ארתור מילר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ארתור מילר

ארתור (אשר) מילר (17 באוקטובר 191510 בפברואר 2005) היה מחזאי יהודי-אמריקאי. אחד מגדולי המחזאים בארצות הברית בכל הזמנים, חתן פרס פוליצר למחזאות לשנת 1949 ופרס הרצאת ג'פרסון לשנת 2001.‏[1]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מילר נולד בניו יורק למהגרים יהודיים ממוצא פולני, איזידור ואוגוסטה מילר, שנתנו לבנם גם את השם העברי אשר.‏[2] איזדור מילר היה יצרן בגדים ואשתו, אוגוסטה הייתה עקרת בית. למילר היו שני אחים - קרמיט וג'ואן. המשפחה התגוררה במנהטן בדירת גג מפוארת הצופה לסנטרל פארק, עד השפל הכלכלי הגדול של שנת 1929, שגזר עליהם חיי דלות ותקופה מסוימת לאחר שסיים את התיכון, מילר אף נאלץ לעבוד כפועל במחסן לחלקי חילוף למכוניות. המעבר מעושר יחסי לדלות השפיע השפעה עמוקה על ארתור הנער.

במהלך לימודיו באוניברסיטת מישיגן כתב מילר בשנת 1936 את מחזהו הראשון (מתוך 27 סך הכל), "כבוד בשעת השחר". בשנת 1938 הוא סיים את לימודיו באוניברסיטת מישיגן וקיבל תואר בעיתונאות. ב-1940 נשא לאישה את מרי סלטרי, ונולדו להם שני ילדים - ג'יין ורוברט. בשנת 1944 הועלה בברודוויי מחזהו "האיש שהיה לו הכל", והורד לאחר ארבע הצגות בלבד. בשנת 1945 יצא לאור הרומן היחיד שכתב, "פוקוס".

בשנת 1947 כתב את המחזה "כולם היו בני". המחזה זכה להצלחה רבה, וסלל את דרכו של מילר להצלחה. זהו מחזה ריאליסטי - פסיכולוגי, המעלה את הנושאים שארתור מילר העלה גם בשאר יצירותיו - האחריות שנוטל אדם על עצמו ורגש האשמה שהוא חש באשר לבגידתו במשפחתו. גיבור המחזה, יצרן מנועי מטוסים לחיל האוויר האמריקאי בתקופת מלחמת העולם השנייה מגלה ליקוי בתהליך הייצור, אך ממשיך לייצר ולספק את המנועים למרות הליקוי וממשיך בכך אפילו אחרי שמסתבר שהליקוי גורם לתאונות קטלניות. בנו הטייס, המודע לאחריותו של אביו לתאונות, מתאבד ואחריו מתאבד גם האב החוטא.

בשנת 1949 זכה מילר בפרס פוליצר על מחזהו "מותו של סוכן", וכן בשלושה פרסי טוני. גיבור המחזה ווילי לומן, סוכן מכירות, אינו מסוגל לפרנס את משפחתו בכבוד ומביים תאונה, למעשה מתאבד, כדי לזכות את אשתו האלמנה בדמי הביטוח שיבטיחו לה ולילדיהם קיום בכבוד בעתיד. בזכות מחזה זה היה ארתור מילר לאחד המחזאים האמריקאים החשובים בדורו.

מחזהו הבא של ארתור מילר, ציד המכשפות, שנכתב ב-1953, מתרחש אמנם בסיילם בשנת 1692, אך היה בגדר התקפה ישירה וברורה כנגד "ציד המכשפות" של ג'ו מקארתי. מילר הואשם בנטיות קומוניסטיות בידי איליה קאזאן ונאלץ להופיע בפני ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי אמריקאית. ב-31 במאי 1957 הוא הואשם בביזיון הקונגרס מאחר שסירב להסגיר את שמות ידידיו החברים יחד עמו בחוג ספרותי, לאחר שאלה נחשדו בפעילות קומוניסטית. בית המשפט לערעורים של ארצות הברית ביטל החלטה זו ב- 8 באוגוסט 1958.

ב-1956 התגרש מילר מאשתו הראשונה מרי, ועבר לרינו, נבדה. ב-29 ביוני 1956 הוא נשא לאישה את שחקנית הקולנוע מרילין מונרו, לאחר שהתגיירה לבקשתו (גיור אורתודוקסי). הוא התגרש ממנה ב-24 בינואר 1961.

ב-17 בפברואר 1962 נשא מילר לאישה את אשתו השלישית אינגה מורת' ונולדו להם שני ילדים - רבקה ודניאל. מילר נשאר נשוי לאינגה מורת' עד פטירתה ב-30 בינואר 2002.

ב-2001 קיבל מילר את הזכות לשאת בוושינגטון את הרצאת ג'פרסון - Jefferson Lecture in the Humanities, הנחשבת לאות הכבוד הגבוה ביותר שמעניק הממשל האמריקאי עבור הישגים מחקריים במדעי הרוח. אות זה מוענק מדי שנה, החל מ-1972, לנבחר אחד בלבד, על ידי הקרן הלאומית למדעי הרוח - NEH, סוכנות פדרלית עצמאית שהוקמה ב-1965 במטרה לקדם את המחקר במדעי הרוח.‏[3][4]

בדצמבר 2004 הכריז מילר בן ה-89 כי הוא מתכוון לשאת לאישה את האמנית אגנס בראלי (בת ה- 34), עמה התגורר מאז 2002.

מילר נפטר מהתקף לב ב-10 בפברואר 2005 בביתו ברוקסבורי, קונטיקט.

מילר והיהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנקודה היהודית בלטה אצל מילר בכמה הזדמנויות, למרות שמרבית כתיבתו הייתה אוניברסלית וכלל אנושית. הוא עצמו טען כי "נטלתי על עצמי מעין תפקיד של מתווך בין היהודים לאמריקה ובין האמריקנים לבין עצמם". גם דרישתו ממרילין מונרו, אשתו השנייה, להתגייר לפני נישואיהם מדברת בעד עצמה.

מחזהו Incident at Vichy, משנת 1964, מתרחש בצרפת תחת ממשלת וישי ומתאר קבוצת אנשים הממתינה לחקירה במשטרה, כאשר צרפתים משתפי פעולה עם הנאצים מנסים לברר מי מהם יהודי, כדי לשלוח אותו להשמדה. הנקודה היהודית בולטת כמובן, אבל מילר מגיע ממנה, גם כאן, לאוניברסליות כלל אנושית, בהעלותו את השאלה, מי אשם במה שעומד לקרות לאותם יהודים. אם כולם אשמים ולא רק הנאצים, הרי שאיש אינו אשם, ו"כך ניתן לייחס את השמדת ששת המליונים, לאוניברסליות של הרוע האנושי", כלשונו של אחד המבקרים. במקביל, גם הדמות החיובית איננה יהודית דווקא - מילר מעמיד במרכז מחזהו זה, אציל אוסטרי אנטי נאצי, הנקלע למקום בטעות ומוסר את רישיון המעבר שלו לצעיר יהודי ומקריב למעשה בכך את חייו למענו.

במחזה נוסף של מילר מאותה שנה 1964, "לאחר הנפילה", הנושא הוא אמנם נושא אחר, אבל אחת הדמויות הינה אשה גרמניה, אהובתו של הגיבור, החשה רגשי אשמה על רקע "הפתרון הסופי" ומחנות ההשמדה.

באותו נושא כתב מילר גם את התסריט לסרט הטלוויזיה "תזמורת על תנאי" (1980) ומחזה באותו שם (1985), המבוססים על ספרה של פניה פנלון תזמורת על תנאי, שתורגם גם לעברית. הסרט והמחזה מתארים את תזמורת הנשים באושוויץ, על רקע "הפתרון הסופי" המתרחש לנגד עיניהן, ונוכח קהל המאזינים שלהן, הרוצחים הנאצים במחנה. הן מצליחות לשרוד, והמחזה מסתיים באפילוג לאחר ארבעים שנה, כשהן נפגשות בבית קפה, חלקן פתחו דף חדש וחלקן נפטרו. גם כאן בולטת הדואליות של מילר - הרקע היהודי והסיפור האוניברסלי - כלל אנושי.

עבודותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחזות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]