מלחמת סין-יפן הראשונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מלחמת סין-יפן הראשונה
Sino Japanese war 1894.jpg
חיילים יפנים במהלך המלחמה
תאריך התחלה: 1 באוגוסט 1894
תאריך סיום: 17 באפריל 1895
משך הסכסוך: 37 שבועות ויום
מקום: קוריאה, מנצ'וריה, טייוואן, הים הצהוב
תוצאה:

ניצחון יפני

חצי האי הקוריאני תחת השפעה יפנית
שינויים בטריטוריות: סין מאבדת את טייוואן, את איי פנגהו ואת חצי האי ליאדונג ליפן
הצדדים הלוחמים
מפקדים

China Qing Dynasty Flag 1889.svg לי הונגז'אנג

China Qing Dynasty Flag 1889.svg דינג רוצ'אנג

China Qing Dynasty Flag 1889.svg דנג שיצ'אנג

War flag of the Imperial Japanese Army.svg אריטומו ימגאטה

Naval Ensign of Japan.svg סוקיוקי איטו

כוחות

630,000 חיילים

240,000 חיילים

אבידות

35,000 הרוגים ופצועים

1,132 הרוגים

3,973 פצועים

11,894 מתו ממחלות

מלחמת סין-יפן הראשונה התנהלה בין סין של שושלת צ'ינג לאימפריה היפנית מיולי 1894 עד אפריל 1895, ונסובה בעיקר סביב השליטה על חצי האי הקוריאני. לאחר יותר משישה חודשי לחימה, בהם נחלו היפנים ניצחונות והצלחות, נאלצו הסינים לבקש שלום.

תוצאות המלחמה הצביעו על חולשתה של שושלת צ'ינג, לעומת התחזקות צבא יפן בעקבות הרפורמות של רסטורציית מייג'י. לראשונה זה אלפיים שנה עברה ההגמוניה במזרח אסיה מסין ליפן, והמבנה החברתי הקלאסי של סין ספג מכה קשה. התבוסה הסינית עוררה את הציבור והובילה בשנים הבאות למספר מהפכות ורפורמות בהנהגת סון יאט-סן ואחרים.

מן העבר השני, הותיר הניצחון את יפן בעמדת שליטה בצפון מזרח סין, אותה מנעה ההתערבות המשולשת, דבר שהציב את יפן במסלול התנגשות עם האימפריה הרוסית.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת הקרבות במלחמה

לאחר רסטורציית מייג'י החלה יפן בתהליך מודרניזציה אינטנסיבי, ששינה את פני המדינה. היפנים שאפו ללמוד מן המערב, ואף להתחרות בו, על מנת לחלץ עצמם מההסכמים הבלתי-שוויוניים עליהם נאלצו לחתום עם מעצמות המערב. אחד התחומים בהן שאפה יפן להידמות למערב היה האימפריאליזם, והיפנים הפנו את תשומת לבם לקוריאה. בשל מיקומה הגאוגרפי, שאפו היפנים לספח את קוריאה לפני שתעשה זו מעצמה אחרת, או לכל הפחות למנוע זאת, שכן אימרה יפנית ישנה טענה ש"קוריאה היא פגיון המכוון אל לבה של יפן." נוכחותה של מדינה אחרת בקוריאה היוותה איום ישיר על ביטחונה של יפן. בנוסף, עפרות הפחם והברזל של קוריאה היו חיוניות לתעשייה היפנית המתפתחת.

באופן מסורתי הייתה קוריאה מדינת חסות של סין, והייתה לה השפעה רבה על חצר המלוכה הקוריאני. אף על פי כן, הדעות בקוריאה היו חלוקות, כשהשמרנים קוראים לשמירה על המסורת ועל יחסי המרות עם סין, בעוד שתומכי הרפורמה קראו להתקרבות ליפן וכך, למערב. ב-1876 אילצה יפן את קוריאה לחתום על חוזה ידידות ולפתוח את שעריה למסחר היפני, כשם שאילץ אותה קומודור מת'יו פרי עשרים ושתיים שנים לפני כן. בכך קראה יפן תיגר על ההשפעה הסינית בקוריאה.

הפיכת גאפסין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1884 הדיחה באלימות קבוצה של מהפכנים פרו-יפניים את הממשלה הקוריאנית בעלת ההשפעה הסינית. אך לאחר זמן קצר השיבה לעצמה הסיעה הפרו-סינית, בעזרת חיילים סינים שהיו מוצבים באזור, את השליטה. מלבד הרג המהפכנים, גרם העימות להשבת השליטה לשריפת מספר מבני הנציגות הדיפלומטית בסיאול, ולמותם של מספר שומרים ואזרחים יפנים. התקרית גרמה למתיחות רבה בין סין ויפן, וכל צד שלח חיילים לעיר, אך לבסוף הגיעו הצדדים להבנה וחתמו על הסכם טיינג'ין ב-1885. בהסכם הסכימו שני הצדדים:

  • להסיג את כל חייליהם אל מחוץ לקוריאה, בו זמנית.
  • לא לשלוח נציגים צבאיים לאימון צבא קוריאה.
  • להודיע לצד השני לפני שליחת חיילים לקוריאה.

תקרית קים אוק-גיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-28 במרץ 1894 נרצח המהפכן הקוריאני הפרו-יפני, קים אוק-גיון, בשאנגחאי. קים נמלט ליפן לאחר השתתפותו בהפיכת גאפסין, ויפן סרבה להסגיר אותו לקוריאה. ב-1894 פיתה אותו קוריאני אחר להיפגש עמו במלון יפני במושבה הבינלאומית בשאנגחאי, שם התנקש בחייו. גופתו נשלחה על סיפון ספינה סינית לקוריאה, שם בותרה גופתו והוצגה לראווה כאזהרה למורדים. ממשלת יפן ראתה במעשה זה פגיעה בכבודה וביוקרתה.‏[1]

המתיחות בין יפן לסין גאתה כשבהמשך השנה ביקש מלך קוריאה גוג'נג מהממשלה הסינית לשלוח חיילים על מנת לדכא את מרד טונגהאק. הסינים שלחו בתגובה כוח בן 2,800 חיילים, אך לא הודיעו על כך ליפנים, ובכך למעשה הפרו את הסכם טיינג'ין. בתגובה להפרה זו, שלחה יפן לקוריאה כוח צבאי משלה - בן 8,000 חיילים - שהשתלט על ארמון הקיסר בסיאול ב-8 ביוני 1894, וכונן ממשלה פרו-יפנית. סין לא הכירה בממשלה החדשה, ושתי המדינות עלו על מסלול התנגשות.

הכוחות הלוחמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרפורמות שנערכו תחת הקיסר מוצוהיטו שמו דגש על בניית כוח ימי, ויצירת צי וצבא מודרניים.

הצי הקיסרי היפני[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצושימה, אוניית הדגל של הצי הקיסרי היפני

היפנים ביססו את הצי הקיסרי היפני לפי הדגם של הצי המלכותי הבריטי, שבאותה עת היה הכוח הימי המוביל בעולם. יועצים צבאיים בריטים הגיעו ליפן על מנת לאמן, לייעץ ולהרחיב את הצי, בעוד שסטודנטים יפנים נסעו לבריטניה על מנת ללמוד מהצי המלכותי. בדרך זו הצליחה יפן לבנות צי גדול ולאייש אותו בקצינים ובחיילים מאומנים היטב.‏[2]

ערב המלחמה עמדו לרשות הצי היפני תריסר ספינות מלחמה מודרניות, פריגטה אחת, 22 ספינות טורפדו ומספר רב של ספינות סוחר חמושות.

הצבא הקיסרי היפני[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הצבא היפני הקיסרי

תחילה עיצבה ממשלת יפן את הצבא היפני לפי הדגם של צבא צרפת, אך ב-1886 שינתה את המודל לחיקוי שלה ונטתה לכיוון הצבא הגרמני, ובעיקר את המודל הפרוסי. היועץ הגרמני יאקוב מקל ערך רפורמות בצבא, שינה את המבנה הארגוני לזה של דיוויזיות ורגימנטים, שיפר את תחומי הלוגיסטיקה והתחבורה, והקים רגימנטים של ארטילריה ושל הנדסה קרבית.

עד שנות ה-90 של המאה ה-19 היה ליפן צבא מודרני, מקצועי ומערבי, שהיה מצויד היטב. קציני הצבא נסעו לאירופה שם למדו את הטקטיקות ואת האסטרטגיות החדשות ביותר.

בערב המלחמה מנה הצבא הקיסרי היפני כ-120,000 חיילים, בשתי ארמיות וחמש דיוויזיות.

סין[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שהכוחות המזוינים של צבא בייאנג ושל צי בייאנג היו הכוחות הצבאיים המצוידים ביותר בסין וסימלו את המודרניזציה, השחיתות שפשתה בהם היוותה מכשול, שכן פוליטיקאים סינים מעלו בכספים בשיטתיות. כתוצאה מכך לא רכש צי בייאנג אף אוניה לאחר הקמתו ב-1888, ורכישת תחמושת נפסקה ב-1891, לאחר שהכספים הועברו לבניית ארמון הקיץ בבייג'ינג. נושא הלוגיסטיקה סבל גם הוא, שכן בניית מסילות רכבת במנצ'וריה לא זכתה לתמיכת הממשלה. מוראל החיילים הסינים היה ירוד גם הוא כתוצאה אי-תשלום משכורות, שימוש באופיום, והנהגה גרועה, שהובילה לאחר מכן לנסיגות המוניות.

צבא בייאנג[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשושלת צ'ינג לא היה צבא לאומי. לאחר מרד טאיפינג התפצל הצבא לארבעה צבאות על פי חלוקה אתנית - מאנצ'ו, מונגולי, חווי והאן - וכל אחד בתורו התפצל ליחידות צבאיות קטנות יותר, שנשלטו על ידי מפקדים עצמאיים. נטל הלחימה העיקרי נפל על כתפי צבא וצי בייאנג, ובקשות העזרה שלהם מצבאות אחרים במהלך המלחמה נתקלו בהתעלמות בשל היריבות שהייתה קיימת ביניהם.

צי בייאנג[עריכת קוד מקור | עריכה]

צי בייאנג היה אחד הציים הסינים המודרניים בתקופת שושלת צ'ינג המאוחרת, ולפני המלחמה היה הצי הדומיננטי ביותר במזרח אסיה. עם זאת, אחזקתן של האוניות לקתה בחסר וחוסר משמעת פשה בקרב המלחים.

בערב המלחמה עמדו לרשות צי בייאנג שתי אוניות מערכה (אוניית המערכה דינגיואן הייתה אוניית הדגל של הצי), שתי סיירות משוריינות, שתי סיירות מוגנות, ארבע סיירות רגילות, קורבטה אחת, סיירת להגנת חופים, 13 ספינות טורפדו ומספר ספינות סוחר חמושות.

המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיבוע קאושינג

מהלכים ראשוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 1894 ישב חיל מצב סיני שמנה כ-3,500 חיילים בסמוך לעיר אסאן, מדרום לסיאול, והאספקה נשלחה אליהם בדרך הים. היפנים שמו להם למטרה לכתר אותם שם ולהטיל על העיר מצור.

קרב פנגדו וטיבוע קאושינג[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-25 ביולי הבחינו הסיירות היפניות "יושינו," "נאניווה" ו"אקיצושימה," שהפליגו מול אסאן, בסיירת הסינית "צ'יואן" ובספינת התותחים "קוואנג-יי," שיצאו מהעיר על מנת לפגוש בספינת התותחים "צאוצ'יאנג" שליוותה ספינת האספקה "קאושינג" בדרכה לעיר. בסוף הקרב בן השעה שהתפתח נמלטה צ'יואן וקוואנג-יי עלתה על שרטון, ומחסן התחמושת שלה התפוצץ.

כשהגיעה לאזור קאושינג, שהפליגה תחת דגל ימי אזרחי בריטי, פקדה עליה הנאניווה, עליה פיקד היהאצ'ירו טוגו, להתלוות אליה. לאחר שהקפטן הבריטי תומאס גאלסוורת'י מחה על הפרת הנייטרליות של בריטניה, הוא הסכים להתלוות לשייטת היפנית, והדבר קומם את החיילים הסינים שהיו על סיפון הספינה, שדרשו שיפליג חזרה לסין. לאחר משא ומתן בן ארבע שעות, במהלכו איימו החיילים על חייהם של הקפטן ושל צוותו, ניצלו אנשי הצוות חלון הזדמנות וזינקו למים. החיילים הסינים פתחו באש, אך הקפטן ואנשי צוותו הצליחו להגיע לנאניווה ולאחר שמשו את הבריטים מהמים, פתחו היפנים באש על קאושינג וטיבעו אותה. כמחצית מ-1,100 החיילים הסינים שהיו על סיפון הספינה טבעו, והשאר נאספו על ידי ספינה צרפתית שחלפה במקום או שהגיעו לאיים בסביבה. מלבד העובדה שהיה זה הקרב שפתח את המלחמה, נודעה לקרב זה גם חשיבות בהשפעתו על המוראל של החיילים, בשני הצדדים, שכן בכך נמנעה תגבורת לחיל המצב באסאן.‏[3]

עימות בקוריאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארמייה היפנית הראשונה, בת 4,000 החיילים ותחת פיקודו של מייג'ור-גנרל יושימאסה אושימה, נשלחה מטעם ממשלת קוריאה הפרו-יפנית על מנת לסלק את חיל המצב הסיני מסונגהואן, הסמוכה לאסאן. הסינים, שציפו להגעת הכוחות היפנים, התחפרו וביצרו את עמדותיהם והציפו את שדות האורז באזור על מנת להקשות על תנועת האויב. היפנים פתחו בהתקפה חזיתית בשעות הלילה של ה-28 ביולי, אך הייתה זו הסחת דעת. בה בעת נע הכוח המרכזי - שמנה תשע פלוגה רגלים פלוגת פרשים וגדוד ארטילריה - לאגפי הכוח הסיני על מנת לכתר אותו. לאחר כארבע שעות לחימה החלו הסינים לנטוש את עמדותיהם ולסגת לאסאן, אך היפנים רדפו אחריהם והעיר נפלה לידיהם בצהרי ה-29 ביולי.

כ-1,500 חיילים סינים הצליחו להימלט מהעיר, וצעדו צפונה לפיונגיאנג, שם חברו לצבא בייאנג. לפי הערכות היפנים, איבדו הסינים בקרב 500 חיילים בעוד היפנים איבדו 88 חיילים.‏[4]

קרב נהר יאלו

ב-1 באוגוסט הכריזו קיסר יפן וקיסר סין באופן רשמי על פתיחת המלחמה.

עם הצטרפותם של החיילים שנסוגו מאסאן, מנה חיל המצב הסיני בפיוניאנג כ-15,000 חיילים. כבאסאן, ציפו הסינים להגעת היפנים והחלו לחזק את ביצורי העיר. ימגאטה פיצל את הארמייה הראשונה לשתי דיוויזיות שנעו לכיוון העיר ממספר כיוונים, והיפנים פתחו במתקפה משולבת בשעה 04:30, ה-15 בספטמבר. המגינים הסינים העמידו התנגדות עיקשת, אך לאחר שהיפנים תקפו את אגפיהם, נאלצו הסינים להיכנע בצהרי היום. כיבוש פיונגיאנג התעכב בשל תנאי מזג אוויר, ובחסות החשיכה נמלטו השורדים הסינים מן העיר אל החוף.

קרב נהר יאלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב נהר יאלו (1894)

יומיים לאחר הניצחון בפיונגיאנג התרחש הקרב הימי הגדול ביותר במלחמה. ספינות מלחמה סיניות עגנו מצפון לפיונגיאנג במטרה להנחית תגבורת לחיל המצב שכבר אבד בעיר, והצי היפני איתר אותם. בקרב שהתפתח טיבעו היפנים חמש ספינות סיניות ופגעו קשה בעוד שלוש, ואף על פי שספגו נזקים כבדים, חיסלו למעשה את צי בייאנג וזכו לשליטה במימי הים הצהוב.

הפלישה למנצ'וריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם נפילת פיונגיאנג נסוגו הסינים מצפון קוריאה אל תוך סין, והתכוננו לעצירת היפנים, שלאחר שקיבלו תגבורות ב-10 באוקטובר המשיכו להתקדם למנצ'וריה.

בליל ה-24 באוקטובר חצו היפנים את נהר יאלו, ולפנות בוקר המחרת תקפו את המוצב הסיני הושאן. הסינים נסוגו מהאזור והיפנים כבשו את העיר דאנדונג, וביססו את אחיזתם בשטח הסיני. אז התפצלה הארמייה הראשונה פעם נוספת, כשהדיוויזיה החמישית נעה לכיוון מוקדן (כיום, שן-יאנג), והדיוויזיה השלישית פותחת במרדף אחר הסינים הנסוגים לאורך חצי האי ליאדונג (החלק הדרומי של מחוז ליאונינג של ימינו). באותה עת נחתו חיילים הארמייה היפנית השנייה בעיר הנמל פורט ארתור שבדרום חצי האי והטילו עליה מצור.

נפילת פורט ארתור[עריכת קוד מקור | עריכה]

כניעת המפקדים הסינים לאחר קרב וייהאיוויי. למעשה, המפקד הסיני התאבד לפני שנכנע.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב לושונקואו

לפורט ארתור נודעה חשיבות אסטרטגית רבה, שכן היה בה המבדוק היבש היחיד באזור ובשל מיקומה הגאוגרפי, השולט בה חלש על דרכי הגישה הימיות לבייג'ינג. היפנים פתחו במתקפה על ביצורי פורט ארתור מעט לאחר חצות, ה-21 בנובמבר, ועד שעה 17:00 התמוטטה ההגנה, והחיילים הסינים נסו אל תוך העיר. כשנכנסו החיילים היפנים לתוך העיר הם נתקלו באש שנורתה עליהם מתוך הבתים, על ידי חיילים סינים שלבשו לבוש אזרחי. בתגובה, החלו היפנים לערוך חיפוש מבית לבית והוציאו להורג גברים רבים. מספר ההרוגים הסינים נתון לוויכוח, וההערכות נעות בין 1,000 ל-20,000.

נפילת וייהאיוויי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאריות צי בייאנג עגנו במעגן המבוצר של וייהאיוויי בחצי האי שאנדונג, אליו לא יכלו להגיע הספינות היפניות, אך היו אלה החיילים הרגלים של יפן שאיגפו את הנמל מן היבשה. הקרב החל ב-18 בינואר 1895 עם פעולת הסחה של הצי היפני שאיפשרה לחיילים לנחות בסמוך לעיר הנמל. היפנים נכנסו לעיר לאחר שלא נתקלו בהתנגדות מחוצה לה ב-29 בינואר. לאחר תשע שעות לחימה נטשו החיילים הסינים את עמדותיהם, והיפנים נטלו את השליטה עליהן. כשהשליטה בתותחי החוף בידיהם, הפנו היפנים את נשקם של הסינים כנגד ספינותיהם והחלו להפציץ את ספינות צי בייאנג שעגנו בנמל ב-7 בפברואר. בסופו של דבר נכנעו הסינים ב-12 בפברואר 1895. נפילת העיר ינגקאו בליאדונג, ב-5 במרץ, סימנה את סיום הקרב האחרון במלחמה שנערך ביבשת.

איי פנגהו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-23 במאי 1895 תקפו היפנים את איי פנגהו, השוכנים מערבית לטייוואן. בקרב מהיר ומועט נפגעים הביסו החיילים היפנים את חיל המצב הסיני באיים וכבשו את העיר הראשית מקונג. כיבוש האיים איפשר ליפנים לדרוש את השליטה על האיים במשא ומתן לשלום שנערך חודש לאחר מכן.

סוף המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החתימה על הסכם שימונוסקי ב-17 באפריל 1895 סיים את המלחמה. סין הכירה בעצמאותה של קוריאה, ומסרה לידי יפן את חצי האי ליאדונג, את טאייוואן ואת איי פנגהו. בנוסף, התחייבה סין לשלם ליפן פיצויים בסך שלושה מיליארד ין. סין נאלצה לחתום על הסכם סחר שאיפשר לספינות יפניות לפעול בנהר היאנגצה, איפשר לתעשיינים יפנים להקים מפעלים בערים סיניות, ואילץ אותה לפתוח נמלים נוספים לסחר בינלאומי. בסופו של דבר נאלצו היפנים לוותר על ליאדונג, זאת בשל ההתערבות המשולשת, ותחת זאת נאלצו להסתפק ב-450 מיליון ין נוספים.

הפלישה היפנית לטייוואן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר פקידי ממשל סינים בטייוואן התנגדו לסיפוח האי על ידי היפנים, והכריזו על עצמאות הרפובליקה של טאיוואן ב-23 במאי. בתגובה, שלחו היפנים כוח נחתים, שעלה לחוף בצפון האי ב-29 במאי. לאחר מערכה שנמשכה חמישה חודשים נכנעו כוחות הרפובליקה, והשליטה באי עברה לידי האימפריה היפנית.

תוצאות המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסכם שימונוסקי

הצלחת היפנים במלחמה נבעה מתהליך המודרניזציה ותיעוש בו החלה שני עשורים לפני כן. במלחמה הציגה יפן את עליונותה בטקטיקה ובאימונים, שהתבססו על דגם צבא מערבי. יוקרתה של יפן עלתה בעיני העולם, והניצחון ביסס את מעמדה כמעצמה אזורית, ואף כשוות ערך למדינות מערב.

עבור סין, חשפה המלחמה את חוסר יעילות השלטון, את השחיתות במערכת השלטונית ואת הידרדרות שושלת צ'ינג. בנוסף, היה ניצחון היפני מכה אנושה לכבודם העצמי של הסינים, שראו ביפנים תלמידי תרבותם, וכן אובדן טייוואן. התבוסה במלחמה הייתה אף תמריץ להתעוררות הפיכות ולשינויים פוליטיים, אותם הובילו סון יאט סן וקאנג יוויי. שנאת זרים גאתה בסין לאחר המלחמה, והתפרצה לכלל אלימות במרד הבוקסרים, חמש שנים מאוחר יותר. לאורך המאה ה-19 לא הצליחה שושלת צ'ינג למנוע כניסת כוחות זרים לתוך סין, ועובדה זו, בשילוב עם מרד הבוקסרים והקריאות לשינוי פוליטי, היו גורמים חשובים בהדחת השושלת ב-1912.

אף על פי שיפן השיגה את המטרות שהציבה לעצמה, ובעיקרן סיום ההשפעה הסינית על קוריאה, היו נאלצה לוותר על חצאי האי ליאדונג (ובו עיר הנמל פורט ארתור) בתמורה לפיצויים גבוהים יותר. המעצמות האירופאיות, ובראשן האימפריה הרוסית, אף שלא הביעו התנגדות לאף מסעיפי הסכם שימונוסקי, התנגדו לשליטה יפנית בפורט ארתור, שכן לרוסים היו אינטרסים באזור. רוסיה פנתה לקיסרות הגרמנית ולצרפת, ואלה חברו אליה בהפעלת לחץ פוליטי על יפן, שנודע בשם ההתערבות המשולשת, ב-23 באפריל 1895.

ב-1898 חכרה רוסיה את חצי האי ליאדונג למשך 25 שנים, והקימה מעגן בפורט ארתור. היפנים זעמו על כך, אך היו מודאגים יותר מההתפשטות הרוסית אל תוך קוריאה. מעצמות אחרות, כגון גרמניה, צרפת ואנגליה, ניצלו את המצב בו הייתה נתונה סין על מנת לשפר את חוזי הסחר שלהם עם שושלת צ'ינג המדרדרת ולפתוח נמלי מסחר נוספים.

היחסים בין יפן לרוסיה המשיכו להסלים בשנים שלאחר המלחמה. במהלך מרד הבוקסרים נשלח לבייג'ינג כוח בינלאומי על מנת לדכא את המהומות, וכחלק מהכוח שלחה רוסיה חיילים למנצ'וריה. בסיום המרד הסכימה הממשלה הרוסית לפנות את החיילים, אך תחת זאת בשנים שלאחר מכן רק הגדילה את חיל המצב שחנה שם. הרוסים לא היו מוכנים להגיע לפשרה עם היפנים, ולא האמינו שיעזו לתקוף מעצמה אירופאית, ולכן פעלו למימוש כוונות ההתפשטות שלהם במזרח אסיה.

יפן חתמה על ברית עם בריטניה ב-1902, שקבעה שאם תצא יפן למלחמה במזרח הרחוק, והיה וצד שלישי יתקוף אותה, תבוא בריטניה לעזרתה של יפן. כך, למעשה נמנעה התערבות צרפת או גרמניה במלחמה עתידית בין יפן לרוסיה. הבריטים, מצדם, רצו למנוע את ההתפשטות הרוסית באזור, שאיימה אל האינטרסים שלהם. המתח הגובר בין רוסיה ליפן בנושא קוריאה הסלים עוד יותר כשהחלו הרוסים להתערב בענייני פנים בקוריאה, דבר שהוביל לפרוץ מלחמת רוסיה-יפן ב-1904-1905.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Jansen, עמ' 431.
  2. ^ ניו יורק טיימס, 1894.
  3. ^ Jane, עמ' 112.
  4. ^ Battle of Seonghwan ( Song Hwan) July 29, 1894.
מלחמת סין-יפן הראשונה

פנגדו - סונגהוואן - פיונגיאנג - נהר יאלו - ג'יוליאנצ'נג - לושונקואו - ווייהאיוויי - ניוז'ואנג - פנגהו