפסול את הרשימה. תיקון מס' 9 לחוק יסוד: הכנסת שהתקבל בשנת 1985 בכנסת ה-11 (ונכנס לתוקפו בבחירות לכנסת ה-12) קבע שלא תתמודד בבחירות רשימה השוללת את קיומה של מדינת ישראל כ"מדינתו של העם היהודי", וכן רשימה ששוללת את "האופי הדמוקרטי של המדינה".

המונח "מדינה יהודית ודמוקרטית" בנוסחו המוכר הופיע לראשונה רק בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק, שנחקקו ב־1992 ותוקנו ב־1994. בחוקים אלו נאמר במפורש שמטרתם לעגן את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. בשנת 2002 תוקנה גם ההגדרה בחוק יסוד: הכנסת בהתאם לנוסח זה.

כבר ב־1994 התעוררה השאלה האם ממשלת ישראל רשאית להגביל ייבוא בשר לא-כשר למרות חוק יסוד: חופש העיסוק. תחילה פסק בג"ץ שהממשלה אינה רשאית להגביל את ייבוא הבשר, אולם לאחר שהכנסת ערכה תיקונים בחוק היסוד, התקבלה ההגבלה.

שאלה נוספת שהתעוררה היא האם מותר למדינה להגביל החכרת אדמות לאום ליהודים בלבד באזורים מסוימים בארץ. ההגבלה נראית כסתירה לאופיה הדמוקרטי של המדינה, אולם יש הטוענים כי היא חיונית לשם שמירת אופיה היהודי.

מפאת ריבוי המחלוקות במדינת ישראל, וחוסר היכולת להגיע להסכמה לגבי הגדרתו של המושג "מדינה יהודית", התפתחו גישות רבות לגבי אופייה של מדינת ישראל. הגדרת המדינה היא, נכון להווה, עירוב בין הגישות השונות כאשר כל אזרח במדינה מפרש את המושג על פי ראות עיניו, וכאן טמון שורש המחלוקת. עם הגישות הקיימות באשר להגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית נמנות: "מדינת הלכה", "מדינה דתית-לאומית", "מדינת לאום תרבותית", "מדינת העם היהודי", "מדינת לאום יהודית" ו"מדינת כלל אזרחיה".

ביטוי הלאום היהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאפייניה של מדינת ישראל וכן הכרזת העצמאות מזהים אותה כ"מדינת לאום יהודית" כלומר כמדינה המושפעת מהזיקה למסורת והמורשת היהודית. ניתן למצוא מאפיינים אלו בסמלי המדינה (ראו סמל מדינת ישראל בו מופיעה המנורה, דגל ישראל בדמות טלית ובתוכו מגן דוד, המנון המדינה התקווה הכולל ביטוים כמו "נפש יהודי הומיה"), במוסדות המדינה (ראו שמה ומספר הצירים בכנסת עצם קיום משרד הדתות, מעמד הרבנות הראשית לישראל הסוכנות היהודית וקק"ל) ובחקיקה של חוקים עם מאפיינים יהודים.

במדינת ישראל נחקקו חוקים רבים עם מאפיינים יהודיים, חוקים אלו מתחלקים לשלוש קטגוריות עיקריות:

חלוקה זו אינה מוחלטת. למשל, האיסור להעסיק עובד יהודי בשבת, הנכלל בחוק שעות עבודה ומנוחה, נתפס בעיקר כנובע מההלכה היהודית, אך השופטת דליה דורנר כתבה בתשובה לעתירה נגד החוק כי "יום השבת הוא ערך לאומי לא פחות מאשר דתי".

פרשנות בג"ץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנסת ה-15 תיקנה שוב את חוק יסוד הכנסת, כך שהתנאי לקבלת אופיה היהודי והדמוקרטי של המדינה יחול לא רק על רשימה המועמדת לכנסת, אלא גם על כל אחד מהמועמדים ברשימה בנפרד. על פי סעיף 7א החדש לחוק יסוד: הכנסת:

"רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת ולא יהיה אדם מועמד בבחירות לכנסת, אם יש במטרותיה או במעשיה של הרשימה או במעשיו של האדם, לפי העניין, במפורש או במשתמע (...) שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית (...)"

לקראת הבחירות לכנסת ה-16 פסלה ועדת הבחירות המרכזית, על-פי סעיף זה של החוק, את מועמדותם של עזמי בשארה ושל אחמד טיבי. הצעה לפסול את מועמדותו של ברוך מרזל לא התקבלה. בעקבות זאת הוגשו עתירות לבג"ץ נגד שלוש ההחלטות. הסעיף בחוק יסוד הכנסת עמד, לפיכך, בבחינה מעמיקה של בית המשפט העליון, ובסופו של דבר החליט בג"ץ להפוך את שתי ההחלטות הראשונות של ועדת הבחירות, ולאשר את ההחלטה האחרונה, כלומר להתיר לכל שלושת המועמדים הנ"ל להשתתף בבחירות.

על משמעות "מדינה יהודית ודמוקרטית" בסעיף זה כתב השופט אהרן ברק, שכיהן אז כנשיא בית המשפט העליון, שיש להעניק לה פירוש מצמצם, מאחר שהיא מגבילה זכות יסוד. זאת בניגוד לפירוש המרחיב שיש לתת לחוקים העוסקים בזכויות האדם.

השופט ברק קבע בפסק הדין שהפירוש המינימלי ביותר למושג "מדינה יהודית" הוא כדלקמן:

"במרכזם עומדת זכותו של כל יהודי לעלות למדינת ישראל, בה יהוו היהודים רוב; עברית היא שפתה הרשמית המרכזית של המדינה ועיקר חגיה וסמליה משקפים את תקומתו הלאומית של העם היהודי; מורשת ישראל היא מרכיב מרכזי במורשתה הדתית והתרבותית".

לפי ברק, הפירוש המינימלי ל"מדינה דמוקרטית" הוא:

"הכרה בריבונות העם המתבטאת בבחירות חופשיות ושוות; הכרה בגרעין של זכויות אדם ובהן כבוד ושוויון, קיום הפרדת רשויות, שלטון החוק ורשות שופטת עצמאית".

לפיכך: "רשימת מועמדים או מועמד לא ישתתפו בבחירות אם ביטולם או שלילתם של מאפיינים אלה היא מרכזית ודומיננטית בשאיפותיהם ופעולותיהם; והם פועלים נמרצות להגשמת שאיפות אלה; וניתן להוכיח כל זאת בראיות משכנעות, ברורות וחד משמעיות".

ברק תהה האם פסילת רשימה המתנגדת להיותה של ישראל יהודית ודמוקרטית תיעשה בכל מצב, או שתאומץ "אמת מידה הסתברותית" שלפיה רשימה תיפסל רק אם קיים סיכוי ממשי שתצליח לקדם בפועל מטרות הסותרות את אופיה של ישראל כיהודית וכדמוקרטית. לבסוף הותיר ברק שאלה זו ב"צריך עיון".

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]